חובת היידוע על זכות ההיוועצות עם עו"ד, קמה אפוא עם קבלת החלטה על מעצרו של אדם על ידי הקצין הממונה ומתן הודעה על היותו עצור (הוראת סעיף 19 (א) לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995, לעומת זאת, קובעת כי החובה להודיע על הזכות למינוי סניגור ציבורי מתייחסת גם לחשוד). קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות התייעצות עם עורך דין: קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין - בשאלה זו עוסקת הכרעת הדין. בית המשפט מודיע לנאשם, כי החליט לזכותו מהעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין , התשל"ז-1977, ולהרשיעו בעבירה של סחר בעתיקות ללא רשיון למסחר בעתיקות, עבירה לפי סעיפים 15 ו-37(ג) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978, וזאת בגין המטבע שנמכר ע"י הנאשם, באמצעות סוחר העתיקות רוברט דויטש, במכירה פומבית באפריל 2001. 1. כתב האישום בכתב האישום המתוקן מיום 13/02/08 יוחסו לנאשם שני אישומים שונים. על פי האישום הראשון "ביום 17/10/06 נתפס הנאשם כשהוא מחפש באדמה בעזרת גלאי מתכות באתר עתיקות "לטרון" (אתר עתיקות מוכרז). בחיפוש שנערך ברכבו נמצאו מטבע עתיק ושברי חרסים. ביום 18/10/06 נתפסו בביתו של הנאשם שבמשק 19 במושב בית מאיר עתיקות מסוגים שונים, כמפורט ברשימה המצורפת כנספח א' לכתב אישום זה והמהווה חלק בלתי נפרד ממנו. העתיקות נמצאו בבית אמו של הנאשם המתגוררת עמו באותו מתחם מגורים. העתיקות נמצאו כשהן מוחבאות במכונת הכביסה ומתחת למיטת אמו של הנאשם. חלק גדול מהעתיקות נמצאו מכוססות שאריות אדמה. מקורם של חפצי העתיקות אינו ידוע ויש חשד סביר שהם גנובים" (ס' א1-א4 לכתב האישום). במסגרת אישום זה יוחסה לנאשם העבירה של החזקת רכוש גנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי האישום השני "משנת 1998 ועד שנת 2003, במועדים לא ידועים, מכר הנאשם למר גיל שעיה מטבעות עתיקים. בשנת 2001 מכר הנאשם באמצעות מר רוברט דויטש מטבע עתיק במכירה פומבית. הנאשם סחר בעתיקות מבלי שהיה בידו רשיון מאת מנהל רשות העתיקות". במסגרת אישום זה יוחסה לנאשם העבירה של סחר בעתיקות ללא רשיון למסחר בעתיקות, עבירה לפי סעיפים 15 ו-37(ג) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: חוק העתיקות). בתשובתו לכתב האישום טען הנאשם, כי השטח שבו הוא "נתפס" כביכול הוא שטח הפקר, הנמצא מעבר לקו הירוק, קרי- מחוץ לתחומי מדינת ישראל, ועל כן כתב האישום בענין זה הוגש למעשה בחוסר סמכות. לגופם של דברים טען הנאשם, כי הפריטים שנמצאו בבית אמו אינם "עתיקות" כמשמען בחוק העתיקות , וכי הם נרכשו על ידו כדין. לטענתו, "תקופה קצרה לפני כן הפריטים הוכנסו לארגזים עקב חיפושים שנערכו בביתו והוכנסו למחסן, ולאחר מכן הועברו לבית אמו כאשר אחיו של הנאשם ביקש להשתמש במחסן" (ס' 5 לתשובת הנאשם לכתב האישום). בנוגע לאישום השני, טען הנאשם, כי בגין התקופה שמשנת 1998 ועד אוקטובר 2001 חלה התיישנות, שכן פעולות החקירה לגבי עבירה זו החלו רק בחודש אוקטובר 2006, ועל כן התקופה היחידה לגביה יכולה המדינה לייחס לו את העבירה הנ"ל היא אוקטובר 2001-דצמבר 2002. לגופו של ענין כפר הנאשם בעבירה ובמעשים המיוחסים לו . נוסף על האמור טען הנאשם, כי ההודעות שנגבו ממנו ע"י חוקרי רשות העתיקות אינן קבילות, מאחר ולא הוּדַע לו על זכותו להיוועץ בעורך-דין. במהלך הדיון העלה הנאשם טענות נוספות, הנוגעות לחוקיות החיפוש שנערך בביתו. 2. ראיות התביעה מטעם התביעה העידו שישה עדים. ע"ת/1 רוברט דויטש, סוחר עתיקות מורשה, בעל חנות למסחר עתיקות ועורך מכירות פומביות של עתיקות פעמיים בשנה, העיד כי באמצע שנת 2001 הגיע אליו הנאשם ומסר לו מטבע עתיק, על מנת שימכור אותו עבורו, במסגרת המכירה הפומבית שתוכננה להיערך באפריל 2001 . לדברי ע"ת/1 המטבע שהנאשם מסר לו נמכר במסגרת אותה מכירה פומבית, בסכום כולל של 14,420 ₪, מתוכו הועבר לנאשם - באמצעות שיק משוך לפקודתו- סך של 11,889 ₪ (הרווח שהתקבל מהמכירה הפומבית, בניכוי עמלה בסך של 2,531 ₪). עדותו של ע"ת/1 נתמכה בארבעה מסמכים שהוגשו ע"י המאשימה כראיות (ת/1-ת/3): קבלה על שם הנאשם מיום 25/04/01 שהונפקה לו ע"י בית המכירות הפומביות בגין "מטבע אובול משורר קידר" ; חשבונית ע"ס של 2,531 ₪ בגין העמלה שנגבתה מהנאשם בגין המכירה ; העתק של שיק ע"ס של 11,889 ₪ משוך ע"י רוברט דויטש לפקודת הנאשם ונושא תאריך פרעון 15/05/01; פלט מחשב שהופק ממחשבו האישי של ע"ת/1 המתעד את פרטי המטבע שנמסר לו ע"י הנאשם, את פרטיו של הנאשם (לרבות תעודת הזהות שלו וכתובת מגוריו) ואת המחיר בו נמכר המטבע (3,500$) במסגרת המכירה הפומבית ("מכירה פומבית מס' 25"). ע"ת/2 גיא פיטוסי, מפקח ביחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות וארכיאולוג בהשכלתו, העיד כי השתתף בחיפוש שנערך בביתו של הנאשם ביום 18/10/06 במהלכו נתפסו הפריטים נשוא כתב האישום הראשון, הכוללים: כלי חרס וכלי זכוכית עתיקים, קמיעות כסף, מטבעות ברונזה, פיסות מתכת שונות ושני קמיעות. ע"ת/2 העיד לגבי מקום הימצאותם של הפרטים בבית משפחת הנאשם: " כלי הזכוכית נמצאו בתוך מכונת כביסה מוחבאים בתוך בד, אם אני זוכר נכון סדין. חלק מהפריטים נמצאו באחד החדרים מתחת למיטה. ארגז נוסף נמצא במזווה" (ע' 15 ש' 21-23). ולגבי המצב הפיסי בו נמצאו הפריטים : "הפריטים חלקם ניכר שהוצאו מהאדמה. עדיין היה עליהם חול. ניתן לראות זאת (מציג לבית המשפט את הפריטים) סיר בישול עתיק, יש עליו עדיין חול..." (ע' 16 ש' 1-3). ע"ת/3 רון קהתי, ראש המדור לפיקוח על מסחר בעתיקות ביחידה למניעת שוד ברשות העתיקות בתקופה הרלבנטית, אשר השתתף בחיפוש שנערך בביתו של הנאשם, ואשר גבה הודעת הנאשם לאחר ביצוע החיפוש (ביום 18/10/06) , העיד