קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת אשרת שהייה ע''י שר הפנים: עניינה של העתירה באשרת השהייה של העותר 1 (להלן: "העותר") בישראל. העותר הוא בעלה של העותרת 2 (להלן: "העותרת"). העותרת היא אזרחית ישראלית, ילידת רמלה. העותר הוא יליד העיר חאן יונס. העותרים נישאו זה לזה בשנת 1997. באותה שנה בקשו העותרים כי העותר יקבל מעמד של תושב ארעי, והמשיב נעתר לבקשתם בשנת 1998. מאז שוהה העותר בישראל יחד עם העותרת, ויחד עם חמשת הילדים המשותפים שלהם. לטענת העותרים, העותר הסתגל היטב למדינת ישראל, הוא עובד כקבלן בנייה עצמאי, ומפרנס את אשתו ואת ילדיו. לטענתם, כל חמשת הילדים שלהם לומדים בבתי ספר ממלכתיים בעיר רמלה. מדי שנה בקש העותר להאריך את אשרת השהייה שלו, והמשיב נעתר לבקשותיו. בשנת 2005 הגיש העותר בקשה להארכת אשרת השהייה שלו בישראל בשנת 2005. לטענתו, הוא הודיע לפקידה במשרד הפנים ביום 6.12.05 כי אמו חלתה. הוא טען כי האם היתה מאושפזת במשך שנה וחצי ונפטרה בחודש ספטמבר 2007. ביום 27.11.07 הודע לעותר כי המשיב החליט להפסיק את ההליך המדורג לבני הזוג, משום שהעותרים זנחו את בקשתם. לכן - כך הוחלט - על העותר לעזוב את הארץ. העותר הגיש עתירה כנגד החלטה זו. לאחר הגשת העתירה החליט המשיב לחדש את הדיון בבקשת איחוד המשפחות של העותרים. העותרים המציאו מסמכים ביחס למרכז חייהם. ביום 20.1.09 החליט שר הפנים (שיכונה להלן: "המשיב") לדחות את בקשת העותר לקבלת מעמד בישראל. בהחלטת המשיב (נספח א'1 לעתירה המתוקנת), צוין כי הבקשה סורבה לאור התנגדות המשטרה. בהחלטה נקבע כי על העותר לעזוב את הארץ תוך 14 יום. לאחר קבלת ההחלטה הזו, הגישו העותרים עתירה מתוקנת, שהיא נושא פסק דין זה. לטענת העותר, בקשתו סורבה לאור המלצה שלילית של המשטרה. הוא טען כי הוא אכן הורשע בעבר בפלילים, אך הוא שילם את המחיר על מעשיו. הוא טען כי הוא הופלה לרעה, וכי לא ניתנה לו ולאשתו העותרת זכות שימוע. השימוע שנערך - כך נטען - התייחס לשאלת מרכז החיים של בני הזוג, ולא לענין הביטחוני. לטענת העותרים, יש לנקוט זהירות יתר כאשר נשלל רישיון שהייה. הם טוענים כי הבסיס להחלטה כזו צריך להיות מצב של ודאות קרובה לסכנה ממשית לביטחון - וכי למשיב אין תשתית עובדתית למסקנה כזו. עוד נטען כי החלטת המשיב אינה מידתית, וכי המשיב יכול היה להאריך את האשרה לתקופה מסוימת מחוץ להליך המדורג, אך אין מקום לסעד כל כך דרסטי, של ביטול האשרה. העותר טען כי החלטת המשיב אינה סבירה, וכי היא נגועה בשיקולים זרים. הוא טען כי המשיב אצל את שיקול הדעת שלו שלא כדין, משום שהוא סמך על גורמי הביטחון ועל המשטרה. עוד נטען כי העותר שינה את מצבו לרעה בשל התנהגות המשיב. המשיב טען כי יש בידיו מידע על קשר של העותר לפעילות פלילית. שיקול הדעת שלו הופעל בצורה סבירה. נטען כי במהלך השנים התקבלו בקשות העותרים, למרות שבחלק מהמקרים היתה התנגדות של המשטרה. עוד נטען כי משנת 