קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היזק לרכוש במזיד: התוצאה אליה הגעתי היא, כי יש לזכות את הנאשם מעבירה של היזק לרכוש במזיד ולהרשיעו ביתרת העבירות המיוחסת לו בכתב האישום, מהנימוקים אותם אפרט להלן. 1. כתב אישום שהוגש כנגד הנאשם, מייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז-1977 [להלן: "החוק"], איומים לפי סעיף 192 לחוק והיזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק. מעובדות כתב האישום המתוקן, עולה כי ביום 28.02.2006 בסמוך לשעה 08:30, בפארק בעיר אילת, אמר הנאשם למתלונן - מר דניאל צור: "אני יראה לך, אתה לא מכיר אותי, אל תתעסק איתי". בהמשך, אחז הנאשם בחולצת המתלונן וחבט עם אגרופו בפניו. למתלונן נגרמו חבלה באוזן שמאל ונזק למשקפי השמש שלו. מייד ובסמוך, הוסיף הנאשם ואמר למתלונן: "אני אפרק אותך, אני יהרוג אותך". 2. הנאשם כפר במיוחס לו וטען, בין היתר, כי המתלונן גרם בעצמו לחבלתו. 3. המחלוקת בין הצדדים הינה עובדתית - האם כגישתו של המתלונן חבלתו הינה תוצאת מעשה ידיו של הנאשם או שמא מעשה ידיו שלו והאם השמיע הנאשם באזני המתלונן דברי איום. לצורך הרשעתו, מתבססת המאשימה על גרסתם של המתלונן ושל ה"ה אלון ריבקנד ורועי סניור - מי שנכחו בזירת הארוע נשוא האישום [להלן:"ריבקנד וסניור"]. עוד נשמעו השוטרים ה"ה ראובן איתן - איש מז"פ אשר צילם את משקפיו של המתלונן ומקסים קולסניקוב - חוקר שגבה את הודעת הנאשם. 4. אציג תחילה את גרסת המאשימה כעדויות עדיה ולאחריה את גרסת ההגנה כעדויות הנאשם ומר בועז וינר - מי שנכח אף הוא בזירת הארוע במועד הרלוונטי [להלן: "וינר"]. פרשת התביעה 5. מעדותו של המתלונן עולה השתלשלות האירועים המתוארת בכתב האישום. המתלונן יצא לטייל עם כלבתו בפארק הסמוך לביתו וראה את הנאשם ואת ריבקינד וסניור. המתלונן הרים מספר אבנים קטנות והשליכן למדשאה במסגרת משחק עם כלבתו. הנאשם ניגש אל המתלונן ושאל אותו לפשר מעשיו והמתלונן הסביר כי הוא משחק עם כלבתו. על אף שהמתלונן ניסה להרגיע את מצב הדברים, בכך שנטל אבן והוציאה אל מחוץ לתחום המדשאה, אמר לו הנאשם כי: "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק, אני אפרק אותך... אני אחסל אותך... אני אהרוג אותך", ניגש אליו: "בתנועת איום", אחז בו בחולצתו, ניסה לתפסו בגרונו והטיח אגרוף בפניו [ר' פרו' עמ' 31 שו' 25-28; עמ' 32 שו' 1-20]. משקפיו של המתלונן נפלו ארצה וניזוקו: "כתוצאה מהאגרוף" [שם שו' 23-24] כדי שריטת זגוגיתן ומעסיקו של הנאשם הציע כי הוא ישא בעלות המשקפיים בתמורה למשיכת התלונה שהגיש כנגד הנאשם [ר' פרו' עמ' 34 שו' 19-24]. לגישת המתלונן, עדיי הראיה עמדו מאחוריו במרחק משוער של כ- 30 מטר והוא סבור כי הם התקרבו אליו במהלך עבודתם, שכן: "מייד" לאחר שספג את מכת האגרוף, הם כבר נמצאו לידו [שם שו' 10-17]. המתלונן מסכם בתיאור הפגיעות שנגרמו לו מחמת תקיפתו [ר' ת/4 - תעודה רפואית; פרו' עמ' 34 שו' 27-29; עמ' 36 שו' 1-2]. 