קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת חלקה לבעלים: 1. עתירת להורות למשיבות להחזיר לעותרת את הבעלות בחלקה 374 בגוש 6417 ברמת השרון (להלן "חלקה 374" או "החלקה") וכן להורות למשיבות ליזום תוכנית בניין עיר שתשנה את ייעודה של חלקה זו משטח לבניין ציבורי לשטח המיועד לאזור מגורים. לחילופין מתבקש בית המשפט לחייב את המשיבות לשלם לעותרת את סכום שוויה של החלקה. הרקע 2. העותרת הינה היורשת החוקית של בעלה המנוח ישראל קנין ז"ל (להלן:"המנוח"). בשנת 1934 רכשה אמו של המנוח את מחצית הזכויות בחלקה 21 בגוש 6417 ברמת השרון ששטחה הרשום היה 18,362 מ"ר, וביום 26.1.1934 נרשמו זכויותיה בפנקסי המקרקעין. ביום 9.3.1943 פוצלה חלקה 21 בגוש 6417 לשתי חלקות: חלקה 81 וחלקה 82 ואלה נרשמו על שם אמו של המנוח. בו ביום העבירה אמו של המנוח בהעברה ללא תמורה את כל זכויותיה בחלקה 81 על שם המנוח. שטחה הרשום של החלקה היה 9,179 מ"ר והיא השתרעה מרחוב סוקולוב במזרח ועד רחוב הבנים במערב. על חלקות 81 ו-82 גידלו המנוח והעותרת גידולים חקלאיים שונים לפרנסתם. ביום 19.10.1944 אישרה הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה תוכנית בניין עיר (תב"ע) מפורטת מספר 30 (תוכנית רש/1). התוכנית חילקה את חלקה 81 המקורית שבבעלות המנוח לארבעה מגרשים (באמצעות שלוש דרכי רוחב חדשות). שלושה מגרשים מתוכם יועדו בתוכנית לאזור מגורים א/1 והמגרש הרביעי שבמערב החלקה חולק לשני חלקים. אחד מהם יועד לאזור מגורים א/1 והשני לבנין ציבורי עם שטח ציבורי פתוח (להלן:"המגרש") (נספח ד' לעתירה). קביעת ייעודו של המגרש המערבי לצורכי ציבור נעשתה לאור הוראותיה של תוכנית המתאר של הרצליה מס' הר/10 משנת 1943 שחלה על החלקה המקורית. בסעיף 1 בפרק 7 לתוכנית נקבע כי הוועדה המקומית תדרוש מיזמים של כל תוכנית להקצות שטח שלא יפחת מ-25% מהקרקע שלהם לצורך שטחים ציבוריים פתוחים וכבישים. כן מפנה הוראה זו בתוכנית לסעיף 27 לפקודת בנין ערים, 1936 בה נקבע כי: "למרות כל האמור בכל פקודה אחרת תהא ועדה מקומית מוסמכת להפקיע בלא פיצוי כל קרקע הכלולה בתוכנית לבנין עיר הדרושה לצורך סלילת כביש, רחוב, מגרש משחק או מגרש נופש הכלולים בתוכנית, או לצורך הטייתם או הרחבתם בתנאי שלא יפקיעו בדרך זו יותר מרבע מהשטח של מגרשו של כל בעל קרקע ...". התוכנית קבעה זכויות בנייה במגרשים שעד אותה עת שימשו בעיקר לחקלאות. על יסוד הוראותיה של תוכנית רש/1 ביקש המנוח בשנת 1953 לבנות על חלק מחלקה 81 בית למגוריו ולמגורי משפחתו. ולשם כך יזם תוכנית מפורטת מס' רש/121 לפיצול חלקה 81 למגרשי בנייה. כתנאי לאישור תוכנית הפיצול קבעה המשיבה 2 כי "יינתן ייפוי כוח נוטריוני שיבטיח חלוקת הקרקע בכל עת שהמועצה המקומית תדרוש זאת". להבטחת האמור חתם המנוח ביום 29.6.1953 על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר לטובת המועצה המקומית רמת השרון (נספח ה' לעתירה). ביום 14.6.1956 פורסמה ברשומות הודעה בדבר אישור תוכנית רש/121 שמטרתה המוגדרת כפי שהוגדרה בסעיף 5 לתקנון היא "לחלק את הקרקע" ו"להקצות שטח לדרכים, ושטח לבניין ציבורי" כאשר בסעיף 7 לתקנון התוכנית נקבע כי :"על שטחים אלה תחול הפקעה וירשמו בלי כל תמורה ע"ש המועצה המקומית רמת השרון". בעקבות אישור תוכנית רש/121, חתם המנוח על הקצאת שטחים משטח החלקה לדרכים ולמגרש לבניין ציבורי, על פי ייעודם בת.ב.ע רש/1 ו-רש/10 וחלקה 81 פוצלה ל-10 תתי חלקות שמספרן 369-378. החלקות נרשמו בפנקסי המקרקעין ביום 10.9.1957 כדלקמן: חלקות 369-373 בשטח כולל של 7,111 מ"ר שיועדו למגורים נרשמו על שם המנוח. חלקה 374 בשטח של 1,172 מ"ר שיועדה למגרש ציבורי וחלקות 375-378 בשטח כולל של 896 מ"ר שיועדו לדרכים, הועברו על שמה של המועצה המקומית רמת השרון על פי שטר "מכר ללא תמורה" שמספרו 16611/57 שנחתם ביום 25.3.1957 על ידי המנוח. ביום 11.7.2004 בפעולה של "שינוי שם" נרשמה חלקה 374 על שם המשיבה 1-עיריית רמת השרון בעקבות שינוי מעמדה של המשיבה 1 ממועצה מקומית לעירייה. לטענת העותרת על אף שהשטחים שנרשמו על שם המשיבה 1 הועברו לה ב"מכר ללא תמורה", הרי שנסיבות העברתן מעידות על כי עסקינן הלכה למעשה ב"הפקעה". בהתאם לכך, מאחר שחלקה 374 נרשמה בבעלות המשיבה 1 כבר בשנת 1957 ועד היום לא נעשה בה כל שימוש ציבורי ולא השתמשו בה לייעודה האמור, יש לבטל את ההפקעה ולהשיב את הבעלות על החלקה לידיה. כמו כן יש לבטל את ייעודה הציבורי ולקבועה את ייעודה למגורים. טיעוני העותרת 3. העותרת נישאה למנוח בשנת 1936. בעת חתימתו על ייפוי הכוח לטובת המשיבה 1 בשנת 1953 כבר היו נשואים 18 שנה ולפיכך הטענות אותן מעלה העותרת ביחס למנוח הינן מידיעה אישית. 