קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטה לא לדון בבקשת אשרת שהייה: ענייננו בעתירה מנהלית שהוגשה עוד בשנת 2005. לאחר שניסיון לפתור את המחלוקת שבין הצדדים בלא צורך להיזקק לדיון בעתירה לא צלח, הוגשה עתירה מתוקנת והיא נשוא הדיון. בעתירה התבקש בית המשפט להורות למשיב, משרד הפנים, להעניק לעותר, זוהייר בילעאוי, אשרה ורישיון שהייה בישראל מכוח סעיף 3(1) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג- 2003. העותר נשוי לאזרחית ישראלית מאז שנת 1983, מרכז חייו בישראל למעלה מ- 10 שנים מבלי שיצא את גבולות ישראל, והוא אב וסב לאזרחים ישראלים. ואלה העובדות הרלבנטיות העותר, נולד בעזה בשנת 1960. הוא נישא בשנת 1983 לרעייתו, אזרחית ישראלית, תושבת הכפר אבתאן שבמועצה המקומית זמר. לבני הזוג חמש בנות, שלוש מהן נשואות לאזרחים ישראלים והן מחזיקות בתעודת זהות ישראלית. שתי הבנות הנוספות הינן קטינות, תלמידות תיכון נכון למועד הגשת העתירה. בתחילת נישואיהם התגוררו העותר ורעייתו בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית, לסירוגין. בשנת 1997 התיישבו בישראל ישיבת קבע. בשל איומים ממשיים על חייו של העותר בשטחי הרשות הפלסטינית, בהיות אחיו סייען מוכר של כוחות הביטחון בארץ, לא עזב העותר את ישראל מאז. האח, הוכר על ידי משרד הביטחון כסייען, הוענקה לו תעודת זהות ישראלית והוא מקבל עד היום קצבה חודשית מהמדינה (ראו נספח ז' לעתירה המקורית). בשלב מסוים בעבר בוטלה תעודת הזיהוי של רעיית העותר, ובעקבות פניה לבג"צ הושבה לה התעודה. על פי הנטען, והדברים לא הוכחשו או נסתרו, שימש העותר בין השנים 1999-2002 מקור מודיעיני של משטרת ישראל (מודיעין משטרת פתח-תקווה). בתמורה למאמציו הובטח לו כי יקבל סיוע בהסדרת מעמדו החוקי, אלא שהדבר לא נתקיים. בהמשך פנה העותר ל"ועדת המאוימים" במשרד הביטחון בבקשה לקבל אשרת שהייה מכוח היותו מאוים, הואיל ולגורמים בשטחי הרשות נודע כי אחיו הוכר כסייען. בקשת העותר סורבה על ידי ועדת המאוימים מן הטעם "בהעדר אינדיקציות וסכנה הנשקפת לחיי הנדון באזור" (ראו מכתב מיום 19.7.05 נספח ד' לעתירה). מעבר לכך, לא ניתנו נימוקים לטעם הזה. ניסיונות נוספים של העותר לקבל היתר שהיה בישראל נדחו מהטעם שלא הוצגו על ידו מסמכים שונים, ומכאן העתירה. דיון במועד הגשת העתירה 26.5.05 עמד בתוקפו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003 (להלן:"חוק הוראת שעה") אשר מנע מתן מעמד כלשהו לתושבי השטחים אשר ביקשו איחוד משפחות. אלא שביום 1.8.05 התקבל תיקון הקובע בסעיף 3 כדלקמן: "3. על אף הוראת סעיף 2, רשאי שר הפנים לפי שיקול דעתו לאשר בקשת תושב האזור למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור - 1. לגבי תושב האזור שגילו מעל 35 שנה לשם מניעת הפרדתו מבת זוגו