קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת מרכז חיים בישראל: העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית המופנית כנגד החלטת משרד הפנים מיום 3.6.07, לפיה נדחתה בקשת עותרת 1 לרישום בִּתה, עותרת 2, במרשם האוכלוסין בישראל, לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974. המשיב דחה את הבקשה לנוכח אי-הוכחת מרכז חיים של העותרות בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה. בגדרה של העתירה מלינות העותרות על דרישתו של המשיב, לפיה כתנאי לרישום ילדים במרשם האוכלוסין, יש להוכיח מרכז חיים בישראל בתקופה של שנתיים. הרקע העובדתי 2. עותרת 1 הִנה תושבת ישראל, ילידת 1962 (להלן - עותרת 1 או האֵם). עותרת 2, בִתה של עותרת 1, היא קטינה ילידת 7.1.93 (להלן - עותרת 2 או הבת). בעלה של עותרת 1 ואביה של עותרת 2, אשר נפטר בשנת 2005, היה רשום במרשם האוכלוסין של אזור יהודה ושומרון (להלן - האזור), ועל-כן נרשמה הבת אף היא, בעקבות אביה, במרשם האוכלוסין של האזור. העותרות והמנוח התגוררו בחברון מאז סמוך ללידת הבת. בחודש יולי 2005, בעקבות פטירת המנוח, עברו העותרות להתגורר בירושלים. ביום 21.3.06 הגישה האֵם בקשה לרישום בִּתה במרשם האוכלוסין בישראל, בהתאם לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן - תקנות הכניסה לישראל). ביום 3.6.07, לאחר שהומצאו מסמכים משלימים ללשכת מינהל האוכלוסין, הודיע המשיב לעותרות, כי הבקשה לרישומה של עותרת 1 במרשם האוכלוסין מסורבת בגין היעדר מרכז חיים בישראל בתקופה של שנתיים עובר להגשת הבקשה, זאת על בסיס תצהירה של עותרת 1, לפיו עד לחודש יולי 2005 היה מרכז חייה בחברון. המסגרת המשפטית לרישום ילדים לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל 3. סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל), קובע כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות ליתן אשרות ורישיונות ישיבה בישראל מכוח החוק האמור, נתונה לשר הפנים או למי שהוסמך על-ידו. שיקול הדעת בהענקת רישיונות ישיבה רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי ייכנס בשעריה (בג"ץ 431/89 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520). 4. הרישום במרשם האוכלוסין של ילדים שנולדו בישראל, ולא חל עליהם סעיף 4 לחוק השבות, תש"י-1950, הוסדר בתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, המורה כלהלן: "ילד שנולד בישראל, ולא חל עליו סעיף 4 לחוק השבות, תש"י-1950, יהיה מעמדו בישראל כמעמד הוריו; לא היה להוריו מעמד אחד, יקבל הילד את המעמד של אביו או אפוטרופוסו, זולת אם ההורה השני מתנגד בכתב לכך; התנגד ההורה השני, יקבל הילד את המעמד של אחד מהוריו, כפי שיקבע השר". בעקבות הודעת המדינה בבג"צ 48/89 ריינהלד עיסא נ' שר הפנים, פ"ד מג(1) 573, ניתנה פרשנות מרחיבה לתקנה, ונקבע כי כאשר להורים אין מעמד אחד, יקבל הילד את מעמדו לפי מעמדו של ההורה עמו הוא מקיים