אודות המידע המודיעני שהוביל לעריכת החיפוש בבית הנאשם. ע"ת/4 אמיר גנור, מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות וארכיאולוג בהשכלתו, אשר נטל חלק במעקב אחר הנאשם עד לאתר העתיקות בלטרון ובמעצרו באותו מקום ביום 17/10/06 העיד : " ניהלנו ביחידה למניעת שוד עתיקות מבצע כנגד הנאשם בעקבות מידע שהגיע אלינו שהנאשם עוסק בחיפוש עתיקות באמצעות גלאי מתכות באתרי העתיקות השונים בשטח. בתאריך הארוע אני שהיתי באזור מחלף שורש. מטרת המבצע היתה לאתר את החשוד ולעקוב אחריו בנסיעה עד לשטח ולצפות מה הוא עושה או לא עושה. הצוות שהיה במקום זיהינו את החשוד. אני נסעתי אחריו ברכב שלי עד איזור מחלף לטרון. במחלף לטרון החשוד פנה ימינה לכיון הכביש שפונה למבוא חורון ומודיעין ומשם ירד לשטח שנמצא במערב לכביש הזה. עצרנו את הרכב שלנו. חברתי עם עוד שני מפקחים נוספים שלי, ויחד התקדמנו לאתר העתיקות שנמצא במקום שהיה מוכר לנו כאתר עתיקות מוכרז בשטח ישראל... . כאשר הגענו לשטח לא זיהינו בהתחלה את החשוד אך שמענו במרחק צפצוף שמהנסיון שלי אופייני למכשיר גילוי מתכות. הרמנו מכשיר ראיית לילה וזיהינו במרכז השטח שמתחתינו זיהינו שני אנשים. אחד ישב במרכז שדה והשני הסתובב במרחק של 10-20 מטר ממנו כשהוא מחזיק בידו חפץ שנראה לנו במכשיר ראיית לילה כמו מכשיר לגילוי מתכות. התקדמתי ביחד עם פקח בשם שי בר- טורא... התקדמנו לכיוון החשוד במרחק של 30 מטר זיהינו שאכן מדובר בחשוד שעובד עם גלאי זיהוי מתכות בשטח ומבצע חפירות לצורך חיפוש עם גלאי. הגלאי השמיע קולות צפצוף מפעם לפעם. כעבור מספר דקות עשינו התייעצות מה לעשות, החלטנו ללכת ולתפוס את החשוד ואני ושי התקדמנו לכיוונו. שי הגיע לפני אני הגעתי קצת אחרי. החשוד כשהגענו אליו הרים בידו את המקושון, פטיש קטן, הזדהינו כמפקחי רשות העתיקות ובשלב הזה זיהיתי את החשוד כיהודה X, כי אני הכרתי אותו בהכרות מוקדמת מזה 10 שנים. מאחר והנאשם היה אז עם מקוש ביד, כשהוא מאיים על הפקח, הפקח הרגיש מאויים, הרגעתי שם את העניינים, אמרתי ליהודה שהוא מכיר אותי, אני מכיר מי הוא ושהוא מתבקש לבוא איתי לתחנת המשטרה לקבלת הודעה ממנו. במקביל בסמוך אליו ישבה במרכז השדה אישה שיותר מאוחר התברר שזאת שאשתו של החשוד יושבת פה באולם. הגענו לרכבו של החשוד שנמצא באתר וביחד נסענו לתחנת המשטרה .... . אני חושב שעשינו חיפוש ברכב בשטח ומצאנו שם מטבע עתיק אחד, מה שאני זוכר כרגע....". ע"ת/5 שי ברטורא, סגן מנהל היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות, אשר גבה את הודעת הנאשם מיום 17/1/006, הרחיב בענין פעולות החקירה שנערכו בקשר לנאשם ובענין מעצרו של הנאשם והחיפוש שנערך בביתו. ע"ת/6 קובי אמיר, מפקח ברשות העתיקות, אשר נטל חלק בחיפוש שנערך בבית הנאשם, העיד : "... במהלך החיפוש נמצאו מספר פריטים שנראו כפריטים עתיקים, בבדיקה מאוחרת יותר של ארכיאולוג מיחידתנו מצאנו שהפריטים אכן עתיקים. (ע' 49 ש'1-2). בנוסף לעדים ולראיות הנ"ל הסתמכה המאשימה גם על הראיות הבאות: ארבע "הודעות תחת אזהרה" שנגבו מהנאשם ביום מעצרו (17/10/06), ביום המחרת (18/10/06) ובימים 25/10/06 09/11/06 (ת/5, ת/6, ת/10, ת/11); חוות-דעת מיום 27/12/06 שנערכה ע"י ע"ת/4 הארכיאולוג אמיר גנור הקובעת, כי הפריטים המפורטים ברשימה המצורפת לכתב האישום "עונים להגדרה "עתיקות" בהתאם לחוק העתיקות 1978" (ת/9 ); פלט "מידע מודיעיני" לגבי הנאשם שהופק ע"י ע"ת/3 פקח רון קהתי ביום 05/04/02 על סמך ידיעה שנמסרה לו מסוחר העתיקות רוברט דויטש (שכונה "המקור"), לפיה "X יהודה, מושב בית מאיר 19 טלפון... העביר לסוחר העתיקות רוברט דויטש פריטים למכירה הפומבית. רוברט חושב שהוא שודד, וטוען כי הוא מסתובב ברחובות ומציע פריטים למכירה" (ת/7); פלט "מידע מודיעיני" שהופק ע"י ע"ת/3 פקח רון קהתי ביום 21/09/06 בנוגע ליהודה X המבוסס על מידע שקיבל מ"מקור" כלשהו, אשר שמו לא צוין במסמך (ת/8). דו"ח -חיפוש מיום 18/10/06 (ת/4). בקשה להצמדת איכון לרכב הנאשם מיום 21/02/06 שנערכה ע"י ע"ת/5 פקח שי בר-טורא (ת/12). מטעם הסניגוריה לא זומנו כל עדים למתן עדות, וגם הנאשם בחר שלא להעיד בפני בית המשפט. הראיות עליהן מבסס הנאשם את הגנתו כוללות: בקשה להוצאת צו חיפוש שהוגשה ע"י ע"ת/2 גיא פיטוסי לבית משפט השלום בירושלים ביום 18/10/06 (נ/1), דו"חות חיפוש מיום 18/10/06 (נ/2-נ/4) ודו"ח המעצר של אשת הנאשם מאותו היום (נ/5). 3. דיון והכרעה 3.1 טענה מקדמית: התיישנות (בנוגע לאישום השני) כתב האישום הוגש ביום 15/04/07, כלומר בחלוף כשש שנים מיום ביצוע העבירה נשוא האישום השני (סחר בעתיקות ללא רשיון למסחר בעתיקות). כאמור, טענת הנאשם היא שפעולת החקירה הראשונה בנוגע לעבירה זו בוצעה ע"י רשות העתיקות רק באוקטובר 2006 . מאחר ומדובר בעבירה מסוג עוון, שתקופת ההתיישנות לגביה היא 5 שנים, הרי שלטענת הנאשם המאשימה יכולה להתבסס רק על אירועים שאירעו בתקופה שבין אוקטובר 2001 לאוקטובר 2006, בעוד שהאישום השני מבוסס על מכירת מטבע שהוא מסר, כביכול, לסוחר העתיקות רוברט דויטש באפריל 2001 או בסמוך לכך. המאשימה מצדה טוענת, כי פעולות חקירה בנוגע לביצוע עבירה זו ע"י הנאשם החלו כבר בשנת 2002, וכראיה לכך סומכת המאשימה יהבה על "מידע מודיעיני" בענין הנאשם, אשר הופק ע"י ע"ת/3 פקח רון קהתי ביום 05/04/02 על סמך ידיעה שנמסרה לו מסוחר העתיקות רוברט דויטש (אשר כּונה במסמך "המקור"), ולפי ידיעה זו: "X יהודה, מושב בית מאיר 19 טלפון... העביר לסוחר העתיקות רוברט דויטש פריטים למכירה הפומבית. רוברט חושב שהוא שודד, וטוען כי הוא מסתובב ברחובות ומציע פריטים למכירה". מסמך זה הוגש ע"י המאשימה כראיה, במהלך שלב ההוכחות, וסומן כמוצג ת/7. הסניגור התנגד להגשת ת/7 בטענה שמדובר בעדות שמיעה, ומשכך