השוהה כדין בישראל". אין חולק כי העותר עומד בגדר הוראת סעיף 3(1) לחוק הוראת שעה. אין חולק כי רעייתו ישראלית ואין חולק אף על פי כתב התשובה שהונח לפני כי אין כל מניעה ביטחונית או אחרת לאיחוד משפחות. העותר ובני משפחתו שוהים בישראל למעלה מ- 10 שנים. בנותיו ונכדיו הם אזרחים ישראלים קרי, משפחתו הרחבה של העותר וגם אחיו נמצא בישראל. אח זה הוכר כסייען של משרד הביטחון והעותר עצמו מחזיק בידיו תעודת זיהוי שהוצאה על ידי המינהל האזרחי אזור חבל עזה (ראו נספח ט' לעתירה). מאז כניסתו לישראל בשנת 1997 ובמהלך השנים עד לכתיבת פסק הדין, לא באה לפני העותר ולפני בית המשפט טענה שהוא מנוע מלשהות בישראל מטעמים ביטחוניים כאלה ואחרים. כשהגיע העותר למשרד הפנים ביום 21.2.07, וזאת לאחר שהוערמו עליו קשיים, וביקש להנפיק לו היתר שהיה, הוא נדחה על הסף כאמור לעיל. הדחייה, במכתבה מיום 28.2.07 של הגב' אילה סויסה, מלשכת מינהל האוכלוסין בנתניה, היתה מהטעם "מאחר ולא צרפתם את כל המסמכים הנדרשים לבקשה לאיחוד משפחות, לא ניתן להמשיך לטפל בבקשה" (ראו מכתב מיום 28.2.07, נספח ו1 לעתירה). ומה המסמכים שהיו חסרים לבקשתו של העותר? "דרכון המוזמן + צילום דף עיקרי, דפי הויזות והחותמות של ביקורת גבולות; תעודת יושר מאומתת/ אפוסטיל משלטונות מדינת המוזמן; תעודות לידה מקוריות של המוזמן והנלווים (בתרגום נוטריוני X2); אישורים בדבר מקום העבודה של המזמין והמוזמן +3 תלושי שכר אחרונים; חוזה שכירות/ רכישת דירה על שם המזמין מקור + צילום + נספח לחוזה שכירות; אישור על ניהול חשבון בנק משותף" (ראו נספח ז' לעתירה). ב"כ העותר הבהירה למשיב לעניין המסמכים הנדרשים; הדרכון - אין לעותר דרכון ואין לו כל אפשרות לחזור לשטחי הרשות, לעזה שתחת שלטון החמאס, ולהוציא דרכון. היא הפנתה לתעודת הזיהוי שהוצאה לעותר על ידי המינהל האזרחי קרי, רשות מטעם המדינה. אותם הדברים ניתן לומר גם לגבי תעודת יושר משלטונות מדינת המוזמן. כן הפנתה ב"כ העותר לעובדה כי קשה להאמין שהעותר יזכה לשיתוף פעולה כלשהוא עם הרשות, כאשר אחיו סייען מוכר. באשר לתעודת לידה מקורית, במחנה הפליטים ברצועת עזה שם נולד העותר בבית אמו שנפטרה זה מכבר, לא הוצאו תעודות לידה. אין לעותר תעודת לידה אך הלידה רשומה במרשם האזור ועל סמך אותו רישום בין היתר, הוצאה לעותר תעודת הזיהוי על ידי המינהל האזרחי שהוא מחזיקה בידיו. ועוד, מאחר שהעותר הינו חסר מעמד בישראל, אין הוא יכול להמציא אישור על מקום עבודה ואין הוא מקבל תלושי משכורת. העותר חסר כל זכויות סוציאליות והוא מתפרנס ממלאכתו כאופה בעבודות זמניות. במעמד השימוע שנערך לעותר ביום 21.2.07 הומצא אישור המועצה המקומית זמר על כך שהעותר ובני משפחתו מתגוררים בבית חמו שנפטר השייך למשפחה מזה דורות. אין הוא שוכר דירה ולא נזקק לקנית דירה. אישור המועצה