מרכז חיים, אף אם מדובר באֵם ולא רק באב. 5. תקנה 12 לא נועדה להקנות מעמד "מכוח לידה", אלא כפי שנקבע בפסיקה, למנוע "יצירת נתק או פער בין מעמדו של הורה אשר ישיבתו בישראל היא מכוח חוק הכניסה לישראל, לבין מעמדו של ילדו אשר נולד בישראל, ואשר עצם לידתו בארץ איננה מעניקה לו מעמד חוקי בה" (דברי כב' השופטת ביניש (כתארה אז) בבג"ץ 979/99 פבאלואיה קרלו נ' שר הפנים, (23.11.99)). בהקשר זה הוסיף וציין בית-המשפט, כי "שיטתנו המשפטית, מכירה ומכבדת את הערך של שלמות התא המשפחתי ואת האינטרסים של שמירה על שלום הילד, ולפיכך יש למנוע יצירת פער בין מעמדו של ילד קטין לבין מעמדו של הורהו המחזיק בו או זכאי להחזיק בו" (לעיל). התקנה נועדה לקדם זכויות אדם בשני היבטים מרכזיים: האחד - הזכות החוקתית של ההורה בעל המעמד בישראל לחיי משפחה, וכפועל יוצא - לחיות בישראל יחד עם ילדיו; והשני - זכויותיו העצמאיות של הקטין לחיות את חייו לצד הורהו, ולהתפתח ולהתבגר במסגרת משפחתית תומכת (עע"ם 5569/05 משרד הפנים נ' עויסאת, בפסקאות 20 ו-21 בפסק-דינה של כב' הנשיאה ביניש, (10.8.08); וכן ראו: בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפחתי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, בפסקה 28 לפסק-דינו של כב' הנשיא ברק, (10.8.08)). באשר להיקף שיקול הדעת של שר הפנים, בהידרשו לבקשה לפי תקנה 12, נפסק כי שאלת מרכז חייו של הקטין בישראל מהווה שיקול מרכזי במסגרת מכלול השיקולים האם להעניק לקטין את המעמד שיש להורהו בישראל, וכי כי על שר הפנים ליתן בהחלטתו "משקל משמעותי וניכר לטובת הילד ולשלמות תָאו המשפחתי" (עע"ם 5569/05 בעניין עויסאת (לעיל), בפסקה 20 לפסק-הדין; ההדגשה במקור). 6. בשעתו החליט המשיב, כי רישום ילדים במרשם האוכלוסין בישראל, לפי תקנה 12 לתקנות, אפשרי רק אם הבקשה מוגשת בסמוך ללידה. בפסק-הדין בעת"מ (י-ם) 577/04 תהאני אל-קורד נ' שר הפנים, (25.10.04) דחה בית-משפט זה (כב' סגנית הנשיא מ' ארד (כתארה אז)) גישה זו, וקבע כי תקנה 12 לתקנות חלה אף על מי שהגיש בקשה שלא בסמוך ללידה, אך הוכיח שמרכז חייו בישראל. במהלך הדיון בבית-המשפט העליון בעע"ם 5569/05 בעניין עויסאת (לעיל), הודיעה המדינה, בניגוד לעמדה שהציגה בעבר, כי הוראות תקנה 12 חלות אף כאשר הבקשה להקניית מעמד לילד מוגשת שלא בסמוך ללידתו (פסקה 17 לפסק-הדין). 7. בעקבות פסק-הדין בעת"מ (י-ם) 577/04 בעניין תהאני (לעיל), הוציא היועץ המשפטי של משרד הפנים ביום 20.03.05 מסמך שכותרתו: "הבהרת נוהל העבודה בעניין מתן מעמד לילדים במסגרת תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל - תיקון", בסעיפים 3 ו-4 להבהרת הנוהל נאמר: "3. היה הורה אחד תושב קבע וההורה השני חסר מעמד בישראל, לאחר שיוכח מרכז חיי ההורה תושב הקבע וילדו בישראל, יינתן לילד מעמד של תושב קבע. 4. היה הילד רשום כתושב במקום אחר בעת הגשת הבקשה, אם יימצא עומד בתנאי סעיף 3 לעיל, יינתן לילד בשלב ראשון מעמד של תושב ארעי (א/5) למשך שנתיים, לבחינת המשך קיומו של מרכז חיים בישראל, ולאחר מכן, יינתן לו מעמד של תושב קבע" (נספח י' לכתב-התשובה). 