הוריתי, כי המסמך יתקבל כראיה "אך ורק כדי להראות מהו החומר שהוצג בפני ביהמ"ש שנתן את צו החיפוש לענין צו החיפוש ומהן פעולות החקירה שנעשו בפרק הזמן שעד להתיישנות העבירה" (ע' 25 ש' 15-16). אכן, התאריך המתנוסס על גבי המסמך ת/7 (05/04/02) - מלמד, שכבר בשנת 2002 נאספו בידי חוקרי רשות העתיקות פיסות מידע אודות מכירת פריטים עתיקים ע"י הנאשם, ודומני כי די בכך כדי להוות "פעולת חקירה", אשר מביאה להשהיית מירוץ ההתיישנות. גם אם נניח, שתוכן המידע המגולם במסמך ת/7 איננו נכון, כפי שטוען הסיניגור (וכאמור, המסמך לא התקבל כראיה לאמיתות תוכנו) - אין בכך ולא כלום, שכן די לענייננו בכך, שכבר בשנת 2002 חוקרי הרשות היו בקשר עם מקור מידע, אשר סיפק להם מידע אודות פעילות בלתי חוקית של הנאשם בתחום העתיקות, כדי ללמד על קיומו של הליך חקירה נגד הנאשם, בגין עבירה של סחר בעתיקות. אמנם, במהלך חקירתם הנגדית של עדי התביעה ניסה הסניגור המלומד להוביל קו חקירה המוכיח, כביכול, שהמסמך ת/7 מגלם מידע שקרי, גם מבחינת התאריך המתנוסס עליו ולא רק מבחינת תוכנו, שכן לטענת הסניגור, תאריך זה לא מתיישב עם עדותו של ע"ת/1 רוברט דויטש, לפיה הוא לא פגש את הנאשם, ולא היה לו כל קשר עמו מאז המכירה הפומבית שנערכה על ידו באפריל 2004. לטענת הסניגור, עליה חזר גם בסיכומיו, המסמך ת/7 לא נחשף בפני הנאשם טרם פתיחת המשפט, ו"צץ" לפתע בראיות התביעה רק לאחר שהועלתה טענת התיישנות מצד הנאשם (ע' 27 ש' 15-17, ע' 28 ש' 5-10). ואולם טענה זו, בכל הכבוד- אין בידי לקבלה. ראשית: ע"ת/1 רוברט דויטש העיד, כי לא פגש את הנאשם מאז אפריל- מאי 2001 וכי לא יצר כל קשר עמו מאז אותה מכירה פומבית. ע"ת/1 לא העיד, כי לא יצר קשר עם חוקרי הרשות מאז אפריל 2004, ועל כן עדותו של ע"ת/1 רוברט דויטש אין בה כדי להוביל למסקנה לה טוען הסיגור. לא מן הנמנע הוא, שרק באפריל 2002 מסר סוחר העתיקות רוברט דויטש לפקח רון קהתי את המידע הנ"ל אודות הנאשם , וזאת במסגרת החקירה המתמשכת נגד הנאשם. הסניגור טען בסיכומיו, כי המאשימה היתה צריכה לחקור את ע"ת/1 רוברט דויטש בנקודה זו, על מנת להכשיר את ת/7 (המהווה כאמור עדות שמיעה), ואולם לאור העובדה שהמסמך ת/7 ממילא לא התקבל כראיה לנכונות תוכנו, אלא רק כראיה למועד בו החלו פעולות חקירה בנוגע לעבירת הסחר- דומני, כי הסניגור הוא שהיה צריך לחקור את ע"ת/1 בנקודה זו, ומשלא עשה כן ממילא לא הוכיח טענתו, לפיה המסמך ת/7 מכיל מידע שקרי. שנית: נכונות האמור במסמך כלל אינה רלבנטית, כאמור, לענין השאלה- האם התנהלה חקירה בקשר לנאשם במועד הנ"ל. כאמור, גם אם מדובר במידע שקרי, הנקודה החשובה לענייננו היא שכבר בשנת 2002 עלה שמו של הנאשם בקרב חוקרי רשות העתיקות כחשוד אפשרי בביצוע עבירה של סחר בעתיקות ללא רשיון. המסקנה היא שהמסמך ת/7 מקעקע את טענת ההתיישנות שהעלה הנאשם. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בעדותו של ע"ת/3 רון קהתי, לפיה החיפוש שנערך בבית משפחת הנאשם ביום 18/10/06 "היה על סמך מידע שנאסף במשך הרבה מאוד זמן... המידע לגבי יהודה X היה קיים כבר שנים... והשם שלו עלה כל הזמן. אנשים שהיו מסתובבים בשטח, אנשים בשוק העתיקות" (ע' 23 ש' 1, 14-15). וכן בעדותו של ע"ת/4 אמיר גנור: "הנאשם מוכר לנו אם זכרוני אינו מטעה אותי מ-1998" (ע' 32 ש' 22). עדויות אלו, אשר מהימנות ומקובלות עלי, נתמכות בשני מסמכים נוספים שהוגשו ע"י המאשימה כראיות: הראשון: בקשה להצמדת איכון לרכב הנאשם מיום 21/02/06 שנערכה ע"י ע"ת/5 שי בר-טורא המופנית לבית משפט השלום בירושלים (ת/12). בבקשה נכתב : "ליחידתנו הגיע מידע מודיעיני לפיו אדם בשם יהודה X ת.ז. X מעסיק קבוצה של תושבי שטחים בחפירה באתרים ארכיאולוגיים לצורך גילוי עתיקות שלא כחוק. על פי המידע, אדם זה מסיע את תושבי השטחים, מצייד אותם בכלי חפירה ומכשיר אלקטרוני לגילוי מתכות ואף מנחה אותם היכן לחפור . ביום שישי ה-17/02/06 התגלתה חפירת שוד גדולה באתר העתיקות חורבת שובב.... על פי הסימנים בשטח ניתן לקבוע בוודאות כי בחפירה הנ"ל נעשה שימוש במגלה מתכות אלקטרוני. על פי המידע שברשותנו, מר X מפעיל את תושבי השטחים באזור הסמוך למקום מגוריו... האתר שנפגע נמצא בסביבה זו ממש.... " (ס' 1-3 לבקשה). השני- "מידע מודיעיני" שהופק ע"י ע"ת/3 רון קהתי ביום 21/09/06 בענין "יהודה X" המבוסס על מידע שהתקבל מ"מקור" כלשהו, ששמו לא צוין במסמך (ת/8). המדובר במסמך ארוך ומפורט הכולל מידע רב אודות הנאשם, לא רק בנוגע לעיסוקיו בתחום העתיקות אלא גם בנוגע למצבו הבריאותי, הכלכלי והמשפחתי. המסמך מפרט את עיסוקיו השונים של הנאשם במהלך השנים, את שגרת יומו, את סוגי הרכבים שברשותו, את המקומות והאתרים בהם הוא נוהג לחפור ולחפש עתיקות, את הציוד בו הוא משתמש לצורך חפירותיו, את קשריו עם גורמים שונים הקשורים לתחום העתיקות. נוסחם ותוכנם של המסמכים הללו, מעיד כי הם מבוססים על מידע מגובש ומפורט אודות הנאשם ועיסוקו בתחום העתיקות, אשר נאסף, זעיר פה זעיר שם, במשך תקופה ארוכה, ולא על מידע חד פעמי ומקרי על-סמך פעולת חקירה אקראית אחת. כך העיד גם ע"ת/5 שי בר-טורא: " המסמך הזה [ת/8 -י.