קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הליכי גבייה מנהליים על חוב מים: חוף הרחצה זיקים מצוי בתחום המוניציפלי של המשיבה, המועצה האיזורית חוף אשקלון ("המועצה"). העותר התקשר בהסכם עם החברה הכלכלית לפיתוח חוף אשקלון בע"מ ("החברה") - הזרוע הכלכלית של המועצה - להפעלת חוף הרחצה ומתקניו החל משנת 2005. על פי ההסכם התחייב העותר, בין היתר, לשלם את מלוא חובות צריכת המים של חוף הרחצה ומתקניו. העותר לא ענה כלל לדרישת המועצה לתשלום עבור צריכת המים בחוף לשנת 2006 (90,202 ₪) ולשנת 2007 (165,551 ₪). לאחר חילופי דברים ומכתבים ומשעמד העותר בסירובו, פנתה המועצה ביום 7.10.08 אל העותר בדרישה לתשלום הסכום הנ"ל וזאת, כנאמר במכתב הדרישה, "מכוח סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גבייה), מכוח סעיף 306 לפקודת העיריות (נוסח חדש) ומכוח סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש)". המועצה הוסיפה וציינה במכתב הדרישה הנ"ל כי "אם לא תמלא אחר דרישה זו ינקטו נגדך הליכי גבייה בהתאם לפקודת המיסים (גבייה) ו/או בהתאם לפקודת העיריות... במועדים הנקובים בפקודת המיסים (גבייה) ו/או בתוך 15 ימים על פי פקודת העיריות (נוסח חדש), פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש)". העותר לא הגיב גם לדרישה זו. וכך, ביום 28/1/09 נקטה המועצה המשיבה באמצעי הגבייה המנהליים שבהוראות החיקוקים הנ"ל והטילה עיקולים על חשבונות בנק, נכסים ומטלטלין של העותר. רק לאחר שהוטלו העיקולים פנה ב"כ העותר (באמצעות בא-כוחו) במכתב מיום 3.2.09 למועצה ובו דרש את ביטול העיקולים. דרישתו זו נדחתה על ידי ב"כ המועצה במכתב תשובה מיום 11.2.09. בשלב זה פנה העותר בהמרצת פתיחה לבית משפט השלום בבאר שבע לסעד הצהרתי לפיו מנועה המועצה מלאחוז נגדו בהליכים מנהליים על פי פקודת המיסים (גבייה). כסעד ביניים עתר במסגרת זו לצו זמני במעמד צד אחד "שיאסור על המועצה לנקוט נגדו הליכים על פי פקודת המיסים (גבייה)". ביום 20.2.09 דחה בית משפט השלום (כב' הנשיא מ. מכליס) את בקשת הצו הזמני. על פי נימוקי ההחלטה, הסעד הנעתר אינו בסמכות בית משפט השלום ולכן על ב"כ המבקש (העותר) "לבחון את השאלה מיהו הפורום הראוי שבפניו יש להגיש את הבקשה". וכך, ביום 16.3.09 הגיש העותר לבית משפט זה את העתירה הזו שבפני. (יצוין כי בכתב העתירה לא ציין העותר את דבר פנייתו לבית משפט השלום, לא צירף לעתירה את העתק הבקשות שהגיש והסתפק בצירוף העתק החלטת הנשיא מ. מכליס מיום 20.2.09 ומסמך זה בלבד כנספח אחרון לבקשת צו הביניים בגידרה של עתירה זו). טענות העותר בעתירה שבפני מתחלקות למעשה לשתי קבוצות. קבוצת הטענות הראשונה ענינה בטיעון המשפטי ולפיו אין מקום ככלל לרשות מקומית לאחוז באמצעי גבייה מנהליים על פי פקודת המיסים (גבייה) אלא במקרים נדירים ביותר, וכי הדרך הראוייה לגביית חובות הנטענים על ידי הרשות היא בדרך של פנייה לקבלת הסעד המשפטי מהערכאה המוסמכת ולאחריה אחיזה באמצעי הגבייה במסגרת דיני ההוצאה לפועל. תימוכין לטענה זו מבקש ב"כ העותר למצוא בפסק דינו של בית המשפט לענינים מנהליים בחיפה (ס. הנשיא ג. גינת) מיום 19.9.07 בעת"מ 3061/06 רכבת ישראל נ. עיריית חדרה, . לחילופין טוען העותר כי פקודת המיסים (גבייה) אינה חלה כלל על חובות עבור צריכת מים שכן תשלומים שכאלה אינם בגדר "תשלומי חובה המגיעים לרשות מקומית על פי דין" כמובנם באכרזת המיסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) תש"ס - 2000 (להלן "האכרזה"). קבוצת הטענות השניה שמעלה העותר נוגעת לחוסר ההצדק וחוסר הסבירות של הסכומים אותם נדרש לשלם עבור צריכת המים בחוף. לטענתו סכומים אלה הם למעלה מפי תשעה מסכומי צריכת המים בשנים הקודמות (2003-2005). הוא מוסיף וטוען כי חוף זיקים המצוי סמוך מאוד לגבול הצפוני של רצועת עזה סבל קשות מהמציאות הבטחונית בשנים הרלבנטיות, מספר הרוחצים בחוף ירד דרסטית לעומת השנים הקודמות ולאור זאת חסרת פשר לחלוטין דרישה לחיוב עבור צריכת מים העולה בלמעלה מפי תשע על השנים הקודמות. לטענת העותר ההסבר היחידי לדרישה שהופנתה אליו הינו כנראה בפיצוץ צנרת או בנזילות מים ממושכות אי שם לאורך הצינור הנמשך לאורך כשני קילומטר משעון החיבור למים ועד לכניסתו לאיזור חוף הרחצה ומתקניו. אם אמנם כך הוא, כך טוען העותר, אין שום יסוד להטיל לפתחו את החיוב בגין אבדן המים בשטחי המועצה הרחק משטח החוף המוחזק על ידו. אפתח בטענות המשפטיות שהעלה העותר לענין עצם סמכותה של המועצה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים על פי פקודת המיסים (גבייה). אכן פסק דינו של סגן הנשיא ג. גינת בעת"מ 3061/06 הנ"ל מבטא השקפה חדשנית לענין עצם ההתייחסות למוסד הגבייה המנהלית. לטעמי, מוסד הגבייה המנהלית הקבוע בפקודת המיסים (גבייה) (ולעניננו גם בפקודת העיריות ובפקודת המועצות המקומיות) מהווה הסדר חקיקה ראשי מפורט וחד משמעי אשר פסיקת בית המשפט העליון קבעה את תוקפו ונחיצותו בסדרת פסקי דין על הטעמים והנימוקים המנויים שם. (ראה לדוגמא פסק דינה של כב' השופטת א. חיות בע.א. 1167/01 עיריית ראשל"צ נ. בנק הפועלים ואח' פד"י ס (3) 553, 573, כן ראה פסק דינה של כב' השופטת ע. ארבל בעע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ. יצחקי ואח' (לא פורסם) , מיום 5.12.06). ההלכה המחייבת לענין תוקפו והיקפו של מוסד הגבייה המנהלית הינה כנפסק בפסיקת בית המשפט העליון ואיני שותף לצימצום המופלג ברוחה ובהיקפה לו טוען ב"כ העותר בהסתמכו על ההשקפה המובעת בפסק דינו של בית המשפט לענינים מנהליים בעת"מ 3061/06 הנ"ל. טענתו הנוספת לענין זה של העותר הינה כי תשלום עבור צריכת מים איננו בגדר "תשלומי חובה המגיעים לרשות מקומית על פי דין" כנאמר בסעיף 1 לאכרזה. על פי הטענה תשלום עבור צריכת מים הנדרש מהצרכן על ידי הרשות המקומית איננו "חוב על פי דין". המים הינם מצרך, ככל מצרך אחר שהתשלום בגינו הינו פועל יוצא של צריכתו ולא של "חובה על פי דין". טענה זו מושכת את הלב וניתן למצוא לה תימוכין לכאורה בספרות המשפטית (ראו לדוגמא י. זמיר, הסמכות המנהלית, כרך א' עמ' 4-183). לעומת זאת - יש לציין כי בסעיף 323 א' לפקודת העיריות גזר המחוקק - מפורשות - גזירה שווה בין חובות הארנונה לחובות בגין צריכת מים - באופן בו שניהם ניתנו ענין לסמכות הרשות המקומית לאחוז לצורך גבייתם באמצעי גבייה מינהלית. בעניננו, אמצעי הגבייה המנהליים שאחזה בהם המשיבה נגד העותר נסמכו על ידה בדרישה ששלחה ובעיקולים שהטילה לא רק על פקודת המיסים (גבייה), אלא גם על סמכותה לענין זה הקבועה בפקודת העיריות ובפקודת המועצות המקומיות. לענין סמכות זו נקבע, כאמור, במפורש בסעיף 323 א' לפקודת העיריות כי סמכויות הרשות המקומית לענין הגבייה המנהלית יחולו גם לענין "חובות המגיעים לעירייה בעד אספקת מים מכוח חוק עזר". (וראה לענין היחס שבין שני מקורות סמכות אלה בעת"מ (ב"ש) 234/07 רכבת ישראל נ. עיריית דימונה (לא פורסם) , מיום 22.10.07). אין חולק כי דרישות התשלום ששלחה המשיבה לעותר בגין חובות המים נעשו מכוחו של חוק העזר כמפורט בכתב התשובה. לאור זאת נמצא כי סמכותה של המשיבה לאחוז כלפי העותר באמצעי הגבייה המנהליים שאחזה בהם מבוססת כדבעי על הוראות פקודת העיריות ופקודת המועצות המקומיות הישימות לענין זה. מסקנה זו מייתרת למעשה את הצורך להוסיף ולדון בענין עתירה זו בשאלה אם סמכות זו קמה למשיבה בענין דנן גם מכוח פקודת המיסים (גבייה) והאכרזה. המסקנה המתבקשת עד כה הינה כי אמצעי הגבייה המנהלית בהם אחזה המשיבה נגד העותר בגין חובות המים, ננקטו על ידה על פי הסמכות הקנויה לה בדין, בין אם זה על פי פקודת המיסים (גבייה) ובין אם על פי פקודת העיריות ופקודת המועצות המקומיות. אולם בכך לא תמה מלאכת הבדיקה, שכן גם אם קמה לרשות המקומית הסמכות על פי דין לאחוז באמצעי גבייה אלו עדיין חובה עליה לעשות זאת במסגרת הסבירות וחובות ההגינות המוטלות על רשות מנהלית באשר היא. בענין זה מעלה העותר כנגד המשיבה את קבוצת טענותיו הנוספת לענין חוסר ההצדקה או חוסר הסבירות שבסכומים אותם נדרש לשלם ושלגבייתם אחזה המשיבה באמצעי הגבייה המנהליים. עיון בטענות אלה מלמד כי במהותן עוסקות הן בהיבטים העובדתיים והטכניים של כמויות המים הנכונות שנצרכו בחוף זיקים (שהופעל על ידי העותר) בשנים 2006-2007, בשאלה אם אכן היה פיצוץ בצנרת שגרם לאובדן מים רבים שגם בגינם חוייב העותר על ידי המשיבה ובשאלה אם אמנם היה פיצוץ בצנרת כי אז לפתחו של מי רובצת האחריות וחובת התשלום בגין כמויות המים הרבות שאבדו עקב כך. אך מובן הוא כי תושב רשות מקומית המבקש לברר עובדות שכאלה זכאי הוא ליומו בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת להכריע בכך. ערכאה זו מטבע הדברים הינה הערכאה האזרחית (בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי על פי שווי הענין נשוא המחלוקת) ולא בית המשפט לענינים מנהליים. ודוק, בשלב זה העילה הנטענת נגד הרשות המקומית איננה לשאלת היקף סמכותה העקרונית לאחוז באמצעי גבייה מנהליים אלא לשאלה בדבר הסכומים הפרטניים נשוא החוב הספציפי הנטען. משמצאנו כי המשיבה רשאית היתה לאחוז באמצעי הגבייה המנהליים, מכוח סמכותה שבחיקוקים המפורטים לעיל, אין בכך על פני הדברים לסתום את הגולל על טענות העותר לענין סכום החוב הנכון עבור צריכת המים. בענין זה זכאי העותר לפנות לערכאה האזרחית המתאימה. ובעניננו, לאור שווי הענין שבמחלוקת (כ- 260,000 ₪) לבית משפט השלום, וזאת בתובענה אזרחית לסעד ההצהרתי המתאים. מסכים אני עם ב"כ המשיבה בכתבי טענותיו כי העתירה שבפני לוקה על פניה בשיהוי משמעותי, לפחות ככל שהדברים אמורים במבחן הסובייקטיבי של השיהוי. כעולה מכתבי הטענות העותר התעלם תקופה ממושכת מדרישות התשלום שנשלחו אליו על ידי המשיבה. גם משנשלחה לו דרישת תשלום לקראת אחיזה בצעדי גבייה מנהליים (ביום 7.10.08) לא הגיב על כך העותר. רק לאחר שננקטו צעדי הגבייה של העיקולים (28.1.09) פנה במכתב אל המשיבה בענין זה. מדובר בתקופה ארוכה שלמעלה משנה בטרם הטלת העיקול המנהלי ומספר חודשים לאחר הטלתו בהם נמנע העותר מפנייה לבית המשפט האזרחי המוסמך לברר את מחלוקת כמויות המים וסכומי הגבייה לגופם. על אף כל זאת, ולאור העובדה שמתוך הנתונים בדבר צריכת המים בשנים שקדמו לשנות הדרישה מתברר כי אכן בשנתיים הרלבנטיות (2006/7) יש עלייה בלמעלה מפי תשע בכמות הצריכה הנטענת ללא הסבר סביר לכך, על פני הדברים, פרט לסוגיית הפיצוץ האפשרי בצנרת, מוצא אני כי מן הצדק יהיה לאפשר לעותר לנסות ולפנות לערכאה המוסמכת בתביעה לבירור הענין. אשר על כן ולאור כל המפורט לעיל אני מחליט לדחות את העתירה וזאת נוכח קביעתי כי הצעדים המנהליים לגביית החוב בהם אחזה המשיבה ננקטו על ידה בסמכות . עם זאת, ולפנים משורת הדין, אני מחליט כי צו הביניים כפי שניתן ביום 26.3.09 יעמוד בתוקפו 15 ימים נוספים ממתן פסק דין זה. זאת על מנת לאפשר לעותר לפנות בפרק זמן זה בתובענה המתאימה לבית משפט השלום לרבות בבקשות לסעדי ביניים בגדרה של אותה התובענה. מובהר בזאת כי אין באמור לעיל משום הבעת עמדה או דיעה כלשהי לענין זכאותו של העותר לצו ביניים או לצו מניעה ארעי בגדרם של אותם ההליכים, לענין הערובות הראויות כתנאי לסעד שכזה, או לכל ענין אחר הקשור לסעד זמני אם יבוקש על ידי העותר בגדרה של התובענה בבית משפט השלום. הדברים יהיו כולם על פי שיקול דעתו של בית משפט השלום לכשיתבקש, אם יתבקש, לסעדים שכאלה. סוף דבר - העתירה נדחית וזאת בכפוף למפורט בסעיף 8 לעיל. העותר ישלם למשיבה הוצאות העתירה כולל שכר טרחת עו"ד והכל בסכום כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. גביה מנהליתהליכי גביהחובמים