8. ביום 1.6.07 הוציא משרד הפנים נוהל מפורט בכתב בדבר דרך הטיפול בבקשות למתן מעמד בישראל לקטין שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע בישראל. בנוהל פורטו, באמצעות טבלה וביאורים משלימים, המצבים השונים בבקשות לרישום ילדים ודרכי הטיפול בהן. בסעיף ג.7.2.7 לנוהל הובהר: "כשמדובר בקטין שנרשם באזור... והקטין מתחת לגיל 14 (גיל הקטין ייבחן לאור גילו במועד הפנייה להגשת בקשה), במידה ובבדיקה נמצא מרכז חיים בישראל, יקבל הקטין א/5 לשנתיים ואחר-כך קבע" (ההדגשה הראשונה במקור). בסעיף ג.7.2.12 לנוהל הוגדר המונח "מרכז חיים בישראל", כדלהלן: " 'מרכז חיים בישראל': של ההורה תושב ישראל והילד, במשך שנתיים אחרונות". 9. הנהלים בכתב של משרד הפנים, בעניין מתן מעמד לילדים במסגרת תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, היו אך מכתבו של היועץ המשפטי של משרד הפנים מיום 20.3.05, והנוהל המפורט מיום 1.6.07. כפי שהבהיר ב"כ המשיב בטיעוניו המשלימים, מעבר לשני נהלים אלו לא היו נהלים נוספים בכתב. כאמור, בנוהל הראשון משנת 2005, הופיעה הדרישה לקיומו של מרכז חיים בישראל עובר להגשת הבקשה, מבלי שנקבע מה יהיה משך הזמן של מרכז החיים הנדרש; ורק בנוהל השני, משנת 2007, צוינה דרישה לקיום מרכז חיים בישראל שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה. ואולם, הלכה למעשה דרש המשיב, אף לפני הוצאת הנוהל משנת 2007, כי פרק הזמן של מרכז החיים בישראל לפני הגשת הבקשה לרישום ילדים, כמו גם בקשה לאיחוד משפחות, יעמוד על שנתיים. חוק הוראת השעה והמגבלות שהחיל על מתן מעמד לתושבי האזור 10. החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02 (להלן - החלטת הממשלה), קבעה כי משרד הפנים לא יטפל עוד בבקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד בישראל, וזאת "לנוכח המצב הביטחוני ובשל השלכות של תהליכי ההגירה וההשתקעות של זרים ממוצא פלסטיני לישראל". 11. עקרונות החלטת הממשלה עוגנו בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה), שנכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2003 ואשר תחולתו הוארכה מעת לעת. החוק שלל את האפשרות להעניק ל"תושב אזור", כהגדרתו בחוק, מעמד בישראל לפי חוק האזרחות, להנפיק לו רישיון או אשרה לפי חוק הכניסה לישראל, וליתן בידיו היתרי כניסה לישראל על-ידי המפקד הצבאי של האזור לפי תחיקת האזור (סעיף 2 לחוק). בחוק, כפי שתוקן מעת לעת, נקבעו מספר חריגים שאפשרו להעניק מעמד והיתרים לתושבי האזור (סעיפים 3א-3ה לחוק). עתירות כנגד החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה נדחו בבג"ץ 7052/03 בעניין עדאלה (לעיל). על-פי אחד החריגים לחוק, ניתן להעניק לתושב אזור רישיון לישיבה בישראל או היתר לשהייה בישראל לשם מניעת הפרדת ילד מהורהו השוהה בישראל