מ.] הוא מסמך מסכם של ידיעות מודיעיניות שמצטברות במשך השנים ... יש פה סיכום של כל המידע שהצטבר לגבי הנאשם" (ע' 48 ש' 6-7). "ת: הבקשה ת/12 נערכה בעקבות מידע מודיעיני שהגיעה ליחידה בה אני עובד. בעקבות חקירה שהחלטנו לפתח בעקבות המידע המודיעיני הזה, ועוד בעקבות חפירת שוד שגילתי אני באתר עתיקות באזור שער הגיא. שתי הנסיבות הללו הצטרפו לכדי חשדות שהביאו אותנו לפתוח בחקירה נגד הנאשם. במסגרת החקירה הזאתי ביצענו גם סיור ותצפיות בסביבת ביתו של הנאשם, על מנת לפתח הלאה את החקירה חשבנו לפנות באותה תקופה לבית המשפט על מנת לקבל צו שיאפשר להצמיד מכשיר איכון של הנאשם. בכל מקרה, הסיבה שהבקשה לא הוגשה בסופו של דבר לבית המשפט, כיוון שלא היינו בטוחים בצורך של צו כזה על מנת להצמיד מכשיר איכון" (ע' 46 ש' 5-13). גם עדות זו מהימנה ומקובלת עלי. המסקנה העולה מן המקובץ היא, שפעולות חקירה אודות מעורבותו של הנאשם בסחר עתיקות נעשו הרבה לפני אוקטובר 2006. ניתן לומר, כי פעולות המעקב אחר הנאשם ביום 17/10/06, מעצרו בשטח האתר בלטרון באותו היום והחיפוש שנערך בבית משפחתו ביום 18/10/06 - היו בגדר אקט מעשי, אשר התגבש על יסוד מידע מודיעיני מקיף, שנאסף במהלך השנים אודות הנאשם, קרי- במהלך החקירה המתמשכת שנוהלה נגדו. לאור האמור, טענת ההתיישנות שהעלה הנאשם, בנוגע לעבירה של סחר בעתיקות לא רשיון (ככל שהיא מבוססת על מכירת המטבע ע"י הנאשם במסגרת המכירה הפומבית שנערכה ע"י הסוחר דויטש באפריל 2001 )- נדחית. יצוין, כי במעמד ההקראה, ובעקבות טענת הנאשם להתיישנות העבירה - טען ב"כ המאשימה, כי תפיסת הנאשם בשטח האתר בלטרון ביום 17/10/06, כשהוא חופר בעזרת מכשיר לגילוי מתכות - היא שהחלה את חקירתו של הנאשם והובילה לממצאים שהועלו בחקירה והביאו גם להגשת אישום מס' 2 (ע' 6 ש' 2-6). ואולם, בסיכומיו טען ב"כ המאשימה , בהגינותו, כי הודעתו הנ"ל היתה שגויה, כי שעולה ברורות מהראיות שהוגש מטעם המאשימה במהלך ההוכחות. אכן, הראיות הנ"ל שהוגשו ע"י המאשימה והעדויות של עדי התביעה בענין זה קעקעו לחלוטין את טענת ההתיישנות, כפי שהובהר לעיל, ועל כן לא ראיתי מקום לייחס משקל כלשהו להצהרתו זו של ב"כ המאשימה בפתח הדיון. 3.2 קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין 3.2.1 דוקטורינת פסילה פסיקתית של ראיות- קווי יסוד ומבחנים השאלה, בדבר קבילותן של ראיות שהושגו בדרך בלתי חוקית ע"י רשויות אכיפת החוק, במהלך חקירתו של עצור - נדונה, אך לאחרונה, ע"י הרכב מורחב של שופטי ביהמ"ש העליון בע"א 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התצ"ר ואח' (להלן: פרשת יששכרוב). בפסק דין נרחב ומעמיק קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ד' ביייניש), כי חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו היסוד מחייבת שינוי בהלכה העקרונית, לפיה דרך השגתה של ראיה אינה משפיעה על קבילותה. בהתאם לכך נקבע, כי מן הראוי לאמץ דוקטורינת פסילה פסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין ע"י רשויות אכיפת החוק, אשר אינה מגבילה עצמה להודאת הנאשם וחלה על כל סוגי הראיות בהליך הפלילי, במסגרתה יהא מסור לבית המשפט שיקול דעת, להכריע בנוגע לקבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין. יחד עם זאת הדגיש ביהמ"ש, כי מדובר בכלל פסילה יחסי, אשר השימוש בו ייעשה "במתינות ובזהירות בכל מקרה על-פי נסיבותיו", ורק כאשר התמלאו שני תנאים מצטברים : האחד- כי הראיה הושגה שלא כדין, קרי- באמצעי חקירה המנוגדים להוראה הקבועה בחוק, בתקנה או בנוהל מחייב; באמצעים בלתי הוגנים; או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות-יסוד מוגנת . השני- כי קבלת הראיה במשפט תביא לפגיעה משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא לתכלית ראויה ובמידה העולה על הנדרש (בניגוד לתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). כמו כן, הותוו בפסק הדין מספר שקולים וקריטריונים להפעלת שקול הדעת השיפוטי (אשר אינם מהווים רשימה סגורה וממצה): אופיה וחומרתה של אי החוקיות הגלומה בהשגת הראיה: לא הרי הפרה טכנית , זניחה או קלת ערך של כללי החקירה התקינה כהרי הפרה חמורה ובוטה של כללים אלו, ועל-כן במקרה הראשון לא תקום, בדרך-כלל, עילה לפסילת הראיה. תום ליבן של רשויות אכיפת החוק בעת שעשו שימוש באמצעי החקירה הבלתי כשרים: כאשר ההפרה נעשתה במכוון ובזדון יש בכך כדי להעצים את הפגיעה האפשרית בזכותו של הנאשם להליך הוגן . מנגד, כאשר הרשות פעלה בתום לב יהא בכך משום שקול לאי פסילת הראיה. קיומן של "נסיבות מקלות" המפחיתות מחומרת אי החוקיות , כגון: אי חוקיות שנועדה למנוע העלמתה או השמדתה של ראיה חיונית ע"י הנאשם, אי חוקיות שנבעה מהצורך להגן על בטחון הציבור או מצב בו הנאשם עצמו תרם לאי החוקיות ע"י ניצול לרעה של זכויותיו. מידת הקלות בה ניתן היה להשיג את הראיה באופן חוקי: ככל שהשגת הראיה בדרך כשרה היתה אפשרית וקלה יותר - כך ההפרה של כללי החקירה התקינה עשויה להיחשב חמורה יותר. מידת השגת הראיה אילו הרשות היתה נוקטת באופן חוקי: שהרי אילו הראיה היתה מתגלית גם אם הרשות היתה נוקטת בדרך כשרה- אזי הדבר מפחית מחומרת הפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן. אופי הראיה בה מדובר: ראיות חפציות (כגון: נשק, סם או רכוש גנוב) הן בעלות קיום עצמאי ונפרד מאי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגתן, ובדר"כ לא יהיה באי-החוקיות כדי לפגום באמינותן. מהות העבירה המיוחסת לנאשם ומידת חומרתה וחשיבות הראיה להוכחת האשמה: כאשר מדובר בראיה חשובה ומכרעת לתביעה וכאשר העבירות המיוחסות לנאשם חמורות מאד, הרי שפסילת הראיה עשויה לפגוע יתר על המידה באינטרסים הנוגדים, שעניינם לחימה בפשע והגנה על שלום הציבור ועל נפגעי העבירה. בנסיבות אלה, פסילת הראיה תוביל לכך שנאשם בביצוע עבירות חמורות לא ייתן את הדין על מעשיו - תוצאה שעלולה לפגום בעשיית הצדק ובאמון הציבור בבתי-המשפט. 