6. במהלך חקירתו הנגדית, הוא שלל את הנחת הסניגור כי עדיי הראיה לא יכלו לראות את המתרחש, בהבהרת שדה הראיה הפתוח הקיים במקום [ר' פרו' עמ' 45 שו' 9-26]. המתלונן תיאר כי למעט משקפיו ורצועת כלבתו, לא היו עימו חפצים נוספים וכן מתוארת היכרותו עם ריבנקנד מתחום היוגה המשותף לשניהם [ר' פרו' עמ' 47 שו' 12-14]. המתלונן נותר איתן בדעתו כי הוא לא תקף את הנאשם בכל שלב [שם שו' 13-27] והוא הדגים את הדיפת הנאשם במטרה להחלץ מאחיזותיו [ר' פרו' עמ' 54 שו' 10-29; עמ' 55 שו' 17-29]. 7. סניור ראה כי: "... מישהו הוריד לו [למתלונן - א.י] אגרוף. זה מה שראיתי. אחרי שזה קרה, באותו רגע הלכנו להפריד והיו עוד אנשים שהפרידו" [ר' פרו' עמ' 24 שו' 22-27]. העד אינו מכיר את התוקף והוא מוסיף כי המותקף: "דחף אותו בחזרה, הדף אותו ממנו". העד אינו מזהה את הנאשם ואת המתלונן [ר' פרו' עמ' 25 שו' 2-11]. 8. חקירתו הנגדית של העד הבהירה כי הוא אינו מכיר את המתלונן וכי הוא היה במרחק של כ- 50 מטר מהנאשם והמתלונן בעת שראה, בוודאות גמורה, מכת אגרוף עם יד ימין של התוקף לצד ימין של פני המתלונן [ר' פרו' עמ' 25 שו' 22-28]. העד אינו יודע מדוע ריבקנד לא ראה התרחשות שכזו [ר' פרו' עמ' 26 שו' 12-28]. סניור אינו וודאי באשר למספר האגרופים שהטיח הנאשם במתלונן: "לא יודע למה היה לי ספק או למה אמרתי אחד או שניים. אני זוכר הנפה של אגרוף אני זוכר שראיתי שהוא נתן איזשהו אגרוף" [שם שו' 25-26]. מובהרת תנועת אגרוף עם יד ימין בתנועה קשתית מלמטה כלפי מעלה [ר' פרו' עמ' 29 שו' 15-24]. 9. ריבקנד עבד עם סניור בגינון בעת הארוע והוא מכיר את המתלונן נוכח עיסוקם המשותף בתחום היוגה. גם את הנאשם מכיר ריבקנד ממסגרת עבודתו. העד פגש במתלונן, שוחח עימו בקצרה וחזר לעבודתו. אז וכלשונו: "... הפניתי את המבט לעבר דני וראיתי אותו עם הבחור. אני מתכוון לנאשם... ראיתי שהם נמצאים בתגרה. שניהם צמודים אחד לשני. הנאשם ניסה להדוף או להשתחרר... סליחה. דניאל צור ניסה להדוף או להשתחרר מהנאשם. בשלב זה רצתי לכיוון שלהם... על אחד הצדדים של הפנים של דני היה כתם של מהלומה או אגרוף. באותו רגע דני מאוד השתדל לא להגיב באלימות... היכה [הנאשם - א.י] לדני בפנים. אגרוף... אני חושב שהעניין הזה שדני זרק את האבנים הכעיס את הנאשם וזה גרם לו להתקיף אותו" [ר' פרו' עמ' 15 שו' 5-17; עמ' 16 שו' 2-20]. 10. חקירתו הנגדית של העד הבהירה מרחק של כ-80 מטר ממנו ראה את הנאשם ואת המתלונן [ר' פרו' עמ' 17 שו' 15]. באותו בוקר לא היו עוד אנשים נוספים במקום והעד מדגיש שדה ראיה פתוח בינו לבין המתרחש, על אף מתקנים ודקלים שבמקום [ר' פרו' עמ' 17 שו' 16-27]. העד ביקש לתקן את דבריו במינוח "תגרה", שכן: "לא שני הצדדים התקוטטו. לא מה שאני ראיתי ואני זוכר טוב מאוד, שהנאשם ניסה להכות את דניאל ודניאל ניסה להשתחרר ולהדוף" [שם שו' 18-19]. גם