כדין. בחוק המקורי נקבע, כי החריג יחול על ילד עד גיל שתים-עשרה, ובתיקון חקיקתי משנת 2005 נקבע כי הגיל יעמוד על ארבע-עשרה. 12. סעיף 3א לחוק השעה, שהוראותיו רלבנטיות לענייננו, מורה לאמור: "3א. על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים, לפי שיקול דעתו - (1) לתת לקטין תושב אזור שגילו עד 14 שנים רישיון לישיבה בישראל לשם מניעת הפרדתו מהורהו המשמורן השוהה כדין בישראל; (2) לאשר בקשה למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור לקטין תושב האזור שגילו מעל 14 שנים לשם מניעת הפרדתו מהורהו המשמורן השוהה כדין בישראל, ובלבד שלא יוארך היתר כאמור אם הקטין אינו מתגורר דרך קבע בישראל". המונח "תושב אזור", בחוק הוראת השעה על-פי נוסחו המקורי משנת 2003, הוגדר כלהלן: " 'תושב אזור' - לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור". בגדרו של תיקון מס' 1 לחוק הוראת השעה, שפורסם ברשומות ביום 1.8.05, שונתה ההגדרה למונח "תושב האזור". בהגדרה החדשה נאמר: " 'תושב אזור' - מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור". בהגדרה המתקנת נקבע, אפוא, במפורש, כי "תושב אזור" עליו יחולו הוראות החוק, הוא גם מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור. 13. בפסק-הדין בעע"ם 5569/05 בעניין עויסאת (לעיל) נדרש בית-המשפט העליון לפרשנות המונח "תושב אזור" על-פי הנוסח המקורי של חוק הוראת השעה בטרם תיקונו. בית-המשפט העליון (בפסק-דינה של כב' הנשיאה ביניש שאליו הצטרפו כב' השופטת פרוקצ'יה וכב' השופטת חיות) קבע, כי המונח "תושב אזור" "מכוּון לכל מי שמתגורר בפועל באזור (אף אם אינו רשום במרשם האזור) ולא לכל מי שרשום במרשם האזור (אף אם אינו מתגורר באזור)". כן צוין, כי פירוש זה מגשים את תכליתו של חוק הוראת השעה, "זאת, משום שהתכלית הביטחונית של חוק הוראת השעה תושג גם אם הצליח המבקש מעמד בישראל להוכיח, כי על אף רישומו באזור הוא מנותק ממנו, כיוון שאין הוא מתגורר באזור ואין לו זיקות לאזור מלבד 'זיקת הרישום' " (פסקה 13 לפסק-הדין). על-כן, נפסק בהלכת עויסאת, כי כאשר משרד הפנים דן בבקשה לרישום ילדים לפי תקנה 12, והבקשה כפופה לנוסח המקורי של הגדרת "תושב אזור" בחוק הוראת השעה, אין מקום להחיל את הוראת סעיף 2 לחוק הוראת השעה רק בשל עצם רישומו של הקטין במרשם האזור, אלא יש לאפשר לו להוכיח, כי פרט לאותו רישום אין לו זיקות נוספות לאזור. בית-המשפט העליון לא נדרש, וממילא לא התייחס, למשמעות המונח "תושב אזור" לאחר תיקון מס' 1 לחוק הוראת השעה בחודש אוגוסט 2005. בענייננו, כאמור, חלה ההגדרה המתוקנת למונח "תושב אזור" שכן הבקשה לרישומה של עותרת 2 במרשם האוכלוסין הוגשה ביום 6.3.06. עיקר טיעוני הצדדים 14. ב"כ העותרות טוען, כי דרישת המשיב להוכחת מרכז חיים בישראל במשך תקופה של שנתיים כתנאי להגשת בקשה לרישום ילדים לפי תקנה 12, לא הופיעה בנוהל בכתב כלשהו במועד הגשת הבקשה, ועל-כן אינה מחייבת בעניינן של העותרות. בנוסף