קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הודעה על כוונה להגיש ערעור בדיון: בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת חנה בן יוסף ונציג הציבור מר משה בק) מיום 25.10.09. הבקשה ניתנה במעמד הצדדים כך שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור היה יום 9.11.09. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 24.11.09. רקע המבקש, מהנדס תוכנה במקצועו, הועסק על ידי המשיבה החל מחודש 8/99 ועד חודש 5/02. לטענתו, סוכם עימו במהלך חודש 9/00 כי יקבל אופציות בלתי מוגבלות בזמן בהתייחס ל - 0.4% מהון המניות המונפק של המשיבה, "למימוש בצורה שווה על פני תקופה של 3 שנים (שליש כל שנה)" ממועד תחילת העסקתו. המבקש טען בכתב התביעה כי הגם שעבד במשיבה רק שנתיים ותשעה חודשים, סוכם עימו בעת עזיבתו כי יקבל גם את השליש האחרון של האופציות. במהלך שנת 2007 דרש לממש את האופציות, אך סורב. לפיכך, הגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב' 1466/08), במסגרתה דרש כי המשיבה תקצה לו 0.4% מהון המניות המונפק שלה. במסגרת כתב ההגנה טענה המשיבה, בין היתר, כי בסמוך לאחר חתימת הסכם 9/00 חתם התובע על כתב התחייבות להעברת אופציות, אשר לא גולה על ידו בכתב התביעה, ואשר מפרט את סך כל האופציות להן היה זכאי (0.4% מהון המניות המונפק נכון לאותו מועד); דמי המימוש; מועדי ההבשלה; וכפיפות לתוכנית האופציות החלה במשיבה. כתב התחייבות נוסף, בהתייחס לאופציות נוספות, ניתן למבקש ביום 30.12.01 ואף הוא לא אוזכר על ידי המבקש בכתב התביעה שהגיש. המשיבה טענה עוד בכתב ההגנה כי המבקש לא השלים שלוש שנות עבודה מלאות ולכן נכון למועד סיום עבודתו היה זכאי רק לחלק מהאופציות שהובטחו לו. עוד טענה כי לפי תוכנית האופציות החלה בה, האפשרות למימוש אופציות עומדת בתוקף למשך 90 יום לאחר סיום יחסי העבודה. המבקש בחר ביודעין שלא לממש את האופציות, כפי הנראה בהתחשב בדמי המימוש שנדרשו ממנו, ולכן אינו זכאי עוד לדבר. המבקש הגיש - ברשות בית הדין - כתב תשובה, במסגרתו טען כי כתב ההתחייבות נחתם על ידו לפני החתימה על הסכם 9/00 וממילא בוטל במסגרת ההסכם ולכן אינו רלוונטי. עוד טען כי הענקת האופציות לא נעשתה במסגרת הסכם אופציות סטנדרטי אלא סוכמה בעל פה בהתחשב בכך שהיה ראשון המועסקים במשיבה והסכים לעבוד בשכר נמוך. לדבריו, סוכם עימו בעל פה כי ניתן יהא לממש את האופציות ללא דמי מימוש וכי שאר התנאים יעוגנו בכתב אופציות שיימסר לו, אך כל כתב כאמור לא ניתן לו ותוכנית האופציות הכללית מעולם לא הובאה לידיעתו. ממילא, לא ניתן לחייבו בדיעבד לממש את האופציות דווקא תוך 90 יום ממועד סיום העסקתו. ביום 11.10.09 הגישה המשיבה בקשה למחיקת כ - 30 סעיפים וכ - 10 נספחים מתצהיר המבקש בשל הרחבת חזית. הסעיפים שמחיקתם התבקשה מתייחסים ברובם לשינויים בהון המניות של המשיבה, עליהם למד המבקש מהדיווחים שביצעה המשיבה לרשם החברות. עוד דרשה המשיבה למחוק את הסעיפים בהם טוען המבקש כי כתב ההתחייבות נחתם לפני החתימה על הסכם 9/00 וכי האופציות הובטחו לו ב"מחיר מימוש אפס". ביום 25.10.09, בתחילתו של דיון ההוכחות בתיק, ניתנה החלטת בית הדין המקבלת את הבקשה במלואה, במילים הבאות: "לאחר שעיינו בבקשת הנתבעת ובתגובת ב"כ התובע, כמו גם בכתבי הטענות, אנו מקבלים את הבקשה למחיקת סעיפים והוצאת מסמכים, בהיותם מרחיבים את גדר המחלוקת מעבר לפלוגתאות שהופיעו בכתבי הטענות". טענות הצדדים ב"כ המבקש טוען כי מייד לאחר השמעת ההחלטה הודיע לבית הדין, בנוכחות ב"כ המשיבה, כי בכוונתו להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. עם זאת, בטעות סבר כי עומדים בפניו 30 יום לצורך הגשתה, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, ורק כאשר כתב את הבקשה ביום 23.11.09 גילה כי איחר את המועד. ב"כ המבקש הרחיב לגבי סיכוייו הגבוהים של הערעור, בהתחשב בכך שההחלטה מושא הבקשה מוחקת באופן גורף עובדות עיקריות אשר נטענו על ידי המבקש במפורש במסגרת כתב התביעה וכתב התשובה, וכך מונעת ממנו להוכיח את תביעתו ולהתגונן מפני הנטען כלפיו בכתב ההגנה. המשיבה טענה בתגובתה כי כל שציין ב"כ המבקש במהלך הדיון הוא כי הנו "שוקל" הגשת "ערר" על ההחלטה, ובחלוף המועד לכך סברה כי החליט שלא לעשות כן. בפועל קבוע התיק להמשך הוכחות בעתיד הקרוב (יום 5.1.10) וקבלת בקשת רשות הערעור בסמוך למועד זה בהכרח תסבך את המשך בירור התביעה. קל וחומר, כאשר לא הוכח "טעם מיוחד" כלשהו, וכאשר טעות במועדים הקבועים בחוק אינה מהווה לפי הפסיקה טעם כאמור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי סיכויי הבקשה נמוכים וכי בית הדין הארצי אינו נוטה להתערב בהחלטות פרוצדוראליות שהתקבלו על ידי הערכאה הדיונית. המבקש, בתשובתו לתגובת המשיבה, טען כי המשיבה לא הצביעה על נזק כלשהו שייגרם לה כתוצאה מקבלת הבקשה, בעוד שאי קבלתה עלול להביא לעיוות דין של ממש למבקש נוכח חשיבות הסעיפים והנספחים הרלוונטיים להוכחת תביעתו. המבקש צירף תצהיר של בא כוחו במסגרתו הנו עומד על כך שאמר כבר במהלך הדיון - הגם שהדברים לא נרשמו בפרוטוקול - כי בכוונתו להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. הכרעה המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית דין אזורי נקבע בתקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - "התקנות"), ועומד על 15 יום. סמכות בית הדין להארכת מועד נקבעה בתקנה 125 לתקנות, ומתאפשרת "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בפסיקה נקבע כי אין נוסחה נוקשה להגדרת "טעם מיוחד", וכל מקרה נבדק לפי נסיבותיו, כאשר דרך כלל יוכר "טעם מיוחד" כאשר התרחש אירוע שאינו בשליטת בעל הדין ו/או לא ניתן היה להיערך אליו מראש (ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט ואח', פ"ד נה(2) 904). האינטרסים המעורבים הינם זכות הגישה לערכאות מחד, ואינטרס ההסתמכות על סופיות הדיון מאידך. לאחר שקילת טענות הצדדים, ועל אף שאין מחלוקת כי טעות בעניין המועד החוקי להגשת ערעור אינה מסוג הטעויות האופרטיביות שעשויות להוות "טעם מיוחד", שוכנעתי כי יש הצדקה במקרה זה ליתן הארכת מועד. זאת, שכן עיון בכתבי הטענות מול תצהיר המבקש מעלה כי סיכויי הערעור טובים לכאורה, באופן המצדיק ליתן למבקש את יומו בפני ערכאת הערעור. יצוין בהקשר זה כי הטענות בנוגע למועד חתימת כתב ההתחייבות והסיכום בעל פה בדבר "מחיר מימוש אפס" הופיעו במפורש בכתב התשובה (אשר בית הדין האזורי התיר את הגשתו). באשר לסעיפים המפרטים את השינויים בהון המניות של המשיבה - יש יסוד לכאורה לטענת המבקש כי לא חייב היה לפרטם בכתב התביעה שכן מדובר בראיות ולא בעובדות היוצרות את עילת התביעה. לאמור לעיל יש להוסיף את חשיבות ההחלטה להמשך התנהלות ההליך וכן את הודעת ב"כ המבקש, כבר במהלך הדיון מיום 25.10.09, כפי שנתמכה בתצהירו, כי בכוונתו להגיש בקשת רשות ערעור. בהקשר זה כבר נקבע כי "הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור, הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, שכן יש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים" (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ. אוריאלי, מיום 8.3.00; בש"א 1617/04 יורם כהן - שא עופר חברה ארצית להובלה ועבודות עפר ואבן בע"מ, מיום 26.12.04). סוף דבר - הבקשה להארכת מועד מתקבלת. המזכירות תפתח תיק בר"ע ותעבירו לטיפול דחוף (בהתחשב בכך שהתיק קבוע להמשך הוכחות בבית הדין האזורי ביום 5.1.10). אין צו להוצאות. דיוןערעור