4. "מכר ללא תמורה" כפי שהיה נהוג בעת שהועברו חלקות המנוח לידי המועצה המקומית רמת השרון היווה תחליף טכני בלבד לביצוע הפקעה פורמאלית מקום בו מדובר היה בהפקעה שלא ננקטו לגביה הליכים פורמאליים של פרסום הודעות לפי סעיפים 5, 7 ו-19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. הטכניקה המקובלת היתה פיצול החלקה המקורית לפי הייעודים של חלקיה השונים בהתאם לתב"ע המאושרת. החלקות שיועדו לייעוד פרטי נרשמו על שם בעליהם ואלה שנועדו לצרכי ציבור נרשמו על שם בעליהם, אך מייד הועברו ונרשמו בפנקסי המקרקעין על שם הרשות המקומית באמצעות שטר "מכר ללא תמורה" החתום על ידי הבעלים-"המעביר" ועל ידי הרשות-"הנעברת". כך נעשה לגבי תת חלקות 374-378 מחלקה 81 של המנוח שנרשמו ביום 10.9.1957 על שם המועצה המקומית רמת השרון בהתאם לשטר מכר מס' 16611/57. לפיכך, טוענת העותרת, לא מדובר בהעברה רצונית של מקרקעין לצרכי ציבור כי אם בהליך של הפקעה ללא תמורה לפיו נאלץ המנוח להעביר את החלקות על שם הרשות המקומית כתנאי לפיצול החלקות ורישומן על שמו ותוך מודעות לסמכותה של הרשות המקומית להפקיען למטרות ציבוריות בשל ייעודן הציבורי בתב"ע. אלמלא נתן המנוח הסכמתו להפקעה, לא יכול היה לממש את זכויותיו הקנייניות במקרקעין, לבנות על חלק מהחלקה את ביתו ו/או למכור חלקים מהחלקה לצדדים שלישיים (לעניין זה מפנה העותרת לע"א 6663/93 צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון,פ"ד נה(1) 49, 67-68 (1999) (להלן:"פרשת צאיג")). ואולם, בתמורה להעברת החלקה לבעלות המשיבה 1 ואישור תוכנית הפיצול רש/121 שהגיש, לא קיבל המנוח דבר מעבר לזכויות הבנייה המקוריות שהגיעו לו כפי שאלה נקבעו בתב"ע רש/1 משנת 1944. 5. הסמכות להפקיע מקרקעין וליטול בכפייה קניינו של הפרט מותנית בקיומו של צורך ציבורי מוגדר וברור וזיקתו של צורך זה למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה (בג"צ 307/82 לוביאניקר ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד ל"ז(2) 141, 146-147(1983)). לאור העובדה שהפקעת מקרקעין בשיטת "מכר ללא תמורה" מתבצעת ללא תשלום פיצויים לבעלי הקרקע בגין ההפקעה, מכאן שפגיעתה בבעלי הקרקע קשה פי כמה מהפקעה בה משולמים פיצויים, והיא מחויבת בדיקה מעמיקה לעניין הצורך הציבורי הקונקרטי וזיקתו למקרקעין המסוימים. 6. אשר על כן, משחלפו שנים רבות מיום ההפקעה מבלי שהרשות המפקיעה עושה שימוש במקרקעין למטרה שלשמה הופקעו, ניתן ללמוד כי אין היא זקוקה עוד למקרקעין שהופקעו ולבעלים קמה זכות לדרוש את ביטול ההפקעה לאור העובדה שזיקתו של בעל הקרקע למקרקעין שהופקעו נשמרת, גם לאחר הפקעתם (בג"צ 2390/96 קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נה (2)625, 650-651;695 (2001)). בענייננו מדובר בשיהוי בלתי סביר במימוש ההפקעה. חלקה 374 יועדה לצרכי ציבור מאז שנת 1944 והיא נרשמה על שם המשיבה 1 בשנת 1957. בחלוף עשרות שנים נותרה החלקה בשיממונה והמשיבות לא עשו בה כל שימוש ציבורי דבר המעיד כי המשיבות זנחו את מטרת ההפקעה וויתרו על כוונתם להקים על החלקה בניין ציבורי. מבירור שערכה העותרת מול המשיבות עולה כי גם כיום אין למשיבות כל תוכנית לפיתוחה של חלקה זו ולא נקבע עבורה שימוש לבניין ציבורי כלשהו. העותרת טוענת כי לא בכדי לא נעשה עד היום כל שימוש בחלקה וזאת לאור היותה חלקה "כלואה" ללא נגישות, מוקפת משלושת עבריה בבנייני מגורים דו-קומתיים צמודי קרקע. מאחר שזיקתו של המנוח לחלקה 374 לא התנתקה עם הפקעתה והעברתה למשיבות וזכותו של המנוח ושל העותרת, חליפתו בקרקע, מותנית מאז ועד היום בקיומו של צורך ציבורי קונקרטי המצדיק הפקעה, צורך שאינו קיים עוד, ולאור העובדה שלא ייגרם נזק ציבורי כתוצאה מביטול ההפקעה ואילו לעותרת ייגרם נזק של ממש אם זו לא תבוטל, הרי שיש להשיב את החלקה לבעליה (בג"צ 465/93 טריידט ס.א. ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה ואח' פ"ד מח(2) 622, 631 (1994) (להלן:"פרשת טריידט"); בג"צ 2739/95 מחול נ' שר האוצר ואח',פ"ד נ(1) 309, 326-327 (1996); דנג"צ 4466/94 נוסייבה ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד מט(4) 68, 89 (1995) ). ביום 13.7.2005 פנתה העותרת למשיבות בבקשה להחזיר לה את הבעלות על חלקה 374 ולשנות את ייעודה לבנייה צמודת קרקע. הפנייה לא נענתה. (נספח ו' לעתירה). 7. באותה חטיבת קרקע, בסמוך לחלקה 374 של העותרת מצויה חלקה 489 שאף היא יועדה בשנת 1944 בתוכנית רש/1 לבנין ציבורי ואף היא הועברה למשיבה 1 בשנת 1972 בהליך "מכר ללא תמורה" וגם בה לא נעשה כל שימוש במשך שנים. משעתרו בעליה של חלקה 489 לבית המשפט בבקשה להשיב לבעלותם את החלקה, נעתר בית המשפט לבקשה וחייב את המשיבות לבטל את ההפקעה ולהשיב את המקרקעין לבעליו. ביהמ"ש קבע שם כי המקרקעין לא הועברו למשיבה 1 מתוך רצון חופשי של הבעלים אלא מתוך אילוץ שנבע הן מהיותם מיועדים להפקעה מלכתחילה, דבר שמנע מהעותר להשתמש בהם לצרכיו, והן בשל התניית אישור תוכניתו של העותר לפיצול החלקה בביצוע ההפקעה, וללא תוכנית הפיצול, לא יכול היה העותר למצות את זכויותיו הקנייניות בשטחים שבבעלותו המיועדים לבנייה (עת"מ 1366/04 (ת"א) אשר גנין נ' עיריית רמת השרון [לא פורסם] (23.2.2005) (להלן:"פרשת גנין"). כל האמור