קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הטבות לפדויי שבי: בעתירה זו מבקש העותר להורות למשיב לשלם לו רטרואקטיבית את מלוא ההטבות והתגמולים המגיעים לו בגין נכותו הנפשית החל ממרץ 1981. העובדות: 1. העותר, יליד 1946, הינו פדוי שבי אשר נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, וסבל מעינויים והתעללויות קשים. כתוצאה מכך לקה העותר בנכות פיזית ונפשית. 2. עם חזרתו מהשבי, שהה העותר כשבועיים בבית הבראה והתבקש למלא ו/או לחתום על טופס בקשה להכרת זכות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"). 3. בשנת 1974 הוכר הקשר הסיבתי בין פגיעתו הנפשית של העותר לבין שרותו הצבאי, אולם ועדה רפואית פסקה לו נכות זמנית של 10% ונכות נפשית לצמיתות בשיעור של 0%. 4. מאז חזרתו מהשבי לא שירת העותר בשרות מילואים פעיל, בשל פניית רעייתו לבטל את צוי המילואים שקיבל, ובשנת 1981 ביקש להשתחרר משרות מילואים, כשהוא תומך את בקשתו בחוות דעת של פסיכיאטר, ד"ר ויבורסקי. 5. לאור בקשתו הנ"ל נבדק העותר, ביום 28.2.82, ע"י ועדה רפואית צבאית אשר קבעה לו פרופיל צבאי של 45. ביום 14.11.82 נבדק העותר פעם נוספת ע"י ועדה רפואית צבאית אשר קבעה לו פרופיל צבאי של 24 והוא שוחרר מהשרות. 6. לטענת העותר, הוא התבקש, בתחילת שנות ה-90, כנראה ע"י המשיב, לפנות לבדיקות שמטרתן לבדוק כיצד הוא מרגיש שנים לאחר שבי. בדיעבד הסתבר לו כי המשיב ערך מחקר בעניין מצב נפשי אצל פדויי שבי. בעקבות בדיקות אלה, כך לטענת העותר, נוצר קשר בינו לבין פדויי שבי אחרים, אשר מהם קיבל מידע אודות זכויותיו ותמיכה לממש זכויות אלה. העותר גם נמצא בטיפול המרפאה המרכזית לבריאות הנפש. 7. ביום 29.10.96 פנה העותר שוב למשיב בתביעה בעניין נכותו האורטופדית ונקבעו לו 14% נכות. ביום 28.10.97 פנה לועדה הרפואית בבקשה להכיר בהחמרת מצבו הנפשי. עקב פנייה זו נבדק העותר ונקבעו לו 59% נכות בגין שירותו - 50% בגין מצבו הנפשי והיתר בגין פגיעה אורטופדית. 8. בהתאם לאמור לעיל, החל העותר לקבל תגמולים החל מ- 28.10.97, המועד בו פנה מחדש לקצין התגמולים לדיון בהחמרה בנכותו הנפשית. פנייתו לקבל תגמולים באופן רטרואקטיבי ממועד חזרתו מהשבי נענתה בשלילה. 9. העותר הגיש ערעור על החלטה זו לועדת הערעורים לפי חוק הנכים. בהחלטתה מיום 13.12.04 קיבלה ועדת הערעורים את הערעור באופן חלקי, ופסקה כי יש לשלם לעותר תגמולים בגין נכותו הנפשית החל ממרץ 1981. 10. שני הצדדים הגישו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לביהמ"ש המחוזי, אולם הם הגיעו להסכמה על מחיקה הדדית של הערעורים (ר' נספח ב' לעתירה). 