ולחלופין טוען הוא, כי אף אם יש לראות בדרישה להוכחת מרכז חיים בישראל לפני מועד הגשת הבקשה משום דרישה סבירה, אין הצדקה לקביעת תקופה מינימאלית של שנתיים, ויש לבדוק כל מקרה לגופו. הוא גורס, כי בנסיבותיו המיוחדות והחריגות של המקרה דנן, היה מקום להסתפק בתקופה קצרה יותר משנתיים לצורך הקביעה, כי מרכז חייהן של העותרות הִנו בישראל; ולהעניק לבת, עוד בטרם הגיעה לגיל ארבע-עשרה, אשרה לישיבה בישראל (בשלב ראשון אשרה לישיבת ארעי למשך שנתיים). לשיטתו, ניתן להסתפק בתקופה של שמונת החודשים מאז הגיעו העותרות לישראל ועד למועד הגשת הבקשה, או לחלופין - בתקופה של שנה וחצי שחלפה מיום החזרה לארץ ועד למועד שבו מלאו לבת ארבע-עשרה שנים. הטעם לכך, על-פי טענתו, הִנו כפול: ראשית - לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, כאשר עותרת 1, שהִנה תושבת ישראל, נאלצה לחזור לארץ יחד עם בִּתה בת השתים-עשרה וחצי, שנולדה בישראל, זאת על-רקע פטירתו של הבעל-האב שהיה תושב האזור; ושנית - נוכח העובדה שלאחר גיל ארבע-עשרה לא יאפשר המשיב לבת לקבל אשרת ישיבה בארץ לאור המגבלות שנקבעו בחוק הוראת השעה. 15. ב"כ המשיב גורס, כי דרישת משרד הפנים, בדבר הוכחת מרכז חיים בישראל במשך שנתיים, עובר להגשת בקשה לרישום ילדים שרק אחד מהוריהם רשום במרשם האוכלוסין בישראל, הִנה דרישה סבירה שנקבעה על-ידי המשיב במסגרת שיקול דעתו, ואין עילה להתערב בה. על-כן לדבריו, בדין נדחתה הבקשה שהגישו העותרות, מן הטעם שלא הוכח קיומו של מרכז חיים בישראל של השתיים בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, שכן הללו העתיקו את מקום מגוריהן מהאזור לישראל רק שמונה חודשים לפני הגשת הבקשה. ב"כ המשיב הוסיף וציין, כי גם ביום שבו מלאו לבת ארבע-עשרה שנים, עדיין לא היה מרכז חייה בישראל במשך שנתיים ממועד הגעתה לארץ; וכי חוק הוראת השעה יחסום את דרכה לקבל מעמד בישראל לאחר גיל ארבע-עשרה, למעט קבלת היתרי כניסה לארץ מהמפקד הצבאי באזור. האם קמה עילה להתערב בנהלי המשיב או ביישומם על המקרה דנן? 16. בפסיקותיו של בית-משפט זה נקבע, לא אחת, כי דרישתו של משרד הפנים לקיום מרכז חיים בישראל של ההורה והקטין במשך השנתיים שקדמו להגשת בקשה לרישום ילדים, כמו-גם הדרישה הדומה לגבי המזמין בבקשה לאיחוד משפחות, היא דרישה סבירה שאין כל עילה להתערבות שיפוטית בה, אף בתקופה שלא היה נוהל בכתב שעיגן דרישה זו בכל הנוגע לרישום ילדים. עמדה על כך כב' הנשיאה מ' ארד בפסק-הדין בעת"מ (י-ם) 742/06 אבו קווידר נ' משרד הפנים (15.4.07), בהתייחסה לדרישה הנוגעת להליך של רישום ילדים: "לא מצאתי ממש גם בטענת העותרים לעניין סבירותה של הדרישה להראות קיומו של מרכז חיים בישראל משך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה. דרישה זו נוגעת הן לבקשות לרישום ילדים והן לבקשות לאיחוד משפחות... תכליתה של תקנה 12 היא מניעת יצירתו של נתק או פער בין מעמדו של הורה תושב ישראל לבין מעמדו של ילדו הקטין, יליד