2005 זנחו העותרים את בקשותיהם ולא שיתפו פעולה עם המשיב. הם לא התייצבו לשימועים שנקבעו להם במשך כשנתיים. בתקופה זו העותרים לא שעו לפניות המשיב, ולא המציאו את המסמכים שנדרשו להמציא, לצורך הוכחה כי מרכז החיים שלהם הוא בישראל. המשיב טוען כי רק לאחר הגשת העתירה הואילו העותרים להגיע לשימוע. לאחר שלפנים משורת הדין נערך לעותרים השימוע ביום 4.6.08, נשלחה על ידי המשיב שאילתא נוספת לגורמי הביטחון. המטה הארצי של המשטרה המליץ לסרב לבקשה, בהסתמך על מידע מודיעיני. לכן הבקשה סורבה. המשיב טען כי די בהוכחת מסוכנות בראיות מנהליות, כדי לבסס את ההחלטה. מידע הקושר את העותר לפעילויות פליליות מהווה שיקול ענייני וסביר להכרעה בבקשת העותרים למתן מעמד. בישיבת יום 25.6.09 ובישיבת יום 10.11.09, הוצג בפני בית המשפט במעמד צד אחד החומר המשטרתי שעליו הסתמך המשיב בהחלטתו. ביום 8.12.09 חזרתי ועיינתי בחומר הנ"ל לצורך כתיבת פסק דין זה. דיון כידוע, למי שאינו אזרח ישראלי ואינו עולה לפי חוק השבות, אין זכות כניסה או שהייה בישראל אלא ברשות (ר' בענין זה בין היתר בג"צ 431/89 קנדל נ. שר הפנים פ"ד מ"ו(4) 505, 520). לשר הפנים יש שיקול דעת רחב ביחס למתן רישיון כזה, והוא אף זכאי לבטל רישיון שניתן בעבר. בית המשפט אף קבע כי אין פגם במדיניות המשיב לפיה לא ניתנו אשרות שהייה אלא במקרים מיוחדים ומשיקולים מיוחדים. אחד השיקולים הללו הוא השיקול של איחוד משפחות. כאשר מבקש האישור הוא מי שיש לו משפחה בישראל, ובני המשפחה האחרים הם אזרחי המדינה. במקרה כזה, יש להביא בחשבון גם את זכויותיהם של המבקשים שהם אזרחי המדינה, לחיות יחד עם בן המשפחה שלהם שאיננו אזרח. מידע ביחס למעורבות בפלילים של מי שמבקש אשרות שהייה בישראל, הוא מידע רלוונטי שהמשיב רשאי ואף חייב להביא אותו בחשבון, כאשר הוא שוקל בקשה לאיחוד משפחות. העובדה כי שיקולים של עבר פלילי הם שיקולים ששר הפנים רשאי לשקול אותם במסגרת בקשה לאשרת שהייה לזר, עולה גם מההלכה הפסוקה. כך, בבג"צ 2208/02 מהא סלאמה ואח' נ. שר הפנים, פ"ד נו(5) 950 נקבע כי: "במסגרת שיקול דעתו רשאי שר הפנים לשקול שיקולים הקשורים לעברו הפלילי של המבקש להתאזרח ושיקולים הקשורים לסיכון הנשקף ממנו לביטחון המדינה (ור' גם בג"צ 3648/97 פטל נ. שר הפנים, פ"ד נג(2) 728). אני אף סבורה כי המשיב היה רשאי לפנות למשטרה כדי לקבל ממנה את המידע ביחס למעורבות העותר בפלילים. אינני מקבלת את טענת העותרים לפיה המשיב האציל את סמכות ההחלטה שלו למשטרה. אני סבורה כי מתיאור העובדות בתשובת המשיב עולה כי המשיב נעזר במידע שקבל מהמשטרה - ובכך אין כל פגם. יחד עם זאת, ההחלטה הסופית ביחס לבקשת העותר היתה החלטה של המשיב, ולא של המשטרה. מסקנה זו עולה מהעובדה כי המשיב לא פעל תמיד לפי המלצת המשטרה. בתיאור העובדות בתשובת המשיב לעתירה המתוקנת, צוין כי ביום 20.8.03 הודיעה המשטרה כי היא מתנגדת לבקשת העותר לקבלת אשרת שהייה, ואף על פי