3.2.2 הפן היישומי : צו החיפוש הנאשם טוען למספר פגמים שנפלו בבקשה לצו החיפוש שהוגשה ע"י ע"ת/2 גיא פיטוסי לבית משפט השלום בירושלים ביום 17/10/06 (נ/1) ובחיפוש שנערך בעקבות מתן הצו. לטענתו, בבקשת לצו חיפוש הושמטו עובדות מהותיות שעשויות היו להשפיע על החלטת השופט בענין מתן הצו: בבקשה צוין, כי על פי מידע מודיעיני החשוד יהודה X מבצע חפירות ארכיאולוגיות במספר אתרי עתיקות באזור השפלה, אך לא צוין בבקשה, כי החשוד נתפס כשהוא חופר בשטח המהווה "שטח הפקר", באזור שמחוץ לקו הירוק, קרי- מחוץ לשטח מדינת ישראל. כמו כן, לא צוין בבקשה שהנאשם נעצר בעקבות תפיסתו יום קודם לכן בשטח הנ"ל, ומשכך לא יהיה נוכח בעת החיפוש בביתו. לאור זאת, טען ב"כ הנאשם, כי צו החיפוש הוצא תוך הטעיית ביהמ"ש והוא בלתי חוקי, שכן "אף שופט בעולם לא היה נותן צו חיפוש אם מישהו בא ואומר עצרנו אדם, הסמכות שלנו לעצור את האדם באותו מקום שנויה במחלוקת" (ע' 56 ש' 15-17 לסיכומי הנאשם). המאשימה מצדה ציינה, בפרק תיאור עובדות כתב האישום (הנוגעות לאישום הראשון) כי: "ביום 17/10/06 נתפס הנאשם... באתר עתיקות "לטרון" (אתר עתיקות מוכרז)...". ואולם, המאשימה לא צירפה כל מפה או אסמתכא לכך שהשטח המדוייק בו נתפס הנאשם הוא אכן "אתר עתיקות מוכרז", הנמצא בתוככי הקו הירוק (כלומר בתחומי מדינת ישראל), גם לא לאחר שהנאשם העלה טענה זו במסגרת תשובתו לכתב האישום. המאשימה, כך נראה, הסתפקה בעדותם הסתמית והרָפָה של שניים מעדי התביעה בענין זה, במהלך חקירתם הנגדית בבית המשפט: ע"ת/2 גיא פיטוסי , אשר העיד - "ת: מבחינתי מדובר בשטח מדינת ישראל ... " (ע' 17 ש' 19-30) "ת: זה שזה בסמוך לקו הירוק זה נכון. זה שטח הפקר יותר נכון להגיד" (ע' 18 ש' 18). וע"ת/4 אמיר גנור, אשר העיד: "במחלף לטרון החשוד פנה ימינה לכוון הכביש שפונה למבוא חורון ומודיעין ומשם ירד לשטח שנמצא במערב לכביש הזה. ... חברתי עם עוד שני מפקחים נוספים שלי ויחד התקדמנו לאתר העתיקות שנמצא במקום שהיה מוכר לנו כאתר עתיקות מוכרז בשטח ישראל בישראל. הקו הירוק נמצא מאוד סמוך למקום..." (ע' 31 ש' 12 -16). ואולם, נראה לי, כי המאשימה, אשר טענה בכתב האישום כי מדובר ב"אתר עתיקות מוכרז"- היתה צריכה להוכיח עובדה זו בראיות פוזיטיביות של ממש, שכן המדובר בעובדה, אשר בנסיבות הענין חיונית לשם הרשעה בעבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב, כפי שיפורט להלן. אציין גם, כי למרות שיגעתי וחיפשתי ב"ילקוט הפרסומים" לא הצלחתי למצוא הכרזה או הודעה על כך ש"אתר לטרון" הוא אתר עתיקות מוכרז. השם "לטרון" לא מופיע ברשימת אתרי העתיקות המוכרזים משנת 1978 ואף לא ברשימה המתוקנת שפורסמה בשנת 1981 . ודוק: כתב האישום המקורי ייחס לנאשם עבירה של פעולה אסורה ב"אתר עתיקות" לפי ס' 29 ו-37(ב) לחוק העתיקות ואולם, לאחר מכן תוקן כתב האישום, תוך שצוין בו כי "מקורם של חפצי העתיקות אינו יודע ויש חשד סביר שהם גנובים" (ס' 4 לכתב האישום). תיקון זה מעיד, כי המאשימה עצמה הבינה שישנה בעיה עם הרשעת הנאשם בעבירה המתייחסת לאתר עתיקות מוכרז, מה שמחזק את המסקנה כי השטח בו נתפס הנאשם באזור לטרון , נמצא מחוץ לקו הירוק, קרי- מחוץ לשטח מדינת ישראל. ויובהר: העובדה שהנאשם נעצר בשטח הנמצא מחוץ לקו הירוק (בהנחה שכך) אינה פוגמת בחוקיות המעצר, שכן לשוטרי מדינת ישראל סמכות לעצור כל אזרח ישראלי גם מחוץ לקו הירוק בגין עבירות שבוצעו בשטחי יש"ע . סמכות זו מעוגנת בחוק להארכת תוקפן של תקנות-שעת-חירום (יהודה שומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל"ח-1977, בו נקבעו (בתוספת הראשונה) תקנות שונות בענין סמכות השיפוט והמעצר בשטחי האזור : תקנה 2 לתוספת, שכותרתה "סמכות בית משפט", קובעת: "בנוסף לאמור בכל דין יהיה בית המשפט בישראל מוסמך לדון, לפי הדין החל בישראל, אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור וכן ישראלי על מעשהו או מחדלו שאירעו בשטחי המועצה הפלסטינית, והכל אם המעשה או המחדל היו עבירות אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל; תקנה זו אינה חלה על מי שבשעת המעשה או המחדל היה תושב אזור או תושב שטחי המועצה הפלסטינית, שאינם ישראלים". תקנה 2א. לתוספת, שכותרתה " סמכויות נוספות", קובעת: לבית המשפט בישראל יהיו כל הסמכויות הנתונות לו על פי הדין החל בישראל בקשר לעבירות שהוא מוסמך לדון בהן על פי כל דין, גם לענין צווים שיש לבצעם באזור, או שיש לבצעם בשטחי המועצה הפלסטינית לפי פרק ג, סימן ב'. תקנה 3 לתוספת, שכותרתה "סמכויות של שוטר", קובעת: "סמכות שהוענקה לשוטר וחובה שהוטלה עליו לפי כל דין יחולו, בשינויים המחוייבים, גם לגבי עבירה שבית משפט בישראל מוסמך לדון בה לפי תקנה 2". בענייננו, המעצר בוצע אמנם ע"י פקחי רשות העתיקות, ואולם חוק רשות העתיקות, התשמ"ט-1989 הקנה למפקחי הרשות את כל הסמכויות המוקנות לשוטר לפי סעיף 2 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (סעיף 2 לחוק רשות העתיקות) . לאור האמור, סבורני כי לא נפל כל פגם בהליך מעצרו של הנאשם ו/או בבקשה לצו חיפוש שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים בעקבות מעצרו זה (נ/1). ואולם, לאור החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב (כמפורט להלן) - ממילא אין למסקנה זו כל נפקות מעשית. והוא הדין באשר לחיפוש שנערך בבית הנאשם. לא מצאתי כל ממש בטענת הסניגור המלומד, לפיה החיפוש צריך היה להיערך בנוכחותו של הנאשם , שהיה מצוי אותה עת במעצר. סעיף 26(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 קובע: " חיפוש, בין על פי צו ובין שלא על פי צו, ייערך בפני שני עדים שאינם שוטרים, זולת אם ...." . כלומר: די בנוכחותם של שני עדים כלשהם, ולאו דווקא בנוכחותו של בעל הבית שבו נערך החיפוש. כמו כן, עיון בבקשה לצו החיפוש שהוגשה לבית המשפט (נ/1) מגלה, כי צוין בה שהחיפוש ייערך "אצל משפחת X, משק 19 במושב בית מאיר" , ובמקום המיועד לציון שמו של המחזיק נכתב:"משפחת X". בכתב האישום נאמר, כי העתיקות נמצאו בבית אמו של הנאשם המתגוררת עמו באותו מתחם מגורים. טענה זו לא הוכחשה או נסתרה ע"י הנאשם. לאור זאת, די בכך ששני עדים מבני משפחת X היו נוכחים בעת החיפוש, ואין כל פגם בכך שהנאשם (אשר היה מצוי במעצר) לא נכח בחיפוש. מעדותם של עדי התביעה ע"ת/2 גיא פיטוסי וע"ת/3 רון קהתי נראה, כי החיפוש אכן נערך בנוכחות שני עדים: ע"ת/3 רון קהתי העיד - "ת: החיפוש... ביצענו אותו למעשה בכל המתחם שכלל את הבית של הנאשם, של אמא שלו ונדמה לי של שני אחיו.... הממצא שלנו כלל כלי חפירה שהיו למטה בחצר ועתיקות שהיו מרוכזות בבית של האם. ש: מי נכח בשעת החיפוש ? ת: נכחה האם, נכחה בת של אחיו, לא זוכר את שמה, והבן של הנאשם .."