סניור מתאר דחיפה מטעם המתלונן את הנאשם [ר' פרו' עמ' 29 שו' 15-24]. לגרסת ריבקנד, ידיו של המתלונן היו ריקות מכל חפץ [שם שו' 20-28]. מובהר כי הנאשם לא נראה על ידי העד מכה את המתלונן במכת אגרוף וגרסתו הינה היסק של הדברים, מכך שראה את הנאשם: "מנסה להכות את דניאל. על דניאל ראיתי כבר סימן אדום על הפנים. מבחינתי היה ברור שהוא כבר קיבל אגרוף מהנאשם... זה נראה מאוד ברור שהנאשם התקיף את דניאל" [ר' פרו' עמ' 19 שו' 1-8; עמ' 22 שו' 23-28] וכן: "הוא [המתלונן - א.י] המשיך להדוף ולהשתחרר מהאחיזה של הנאשם... הדיפה זה לא דחיפה" [ר' פרו' עמ' 20 שו' 18-29]. משמעומת העד עם הגרסה שמסר בהודעתו בתחנת המשטרה, הוא מבהיר כך: "כתבתי שהם דוחפים אחד את השני כי הנאשם רצה לאחוז בו על מנת להכות והשני רצה להדוף אותו על מנת להתרחק ממנו. אז אמרתי דוחפים והתכוונתי להודף, לא לדוחף. זו הייתה טעות שלי בעדות שנתתי" [ר' פרו' עמ' 22 שו' 3-16]. ריבקנד מאשר כי סניור היה מאחוריו ויכול היה לראות את המתרחש [ר' פרו' עמ' 23 שו' 29; עמ' 24 שו' 1-6]. 11. באמצעות השוטר מר קולסניקוב, הוגשה הודעת הנאשם - ת/3 והעד מתאר כי היא נגבתה מרצונו הטוב והחופשי. העד מזהה את הנאשם באולם בית המשפט וזוכר אותו ואת חקירתו. העד דוחה התכנות כי מישהו אחר חתם על ת/3 לבד מהנאשם [ר' פרו' עמ' 63 שו' 8-10; עמ' 64 שו' 12-18]. 12. מחקירתו הנגדית של העד, עולה כי הנאשם הגיע לתחנת המשטרה בטענה כי הוא מבקש להגיש תלונה כנגד המתלונן. אז הבין העד כי המדובר בחשוד אותו הוא מחפש וחקר אותו תחת אזהרה [ר' פרו' עמ' 65 שו' 4-16]. העד שב ומדגיש כי: "חוץ מהחשוד אף אחד אחר לא היה יכול לחתום במקומו... " [ר' פרו' עמ' 66 שו' 5]. כבר אציין את דברי הנאשם עצמו המאשר כי העמוד השני לת/3 כולל דברים שהוא אמר: "יש פה הרבה דברים שאמרתי". למעשה, הנאשם אינו מצליח לאתר דבר מסויים בעמוד זה אותו הוא לא אמר [ר' פרו' עמ' 71 שו' 13-19]. הנאשם טוען כי רק החתימה בסוף העמוד הראשון להודעתו הינה שלו והוא מכחיש כי החתימה בפתח העמוד הראשון להודעתו, לאחר אזהרתו, הינה שלו ומוסיף וטוען כי הוא אינו מבין את משמעות אזהרתו [ר' פרו' עמ' 72 שו' 16-21]. מת/3 עולה עיקר גרסתו של הנאשם כפי שמסר לפרוטוקול הדיון ולא ברור מדוע הוא ביקש לפתוח חזית מריבה ביחס לכשרות העמוד השני של הודעתו, שעה שמדבריו שלו אין בעמוד זה דבר שלא נאמר על ידו. 13. השוטר מר איתן, צילם את משקפיו של המתלונן והגיש את התמונות שסומנו ת/2, על שריטה שטחית הנחזית על גבי זגוגית המשקפיים [ר' פרו' עמ' 60 שו' 12-27]. פרשת ההגנה 14. אפנה עתה לגרסת הנאשם, אשר תיאר את התרחשות הארועים כך: "... צעקתי לו ואמרתי למה הוא זורק אבנים לדשא שאני מנקה אותו, אמר לי למה מי אתה, אמרתי אני עובד פה מנקה וצריך לכסח והמכסחת מעיפה אבנים, הוא התקרב אליי ואמר מה אני יכול לעשות אמרתי שאני לא יכול לעשות כלום, לקח אבן וזרק על הדשא ואמר מה אני יכול לעשות אמרתי שאני לא יכול לעשות שום דבר... היו חילופי דברים בינינו ומהויכוח הוא הניף אליי תיק או משהו שהיה לו בכתף התכופפתי וזה חזר אליו לפנים, מהמכה מהתיק היה מנהל עבודה בפארק והוא הפריד בינינו ואותו בחור עמד בינינו ואותו מתלונן אמר אני אזיין אותך, יש לי קשרים במשטרה ופה, ואתה לא יודע עם מי הסתבכת... " [ר' פרו' עמ' 68 שו' 5-29 הדגשות הוספו]. 