כן, הוארכה האשרה של העותר עד יום 18.10.04. גם ביום 9.8.04 נודע למשיב כי לעותר תיק מב"ד בגין אלימות ותקיפה. גם אז - למרות החשד בפלילים, הוחלט על ידי המשיב להאריך את אישור השהייה של העותר לשנה. מכאן, שהמשיב קבל את החלטותיו באופן עצמאי, תוך שהוא נעזר לצורך קבלת ההחלטות במידע שהתקבל מהגורם הרלוונטי - המשטרה. אינני מקבלת גם את טענות העותר ביחס לשינוי מצבו לרעה - שכן תוקף רישיון השהייה של העותר בישראל פג כבר בשלהי 2004, ומאז הוא לא שיתף פעולה עם הרשויות במשך כ-3 שנים. אינני מקבלת גם את טענת העותרים בדבר אפלייתם לרעה. השאלה העיקרית שיש לבחון היא האם החלטת המשיב שלא להאריך את אשרת השהייה של העותר היא החלטה סבירה ומידתית, או שמדובר בהחלטה שבית המשפט יכול להתערב בה ולשנותה. לצורך בחינת ההחלטה יש להביא בחשבון מספר גורמים. ההחלטה מתבססת כאמור על מידע מודיעיני משטרתי, ממנו עולה - כך טוען המשיב, חשש לביטחון לציבור ולשלומו הנובע מהעותר. יחד עם זאת, כנגד העותר לא הוגש - וככול הנראה לא יוגש - כתב אישום בהתבסס על המידע הנ"ל. כדי לבחון את החלטת המשיב - יש להביא בחשבון מספר שיקולים. ראשית, יש לבחון את האינטרס עליו בקש המשיב להגן - האינטרס של שמירה על שלום הציבור ועל ביטחונו. לצורך זה יש לבחון קודם כל את חומרת הנושאים שהחשש מהעותר מתייחס אליהם. מובן כי עוצמת החשש נגזרת מחומרתן היחסית של העבירות שהמידע המודיעיני מתייחס אליהן. יש לבחון גם את השאלה מתי בוצעו העבירות המיוחסות למבקש אשרת שהייה, כאשר כמובן ככול שחלף זמן רב יותר ממועד ביצוע העבירות, יש להן פחות משקל. בנוסף, יש לבחון את עוצמת הראיות כנגד העותר. אכן, כדי לבחון את שאלת הסיכון לציבור מהעותר, רשאי המשיב להסתמך גם על חומר מודיעיני חסוי (ר' בג"צ 4889/99 עבדאללה אבו עדרה נץ שר הפנים ואח') . אולם, ישנו כמובן הבדל בין מי שהורשע בדין בעבירות כאלה או אחרות, מי שהוגש נגדו כתב אישום, לבין מי שיש כנגדו רק ראיות מנהליות חסויות, ואין הליך פלילי צפוי שעתיד להתנהל על פיהן. מאידך גיסא, יש לשקול את הפגיעה האפשרית בזכויות העותרים. לענין זה יש לציין כי העותר הוא מי ששוהה בישראל במשך כ-12 שנה, כאשר במהלך רוב התקופה הוא שהה בישראל ברישיון. אין דינו של מי שמבקש רישיון שהייה לראשונה, כדינו של מי שכבר חי בארץ 12 שנים, הקים בה משפחה ועסק, וכעת מבקשים לשלול ממנו את רישיונו. מעבר לכך, יש להביא בחשבון גם את זכויותיה של העותרת, וזכויותיהם של חמשת הילדים המשותפים של העותרים. בניגוד לעותר, שאיננו אזרח ישראלי, העותרת היא אזרחית. יש לה זכות לחיי משפחה עם בעלה, ומובן שגם לחמשת הילדים המשותפים שלהם יש זכות לחיות עם אביהם במדינת האזרחות שלהם. אם יגורש העותר מהארץ, הדבר יביא לפגיעה משמעותית בזכויות העותרת והילדים. פגיעה כזו תתבטא בתוצאה לפיה המשפחה תתפרק, והאב לא יחיה עם אשתו ועם ילדיו, או בתוצאה שהעותרת והילדים לא יחיו במדינת ישראל, שהיא