(ע' 23 ש' 6-7). ע"ת/2 גיא פיטוסי נשאל והעיד - "ש: אני מבין שבאותו לילה, אנשים היו במתחם. אני מבין שהבן שלו היה, האמא, האח..? ת: כן .... היתה נוכחות עדה בבית, אם אני לא טועה היא האחיינית של הנאשם והם ביקשו ואמרו שהם לא מבקשות שיהיו עדים נוספים (ע' 20 ש'11-17). ש:אני מבין שנערכו חיפושים במקומות אחרים במשק... היו עדים נוספים במקומות אחרים ? ת: תמיד היו שני עדים נוספים" (ע' 21 ש' 1-6).. ואולם, אפילו נניח, כי נפל פגם בחיפוש - גם אז המסקנה היא, שאין לפסול את הראיות שהתגלו עקב החיפוש, שכן בנסיבות העניין לא ניתן לומר, כי מתקיימת הזיקה הנדרשת בין התנהגותם הפסולה של הפקחים לבין מציאת הראיות, שכן גם לולא היו נכשלים הפקחים באי הזמנת הנאשם ו/או שני עדים אחרים לחיפוש - הראיות היו מתגלות. חפצי העתיקות שהתגלו במתחם המגורים המשפחתי הן ראיות חפציות, שגילויין לא היה תלוי בנוכחותו או בהיעדרו של הנאשם. לפיכך, ניתן לקבוע, כי הראיות שנמצאו במהלך החיפוש הן בעלות קיום עצמאי, ללא קשר לאי החוקיות שנפלה בפעולת החיפוש (אם נפלה), וכי הפגם לא השפיע על קבילותן (ראו בענין זה: פרשת יששכרוב הנ"ל, פסקה 64-71 לפסק דינה של השופטת ביניש; כב' השופטת מ' נאור ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 274 (2002); כב' השופטת מ' נאור ע"פ 9897/05 אליהו אלמגור נ' מדינת ישראל , מיום 23.11.2006 , פורסם באתר המשפטי "נבו"). יחד עם זאת, כל האמור בנוגע לחוקיות החיפוש מהווה גם הוא דיון תיאורטי בלבד, שכן כאמור החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה המבוססת על חפצי העתיקות שנמצאו בבית הנאשם, במהלך החיפוש. 3.2.3. זכות החשוד להיוועץ בעורך דין וחובת היידוע על זכות ההיוועצות זכותו של עצור להיוועץ בעורך דין טרם חקירתו, מעוגנת כיום בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), אשר קובע: " (א) עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו. (ב) ביקש עצור להיפגש עם עורך דין או ביקש עורך דין שמינהו אדם קרוב לעצור להיפגש עמו, יאפשר זאת האחראי על החקירה, ללא דיחוי. (ג) פגישת העצור עם עורך הדין תיעשה ביחידות ובתנאים המבטיחים את סודיות השיחה, אולם באופן המאפשר פיקוח על תנועותיו של העצור. ..... " . מזכותו של העצור להיות מיוצג על-ידי עורך-דין ולהיוועץ בו טרם החקירה, נגזרת זכותו לקבל הודעה על הזכות האמורה מצד גורמי החקירה, שכן "מי שאינו יודע על קיומה של זכות, לא יוכל לנסות לממש אותה. ובמיוחד כך הוא משמדובר באדם שנעצר, ונפשו טרודה, ועשוי הוא שלא לדעת כיצד עליו לנהוג ומה עליו לעשות...כלל גדול הוא בעולמה של יהדות כי "מי שאינו יודע לשאול-את פתח לו (מכילתא , בא, פרשה יח) " (כב' המשנה-לנשיא מ' אלון בג"צ 3412/91 סופיאן עבדאללה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה , פ"ד מז(2) 843, 850 (1993)). חובת היידוע של עצור על זכותו להיוועץ בעורך דין, מעוגנת כיום בהוראת סעיף 32 (1) לחוק המעצרים, אשר קובעת: "החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, יבהיר לו מיד את דבר המעצר ואת סיבת המעצר בלשון המובנת לו, ככל האפשר, וכן - (1) את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו, לאדם קרוב לו ולעורך-דין ואת זכותו להיפגש עם עורך-דין, הכל בכפוף להוראות סעיפים 34 עד 36; וכן את זכותו להיות מיוצג על ידי סניגור כאמור בסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי או לפי חוק הסניגוריה הציבורית; חובת היידוע על זכות ההיוועצות עם עו"ד, קמה אפוא עם קבלת החלטה על מעצרו של אדם על ידי הקצין הממונה ומתן הודעה על היותו עצור (הוראת סעיף 19 (א) לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995, לעומת זאת, קובעת כי החובה להודיע על הזכות למינוי סניגור ציבורי מתייחסת גם לחשוד). אין חולק, כי בענייננו הנאשם לא הוזהר, טרם מסר הודעותיו , כי יש לו זכות להיוועץ עם עו"ד, ועדי התביעה הודו בכך, מפורשות, במהלך חקירתם הנגדית. כבר במעמד הקראת כתב האישום טען הסניגור : "הודעותיו של הנאשם אינן קבילות כי מעולם לא קיבל זכות להיוועץ עם עורך דין " (ע' 5 ש' 22-23) - כשהוא מכוון בדבריו אלו לכל ארבע ההודעות שנגבו מהנאשם, ללא הבחנה ביניהן. מאידך, במהלך שלב ההוכחות, שלוש מתוך ארבע ההודעות שנגבו מהנאשם (ת/5, ת/6, ת/10) הוגשו ע"י המאשימה כראיות מטעמה בהסכמתו המפורשת של הסניגור, וללא כל הסתייגות או התנגדות מצדו . ההודעה היחידה שלהגשתה התנגד הסניגור היא ההודעה ת/11 שנגבתה מהנאשם ביום מעצרו (17/10/06 ), והנימוק להתנגדות היה : "הנאשם לא הוזהר שיש לו זכות להיוועץ בעורך ידן. הוא לא קיבל זכות להיוועץ בעו"ד. מדובר בתנאי בסיסי לגביית ההודעה למרות שלא חלה הדוקטורינה של פירות העץ המורעל... " (ע' 44 ש' 5-7). למרות שהסניגור לא התנגד להגשת שלוש מתוך ארבע ההודעות, במהלך חקירתם הנגדית של עדי התביעה הוא חקר אותם בנוגע להזהרת הנאשם שיש לו זכות להיוועץ בעו"ד במהלך גביית ההודעות (כולן). מאידך, בסיכומיו ביקש הסניגור מבית המשפט לאמץ את ההסבר שסיפק הנאשם, בדבר נסיבות הגעת חפצי העתיקות לרשותו (לפיו הנאשם רכש את הפריטים לפני שנים רבות בחנות בעיר העתיקה), תוך שהוא