15. חקירתו הנגדית של הנאשם העלתה כי הוא ביקש להגיש תלונה במשטרה כנגד המתלונן על מנת: "שלא יציק לי", לאחר שראה אותו למחרת היום ובמטרה להמנע מעימות נוסף עימו [ר' פרו' עמ' 69 שו' 2-14]. הנאשם מאשר כי המתלונן לא תקף אותו ולגישתו, היה בידי המתלונן תיק או טלפון -התלוי מצד שמאל של גופו, אותו הוא הניף [ר' פרו' עמ' 70 שו' 6-11]. הנאשם מוסיף כי התנהלותו של המתלונן: "מאוד" הפריעה לו והוא זה אשר פנה לראשונה אל המתלונן ולא בעדנה דווקא וכדבריו: "גם כשאני רגוע הטון שלי נשמע עצבני כשאני מדבר" [שם שו' 25]. 16. וינר ערך סיור בפארק מכוח תפקידו בעת הארוע בין הצדדים והוא ראה: "ויכוח" בין הנאשם לבין המתלונן. הנאשם סיפר לוינר על הרקע לויכוח זה, בדמות זריקת המתלונן אבנים על המדשאה, אמרתו של הנאשם כי המדובר בשטח ציבורי ואמרת המתלונן כי הוא יעשה כרצונו. וינר ביקש כי השניים יפרדו, הוא עזב את המקום ואז, כדבריו: "... פתאום שמענו צעקות, הסתובבנו ראיתי ששוב הם חזרו לויכוח קשה בינהם, רצתי לכיוון שלהם ראיתי שהתושב מחזיק מן רצועה של כלב שהייתה כרוכה לו כאילו שהניף אותה ונתפסה לו בצוואר... הוא טען שהנאשם הרביץ לו והוא התבטא ואמר אני אזיין אותו, יש לי חברים במשטרה... התושב בא אחריי ואמר לי אתם עוד לא יודעים מי אני, לא יודעים מה הקשרים שלי. הוא המשיך ללכת אחרינו וביקש את פרטי הנאשם... ". וכן: "הייתי עם הגב אליהם שמעתי צעקות, הסתובבתי ראיתי שיש דחיפות בינהם רצתי לכיוון למעלה וראיתי את הרצועה כרוכה בהצלב כזה... מה שראיתי זה דחיפות, שאחד דוחף את השני לא ראיתי אגרופים ומכות כנראה המתלונן העיף את היד, ראיתי שהניף את היד עם הרצועה, וכנראה שנכרכה לו... [ר' פרו' עמ' 74 שו' 1-28; עמ' 75 שו' 1-10]. 17. חקירתו הנגדית של וינר הבהירה כי הוא לא ראה את המתלונן מניף רצועה ופוגע בעצמו, אלא דחיפות בין המתלונן לבין הנאשם ואת המתלונן: "מניף" משהו באויר [ר' פרו' עמ' 76 שו' 6-14] וכדבריו: "חוץ מדחיפות לא ראיתי שאחד מכה את השני... אני ראיתי כמו מתאבקים של סומו, אחד דוחף את השני" [ר' פרו' עמ' 77 שו' 15-17; עמ' 78 שו' 15]. העד אינו יודע אם הנאשם הכה את המתלונן והוא אינו מוציא זאת מכלל אפשרות [שם שו' 25-26; עמ' 79 שו' 5]. העד לא ראה חבלות על פניו של המתלונן, למעט סימן אדום על צווארו, שהינו תוצאה משוערת מטעם העד של פגיעת הרצועה. דיון 18. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם וממכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל החל עליה והוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את עבירות התקיפה והאיומים המיוחסות לו, כדי הוכחת יסודות עבירות אלו. 19. גרסת עדי המאשימה אמינה עלי והתרשמתי כי היא מתיישבת היטב בבחינה צולבת של מכלול הראיות וההגיון. גרסת הנאשם, לעומת זאת, אינה משכנעת כלל ומצאתיה כמתחמקת, כבלתי סבירה, כנעדרת מהימנות וככזו שאינה מתיישבת אף עם אדנים של הגיון. שוכנעתי כי הנאשם תקף את המתלונן ואיים עליו כמתואר בכתב האישום. עמדתי זו נובעת מכל אלו - 20. גרסתו של המתלונן הבהירה את שהתרחש בעת הרלבנטית, מבלי שהמתלונן נסתר בגרסתו ומבלי שהוא ביקש להעצימה. לא הוכח מניע כלשהו הקיים למתלונן לטפול אשם שווא על הנאשם וגרסתו נתמכת בגרסאותיהם של ריבקנד וסניור. גרסת המתלונן מחוזקת אף בתעודה הרפואית - ת/4 הכוללת סממני פגיעה התואמים את החבלות שגרם לו הנאשם כדבריו. 21. התרשמתי כי סניור יכול היה לראות אגרוף מוטח בפניו של המתלונן ממרחק של כ- 50 מטר, בשדה הראיה הפתוח לחלוטין בזירת האירוע. לא הוכחה זווית כזו או אחרת הפוגמת ביכולת סניור לקלוט בחושיו את שארע. קיבלתי את עמדת המתלונן, אשר תיאר כי עדי הראיה הגיעו אליו ואל הנאשם באופן מיידי לאחר שהוכה על ידי הנאשם. גם בכך יש כדי לתמוך במרחק הקצר ממנו ראו העדים ולמצער סניור, את המתרחש. 22. אמנם ריבקנד מכיר את המתלונן ומבקש להסיק מסקנות חיוביות בעבורו מקטעי דברים שראה. אולם, הוא מכיר גם את הנאשם ודווקא עד זה אינו מעצים את אשר קלטו חושיו והוא אינו מתיימר לתאר את העיקר - הוא תקיפת המתלונן אותה לא ראה העד כלל. לא התרשמתי מתיאום גרסאות בין המתלונן לבין ריבקנד [ר' אף פרו' עמ' 48 שו' 3-29] ועיקרם של דברים נקבע לא על סמך גרסתו של ריבקנד אלא על סמך גרסתם של המתלונן וסניור - עימו לא שוחח המתלונן על האירוע כלל [ר' פרו' עמ' 53 שו' 12-18]. על אף שסניור אינו מזהה את הנאשם והמתלונן, הרי שחשוב ההקשר האלים אותו הוא יוצר כלפי הדמות היחידה שהיתה בעימות עם המתלונן באותה עת - היא הנאשם. 23. הסנגור התמקד בסיכומיו בהתנהלותו הנטענת של המתלונן עצמו באשר לדחיפותיו את הנאשם. גם אם כך פעל המתלונן, אין במעשיו דבר שיביא לתקיפתו באמצעות הטחת אגרוף בפניו. גם הנאשם אינו טוען כי המתלונן ספג אגרוף ממנו במהלך של תגרה אלא כי המתלונן ספג פגיעה עצמית מכוח אנרציה כזה או אחר. גם אם המתלונן הדף או דחף את הנאשם, הרי שהאחרון יכול היה לסגת מן המקום והוא לא עשה זאת. מאלו לא ראיתי לנכון להרחיב את יריעת הדיון אלי תגרה כזו או אחרת ובכל מקרה, לא התרשמתי כי המדובר בהפעלת כוח הדדית בין הנאשם לבין המתלונן, גם כדברי הנאשם, לפיהם המתלונן לא תקף אותו. 24. תמוה כיצד הנאשם עצמו אינו יודע מה הניף המתלונן לעברו - האם תיק או דבר מה אחר שהחזיק בידו. הנאשם מתאר החזקת תיק או טלפון בידי המתלונן, אך לא רצועת כלב כתיאור דבריו של וינר הנאמדים כדי סתירה חיצונית בהשוואת גרסאות ההגנה. הפגיעה שנגרמה למתלונן כעולה מת/4 אינה תואמת, על פניה, פגיעת צליפה מרצועת כלב ואף לא פגיעת חפץ מתכתי כאבזם הרצועה. גם אם הניף המתלונן דבר מה באוויר לעבר הנאשם, כגרסת וינר, עדיין עד זה לא ראה את המכלול כולו ו"הנפה" שכזו אינה מתיישבת עם הפגיעה שספג המתלונן סופו של יום. וינר מתאר כי ראה סימן אדום על צווארו של המתלונן התואם את החגורה שהושמה ב"הצלב" כנטען. אין המדובר בפגיעה נשוא ת/4 ויוצא מן הדברים כי המתלונן לא נפגע מהנפת הרצועה כנטען. 25. גרסת וינר אינה מועילה לנאשם שכן עד זה הבחין בפרקים בלבד מן הארוע והוא אינו יכול לשלול כי הנאשם הוכה על ידי המתלונן. דווקא גרסתו של עד זה מחזקת את גרסת התביעה, שכן עולה ממנה כי מייד ובסמוך לאחר שהותקף המתלונן, הוא ציין זאת בפני וינר. 26. הובהר הרקע למעשיו של הנאשם, הכולל את חמתו שבערה נוכח התנהלות המתלונן אל מול העבודה שביקש הנאשם לבצע בפארק בו ארע האירוע. דחיתי את גרסת הנאשם אשר ביקש לשוות להתנהלותו אל מול הנאשם עדנת דרך, אשר אינה מתיישבת עם נסיבות המקרה. 27. באשר לעבירת האיומים המיוחסת לנאשם - אמנם עדות המתלונן בהקשר זה הינה עדות יחידה במשפט פלילי, אך גם לאחר ששיגרתי אזהרה עצמית נדרשת מפני הרשעה בפלילים על סמכה של עדות יחידה - התרשמתי כי ניתן לייחס לדברי המתלונן את מלוא המהימנות גם בהקשר לאיומים שהשמיע הנאשם כלפיו כדי קביעת ממצאים ברמת הוודאות הנדרשת על סמך גרסתו בלבד. הדברים מחוזקים גם בלהט הרוחות בין הנאשם למתלונן כגרסת כל העדים שנכחו במקום. 28. הספק היחידי בו התלבטתי במהלך העדויות ומצאתיו ככזה שאינו סביר, התמקד בסתירות שוליות שנמצאו בגרסאות עדי המאשימה, שאין בהן כדי לפגוע בביסוס האישום כנגד הנאשם. כבר נקבע בהקשר זה כי: "לא אחת גילה דעתו בית משפט זה כי אין לפסול עדותו של עד אך ורק משום סתירות פנימיות שבה ומשום התפתלויות של העד המסתיר חלק מן האמת ומעוות חלק אחר ממנה. לעדים כאלה מניעים אישיים שונים לומר את אשר הם אומרים, ואין הם מונחים על ידי אותן נורמות המשמשות את אלה הדוברים אמת לאשורה. זהות העדים היא פרי המציאות, ועלינו לקבלם כמות שהם". [ר' ע"פ 2014/94, 2715 סלאח ואח' נ' מ"י פד"י נ (2) 624] וכן: "נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הנתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעיתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר הארוע עצמו... עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה...". [ר' ע"פ] 5612/92 מ"י נ' בארי ואח' פד"י מח' (1), 301] 29. עדי המאשימה מסרו את תיאור גרסאותיהם בחלוף הזמן וחוסר הדיוק שבדבריהם אינו נוגע בליבת האישומים ואינו גורע ממהימנות עדויותיהם. אמנם סניור טען כי הנאשם היכה במתלונן במכת אגרוף בצד ימין של פניו, בעוד שהמתלונן ציין פגיעה בצד שמאל, אך אין בכך כדי לכחד מעיקר אבחנתו המהימנה של סניור, אשר ראה מכת אגרוף מוטחת בפניו של המתלונן. כך גם באשר למרחקים השונים המצויינים על ידי ריבקנד וסניור בכל הנוגע למיקומם, בהשוואה למיקום המתלונן והנאשם. ההסבר למרחקים השונים הנמסרים בעדויות נעוץ גם בשטח הפתוח של הפארק בו ארעו המעשים וגם בעניין זה אין כדי לגרוע ממהימנות גרסת התביעה. העובדה כי סניור ווינר לא ראו חבלה על פניו של המתלונן, אינה גורעת מעוצמת הראיות הישירות שהוצגו בדמות התעודה הרפואית [ת/4] ובדמות עמדת המתלונן עצמו. לשון דומה מופנית גם כלפי טענת הסניגור בכל הנוגע לגרסת המתלונן כי ניגש לבית החולים מייד לאחר תקיפתו, אל מול טענת ריבקנד כי המתלונן המשיך לטייל עם כלבו. התנהלות המתלונן לאחר שהותקף, אינה נוגעת ברכיב עובדתי כזה או אחר של המעשה המיוחס לנאשם בכתב האישום וגם בדברים אלו אין כדי לגרוע ממהימנות גרסת עדי התביעה. 30. מן המקובץ, לא התרשמתי מסתירות פנימיות וחיצוניות בעדותם של עדי התביעה כטענת הסנגור בסיכומיו וגרסתו של הנאשם מציגה הסברים שאינם מתיישבים עם מכלול הראיות וההגיון. 31. לא הוכחה אפשרות ממשית המתקבלת על הדעת, שהינה בעלת אחיזה בחומר הראיות, לפיה קיים ספק סביר ממשי ורציונאלי באשר להתנהלותו הפלילית של הנאשם כלפי המתלונן. כל שהצליח הנאשם להראות מתמצה בהשערות נטולות בסיס שאינן נתמכות בראיות. בחנתי את יתרת הראיות, מעבר לאלו המפלילות, לא מצאתי בהן כדי לעורר ספק סביר במסקנה המרשיעה ודחיתי אותן כחסרות ערך וכבלתי מהימנות. לא התרשמתי מקיומה של סבירות לאפשרות חילופית לזו המרשיעה ושללתי כל הסבר המתיישב, לכאורה, עם חפות הנאשם. 32. שונה המצב לעניין עבירת ההיזק לרכוש במזיד. בהקשר זה שוכנעתי כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את המיוחס לנאשם במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. לא ברור מגרסת התביעה אם משקפי המתלונן נשברו או נשרטו [ר' פרו' עמ' 25 שו' 1; עמ' 29 שו' 9-15; עמ' 33 שו' 21; עמ' 34 שו' 19 ועמ' 53 שו' 28]. המשקפיים עצמם לא הוצגו כראיה ומהתמונות - ת/2 ניתן ללמוד על שריטה שטחית באחת הזגוגיות בלבד, גם זאת לכאורה ויכול שמקורה של שריטה זו קודם להתקלות המתלונן בנאשם. 33. עוד התרשמתי מהעדר מודעות מאת הנאשם ולמצער פזיזות בכל הנוגע להתממשות תוצאת גרימת הנזק למשקפי המתלונן. הנזק, ככל שנגרם למשקפיים, מקורו בלהט הרוחות בין הנאשם לבין המתלונן ולא איתרתי יסוד נפשי נדרש לנאשם, מעבר לזה שברשלנות, על מנת להרשיעו בעבירה זו. עצם זיכוי הנאשם מעבירה זו אינו גורע ממהימנות עדי המאשימה באשר לתקיפת המתלונן והאיומים שהושמעו כלפיו. במסגרת פלגינן דיבורא, מצאתי לנכון להפריד בין העדויות השונות שנשמעו לעניין התקיפה והאיומים לבין אלו שנשמעו לעניין ההיזק למשקפיו של המתלונן. על כן זיכיתי את הנאשם מעבירה זו. 34. מכל האמור, מסקנתי היא כי הראיות עליהן נסמכה המאשימה מבססות את אשמת הנאשם בעבירות התקיפה והאיומים המיוחסות לו ולפיכך, החלטתי להרשיעו בעבירות אלו. היזק לרכוש