כאמור מדינת אזרחותם. לכן, אין דומה מי שהמשיב מבקש לגרשו ואין לו משפחה בישראל, למי שהוא בעל אישה וילדים שהם אזרחי המדינה. את כל האינטרסים והשיקולים הללו היה על המשיב לשקול זה כנגד זה כדי להגיע להחלטתו. מובן גם כי על המשיב היה לבחור בפיתרון המיטבי, שיביא לשמירה הטובה ביותר על ביטחון הציבור מחד גיסא, ולפגיעה המינימאלית בזכויות העותרים מאידך גיסא. מבחינת שיקולי השמירה על ביטחון הציבור, יש לציין כי העבירות המיוחסות לעותר במידע המודיעיני, אינן עבירות קלות ערך. מדובר בעבירות הקושרות את העותר - גם אם בעקיפין, למעשי אלימות ולפגיעה בגוף. אלה עבירות חמורות, שנובע מהן חשש לפגיעה בערכים מוגנים של שלמות הגוף והביטחון. על פי החשד מדובר בעבירות שבוצעו לא מזמן, בשנת 2009. יחד עם זאת יש לציין כי העוצמה הראייתית של המידע הזה, איננה גבוהה. מדובר במידע שגם לגישת המשיב, אין די בו כדי להביא לכך שהעותר יועמד לדין. יש להדגיש כי המדובר במידע המייחס לעותר עבירה פלילית (ולא חשש ביטחוני). ביחס למידע כזה יכולה המדינה אם היא סבורה כי קיים חשד ממשי כנגד העותר, להעמיד אותו לדין פלילי, ולהעניש אותו אם יורשע. כאמור, בענייננו לא הועמד העותר לדין פלילי, ככול הנראה משום שהמדינה לא היתה סבורה כי חומר הראיות שיש כנגדו מצדיק את העמדתו לדין. זאת ועוד - העותר לא נחשף כלל למידע. הוא לא עומת איתו, ואין אפשרות כי הוא יקבל הזדמנות להתעמת איתו. לכן, העותר אינו יכול להעלות טענות כנגד המידע. יש להביא בחשבון במקרה כזה את האפשרות כי לו היתה לעותר הזדמנות להיחשף למידע, היו לו תשובות טובות ביחס אליו. העדר האפשרות להתעמת עם המידע ולהשיב להאשמות העולות ממנו, פוגע באופן ברור ומוחשי בזכויות העותרים. כאמור - מול השיקולים של החשש האפשרי לשלום הציבור - אם אכן היה העותר מעורב במעשים המיוחסים לו, ניצבת הפגיעה הוודאית הן בעותר (שאינו אזרח המדינה), והן בעותרת ובילדים שלהם. הפגיעה בזכויות אלה, הגם שאינה "ענישה" היא פגיעה משמעותית, חמורה וממשית. הזכות לחיי משפחה הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון (ר' בג"צ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שר הפנים ואח') , כזכות יסוד בעלת חשיבות רבה. כדי לפגוע בזכות כזו, נדרש מידע בעל עוצמה ראייתית משמעותית, המתייחס לעבירה חמורה. רק מידע כזה יכול לספק את הדרישה לחשש המשמעותי לשלום הציבור ולביטחונו, מידע שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה בזכותה של משפחת העותרים לחיות יחד כמשפחה בישראל. ב"כ העותר טען כי המידע שהוצג ביחס לעותר הוא חד צדדי, וכי יתכן כי מידע זה מבוסס על אנשים שאינם אמינים ב-100%. הוא טען כי יש להתחשב גם בנתון זה כאשר באים לתת החלטה שיש לה השלכות כל כך משמעותיות על התא המשפחתי. למרות שלצורך קבלת ההחלטה המנהלית, הרשות אכן רשאית להביא בחשבון גם ראיות שאינן קבילות בהליך משפטי, כמו מידע מודיעיני חסוי, שלעותרים