מפנה, מפורשות, לדבריו של הנאשם בהודעתו מיום 25/10/06 ת/6 (ס' 3 לסיכומים) . נראה, אפוא, כי הסניגור המלומד, העלה טענות שהן בבחינת "תרתי דסיתרי": מחד- ביקש לפסול את הודעות הנאשם בשל אי קבילותן, מאידך- הסכים מפורשות להגשת שלוש הודעות כראיות מטעם המאשימה ללא כל התנגדות, ואף הסתמך על ההסבר התמים להימצאותם של חפצי העתיקות ברשות הנאשם, שפרש הנאשם בפני חוקרי הרשות בהודעתו ת/6. כידוע, הסכמת הנאשם לקבלת ראיה חרף הפסול שנפל בה - מכשירה את הראיה כראיה קבילה. ואולם, חרף הסכמת הסניגור להגשת שלוש הודעות כראיות - נוכח התנגדותו המפורשת של הסניגור לקבילותן של כל ההודעות כבר במעמד תשובתו של הנאשם לכתב האישום, נוכח העובדה שהסניגור חקר את עדי התביעה בנוגע להזהרת הנאשם בדבר חובת ההיוועצות בעו"ד - דומני, כי עובדת התנגדותו של הנאשם לקבילותן של כל ההודעות היתה ברורה ונהירה למאשימה (והא ראיה: שב"כ המאשימה התייחס בסיכומיו לסוגיית אי קבילותן של ההודעות כולן), וכי הסכמת הסניגור להגשת שלוש מההודעות ניתנה, ככל הנראה, מבלי משים או מתוך היסח הדעת ו/או בכפוף להתנגדות הכוללת שהעלה בפתח הדיון. לאור זאת, יש לבחון שאלת קבילותן של ההודעות בהתאם למבחנים ולקריטריונים שנקבעו בפרשת ייששכרוב: בכל הנוגע לחומרת ההפרה הגלומה בהשגת ההודעות (קרי: באי-אזהרת הנאשם בדבר זכותו להיוועץ עם עו"ד): אין המדובר בהפרה טכנית, שולית וקלת ערך של כללי החקירה התקינה, אלא בהפרה חמורה ובוטה של אחת מזכויות היסוד של הנאשם : הזכות להליך פלילי הוגן. זכות הנאשם להיות מיודע בדבר זכותו להיוועץ בעו"ד היא זכות נלווית לזכותו של הנאשם להיוועץ בפועל עם עו"ד, ושתי הזכויות כרוכות זו בזו, כמעין "כלים שלובים", אשר נועדו להביא להגשמתה של מטרה אחת: " לשמירה על זכויותיהם של נחקרים, להבטחת הגינותם של הליכי החקירה ולמניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לאנשי המרות החוקרים אותו. ... כבר נאמר בפסיקתו של בית-משפט זה כי: "הזכות לסנגור טומנת בחובה את האפשרות הלגיטימית שעורך-דין ייעץ לחשוד או לנאשם לשתוק ולא למסור כל הודעה למשטרה" (ע"פ 747/86 אייזנמן הנ"ל, בעמ' 452 לפסק-דינו של השופט גולדברג). מטעם זה, נהוג לראות בזכות ההיוועצות בעורך-דין אספקט אחר של זכות השתיקה... "(כב' השופטת ד' בייניש ע"א 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התצ"ר ואח' (, פס' 34). אי יידועו של הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעו"ד טרם מסירת הודעותיו מהווה , אפוא, הפרה בוטה של הוראת חוק מפורשת, אשר נועדה להגן על זכויותיהם של נחקרים (עצורים). המאשימה לא הניחה כל הסבר לסיבה בגינה הופרה זכותו זו של הנאשם. כשנשאל ע"ת/4 החוקר אמיר גנור, אשר גבה הודעת הנאשם מיום 18/10/06 (ת/10), מדוע לא טרח ליידע את הנאשם בדבר זכותו זו- השיב סתמית: "לא יודע " (ע' 38 ש' 13). גם ע"ת/5 החוקר שי בר-טורא, שגבה את הודעת הנאשם מיום 17/10/06 (ת/11) נשאל והעיד: "ש. אתה חקרת את הנאשם, הייתה סיבה מסויימת שלא נתת לו להיוועץ בעו"ד? ת. לא, לא הייתה סיבה מיוחדת" (ע' 47 ש' 23-24). הגם שתשובות אלו לא מלמדות על הפרה שנעשתה בכוונה או בזדון - יש בהן כדי להצביע על רשלנות של ממש מצד גורמי החקירה, בייחוד לאור העובדה שהנאשם נחקר ארבע פעמים, במועדים שונים ובהפרשי זמן ניכרים, ובאף אחת מהפעמים הללו לא טרחו החוקרים ליידע את הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעו"ד. אכן, יש להצר ולהצטער, על קלות הראש בה נהגו חוקרי רשות העתיקות בכל הנוגע להפרה זו , הפרה אשר נראה כי הפכה אצלם לענין שבשגרה. טוב יעשו הממונים על החקירות ברשות העתיקות, ואף היועץ המשפטי לממשלה, אם יתנו דעתם לענין זה, כדי למנוע הישנותם של מקרים כאלה. המאשימה גם לא הצליחה להצביע על נסיבות מקלות שבכוחן להפחית את חומרת אי החוקיות, כגון: נסיבות שנועדו למנוע הסתרתן/השמדתן של ראיות חיוניות מצד הנאשם, או קיומו של צורך דחוף להגן על ערך ציבורי מרכזי באמצעות שלילת זכות ההיוועצות של הנאשם עם עו"ד. כאמור, הפרת זכות בסיסית זו של הנאשם נעשתה ע"י פקחי רשות העתיקות "ללא כל סיבה מיוחדת". גם מידת הקלות בה ניתן היה להימנע מאי החוקיות הגלומה בהשגת ההודעות- תומכת במסקנה בדבר אי קבילותן של ההודעות: כלום יש קל יותר מאזהרת הנאשם, טרם גביית הודעותיו, שעומדת לו הזכות להיוועץ בעו"ד ?! נוסף על כך, ואולי העיקר: לא רק שבהודעותיו של הנאשם אין כל אינדיקציה לכך שהוא היה מוסר את הודעותיו אילו הוזהר מראש כי זכותו להיוועץ בעו"ד, אלא שעיון בהודעות , על רקע ציר הזמן - מלמד, שבהודעה האחרונה שמסר הנאשם (ביום 09/11/06) - ככל הנראה לאחר שהנאשם שוחרר ממעצרו (והספיק להתייעץ עם עו"ד) - סירב הנאשם להשיב לשאלות החוקר ובחר לשתוק. כאמור, גם בבית המשפט בחר הנאשם לשתוק, לא פרש גרסתו בפני בית המשפט ולא חשף עצמו לחקירה נגדית. מכאן המסקנה הסבירה, כי שתיקתו של הנאשם באה בעקבות התייעצותו עם עורך דין לאחר ששוחרר מהמעצר, וכי אילו היה מוזהר טרם חקירתו, שהוא רשאי להיוועץ בעו"ד- כלל לא בטוח שהיה משתף פעולה עם חוקריו ומוסר הודעותיו. נסיבות הענין מבססות מסקנה, שההודעות לא היו מושגות אילו פעלו החוקרים כדין - מסקנה התומכת אף היא בפסילתן של ההודעות, בהתאם למבחני הלכת יששכרוב. אופיין של הראיות תומך אף הוא במסקנה זו, שכן המדובר בראיות מילוליות, ולא בראיות חפציות לגביהן קיימת הנחה שהן בעלות קיום עצמאי ונפרד מאי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגתן ומדברות בעד עצמן (ראו גם: י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (תשס"ט-2003) עמ' 671 למטה). מן הדין לתת את הדעת גם לחומרת העבירות בהן מואשם הנאשם. המדובר בעבירות קלות יחסית: עבירות לפי חוק העתיקות ועבירה של סחר ברכוש גנוב לפי חוק העונשין שהיא עבירה מסוג עוון. בהתאם להלכת ייששכרוב, ככל שהעבירה בה מואשם הנאשם היא חמורה יותר- כך יגבר הצורך החברתי להכיר בקבילותן של הראיות שהושגו בדרך בלתי חוקית, על מנת שהנאשם ייתן את הדין על מעשיו וההגנה על שלום הציבור ונפגעי העבירה תישמר . ולבסוף: גם למידת חשיבותן של הראיות להוכחת אשמתו של הנאשם יש משקל בהחלטה בדבר קבילותן של ההודעות , ובענין זה נראה, כי ניתן להרשיע את הנאשם (לפחות בעבירה של סחר בעתיקות ללא רשיון סחר) גם בלעדי הודעות אלו, כפי שיפורט להלן. המסקנה העולה מן המקובץ, היא שבנסיבות הענין מתבקשת ונדרשת פסילת ארבע ההודעות שנמסרו ע"י הנאשם בחקירתו, כבלתי קבילות. 