11. המשיב שילם לעותר את התגמולים בגין נכותו הנפשית החל ממרץ 1981, אולם לא שילם סכומים נוספים אשר, לדעת העותר, הגיעו לו ומשום כך הגיש את העתירה הנוכחית. סכומים אלה, לטענת העותר, הן ההטבות אשר מגיעות לו על פי דין ו/או על פי הנחיות פנימיות ו/או נוהלים. טענות העותר: 12. העותר מבסס את עתירתו, בין היתר, על פסק הדין בעת"מ (ת"א) 1034/06, פלוני נ' משרד הבטחון (להלן: "פסק דין פלוני") שנסיבותיו, לטענת העותר, דומות, ומכוחו יש לשלם לו הטבות באופן רטרואקטיבי. עוד מפנה העותר לעת"מ (ת"א) 1173/07 יוסף שטאובר ואח' נ' קצין תגמולים למשפחות שכולות - משרד הבטחון (להלן: "פס"ד שטאובר") אשר, לדעתו, תומך בעמדתו. 13. העותר טוען כי מעולם לא נענה באופן ענייני, המשיב לא הסביר לו מדוע שולמו חלק מהתשלומים ואחרים לא שולמו ומה האבחנה בין "תגמולים" לבין "הטבות". משום כך הוא מבקש להיעתר לעתירה. 14. בסיכומיו מרחיב העותר את טיעוניו וטוען כי זכויותיו לא טופלו כראוי כתוצאה ממחדלי הרשות אשר ידעה כבר משנת 1981, או היתה אמורה לדעת, כי מצבו הנפשי קשה וכי בעקבות מכתבו של ד"ר ויברובסקי ממרץ 1981 שוחרר העותר משרות מילואים בגלל מצבו הקשה. 15. המשיב מבסס את עמדתו על הוראה 80.23 להוראת אגף השיקום (להלן: "הוראה 80.23"). העותר טוען כי הוראה זו אינה יכולה לחול מקום שקיים פסק-דין הקובע את זכויות העותר. העותר איננו תוקף, לטענתו, את הוראה 80.23 אלא טוען כי הפעלה נכונה של הוראות חוק הנכים ושיקול הדעת של קצין התגמולים מחייבים הכרה בזכויותיו הרטרואקטיבית. לחילופין, טוען הוא, כי הוראה 80.23 מתאימה ליישום במקרים בהם אין הכרעה שיפוטית הקובעת מועד רטרואקטיבי לזכויות הנכה. 16. קיומן של הנחיות פנימיות אינו פוטר את הרשות מהפעלת שיקול דעת בכל מקרה ומקרה, ובענייננו, קיימים טעמים סבירים לחריגה מהכללים שגיבש המשיב. טיעוני המשיב: 17. המשיב מפנה להוראה 80.23. הוראה זו מתייחסת גם למועד קבלת הטבות אשר לא ניתנו במסגרת הוראות החוק, והן ניתנות בנוסף לקבוע בדין, בהתאם לשיקול דעתו של המשיב ועל פי התקציב הניתן לכך. לטענתו, תשלום הטבות מכוח הוראות הנוהל הפנימיות יינתן ממועד הועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הנכה ובה נקבעה דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות לתשלום ההטבה. הוראה זו חלה על תשלומי כל ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום להבדיל מתגמולים וזכויות הניתנים על פי חוק. הטבות אלה אינן משולמות באופן רטרואקטיבי ומדיניות זו קיבלה את אישורה בפסיקה של ביהמ"ש העליון. 18. המשיב טוען כי החלטתו היא סבירה, לא נפל בה פגם ואין מקום להתערב בה. 19. המשיב מפנה גם לאבחנה בין דיני הנזיקין לבין דיני הרווחה. דיני הרווחה, לטענתו, הם במסגרת החקיקה הסוציאלית שתכליתה לסייע לנזקק להתקיים ולשרוד כלכלית בקיומו השוטף ובסיפוק צרכי היום יום, בהבדל מדיני הנזיקין שתכליתם לפצות ניזוק על הפגיעה בקניינו, ולהעמיד את הניזוק במקום בו היה עומד אילולא התביעה הנזיקית. אי לכך, טוען המשיב, בדיני הנזיקין ישולמו תשלומים רטרואקטיבית כאשר בחקיקה הסוציאלית, בדרך-כלל, לא ישולמו תשלומים רטרואקטיבים. דיון: 20. העותר סומך ידו, כאמור, על פסק דין פלוני שניתן ביום 3.12.06. פסק דין שניתן ע"י בית משפט אחד איננו מחייב בית משפט אחר באותה ערכאה. דעתי היא כי קביעה בפסק דין, המתייחסת למועד זכאותו של נכה לתגמולים על פי החוק, באופן רטרואקטיבי, איננה מחייבת קביעה "אוטומטית" לפיה זכאי הנכה באופן רטרואקטיבי גם להטבות על פי הנוהל. תשלום רטרואקטיבי של הטבות צריך להיקבע, אם בכלל, על בסיס העובדות הרלוונטיות של כל מקרה ומקרה, כפוף, כמובן, לדין ולהלכה. 