לא ניתנה הזדמנות להתמודד איתו, ולהתייחס אליו. יחד עם זאת, כאמור, איכותן של ראיות כאלה היא פחותה מאשר לו היו למשיב ראיות קבילות. העובדה הזאת - קרי העדר ההזדמנות של העותרים להעלות טענות כנגד המידע המיוחס לעותר, היא עובדה משמעותית כאשר נבחנת עוצמת הראיות. בית המשפט אינו יכול להסיק ברמה גבוהה של ודאות כי המעשים המיוחסים לעותר אכן בוצעו על ידיו, כאשר לעותר לא ניתנה הזדמנות להעלות טענות נגד. לו היה מוגש כתב אישום כנגד העותר, ניתן היה לבחון את טענות הנגד שלו - ולו היה בית משפט מחליט לאחר הליך משפטי מסודר כי אין ממש בטענות הנגד, ניתן היה לקבוע ברמה גבוהה הרבה יותר של ודאות כי העותר אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו. אני סבורה כי מכלול הנתונים שהובאו לעיל, כאשר הם נבחנים זה כנגד זה, מביאים למסקנה כי ההחלטה של המשיב בענייננו לא היתה מידתית. אני סבורה כי הגם שלעותר מיוחסת עבירה חמורה, הרי שיש להביא בחשבון את הבעייתיות ביחס לחומר הראיות, כפי שפורטה לעיל. לכן, אני סבורה כי במקרה כזה, המשיב אינו צריך לנקוט בצעד החמור ביותר העומד לרשותו, קרי החלטה לפיה רישיון השהייה של העותר לא יוארך עוד, והוא נדרש לעזוב את הארץ. לאור מכלול הנסיבות והנתונים כפי שפורטו לעיל, אני סבורה כי היה על המשיב לנקוט בצעד חמור פחות, ולהעמיד את העותר במבחן נוסף. בס' 9 לעתירה המתוקנת עתר העותר כי המשיב לא יאשר את בקשתו, אולם כי תינתן לו אשרה לתקופה נוספת, מחוץ להליך המדורג. אני סבורה כי אפשרות זו היא אפשרות מידתית, המביאה בחשבון הן את שיקולי המשיב, והן את החומרה הרבה שיש בפירוק התא המשפחתי של העותרים וילדיהם. באופן כזה, ההליך המדורג נפסק, בשל המעשים המיוחסים לעותר. העותר יהיה בתקופת מבחן במשך שנתיים - כאשר במסגרת תקופה זו יהיה עליו להימנע מכול עבירה שהיא. אם בתום התקופה הוא לא יבצע עבירות, ניתן יהיה להחזירו להליך המדורג. אם במהלך התקופה הוא יהיה קשור למעשים עבריינים - ניתן יהיה לשלול ממנו את אישור השהייה שלו, ולהורות על גירושו. העותר בקש בין היתר כי ייערך לו שימוע. המשיב טען כאמור כי שימוע כזה כבר נערך לעותר, אולם לטענת העותרים מדובר בשימוע בו נבחנה שאלת מרכז חייהם של העותרים. העותרים טענו כי לא נערך לעותר שימוע ביחס לחשדות המיוחסים לו. אני סבורה כי לעת הזאת אין טעם בעריכת שימוע נוסף. כעולה מהדיונים בבית המשפט, המשיב מסרב בשלב זה להציג לעותר את החשדות המיוחסים לו, בנסיבות כאלה, אין טעם בשימוע, שלא יועיל לקבלת החלטה אצל המשיב. לכן, אני קובעת כי לעותר תינתן אשרה לתקופה של שנתיים מחוץ להליך המדורג, כאשר אשרה זו תותנה בכך כי העותר לא יהיה מעורב בכול אופן שהוא בפלילים במהלך תקופה זו. לאחר תום התקופה, אם לא תהיה מעורבות כלשהיא של העותר בפלילים, ניתן יהיה לחדש את ההליך המדורג. אין צו להוצאות. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםשר הפניםאשרת שהייה