ישראל, אשר נמצא בחזקתו... תנאי בסיסי לאישורן של בקשות לרישום ילדים ובקשות לאיחוד משפחות הנו כי מרכז חייו של מגיש הבקשה - ההורה או בן הזוג - הוא אכן בישראל. תכלית הדרישה נשוא הדיון היא לוודא כי בכוונת מגיש הבקשה להשתקע בישראל. הכרעה בשאלה היכן נמצא מרכז חייו של אדם, מחייבת ברגיל עריכתה של בחינה ממושכת. הדבר נדרש במיוחד בנסיבותיהם של העותרים, אשר שהו בין השנים 1987-1990 ביוגוסלביה, בין השנים 1990-2004 ברמאללה ורק באוגוסט 2004, כחודש טרם הגשת הבקשה הראשונה, עברו לבית שכור בבית חנינה. הלכה היא כי בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו ובסמכותו להתערב בהחלטת הרשות רק כאשר זו חורגת ממתחם הסבירות. קביעת המשיב כי בחינת מרכז החיים תתייחס לתקופה של שנתיים איננה חורגת ממתחם הסבירות ולפיכך אין עילה להתערבותו של בית משפט זה". 17. גישה זו גם אומצה בפסק-דינו של כב' סגן הנשיא ד' חשין בעת"מ (י-ם) 8340/08 (10.12.08): " בנהלים מופיעה אך הדרישה לקיומו של מרכז חיים בישראל עובר להגשת הבקשה, מבלי שנקבע בהם מה יהיה משכו של מרכז החיים הנדרש. עם זאת, חסר זה שבנהלים, אין בו כדי למנוע מהמשיב, מתוקף סמכותו ושיקול דעתו, לדרוש כי פרק הזמן של מרכז החיים בישראל "בעת הגשת הבקשה" (כלשון סעיף 4 לנוהל ע/1), יתקיים במשך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה (אף כי עדיף, כמובן, שהדבר ייקבע בנוהל עצמו)". 18. כך גם נפסק על-ידי כב' סגן הנשיא י' עדיאל בעת"מ (י-ם) 8339/08 אבו גית נ' שר הפנים (16.11.08), בהתייחסו לדרישת קיום מרכז חיים בישראל במשך שנתיים, כתנאי לאישור בקשה לאיחוד משפחות: "בעיקרון אני סבור שיש טעם בדרישתו של המשיב להוכחת קיומו של מרכז חיים בישראל של בן הזוג הישראלי - המזמין - משך שנתיים קודם להגשת הבקשה. שהרי תכלית ההסדר של איחוד המשפחות מעוגן ברצון לאפשר לתושב ישראלי שמרכז חייו בישראל להינשא לבן הזוג הזר, מבלי שיאלץ להעתיק לצורך כך את מקומו אל מחוץ לישראל. אולם תכלית זו מתקיימת רק מקום בו בן הזוג הישראלי אכן מקיים בפועל מרכז חיים בישראל. הואיל ומרכז חיים הוא פועל יוצא של קיומן המתמשך של מירב הזיקות לישראל, סבירה גם הדרישה לקיומו של מרכז חיים כזה משך תקופה של שנתיים לפחות לפני מועד הגשת הבקשה (ראה: עת"מ (י-ם) 742/06 עאידה אבו קווידר ואח' נ' שר הפנים, , 15.4.07)". 19. הפסיקה האמורה, על טעמיה מקובלת עליי, ואין לי אלא לאמץ את הדברים. דרישתו של המשיב, להוכחת קיומו של מרכז חיים בישראל של ההורה והקטין עובר להגשת בקשה לרישום ילדים לפי תקנה 12, היא דרישה סבירה ומובנת מאליה, ואף ב"כ העותרות לא חלק על-כך. כאמור, התקנה לא נועדה להקנות מעמד "מכוח לידה", אלא למנוע נתק בין מעמד ההורה שישיבתו בישראל היא מכוח חוק הכניסה לישראל, לבין מעמד ילדו שנולד בישראל. על-כן, תנאי מוקדם ובסיסי לבחינת בקשה לרישום ילדים הוא כי ההורה והילד אכן מקיימים בפועל מרכז חיים בישראל, בדומה לדרישה בבקשה לאיחוד משפחות