21. העותר מפנה גם לפס"ד שטאובר, שניתן ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים. ביום 10.12.08 ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פס"ד בעניין שטאובר, המאשר הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. על פי הסכם פשרה, שקיבל כאמור תוקף של פסק-דין, בוטל פסק דין שטאובר והוסכם בו כי אין בפשרה כדי להשליך על מקרים אחרים, אין בה כדי לשנות מהמדיניות הנוהגת של המשיב בהתאם להוראה 80.23 "בדבר אי תשלום ההטבות למפרע, אשר לטענת המערער אושרה ונמצאה סבירה ע"י בי"מ עליון במס' פסקי דין בעבר...". אי לכך, ולאחר שבוטל פסק-דין שטאובר שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי, אין עוד מקום להתבסס על פסק-דין זה. 22. העתירה בענייננו מתייחסת כאמור, להטבות מכוח הוראות אגף השיקום ולא לתגמולים וזכויות הניתנים מכוח החוק. הוראה 80.23 קובעת כי ההטבות אותן משלם המשיב יינתנו ממועד מתן ההחלטה להכרה. הוראה זו וסבירותה נידונה בפסקי דין רבים ור' דנ"א 10/85 צבי בודיק נ' ראש אגף השיקום משרד הבטחון (לא פורסם) וכן בג"צ 9569/05 עמוס קלוש נ' מדינת ישראל - שר הבטחון ואח' (פס"ד מיום 8.4.09). 23. אי לכך ניתן לקבוע כי, ככלל, הוראה 80.23 איננה מאפשרת תשלום רטרואקטיבי, כפוף לחריגים, כפי שיפורט בהמשך. הוראה זו נבחנה בפסיקה והוכרה כהוראה סבירה. אי לכך, החלטה על אי תשלום רטרואקטיבי על בסיס הוראה זו, ככלל, היא החלטה סבירה, אך לא כך בענייננו, כפי שיפורט בהמשך. 24. המשיב מבחין בין חקיקה סוציאלית לחקיקה נזיקית. המשיב טוען, ובצדק, כי יש להבחין בין דיני הנזיקין לבין דיני הרווחה בהיותם ענפים משפטיים שונים. תכלית דיני הנזיקין, בהיותם ענף של המשפט הפרטי, היא לפצות ניזוק על הפגיעה בקניינו הקיים ולהשיב, במידת האפשר, את הגלגל אחורנית ולהעמיד את הניזוק במקום בו היה עומד אילולא הפגיעה הנזיקית. אי לכך, זכותו של האדם לפיצוי נזיקי, מרגע שהוכרה כדין, קיימת למפרע, מרגע קרות הנזק, והפיצוי צריך להיות שווה לנזק שנגרם בפועל. לעומת זאת, דיני הרווחה, המהווים ענף של המשפט הציבורי, ובהם דיני השיקום, נועדו לסייע בידי הניזוק להתקיים ולשרוד כלכלית. מטרת דיני הרווחה היא מטרה סוציאלית של סיוע לחלש בקיומו השוטף. תכליות דיני הרווחה, בכללם דיני השיקום, שונות מתכליות דיני הנזיקין. בעוד דיני הנזיקין מעניקים פיצוי, שהוא בדרך-כלל חד פעמי, ואמור לכסות את הנזק שנגרם בפועל, דיני הרווחה מעניקים לזכאים מכוחם, בדרך-כלל, תגמול, גמלה או קצבה, המשתנה בהתאם לצרכיו ומצבו הרפואי של המשוקם. 25. כל האמור לעיל הוא הכלל אך קיים גם חריג לכלל. בבג"צ 292/84 צבי בודיק נ' ראש אגף שיקום, משרד הבטחון (לא פורסם) (עליו הוגש דנ"א 10/85 שנזכר לעיל), נפסק, בין היתר, כדלקמן: "ייתכן שהדין היה אחר לו הוכח שהרשות השיבה תחילה פני נכה ריקם מטעמים שרירותיים או זדוניים או גרמה במחדליה היא להימשכות ההליכים יתר על המידה; אך לטענות מהסוג הנידון ודומיהן לא הונחה במקרה שלפנינו תשתית עובדתית ולכן נוכל להשאיר את הדיון בהם לעת מצוא." (עמ' 2 לפסה"ד). בית המשפט העליון הכיר בחריגים וכי קיימים מקרים, כמו אלו שנזכרו ואחרים "מהסוג הנדון ודומיהן", בהם, ייתכן, והדין יהיה אחר. לטעמי, עניינו של העותר כאן נופל למסגרת החריגים אשר יש לפסוק בהם תשלום רטרואקטיבי. 26. הנסיבות בגינן יש לראות בעותר כמצוי בתחום החריג לכלל הן כדלקמן: א. העותר נפל בשבי במלחמת יום הכיפורים וסבל מעינויים והתעללויות קשים. ב. כבר בשנת 1974 עמד העותר בפני ועדה רפואית והתלונן כדלקמן: "כתוצאה מהמכות שקיבלתי בשבי נשברו לי שיניים, יש לפעמים שפיצים שמפריעים לי. נתפסות לי בפה שיירים של אוכל. אני מתעורר בלילה. מכל רעש פתאומי אני קופץ. סובל מהפרעות בשינה. מתעורר בקפיצה ולא יודע מה גרם לכך. אני לפעמים עוזב את העבודה באמצע היום היות וזה מרגיע אותי (יוצא לשוט לים). מדי פעם לוקח כדורים נגד כאבי ראש." (ר' נספח א' לעתירה). הקשר הסיבתי בין פגיעתו הנפשית של העותר לבין השרות הוכר, אולם ועדה רפואית קבעה לו דרגת נכות 0 כשהיא מציינת כי העותר "התנסה ב'סטרס' קשה". ג. מאז חזרתו מהשבי לא שירת העותר בשירות מילואים פעיל משום שרעייתו ביטלה את צוי המילואים מפעם לפעם. ד. בשנת 1981, ביוזמת רעייתו, פנה העותר להשתחרר משירות מילואים כשהוא מצרף את חוות דעתו של ד"ר ויבורסקי אשר התמחה בפיגועים פוסט-טראומטיים. ד"ר ויבורסקי הכיר את העותר בנסיבות חברתיות והוא שיעץ לעותר לפנות למשרד הבטחון על מנת לקבל הכרה וטיפול מסודר אולם העותר סירב משום שלא היה מוכן להודות בכך כי "נשבר", מתוך תקווה שמצבו ישתפר עם הזמן ומחשש לסטיגמה חברתית. ד"ר ויבורסקי סיכם: "מאיר עבודי סובל מנאורוזת מלחמה אשר התפתחה בעקבות קרבות קשים במעוז בתעלה וחוויות קשות שעברו עליו בשבי מצרי. חרף ניסיונות להביאו לטיפול הוא לא נענה, למעשה לא קיבל טיפול, והיום אפשר לראות מצבו ככרוני". ה. ביום 3.8.82 נבדק העותר ע"י פסיכיאטר במסגרת מילואים אשר כתב בבדיקה: "מדובר במקרה של תגובה פוסט טראומטית כרונית אחרי יום הכיפורים ושבי במצרים ... בבדיקה: חרד, מניפולטיבי, חסר מוטיבציה". כתוצאה מבדיקה זו שוחרר העותר מצה"ל בפרופיל 24. ו. ב-28.10.97 פנה העותר לועדה הרפואית בבקשה להכיר בהחמרה במצבו ובינואר 1998 נקבע כי הוא סובל ממצב פוסט טראומטי כרוני וחמור ונקבעו לו 50% נכות נפשית החל מ- 28.10.97. ז. בהחלטת ועדת הערר מיום 13.12.04 נקבע, בין היתר, כי מצבו הנפשי הקשה של העותר הוכח כבר החל ממרץ 1981 וכי העותר לא הגיש תביעה לקצין תגמולים עקב מצבו הנפשי. 