המקומית זמר צורף לעתירה (ראו נספח א' לה), אך לעניין זה לא ניתנה תשובה, הסבר או טעם מדוע אין הוא מספק את המשיב. ודוק; אין עניינה של עתירה זו החלטת "ועדת המאוימים" שלא ניתן לבית המשפט הסבר ראוי מה מעמדה, מה מעמד החלטותיה והאם אלה הן בגדר המלצה או שהוענקה להם סמכות לדחות/לקבל בקשות ומי מקור הסמכות. העתירה תוקפת את דחיית בקשת העותר על הסף על ידי דרג פקידותי שלא העביר את בקשתו לאיחוד משפחות לשיקול דעת הרשות המוסמכת, בנימוק של העדר מסמכים. בסעיף 25 לכתב התשובה מבאר ב"כ המשיב כיצד ניתן להגיש בקשה לדרכון פלסטיני. הוא מפנה למכתב בכתב יד מאת יהודה איפרגן, מנהל לשכה, הפותח במילים "באופן עקרוני" וממשיך "כל תושב פלסטיני ניגש לרשות הפלסטינית ברצועה ומגיש בקשה לדרכון..." (מכתב מיום 15.12.08, נספח ג לכתב התשובה). להזכיר, כי ענייננו במי שנמצא בישראל ולא ברצועה, ולנושא זה שותק המכתב. במזכרו זה של מר איפרגן לא מצאתי תימוכין לטענה שהעלה המשיב בכתב תשובתו כי הנפקת הדרכונים למי שזכאי לכך, נעשית ככלל ולמעט בתקופות חריגות, כדבר שבשגרה. נוכח המציאות הביטחונית הידועה לכל בר בי רב - האפשרות להיכנס לרצועת עזה לבקש דרכון נראית בלתי סבירה בעליל. כתב תשובה אינו יכול לבוא במקום תשובת רשות לפנית עותר. כתב התשובה לבית המשפט אינו תשובת הרשות. הניסיון במסגרת כתב התשובה ליתן תשובה עניינית לפניות של עותר שנעשו לפני שנים, איננו ראוי. בהערת סוגריים אציין כי גם הנימוקים שעלו בכתב התשובה דלים ואינם מתמודדים כראוי עם דחייתה של הבקשה מהטעם של חוסר במסמכים. הכל, בלא קיום דיון בבקשה לגופה, ובמיוחד הדברים אמורים באשר למקרה הנדון. עמידה על הדרישה למסמכים הספציפיים היא בגדר תרוץ סתמי בלבד. נראה כי כותב כתב התשובה הבין שאין בדחייה הספציפית תשובה ראויה ואשר על כן ציין בסעיף 29 שם כי המשיב החליט בכפוף להמצאת מסמכים במסגרת הליך הבדיקה להמשיך לטפל בבקשת העותר. עד יום כתיבת פסק הדין לא הועברה לבית המשפט הודעה על קיום בדיקה עניינית בבקשה. כפי שכבר ציינתי, בנסיבות העניין העמידה על המסמכים הספציפיים כמפורט במכתבה של הגב' סוויסה, איננה ראויה נוכח ההסברים והפרוט שהומצאו לרשות. דחית הבקשה על הסף מטעם זה איננה סבירה. גם הטענה בדבר החלטת הממשלה מיום 15.6.08 לפיה אין לאשר רישיונות לתושבי עזה איננה רלבנטית לעניינו של העותר אשר פנה להסדיר את מעמדו עוד בטרם זו התקבלה. רק התנהלותו של המשיב גרמה לכך כי עניינו לא הסתיים. בנוסף, החלטת הממשלה לא עוגנה בשינוי חקיקה ובהתאמה לא הוצא צו מתאים. אשר על כן, ולאור האמור לעיל הנני מורה בזאת למשיב להוציא לעותר אשרת שהייה כנדרש. בנסיבות העניין, המשיב ישא בהוצאות העתירה וכן בשכר טרחת עורך דין העותר בסכום של 20,000 ₪ בצרוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייה