קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לתכנית מפורטת על ידי המגיש: העותר הנו אחד מדיירי הבנין ברחוב הקבלן 39 ירושלים. משיבים 4-17 (להלן - המשיבים) הנם שכניו של העותר לבנין. בשנת 2006 הגישו העותר והמשיבים - כאיש אחד - לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (משיבה 2) תכנית מתאר מקומית מפורטת מס' 4928ג' (להלן - התכנית). התכנית נועדה בעיקרה להרחבת יחידות דיור קיימות בבנין בדרך של תוספת בינוי באגפים ותוספת קומה. ביום 9.9.07 החליטה ועדת המשנה הנקודתית של הוועדה המחוזית להפקיד את התכנית להתנגדויות. ביום 30.10.08 החליטה ועדת המשנה להתנגדויות לאשר את התכנית. כעת מבקש העותר - שלא הגיש התנגדות לתכנית ושכאמור אף הנו אחד ממגישיה - סעד של ביטול אישור התכנית אלא אם כן יוגדל שטחה של תוספת הבינוי שאושרה בה לדירתו. העותר טוען כי משיב 11 (ראובן הרצברג) שהנו אחד מדיירי הבנין שנתמנה לרכז את ההליך התכנוני מטעמם, הציג בפניו במהלך הכנת התכנית תשריט לפיו דירת העותר תוגדל כך שיצורף אליה חלל צמוד בשטח של כ-55 מ"ר. בפועל, חלל זה הוכשר על ידי העותר למגורים וצורף לדירתו - בלא היתר בניה - עוד בשנת 2003. בגין עבירה זו ננקט נגד העותר הליך פלילי והוצא צו הריסה לתוספת הבניה, צו שביטולו מותנה בהוצאת היתר בניה לכל שטח החריגה. לטענת העותר, הוא חתם על התכנית כאחד ממגישיה על יסוד המצג הנ"ל של משיב 11, אך לאחרונה התברר לו לתדהמתו כי המשיבים הוליכו אותו שולל בכך שבתכנית הבינוי שהגישו העמידו את הגדלת שטח דירתו על כ-7 מ"ר בלבד, בעוד ההגדלה של דירות אחרות בבנין נעשתה בסדרי גודל שונים לחלוטין של עשרות מטרים רבועים, באופן שהכשיר את כל חריגות הבניה שבוצעו בהן. עיינתי בעתירה ובתגובות המקדמיות שהוגשו. העתירה, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט, ולפיכך דינה להידחות על הסף. עד שעותר בא לבית המשפט בהליך תקיפה של הוראה בתכנית מתאר מקומית שהופקדה כדין להתנגדויות, עליו להראות כי מוצתה על ידו ההזדמנות שהעניקה הוועדה המחוזית לכל בעל ענין הרואה עצמו נפגע מהתכנית לנסות ולמנוע את אישורה על ידי הגשת התנגדות לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (ע"א 4002/98 מונייר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(4) 665; בג"ץ 445/73 סער נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה המרכז, פ"ד כט(1) 219, 221; בג"ץ 4077/92 אבישר נ' שר הפנים, פ"ד מז(2) 837, 840). התכנית בה עסקינן הופקדה כדין להתנגדויות. בעקבות כך אף הוגשו שתי התנגדויות, אחת על ידי דיירי הבנין הסמוך, והשנייה על ידי אחד משכניו של העותר לבנין. שתי ההתנגדויות הוסרו לפני הדיון בהן. העותר אינו טוען לפגם כלשהו בהליך פרסומה של ההפקדה. אף אין בפיו טענה כי לא ידע על ההפקדה. לא עוד אלא שבסעיף 3.13 לעתירה מודה העותר כי עודכן מעת לעת על התקדמות הליך אישור התכנית. אכן, קשה היה להלום טענה בדבר אי-ידיעת העותר על הפקדת התכנית, ככל שטענה כזאת הייתה מועלית, בשים לב לאמצעי הפרסום המתחייב מסעיף 89א לחוק התכנון והבניה, שהינו הצבת שלט בחזית הבנין או מסירת הודעה ביד או בדואר רשום לדיירים (ראו גם תקנות התכנון והבניה (פרסום הודעה על הפקדת תכנית על גבי שלט לפי סעיף 89א לחוק), תשס"ד-2004). אילו טרח העותר לעמוד על משמר זכויותיו, היה בידו לעיין בתכנית המופקדת בתוקף זכותו ככל בעל ענין לפי סעיף 96 לחוק התכנון והבניה, ולהגיש התנגדות ככל שהיה מתחוור לו כי תכנית הבינוי אינה עונה על ציפיותיו. העותר לא נהג בדרך הזו, לא עיין בתכנית ולא הגיש התנגדות, אלא שקט על שמריו, וכעת מבקש הוא לעשות קפיצת הדרך היישר אל בית המשפט לאחר שכבר הוחלט לאשר את התכנית, ובלא שטענותיו הועלו בפני הוועדה המחוזית במועד ובדרך הקבועה לכך בדין. לכך מצטרפת העובדה שהעותר אינו בעל