27. מהאמור לעיל עולה כי העותר פנה למשיב כבר בשנת 1974, כשנה לאחר שחזר מהשבי, בתלונות נפשיות. החל מ- 1981 ידע המשיב, וחייב היה לדעת, על מצבו הנפשי הקשה של העותר הן משום שד"ר ויבורבסקי כתב מכתב לרופא היחידתי והן משום שב- 3.8.82 נבדק העותר ע"י פסיכיאטר במסגרת המילואים אשר המליץ על שחרורו מצה"ל בפרופיל 24, כתוצאה ממצב נפשי. ועדת הערעורים פסקה גם כי מצבו הנפשי של העותר הוא שמנע ממנו מפנייה בתביעה לקצין התגמולים "בזמן אמת" ומשום כך הוא הגיש את תביעתו רק בשנת 1997. 28. אי לכך ולאור כל האמור לעיל יש לראות בנסיבותיו של עותר זה חריג לכלל ולהלכה, לפיה אין לשלם הטבות באופן רטרואקטיבי. 29. יתירה מכך - הוראה 80.23 עצמה, למרות שהיא כוללת הוראות בדבר אי תשלום הטבות באופן רטרואקטיבי, מאפשרת, בס"ק 14 אשר בה, הטבות חריגות בנסיבות מיוחדות, בסכום שלא יעלה על 44,800 ₪, כשסכום זה מעודכן אחת לשישה חודשים או שנה. משום כך ניתן להורות על תשלומי הטבות רטרואקטיבים במסגרת הוראה 80.23, כמפורט לעיל. 30. מצאתי לציין, לאור האמור לעיל ועל אף שזו אינה תוצאת פסק הדין, כפי שיפורט בהמשך, כי החלטת המשיב לדחות את בקשת העותר ולא ליתן לו הטבות חריגות מכוח ס"ק 14 להוראה 80.23, היא החלטה בלתי סבירה ובלתי ראויה בנסיבות העניין. 31. בנוסף על כך - לא נטען ולא הוכח כי להחלטה על תשלום הטבות באופן רטרואקטיבי, בעניינו המיוחד של העותר, לרבות היותו פדוי שבי, יש השלכות רוחב משמעותיות, למעט היקף התשלום, כנטען ע"י המשיב. לא נטען ולא הוכח כי קיימים נכים פוטנציאלים רבים, שעניינם דומה לעניינו של העותר, ולא מצאתי כי סכומי הכסף הנטענים ע"י המשיב, אותם אמור המשיב לשלם לעותר רטרואקטיבית, מהווים נימוק לדחיית תשלום רטרואקטיבי לעותר. 32. נשאלת השאלה מהם הסכומים ולאיזו תקופה יש לשלם לעותר תשלומי הטבות באופן רטרואקטיבי במסגרת החריג, והאם יש מקום להורות על תשלומים רטרואקטיבים מעבר לסכום הנזכר בס"ק 14 להוראה 80.23. התשובה לשאלה זו צריכה להינתן תוך איזון בין נסיבותיו המיוחדות של העותר, אשר נכותו הנפשית הוכרה כבר משנת 1981, לבין העובדה לפיה תשלומי הטבות הם במסגרת דיני הרווחה והחקיקה הסוציאלית, אשר נועדו לסייע לנכה בקיומו השוטף ובסיפוק צרכי היום יום, ולא בפיצוי נזקו. כששקלתי טיעונים אלה הגעתי למסקנה כי יהא זה נכון וצודק לבסס את ההחלטה על בסיס מועדי ההתיישנות במשפט האזרחי, דהיינו, 7 שנים. 33. אי לכך אני מורה למשיב לשלם לעותר, רטרואקטיבית, את מלוא ההטבות המגיעות ושהגיעו לו החל משבע שנים לפני המועד הקבוע, היינו, החל מ- 28.10.90. סכום זה יוצמד כדין. 34. המשיב ישלם לעותר הוצאות, נושאות ריבית והצמדה ממועד הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ + מע"מ נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.מלחמה