בעניין גנין שם נכון גם בענייננו ויש להקיש מהאמור שם למקרה דנן ולהשיב את החלקה לבעליה. טיעוני המשיבות 8. המשיבות טוענות לחוסר סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה שעניינה הסכם חוזי שבין האזרח לבין הרשות שדינו להתברר בבית המשפט האזרחי. המנוח העביר את הבעלות בחלקה 374 בגוש 6417 למשיבה 1 במסגרת עסקה של "מכר ללא תמורה" והסעד העיקרי לו עותרת העותרת הינו צו המצהיר על ביטול העסקה והשבת המקרקעין לידיה או לחילופין תשלום שוויים הכספי. לא מדובר בעתירה כנגד החלטת המשיבות להפקיע קרקע ואף העותרת אינה טוענת כי ננקטו הליכי הפקעה ביחס לחלקה 374- לא על פי חוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 ולא על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. כך גם לעניין הסעד הכספי החלופי שתובעת העותרת. 9. לטענת המשיבות העתירה אינה מגלה עילה. טענתה המרכזית של העותרת, שלא נכחה במעמד החתימה על ההסכם ולא היתה אז בעלת זכויות במקרקעין, הינה לפגם ברצונו של המנוח בעת שחתם על הסכם ה"מכר ללא תמורה". לטענתה החתימה נעשתה מתוך אילוץ וכורח ותחת כפיה לאור העובדה כי המנוח לא יכול היה לרשום את פיצול החלקה בלא רישום החלקות על שם המשיבה 1, ולפיכך מדובר ב"מעין הפקעה". העותרת לא ביססה תשתית עובדתית המעידה על שלילת רצונו של המנוח בעת שחתם על ההסכם ועל כפייה מצד הרשות, טענה הדורשת הוכחה ממשית. נהפוך הוא, המנוח בעצמו הוא שיזם את תוכנית רש/121 כדי להיטיב את מצבו ולשפר את זכויותיו הקנייניות במקרקעין. זאת ועוד, כשעסקינן בהפקעה, כפי שטוענת העותרת, אין כל רלוונטיות להסכמה של הפרט אם היא עצמאית או מותנית להפקעה, שאינה בגדר הסכם בין הפרט לרשות כי אם העברה כפויה של מקרקעין למדינה או למי מטעמה למען מטרה ציבורית. 10. העותרת השתהתה שיהוי בלתי סביר בהגשת עתירה זו. הזמן הרב שחלף מאז העברת החלקה למשיבה 1 ושתיקתו של המנוח במשך שנים רבות, מהווים עילה לסילוק על הסף של העתירה מחמת התיישנות ו/או שיהוי, בעיקר לנוכח הנזק הראייתי שנגרם למשיבות. המשיבות הסתמכו על שתיקתו של המנוח ועל המצג לפיו העברת החלקה מהמנוח למשיבה 1 הינה סופית ובעלות המשיבה 1 על החלקה הינה ללא כל תנאי. רק כעת, משנפטר המנוח החליטה העותרת לטעון לראשונה כנגד עסקה זו שבוצעה לפני כחמישים שנה, עסקה שהעותרת לא היתה צד לה. 11. באם תתקבל טענת העותרת ויראו בהסכם עם המנוח "הפקעה" הרי שאז יש לבטל את התוכנית שהוגשה למשיבה 2 ואושרה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב שהיא המוסמכת לאשר תוכנית חלוקה, ולאור שאינה צד לעתירה אינה יכולה להגיב. בנוסף, המנוח והעותרת כבר מימשו את חלקם בהסכם וניצלו את יתרת החלקות לבנייה ו/או מכירה ובכך נהנו מפירותיה של תוכנית פיצול המגרש ומהתמורה בגין העברת הבעלות בחלקה לידי המשיבה 1. 12. בית המשפט קבע לא אחת כי אין לראות ב"העברה מרצון" "הפקעה" וכי יש לעודד העברות רצוניות כאלה המעניקות יתרונות לציבור (פרשת צאיג לעיל, עמוד 68; ע"א 2515/94 עו"ד יוסף לוי נ' עיריית חיפה, פ"ד נ(1) 723 ,736 (1996)). בהיעדר הפקעה לא ניתן לטעון לעניין פקיעת המטרה הציבורית שלשמה יועדו המקרקעין ו/או לשיהוי בלתי סביר במימושה. ואולם, גם אם יקבע כי יש להחיל על העברת החלקה את "דיני ההפקעה", אין לראות בשיהוי במימוש ייעוד החלקה כשיהוי בלתי סביר המעיד על זניחת הייעוד הציבורי של החלקה. העברת החלקה לבעלות המשיבה 1 היתה שלב אחד מתוך מהלך ארוך וממושך שנקטו המשיבות לריכוז מקבץ של חמש חלקות צמודות יחד על מנת ליצור שטח ציבורי רחב שעליו יוקמו בנייני ציבור שישמשו לרווחת תושבי מערב רמת השרון (נספח 5 לתשובה לעתירה). מדובר בשטחים המצויים בלב שכונת מגורים בה מתגוררים תושביה הותיקים של רמת השרון ואין בה שטחי ציבור נוספים לאלה שבמתחם זה. החלקה של המנוח הינה קצה אחד במתחם כולל כאשר ביחד עם החלקה הצמודה לה נועדו שתיהן לבנייני ציבור ובצמוד אליהן מצויות עוד שתי חלקות שנועדו לשטח ציבורי פתוח וחלקה נוספת המיועדת לבניין ציבורי שלגביה קבע ביהמ"ש כי תוחזר לבעליה (עת"מ 1366/04) ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון . בימים אלה מגבשות המשיבות תכנון למתחם הנ"ל ובו תוקם ספרייה הכוללת מרכז אינטרנט וכן פארק ציבורי לרווחת התושבים. ואולם, גם שמירת עתודות קרקע למטרות ציבוריות היא מטרה ציבורית ראויה בפני עצמה. כך או כך, לעותרת לא ייגרם כל נזק מהותרת החלקה בידי המשיבה 1 לאור העובדה שהשבת החלקה לידיה ממילא לא תביא לשינוי ייעודה הציבורי הקבוע בתוכנית עיר מפורטת מס' 30-רש/1 מאז שנת 1944, ולא תשנה את עובדת היותה "כלואה" בין חלקות אחרות שבבעלות המשיבה 1 והמיועדות לבניין ציבורי או לשצ"פ ולפיכך העותרת לא תוכל לנצלה. מנגד, יש ליתן את הדעת לנזק הציבורי הרב והבלתי הפיך שייגרם לתושבים מהשבת החלקה לידי העותרת. 13. חיוב המשיבות להשיב את החלקה לידי העותרת וליזום תוכנית המשנה את ייעודה של החלקה מייעוד ציבורי לייעוד למגורים, יביא להתעשרות שלא כדין של העותרת ולהתערבות בשיקולים מקצועיים ותכנוניים של גופי התכנון. דיון 14. העותרת תובעת להשיב לבעלותה את חלקה 374 אשר הועברה מהמנוח למשיבה 1 בעסקת "מכר ללא תמורה" בשנת 1957 במסגרת תוכנית רש/121 שיזם המנוח לפיצול חלקה 81. לטענת העותרת מדובר בהעברה כפויה המהווה "מעין הפקעה" שיש להחיל עליה את דיני ההפקעה. לפיכך, בחלוף עשרות שנים בהם לא עשתה המשיבה 1 כל שימוש בחלקה יש לראות בכך שיהוי בלתי סביר במימוש הייעוד הציבורי שלשמו ניטלה החלקה, שיהוי המעיד על זניחת המטרה הציבורית של ההפקעה. בהיעדר צורך ציבורי יש להשיב את החלקה לבעליה כפי שקבע בית המשפט לא אחת בשורה של פסקי דין. המשיבות מצידן מעלות מספר טענות סף ביניהן טענה לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בהסכם חוזי שבין האזרח לרשות, כאשר הסעד המבוקש הוא ביטול והשבה, טענה כנגד אי צירופה לעתירה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה אשר אישרה את התוכניות נשוא העתירה ומי שמוסמכת לשנותן, טענה לשיהוי בהגשת העתירה וטענה בדבר היעדר עילה לאור אי הוכחת שלילת רצונו של המנוח וכפייה מצד הרשות בעת החתימה על ההסכם. לגופו של עניין טוענות המשיבות כי ייעודה הציבורי של החלקה נקבע כבר בתוכנית מתאר מס' הר/10 משנת 1943 שקבעה זכויות בנייה במגרשים שעד אותה עת שימשו בעיקר לחקלאות, תוכנית שהיטיבה מאוד עם המנוח. ת.ב.ע רש/1 משנת 1944 ותוכנית רש/121 שיזם העותר ושאושרה בשנת 1957, נעשו בהתאם להוראותיה של התוכנית הר/10 החלה על המקרקעין שמלכתחילה יועדו לצרכי ציבור. עוד מדגישות המשיבות כי החלקה לא הופקעה מעולם אלא הוקנתה לרשות מהמנוח בהסכם רצוני של "מכר ללא תמורה" ולפיכך אין להחיל על העברת החלקה את דיני ההפקעה. עוד טוענות המשיבות כי גם אם ייקבע כי מדובר ב"מעין הפקעה" שיש להחיל עליה את דיני ההפקעה, הרי שלא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה להשבת המקרקעין לבעליהן ובמאזן הנזקים שייגרמו לעותרת מאי השבת המקרקעין לעומת הנזקים שייגרמו לציבור מהשבתם, גובר זה האחרון לאין ערוך. לפיכך, יש לדון ראשית בשאלה מהי אותה עסקת "מכר ללא תמורה" ומהן נסיבות העסקה שנעשתה בין המנוח למשיבה 1, עסקה שבה הועברה בפועל הבעלות על חלקה 374 מהמנוח-המעביר למשיבה 1-הנעברת. מכר ללא תמורה או הפקעה-הכרעה תלויית נסיבות 15. סעיפים 188-189 שבפרק ח' לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן:"החוק") מאפשרים לרשות המקומית במצבים מסוימים להפקיע מקרקעין שנועדו בתוכנית בניין עיר לצורכי ציבור וקובעים את אופן ביצוע ההפקעה. בענייננו, אין חולק כי הנתיב המשפטי הפורמאלי דרכו הועברו המקרקעין מהמנוח לידי המשיבה 1 לא היה נתיב של "הפקעה" על פי הוראותיו של פרק ח' לחוק כי אם נתיב של "מכר ללא תמורה" ואולם בכך אין די ויש לבחון את מהות ההעברה ונסיבותיה. ככלל, "מכר ללא תמורה" הינו עסקה במקרקעין להעברת בעלות מבלי שניתנת תמורה לבעלים המעביר. כאשר בעל חלקה, המיועדת בתוכנית המתאר הן לבנייה והן להפקעה לצורכי ציבור, מעוניין לבצע חלוקה של החלקה למגרשים ולרשמם בפנקסי המקרקעין, הוא לא יוכל לרשום את המגרשים המיועדים להפקעה לצורכי ציבור על שמו. לפיכך, על הועדה המקומית לנקוט בהליכי הפקעה של השטחים הציבוריים המיועדים להפקעה, או לחילופין על הבעלים להעביר את אותם שטחים ציבוריים בהסכמה מרצונו לבעלותה של הרשות המקומית וזאת באמצעות "מכר ללא תמורה" כפי שנעשה בענייננו. בית המשפט קבע לא אחת בהקשר של עסקאות "מכר ללא תמורה" שבין הפרט לרשות, כי במונח "תמורה" אין מדובר אך ורק בתמורה כספית ותמורה יכול שתינתן בצורות שונות כמו: מקרקעין חלופיים, השבחת המקרקעין, הענקת זכויות בניה, הטבות תכנוניות, שינוי ייעודם של המקרקעין וכדומה. לפיכך, יש לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו ולהכריע האם אכן מדובר במכר ללא כל תמורה, שאז ניתן יהיה לראותו כ"הפקעה" שיש להחיל עליה את דיני ההפקעה הקבועים בפרק ח' לחוק, לרבות התגבשות זכות השבה לבעלים משנזנחה מטרת ההפקעה או מששונה ייעודה, ואז מצויים אנו בגדרי המשפט המנהלי, או שמא ניתנה לפרט תמורה כלשהי בגין נטילת המקרקעין על ידי הרשות לטובת הציבור ואז מדובר בהליך חוזי-הסכמי, נפרד רצוני ועצמאי, שדיני ההפקעה אינם חלים עליו ומצויים אנו בגדרי המשפט האזרחי הפרטי. בעבר נקבע בפסיקה לא אחת כי אין לראות בעסקאות "מכר ללא תמורה" כ"הפקעה". הסכמתן של ועדות התכנון והבניה לחלוקת מקרקעין על פי תוכניות יזומות המוגשות על ידי בעליהן, ומתן אישורי בניה בהתאם תוך התניית החלוקה בהעברת מקרקעין המיועדים מלכתחילה לצרכי ציבור לידי הרשות המקומית, אינה "הפקעה" במובנה הפורמאלי אלא יש לראות בהם, בהיעדר מרכיב האילוץ והכפייה, העברת מקרקעין רצונית לרשות מכוח הסכם (ע"א 31/79 חברה לשיכון עממי בע"מ נ' עיריית רמת-גן, פ"ד לה(3) 300,295 (1981); בג"צ 26/70 בר נ' שר הפנים, פ"ד כד(1) 647,645-648 (1970); בג"צ 318/61 וולמן נ' שר הפנים, פ"ד טז 766, 768-770 (1962)). יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה: "לא מצאתי סימוכין לתפישה לפיה ניתן לראות העברת קרקע לרשות מכוח הסכם, בתנאים כאלה או אחרים, כשוות-ערך וכשקולה ממש למצב של הפקעה במובנה הפורמלי, גם אם הסכם ההעברה התגבש על רקע מציאות בשטח שהגבילה באופן ממשי את אופציות השימוש בקרקע הפתוחות בפני הבעלים, ותיעלה אותו למצב של הסכמה מכורח הנסיבות להעברת נכסו לרשות הציבורית במגמה למזער את נזקיו עקב הפקעה צפויה" (ה.פ.186/96 בנייני מידות בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד נז (2) 418, 432 (1998)). אלא שעמדה חד משמעית זו שלא ראתה בעסקת "מכר ללא תמורה" כ"הפקעה", לא נותרה איתנה לאורך זמן. בעקבות השפעות חוק יסוד-כבוד האדם וחירותו והמשקל הרב שניתן לזכות הקניין, החלה להופיע בפסיקה מגמה המשווה בין העברת מקרקעין מרצון לבין הפקעה והשוואת הדינים ביניהם, לעניין סוגיות ספציפיות. כך למשל בפרשת צאיג נקבע כי שטחים שהועברו מרצון לרשות (דהיינו במכר ללא תמורה) ייכללו במניין השטחים המותרים להפקעה לאור שהמונח "רכישה" שבסעיף 20(2) לפקודת הקרקעות כולל גם העברה מרצון, ואולם מדובר בהתייחסות להעברה מרצון כהפקעה רק לעניין הפיצויים ורק מקום שהעברה זו נעשתה ללא כל תמורה כפי שנאמר שם: "העברה מרצון של מקרקעין תיחשב כהפקעה לצורך חישוב השטח הפטור מתשלום פיצויים, רק אם נעשתה ללא תמורה כספית (או תמורה אחרת שיש לה שווי כספי) מן הרשות המפקיעה (פרשת צאיג לעיל, עמוד 69). עוד נקבע בפרשת לופט כי לצורך תחשיב פיצויים עקב הפקעות מקרקעין, יש לקחת בחשבון גם את השטחים שהועברו בהסכמה לצורכי ציבור במסגרת תוכנית פרצלציה (בג"צ 839/86 לופט נ' שר הפנים, פ"ד מב (2) 157 (1988)). כן מציינת גם דפנה-לוינסון זמיר בספרה בעמוד 174 (דפנה לוינסון-זמיר פגיעה במקרקעין על-ידי רשויות התכנון (1994)) כי לדעתה יש לראות בהפרשה כפויה של קרקע לצורכי ציבור, במסגרת הליכי חלוקה חדשה, כהפקעה לכל דבר ועניין שיש להחיל עליה את דיני ההפקעה. פרשת קרסיק אשר עסקה בדרישתו של בעל מקרקעין שהופקעו להשיב לידיו את המקרקעין לאחר ששונה ייעודם המקורי, הביאה לביטוי את השינוי המשמעותי שחל במעמד זכות הקניין ובהגבלות החלות על הרשות שעה שהיא עושה שימוש במקרקעין מופקעים. באותה פרשה נקבעה זיקתו הנמשכת של הבעלים למקרקעין גם לאחר שאלה הופקעו: "דגם הזיקה הנמשכת-והולכת מורנו כי הבעלים-לשעבר נשמרת בידו זיקה משפטית - בעוצמה זו או אחרת - לקרקע שהופקעה מבעלותו; כי אין במעשה ההפקעה כדי לנתק את הבעלים מכול-וכול מאותה קרקע. כל-כך מצדו של הבעלים- לשעבר. אשר לצדה של הרשות המפקיעה, פירושה של אותה זיקה משפטית הוא - על דרך העיקרון - שהרשות כמו חייבת להצדיק את מעשה ההפקעה מידי יום-ביומו...כשם שזכות הקניין אינה חיה אך יום אחד בלבד אלא מתקיימת לאורך ימים ושנים - ובעניינה של קרקע: לעד - כן נתבע, כמסקנה נגזרת, כי המגבלות אשר תחולנה על שלילת זכות הקניין בידי השליט תהיינה בעלות עוצמה השווה לזכות הקניין; תהיינה בעלות עוצמה שווה ותתלווינה כצל אל זכות הקניין המופקעת לאחר שעברה אל הרשות... הפקעה - באשר היא - אין בה כדי לנתק זיקה של בעלים לקרקע שהופקעה מבעלותו. בתקופה השנייה של ההפקעה - היא התקופה לאחר מעשה הפקעה שנעשה כדין - שומר הבעלים המקורי על "זיקה" לקרקע שהופקעה, ובה-בעת מחויבת הרשות המפקיעה לעשות שימוש בקרקע המופקעת למטרה ציבורית" ((בג"צ 2390/96 קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נה (2) 625,(2001)) עמודים 640;648;653). על סמך מצב משפטי זה ולאור התחזקות מעמדה של זכות הקניין, הכרעתי אני, כאשר הובא הנושא לפתחי, כי אין זה הגיוני לאמץ את ההנחה לפיה מקרקעין שהועברו ב"מכר ללא תמורה" ייחשבו תמיד כמקרקעין שהועברו מרצון ובהסכמה וזאת לעומת מקרקעין שהופקעו בכפייה, וכי יש לבחון את נסיבות העברת המקרקעין בכל מקרה לגופו. עוד קבעתי שם כי יש שהנסיבות יצביעו על כך כי כותרת העברת המקרקעין כ"מכר ללא תמורה" אינה משקפת בהכרח את מהות העסקה בפועל, ולפיכך קבעתי כי הלכה למעשה מדובר היה שם בהפקעה דהיינו בנטילת המקרקעין על ידי הרשות ללא הסכמת בעליו: "הטענה לפיה העותר בחר מבחירה חופשית "לתרום" את המקרקעין שבבעלותו למשיבה 1 אינה עולה בקנה אחד עם האילוצים שעימם נאלץ העותר להתמודד שעה שביקש לנצל את המקרקעין שבבעלותו. יש לזכור, כי החלקות שהועברו על ידי העותר מיועדות היו, על פי תכנית רש/210א, להפקעה, על פי סעיף 64 לתקנון תכנית המתאר. במצב נתון זה, לא יכול היה העותר, הלכה למעשה, לעשות שימוש כלשהו באותן חלקות ואף מכירתן לידי גורמים פרטיים לא היה מניב לו רווח כספי. מן העבר השני, על מנת לנצל את זכויות הבניה במקרקעין שבבעלותו ואשר כן היו מיועדים לבניה למגורים, היה על העותר לפצל את חלקתו. למען מטרה זו בלבד הגיש ביוזמתו את התכנית המפורטת רש/395, שהרי ללא פיצול חלקותיו, היו זכויות הבניה שהוענקו לו על פי התכנית רש/210א נותרות בלתי מנוצלות. מכאן, אך ברור הוא כי הפרשתם של השטחים המיועדים להפקעה לידי המשיבה 1 לא נעשו מתוך רצון חופשי של העותר. המניע להעברת המקרקעין למשיבה 1 נבע משתי סיבות במשולב- האחת, עובדת היותם של השטחים מיועדים במילא להפקעה ולפיכך חוסר יכולתו של העותר לעשות בהם שימוש לצרכיו, ושנית, חוסר יכולתו של העותר לעשות שמוש בשטחים שבבעלותו המיועדים לבניה מבלי ליזום תכנית מפורטת המפצלת את החלקה. (עתמ (ת"א) 1366/04 אשר גנין נ' עיריית רמת השרון [לא פורסם] (23.2.2005) (להלן:פרשת גנין")). יפים לעניין זה הדברים האמורים בפרשת צאיג: "במקרה של העברה מרצון הבעלים מעביר את המקרקעין אל הרשות המנהלית, כביכול מרצון חופשי, אולם בצל הציפיה, ותחת האיום של הפקעה. במקרים אחרים, הבעלים מעביר את המקרקעין אל הרשות המנהלית משום שאחרת יאלץ להמתין זמן ממושך לקבלת אישור או היתר הנדרשים לצורך הפיתוח של המקרקעין. במקרים מעין אלו העברה מרצון דומה להפקעה במסווה של הסכמה" (ע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון פ"ד נה (1) 46, עמ' 50 (1999)). נוכח מסקנתי זו ועל סמך פרשת קרסיק קבעתי כי במידה שיוכח כי אמנם נסיבות העברת המקרקעין לרשות מעידות על אילוץ וכפייה, הרי שאם תשתהה הרשות במימוש ייעוד המקרקעין לצורכי ציבור, יהיה יסוד לדרישת בעליהם המקוריים של המקרקעין כי אלו יושבו לבעלותו. "הראציונל העיקרי עליו אנו מבססים את חובת השבתם של מקרקעין לבעליהם על ידי הרשות-הגנה על זכותו הקניינית של הפרט אל מול הרשות. ככל שנמצא כי זכות הקניין של הפרט נפגעת כתוצאה מהעברתם של מקרקעין לרשות ציבורית במסגרת מכר ללא תמורה, במידה הדומה לזו שבהליך של הפקעה, כך ניטה לדחות את ההבחנה בין שני ההליכים" (פרשת גנין לעיל). ואולם, למרות האמור, נושא השוואת הדינים בין פעולת הפקעה לבין העברת מקרקעין מרצון לידי הרשות, אינו מגובש עד עצם היום הזה וכפי שציין כב' השופט זמיר: "על רקע הפסיקה בנושא זה יש לגבש שתי מסקנות:ראשית, השאלה האם דין העברה מרצון כדין הפקעה מתעוררת על פי הוראות חוק שונות בהקשרים שונים. התשובה לשאלה זו תלויה בהקשר, בעיקר בלשון החוק ובתכלית החוק בכל הקשר. היא עשויה להשתנות על פי ההקשר" (פרשת צאיג לעיל, עמוד 66). העדר העקביות והעדרה של מדיניות ברורה בנושא בא לידי ביטוי גם בנושא ההפקעות אשר כאמור לעיל עקרונותיו וכלליו הינם הבסיס ממנו נשאבו פסקי הדין העוסקים בהשבתם של מקרקעין שנלקחו מבעליהם בעסקת "מכר ללא תמורה". בהתאם לכך, כבר בפרשת קרסיק הפנה בית המשפט קריאתו למחוקק להסדיר את כל נושא ההפקעות בחקיקה סדורה ועדכנית: "משהכרענו בדין הדוקטרינה, רואים אנו מחובתנו להפנות קריאה למחוקק כי יעשה - ובמהרה - להסדרת נושא הפקעתם של מקרקעין בחוק מקיף ומסודר. פקודת ההפקעות דהאידנא נחקקה בתקופת המנדט - בשנת 1943 - ובקרוב תחגוג שישים שנים להיוולדה. עתה, עם בואה של דוקטרינת-הזיקה, אין ספק בדעתנו כי תצוצנה מפה-ומשם שאלות לא-מעט - שעל חלקן עמדנו בדברינו למעלה - ושאלות אלו, למצער עיקריהן, ראוי שתמצאנה פתרון בחוק חרות. באותה משיכה ראוי שהמחוקק ייתן דעתו להוראות ההפקעה שבחוק התכנון וישקול אפשרות להאחדת הדין. המלאכה מרובה ועת לעשות" ובהמשך נאמר: "אכן, ההתפתחות המשפטית בדרך של שינויים בפרשנות היא איטית וקטועה ונגזרת בדרך-כלל מן המקרים הקונקרטיים הנדונים בפני בית-המשפט. אין אפוא ספק, כי בענייננו היה ראוי לקבוע הסדר מקיף ומלא בחוק" (פרשת קרסיק לעיל, עמ' 694, 718). לפיכך, בהיעדר עדיין חקיקה סדורה ועדכנית ובהיעדר פרשנות אחידה לתחולת דיני ההפקעה, נותר לבחון נסיבות כל מקרה לגופו, ובענייננו-האם נסיבות העברת החלקה מהמנוח למשיבה 1 במכר ללא תמורה קרי, בהעברה מרצון, דומות לנסיבות השוררות בעת הפקעה קרי, בעת העברה נכפית. ב"כ העותרת טוען לדמיון רב בנסיבות עד כי ניתן לראות בהעברה הכפויה של החלקה כמעין הפקעה ואילו המשיבות טוענות להעברה רצונית מדעת במסגרת תוכנית חלוקה שביוזמת הבעלים על מנת להיטיב מצבו ולשפר את זכויותיו הקנייניות. העברת החלקה מהמנוח לרשות 16. הפקעה מוגדרת כ"רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על ידי המדינה או מי מטעמה למטרה ציבורית כנגד תשלום פיצויים" (אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין, 13 (מהדורה ששית 2001); ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מו (4) 561, 565 (1986); ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ(1) 738, 748 (1986)). לעניין מהותה של עסקת מכר ללא תמורה קבעתי בפרשת האחים פנחס: "בראש ובראשונה יש להניח כי על פי לשונה, עסקת מכר ללא תמורה הינה עסקה חוזית וכיוצא מכך היא עסקה שנעשתה על פי רצונם של שני הצדדים והסכמתם המלאה" (עת"מ (תל אביב) 2378/06 חברת האחים ר.י פנחס נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה רעננה [לא פורסם] (5.11.2007)). איני יכולה לקבל את טענת המשיבות לפיה בחר המנוח מרצונו החופשי להעביר את הבעלות על החלקה לידי המשיבה 1. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האילוצים שעימם נאלץ המנוח להתמודד בבואו לממש את זכויותיו הקנייניות במקרקעין שבבעלותו. תב"ע 30 (תוכנית רש/1) שאושרה בשנת 1944 קבעה זכויות בנייה במגרשים שעד אותה עת שימשו לחקלאות לרבות בחלקה 81 שבבעלות המנוח. התוכנית חילקה את חלקה 81 לארבעה מגרשים ששלושה מתוכם יועדו לאזור מגורים א/1 והמגרש הרביעי חולק לשני חלקים שהאחד יועד לאזור מגורים א/1 והשני יועד לבנין ציבורי עם שטח ציבורי פתוח. קביעת הייעוד הציבורי נעשתה לאור הוראותיה של תוכנית המתאר של הרצליה מס' הר/10 משנת 1943 שחלה על החלקה המקורית וזאת כחלק מכוונת הרשות להקצות שטחים ציבוריים לדרכים למבני ציבור ולשטח ציבורי פתוח במטרה לפתח את האזור ולדאוג לרווחת תושביו. בתוכנית נקבע כי שטחים אלה אמורים להירשם על שם המשיבה 1 עת יממשו בעלי המקרקעין את זכויות הבניה שהעניקה להם התוכנית. נטילה זו של המקרקעין נעשתה במסגרת סמכותה של הרשות תוך הפעלת שיקול דעת תכנוני ארוך טווח. לעניין זה יפים הדברים מפי כב' השופט ג'ובראן בעניין בונשטיין:"הליכי תכנון מטבע הדברים הינם צופי פני עתיד. במסגרת הכנת תוכניות ליישוב כזה או אחר מביאות רשויות התכנון בחשבון את הצפי להתפתחותו העתידית של היישוב ואת כמות עתודות הקרקע שיש להקצות לצורכי ציבור, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה" (עעמ 05 / 319 יחזקאל בונשטיין נ' המועצה המקומית זיכרון יעקב ([לא פורסם] (1.2.2007)). בעת העברת המקרקעין למשיבה 1 לא ניתנה כל תמורה למנוח וליתר בעלי החלקות שיועדו למטרות ציבוריות, שהרי כבר משנת 1944 יועדה החלקה להפקעה למטרות ציבוריות והמנוח ידע כי בעת שיבוא לממש את זכויות הבניה שהעניקה לו התוכנית, יהא חייב להעביר לידי הרשות את הבעלות על החלקה. לא ניתן לטעון כי מדובר בהסכם רצוני וכי המנוח בחר ליתן את הקרקע. משביקש המנוח בשנת 1953 לממש את זכויותיו במקרקעין, יזם והגיש את תוכנית מס' רש/121 לפיצול חלקה 81 למגרשי בנייה. בעת הזו נדרש המנוח להעביר על שם המשיבה 1 את השטחים מתוך חלקה 81 שנועדו מלכתחילה לייעוד ציבורי קרי חלקה 374 שיועדה למגרש ציבורי וחלקות 375-378 שיועדו לדרכים. מדובר בהוצאתה לפועל של תוכנית ת.ב.ע 30 (תוכנית רש/1) ברישום הזכויות והפרדת החלקות, וזאת מבלי שניתנה למנוח כל הטבה הקלה או הגדלת זכויות בנייה . רק אישור תוכנית רש/121 שיזם המנוח לפיצול המגרשים, הוא הוא שאיפשר לו לממש את זכויותיו במקרקעין הלכה למעשה, הן בבנייה והן בביצוע עסקאות בהם ולפיכך מדובר בהעברה מאולצת או כהגדרתה בפרשת צאיג לעיל: "העברה מרצון הדומה להפקעה במסווה של הסכמה". השיהוי במימוש ייעודה הציבורי של החלקה 17. יחסה של הפסיקה לאופן בחינת השתהותה של הרשות המנהלית בניצול המקרקעין שהופקעו לייעודם הלך והתגבש במהלך השנים. בסופו של דבר, הושתתו אמות המידה לבחינת השיהוי על שלושה מבחנים: סבירות השיהוי באותו מקרה, הנזק שנגרם לבעלי החלקה כתוצאה מן השיהוי, והנזק שיגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה. ואולם, בית המשפט נמנע מלקבוע מסמרות לעניין סבירות השיהוי וקבע כי משך הזמן שייחשב בגדר "סביר" תלוי בנסיבותיו של כל מקרה (פרשת טריידט לעיל; בג"צ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה,המרכז פ"ד מב(4) 89, 95 (1988)). בפרשת קרסיק נקבעה הלכת הזיקה הנמשכת של הבעלים למקרקעין שהופקעו גם לאחר ההפקעה שפירושה שהרשות חייבת להצדיק את מעשה ההפקעה מידי יום-ביומו קרי: להוכיח קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר, להוכיח זיקתו של הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה ולהוכיח קיום צורך בהפקעת המקרקעין כדי לממש את הצורך הציבורי (פרשת קרסיק לעיל). במקרה דנן ייעודה הציבורי של החלקה נקבע כבר בת.ב.ע 30 (תוכנית רש/1) בשנת 1944 והיא נרשמה על שם המשיבה 1 בשנת 1957. אין חולק כי מאז ועד היום, למעלה מ-50 שנה, לא נעשה כל שימוש ציבורי בחלקה שהופקעה ואין בנמצא כל תוכנית קונקרטית מגובשת למימוש ייעודה. הרשות אף לא טענה ולא הוכיחה כי במהלך כל אותן שנים מאז הועברה החלקה לבעלותה, פעלה בדרך כלשהי לקידום מטרת ההפקעה. טענת המשיבות כאילו "איסוף החלקות הללו ארך מטבע הדברים זמן, אולם מטרתן של המשיבות, להבטיח מתחם של שטחים ציבוריים לרווחת התושבים-בניני ציבור ושטחים םתוחים כאחד- באזור החסר אותם כל כך, לא נזנחה על ידן" (ס' 22 לתשובה לעתירה) ובהמשך: "בימים אלה מגבשות המשיבות תכנון למתחם הנ"ל, ובמסגרתו תוקם במתחם ספריה ובה בין היתר מרכז אינטרנט, וכן פארק ציבורי, תוך שימת דגש על צורכי האוכלוסיה הבוגרת המתגוררת באזור" (ס' 58 לתשובה לעתירה) לא גובו במסמכים משכנעים, וניכר היה כי נטענו בעלמא ללא ביסוס של ממש ומתוך הצורך להצדיק את ההשתהות הרבה שבמימושם של המקרקעין. מאחר שכן, טענות אלה אינן עונות על מחויבות הרשות להצדיק את מעשה ההפקעה מדי יום ביומו ואינן מצביעות על אותו "צורך ציבורי" מסוים