ענין "חיצוני" לתכנית אלא אחד ממגישיה. העותר חתם יחד עם שאר 14 מגישי התכנית, הם המשיבים, על הוראות התכנית. בחתימה זו אישר העותר בין היתר את תכנית הבינוי שהוגשה לוועדה המחוזית ושאותה אישרה לבסוף הוועדה. כך, סעיף 1.7 להוראות התכנית מונה את מסמכי התכנית, ובתוכם את תכנית הבינוי שהנה נספח מס' 1 להוראות התכנית. בהמשכו של אותו סעיף מובהר כי "כל מסמכי התכנית מהווים חלק בלתי נפרד ממנה". בסעיף 2.2.2 נאמר כי הרחבת יחידות הדיור תיעשה "בהתאם לנספח הבינוי". על כך חוזר סעיף 4.1.2(1)(ב) באומרו כי הרחבת יחידות הדיור תיעשה "בהתאם למפורט בנספח מס' 1". חתימת העותר על הוראות התכנית הכוללות את כל הסעיפים האלה, היוותה אפוא אישור מצדו גם של נספח הבינוי, למרות שנספח הבינוי עצמו, כמוהו ככל נספח בינוי בכל תכנית מתאר, אינו נושא את חתימת מגישי התכנית. ראוי לשים לב למועד החתימה של העותר: 30.1.08, היינו לאחר שוועדת המשנה הנקודתית החליטה (ביום 9.9.07) להפקיד את התכנית. אמור מעתה: לא זו בלבד שהעותר לא הגיש התנגדות לתכנית משהוחלט על הפקדתה, אלא לאחר החלטת ההפקדה העותר אף נתן הסכמה פוזיטיבית לתכנית, לרבות לנספח הבינוי המהווה חלק בלתי נפרד ממנה, בכך שחתם על הוראות התכנית כאחד ממגישיה. מנגד, התשריט אשר לטענת העותר הוצג בפניו על ידי משיב 11 (נספח ה' לעתירה) נושא את התאריך 15.5.03, היינו שלוש שנים וחצי לפני שהתכנית הוגשה לוועדה המחוזית (ביום 23.11.06) וקרוב לחמש שנים לפני חתימתו של העותר על הוראות התכנית. במצב דברים זה, אין בידי העותר להצביע על פגם כלשהו בהתנהלות הוועדה המחוזית: לוועדה המחוזית הוגשה תכנית חתומה על ידי העותר כאחד ממגישיה; לתכנית צורף נספח בינוי; הוועדה החליטה בסופו של ההליך לאשר את התכנית בהתאם לנספח הבינוי. מנקודת ההסתכלות של הוועדה המחוזית, היא העניקה לעותר את כל מה שנתבקש על ידו ממנה. רשות מינהלית הנעתרת באופן מלא לבקשה שהגיש לה היחיד, אינה יכולה ללקות בפגם כלשהו בהתנהלותה כלפיו. טענת העותר בדבר קיומם של "אותות אזהרה" כאלה ואחרים שהיו צריכים לטעת אצל הוועדה המחוזית את החשד כי הגבלת התוספת לדירתו לשטח של כ-7 מ"ר אינה על דעתו, מתיימרת למעשה להטיל על הוועדה המחוזית תפקיד חדש של אחראית לספק לעותר הגנה מפני עצמו, שהרי הוועדה פעלה על יסוד מסמכים שהעותר חתם עליהם. כדבר הזה לא נשמע, למצער כאשר מדובר באדם בגיר ובעל כשירות משפטית מלאה כמו העותר. טענתו האמיתית של העותר אינה מכוונת נגד הוועדה המחוזית או נגד כל רשות מינהלית אחרת אותה צירף כמשיבה לעתירה. הטענה הממשית היחידה של העותר נוגעת לנסיבות חתימתו על מסמכי התכנית ולאופן בו משיב 11 הציג בפניו את פרטי התכנית קודם לקבלת חתימתו עליה. מדובר בסכסוך פרטי בין העותר לבין שכניו לבנין, ולא בענין הנמנה על אותם "ענינים מינהליים" העשויים לשמש נושא לעתירה מינהלית, רוצה לומר: "ענינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות" (סעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000). בידי העותר, אם יחפוץ בכך, להביא את הסכסוך שבינו לבין שכניו לבנין לבירור בפני בית המשפט האזרחי המוסמך ולבקש במסגרת זאת הכרעה שיפוטית באשר לחלוקת ניצול זכויות הבניה הנוספות שהוקצו לבנין (כאשר לענין זהות בית המשפט המוסמך יש לזכור את ההלכה שלפיה זכויות בניה "בוודאי אינן 'מקרקעין', כהגדרתם בסעיף 1 לחוק המקרקעין": ע"א 10322/03 ישעיהו נ' שטרייכר, פ"ד נט(6) 449, 467). במערכת היחסים שבין העותר לבין רשויות התכנון לא קמה כל עילה להגשת עתירה מינהלית ולהתערבות שיפוטית באישור התכנית. אשר על כן החלטתי לדחות את העתירה ולבטל את הצו הארעי שניתן בגדרה ביום 16.7.09. העותר ישלם הוצאות בסך של 3,000 ₪ למשיבה 1; בסכום זהה למשיבות 2-3 יחד; ובסך של 1,000 ₪ למשיב 11 (שטען לעצמו). תוכנית בניהבניההתנגדות לתכניתתוכנית מפורטת