לפיה מרכז חייו של המזמין יהיה בישראל. כאמור, המחלוקת בין הצדדים נסבה, בעיקרה, בשאלת סבירותה של הדרישה להוכחת מרכז החיים בישראל בתקופה של שנתיים שקדמה להגשת בקשה לרישום ילדים. קביעת מרכז חיים נסמכת על בחינת קיומן המתמשך של מֵרב הזיקות לישראל. קיום מתמשך זה, יש לבחון גם בפרמטר של זמן, על-מנת לוודא כי אכן מרכז החיים של ההורה והקטין בישראל, וכי אין מדובר במקרה שבו טרם נתגבשה כוונת השתקעות בארץ. סבורני, כי דרישת הוכחת מרכז חיים בישראל של ההורה והקטין במשך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה כתנאי בסיסי לאישורה, באה בגדרו של מתחם הסבירות, ואין עילה להתערבות שיפוטית בה. אמנם הדרישה להוכחת מרכז חיים של שנתיים עובר להגשת בקשה לרישום ילדים, הועלתה בנהלים בכתב רק בשנת 2007; ואולם, כפי שנפסק, לא אחת, היא חלה אף לפני מועד זה, ונובעת מתוקף סמכותו ושיקול דעתו של המשיב לוודא, כי בעת הגשת הבקשה יהיה מרכז חייהם של הקטין וההורה המבקש בישראל. 20. ומכאן לבחינת יישומה של הדרישה האמורה על עובדותיו של המקרה דנן. כאמור, העותרות הגיעו לישראל בחודש יולי 2005, עת הייתה עותרת 2 (ילידת 7.1.93) כבת שתים-עשרה וחצי לאחר שמרכז חייהן היה עד אז בחברון. את הבקשה לרישום ילדים הגישה האֵם ביום 6.3.06, קרי - כשמונה חודשים לאחר המעבר לישראל, בשעה שבִּתה הייתה כבת שלוש-עשרה וחודשיים. הבקשה נדחתה בהחלטת המשיב מיום 3.6.07 דהיינו - פחות משנתיים לאחר הגעת העותרות לארץ ובעת שעותרת 2 הייתה כבת ארבע-עשרה וחצי שנים. בנימוקי דחיית הבקשה צוין, כי מתצהירה של עותרת 1 מיום 25.2.07 נתחוור שהתגוררה עד לחודש יולי 2005 בחברון, ומכאן המסקנה שלא ניהלה מרכז חיים בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה. משנקבע לעיל, כי אין עילה להתערב בדרישתו של המשיב להוכחת מרכז חיים בישראל של ההורה והקטין בבקשה לרישום ילדים, בתקופה של שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה, אין גם עילה להתערב בהחלטתו לדחות את בקשת העותרות, משנתברר לו כי בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה מרכז חייהן לא היה בישראל. התוצאה 21. על-יסוד האמור לעיל, לא נפל פגם בהחלטת המשיב מיום 3.6.07 לדחות את הבקשה לרישומה של עותרת 2 במרשם האוכלוסין מחמת אי-הוכחת מרכז חיים בישראל בתקופה של שנתיים לפני הגשת הבקשה. בשולי פסק-הדין יצוין, כי חרף דחיית העתירה, אין חולק כי עותרת 2 זכאית לקבל בשלב זה היתרים לשהייה בישראל מאת המפקד הצבאי באזור, ולא תופרד, אפוא, מאמה. עוד יש להעיר, כי עתירה זו לא מתייחסת לבקשה החדשה שהגיש ב"כ העותרות ביום 9.9.08 (לאחר הגשת העתירה) לרישום עותרת 2 במרשם האוכלוסין, זאת לאחר שחלפו למעלה משנתיים מאז הגיעו העותרות לארץ. הואיל והבקשה החדשה טרם נדונה על-ידי המשיב, אינני נדרש להתייחס בפסק-דין זה לשאלה, האם בנסיבות המקרה דנן יש לראות כיום את עותרת 2 כ"תושב אזור", כמשמעותו בחוק הוראת השעה, אם לאו. מרשם אוכלוסין