ומוגדר המחייב המשך הפקעתה של החלקה. לפיכך נראה כי בנסיבות העניין מדובר בשיהוי בלתי סביר. בהיעדר תוכנית למימוש ייעודה הציבורי של החלקה, לא מצאתי כי בעת הזו ייגרם נזק משמעותי לציבור כתוצאה מהשבת המקרקעין לבעליהם. על אף האמור לעיל, ובניגוד לקביעתי בפרשת גנין, אינני מוצאת לנכון להורות בשלב זה על שינוי ייעודם של המקרקעין למגורים. העתירה נשוא ענייננו עוסקת בעיקרה בזיקתה של העותרת למקרקעין שהועברו למשיבה, ובזכותה לקבל עליהם בעלות לאחר שמבחן המציאות הוכיח כי המשיבה אינה נזקקת להם עוד. לאחר מחשבה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא יהא זה נכון לכפות על מוסדות התכנון גם את קביעת ייעודם התכנוני של המקרקעין בשלב הזה ומבלי לשקול את כלל השיקולים התכנוניים הרלוונטיים העומדים על הפרק ומבלי שהעותרת תוכל למצות הליך זה במוסדות התכנון. מאחר שכן לא מצאתי לנכון לקבל את העתירה בנקודה זו בלבד. סוף דבר 18. העותרת בטיעוניה מפנה את בית המשפט לפסק הדין בעניין גנין בו קבעתי כי העותר נאלץ להפריש למשיבה 1 קרקע לצורכי ציבור בעסקת "מכר ללא תמורה" עת ביקש לנצל את זכויות הבניה במקרקעין שבבעלותו ולפיכך מדובר באילוץ שאינו שונה ממערכת האילוצים החלה על הפרט מקום שהמקרקעין שלו מופקעים. משקבעתי שהרשות השתהתה שיהוי בלתי סביר בניצול המקרקעין שהופקעו על ידה, ושאין בנמצא תוכנית קונקרטית עתידית למימוש הייעוד של החלקה, הוריתי על ביטול עסקת ה"מכר ללא תמורה" והשבת המקרקעין לידי העותר (פרשת גנין לעיל). בערעור שהגישה המשיבה 1 לבית המשפט העליון (עע"ם 3202/05) הסתיים התיק בפשרה ובית המשפט לא חיוה דעתו לגוף העניין. איני רואה מקום להבחין בין האמור שם לענייננו. דומה שהמקרקעין נשוא עתירה זו כמו גם המקרקעין שנדונו בעניין גנין, עומדים בשיממונם מזה זמן רב כשאין בהם כדי להועיל ולשמש את התושבים. המקרקעין הועברו לידי המשיבה 1 על מנת שאלה ישמשו לרווחת הציבור החי בסמוך להם, ודאי במקום בו מקרקעין הנו מצרך יקר ונדיר. על המשיבות היה לפעול על מנת שהמקרקעין ישמשו לייעודם מוקדם ככל האפשר, וכפי שניסח זאת כב' השופט א' רובינשטיין בעניין הלביץ:"תיתן כל רשות את אלה אל ליבה, ויחשבו העומדים בראשה, מה היו הם חשים אילו רכושם הקרקעי הפרטי היה נם את שנתו, שנת חורף וקיץ, חורף וקיץ, וכך י"ט פעמים, בידי הרשות, ללא הופכין...הרשות המפקיעה, אנא היכבדי ופעלי לממש את ההפקעה באופן שיהא ברור במוחש כי ישנן תכניות, שישנם צעדים להגשמתם" (עע"ם 1369/06 הלל הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה [לא פורסם] (9.7.2008)) בנסיבות אלה, ולאור האמור, אין מקום להותיר את המקרקעין בידי הרשות ויש לבטל את עסקת ה"מכר ללא תמורה" ולהשיב את המקרקעין לעותרת, מי שבאה בנעליו של המנוח. אמנם תוצאת השבת המקרקעין לבעליהם המקוריים היא צעד דרסטי ובלתי הפיך העלול להותיר את הרשות כשאין ברשותה מקרקעין הנדרשים לצורכי ציבור ואולם, על הרשות חלה החובה לפעול למען מימוש ייעודם של מקרקעין המופקעים לצורכי ציבור על מנת שאלה ישמשו למטרה שלשמה הופקעו וישרתו את הציבור. כפי שסיכמה כב' השופטת קובו בפרשת קרמר "הרשות איננה יכולה לעשות הון לעצמה מכוח הפקעה, או מכוח הסכמת הבעלים שניתנה בהתבסס על היזקקות לשטח לצרכים ציבוריים. במקום שהצורך הציבורי עבר מן העולם, קמה זיקת הבעלים המקוריים לדרוש את המקרקעין חזרה. אולם, כל זמן שיש בדעת הרשות להחזיק בשטח לצורך ציבורי והיא מצביעה על צורך כזה אשר מאיין טענה של זניחת המטרה הציבורית-אין להשיב את המקרקעין" (עת"מ (תל אביב) 1423/04 רבקה קרמר נ' המועצה המקומית אבן יהודה, [לא פורסם] 22.1.2007)). בענייננו לא עמדה הרשות בנטל המוטל עליה ולא הצביעה על צורך שיאיין את טענת העותרת בדבר זניחת המטרה הציבורית. לאור מחדליה של הרשות בחוסר מעש לאורך שנים, וזאת גם לאחר החלטתי בעניין גנין שניתנה כבר בשנת 2005, חוסר מעש המעיד על זניחת המטרה הציבורית שלשמה ניטלה החלקה מידי המנוח, אין עוד מקום להותיר את החלקה בידיה. 19. בשולי הדברים אתייחס לטענות הסף שהעלו המשיבות. לעניין טענת השיהוי -עילת העתירה היא שיהוי במימוש ייעוד החלקה. רק חלוף זמן מגבש את העילה ויכול להעיד על זניחת המטרה הציבורית ואי ניצול המקרקעין למטרתם ולפיכך אין מקום לטענה זו. לעניין טענת הסמכות- משקבעתי כי בעסקת המכר ללא תמורה לא מדובר בחוזה רצוני בין הצדדים כי אם בהעברה כפויה של מקרקעין מהמנוח לרשות, הרי שעסקינן בעתירה ב"ענייני תכנון ובנייה לפי חוק התכנון והבנייה" כאמור בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים התש"ס-2000 שבסמכות בית המשפט המנהלי. לאור האמור העתירה מתקבלת בחלקה במובן זה שעסקת ה"מכר ללא תמורה" שנעשתה בין המנוח לרשות בטלה ויש להשיב את החלקה לידי העותרת. בנסיבות העניין, ישאו המשיבות בהוצאות העותרת ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ כל אחת בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. שינוי ייעוד במקרקעין