3.3 העבירה של סחר בעתיקות ללא רשיון סחר אישום זה מושתת על שני אירועים עובדתיים המפורטים בכתב האישום : האחד- מכירה של מטבעות עתיקים ע"י הנאשם למר גיל שעיה במועדים לא ידועים במהלך השנים 1998-2003 . השני- מכירה של מטבע עתיק במכירה פומבית שנערכה על ידי סוחר העתיקות רוברט דוייטש באפריל 2004. בכל הנוגע לאירוע הראשון: המאשימה לא הניחה ולו בדל ראיה בענין זה, וגם העד המרכזי גיל שעיה, אשר אמור היה להעיד מטעם המאשימה - לא העיד לבסוף, לאחר שבתום פרשת תביעה ויתרה המאשימה על העדתו. על כן, יש לזכות את הנאשם בגין האירוע הראשון המפורט בכתב האישום, בשל חוסר הוכחה. בנסיבות אלו יתייחס הדיון להלן לשאלת הוכחת האירוע השני בלבד. הראיה המרכזית העומדת לחובת הנאשם בגין עבירה זו היא מסמכי המכירה הפומבית שהופקו ממחשבו של ע"ת/1 רוברט דויטש, קרי: תיעוד מסירת המטבע למר דויטש לשם מכירתו במכירה הפומבית שהוא ערך, הקבלה, החשבונית והשיק שהועבר לנאשם בעקבות מכירת המטבע. כאמור, על גבי המסמכים הללו מופיעים פרטיו האישיים של הנאשם: שמו המלא, מספר תעודת הזהות שלו וכתובת מגוריו. ע"ת/1 רוברט דויטש, אשר ערך את המסמכים הנ"ל, העיד בבית המשפט, כי המטבע שנמכר במכירה הפומבית נמסר לו אישית על ידי הנאשם, אותו זיהה העד כמי שישב באולם (ע' 11 ש' 8) . בחקירתו הנגדית נשאל ע"ת/1 רוברט דויטש, האם יש ברשותו מסמך בנקאי המוכיח העברת כספים בפועל מחשבונו לחשבון הבנק של הנאשם, והשיב: "אין לי מסמך, אבל השיק לא חזר" (ע' 14 ש' 2-5). עדותו של ע"ת/1 רוברט דויטש היתה מהימנה, קולחת ועניינית. העד הקפיד להשיב על כל שאלה שנשאל בדיוק רב, ולא נמנע מלהודות גם בנתונים העשויים לפעול לרעתו (למשל: בעובדה שאינו מקפיד לבדוק אם אנשים שמוסרים לו פריטים למכירה הם אספנים רשומים או בעלי רשיון למסחר בעתיקות). לשאלת הסניגור, בדבר טובת הנאה שעשויה לצמוח לו ממתן עדות בתיק זה, השיב ע"ת/1: "לעולם לא אעשה שום עסקה עם אף אחד שקשור לרשות העתיקות, מאחר והם פיברקו נגדי כתב אישום עם 6 סעיפים שקריים שכבר מתנהל 4 שנים בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופט אהרן פרקש" (ע' 14 ש' 13-15), כתב אישום בגינו אף פוטר העד, לדבריו, מתפקידו כמרצה באוניברסיטת חיפה (ע' 14 ש' 16-17). למעשה, גם הסנגור הודה בסיכומיו, כי מדובר בעד נייטראלי , שאין לו כל אינטרס להעליל עלילת שווא על הנאשם (ע' 58 ש' 5-6) . הנאשם מצדו בחר, כאמור, שלא להעיד ולגולל את גרסתו בפני בית המשפט ולא חשף עצמו לחקירה נגדית, ומשכך ממילא לא הצליח להפריך את הראיות שהוצגו ע"י המאשימה בנוגע למכירת המטבע במכירה הפומבית, ולקעקע את עדותו של ע"ת/1 רוברט דויטש. הראיות הנ"ל (ת/1-ת/3) ועדותו המהימנה של ע"ת/1 סוחר העתיקות רוברט דויטש, בתוספת שתיקתו של הנאשם בבית המשפט - די בהן כדי להביא להרשעתו של הנאשם בעבירה של סחר בעתיקות ללא רשיון למסחר בעתיקות, בגין המטבע שנמכר על ידו באמצעות סוחר העתיקות רוברט דויטשט . יוער, כי בסיכומיו טען הסניגור המלומד, שעד לשנת 2002 חוק העתיקות התיר לכל אדם למכור עתיקות באמצעות סוחר עתיקות. ואולם המדובר, בכל הכבוד, בטענה בעלמא שלא הוכחה ע"י הנאשם, ולא לכאורה. מכל מקום, גם לפי החוק טרם התיקון, אסור היה לאדם למכור עתיקה המצויה ברשותו (בהנחה שאינה בבעלות המדינה, כגון עתיקה שנמצאה לפני חקיקת חוק העתיקות) אם לא מסר הודעה על קיומה של העתיקה ברשותו למנהל רשות העתיקות (בזמנו "מנהל האגף לעתיקות ומוזיאונים במשרד החינוך והתרבות) . 3.4 העבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב סעיף 413 לחוק העונשין קובע: "המחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של בית משפט שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו - מאסר שישה חדשים". העבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב כוללת שלושה רכיבים עובדתיים: חזקה : כלומר: פיקוח ושליטה של הנאשם על הרכוש. לא נדרשת שהחזקה בידי הנאשם התקיימה במועד בו התגלה הרכוש דווקא, אלא די בכך שלנאשם היתה חזקה על הרכוש במועד כלשהו, אפילו אם בינתיים העביר את הרכוש לאחר (י' קדמי, הדין בפלילים - חוק העונשין, חלק שני (תשס"ו-1005) עמ' 820). רכוש, קרי: "דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר". קיומו של חשד סביר שהנכס גנוב: נדרש שבנסיבות הענין אדם סביר בנעליו של המחזיק היה חושד שמדובר בנכס גנוב . גנוב- שהושג "שהושג בעבירה של גניבה כמשמעותה בסעיף 383 לחוק העונשין ולא בכל דרך אחרת". בענין זה נפסק, כי אין צורך בראיות ישירות לכך שהנכס נגנב בפועל ממקום כלשהו, או שפלוני התלונן על גניבת רכוש סביר מאותו סוג, אלא די בכך שמתעורר חשד סביר שהרכוש הוא גנוב (כב' השופט ג' בך ע"פ 3870/91 יעקב בנימין ארוש נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 81 (1991); י' קדמי, שם, 822) . ניתן לבסס את החשד באמצעות נסיבות מחשידות הנוגעות לאופן העברת הרכוש אל הנאשם, לטיבו ומהותו של הרכוש ולכמות הפריטים החשודים כגנובים. הסיפא של סעיף 413 קובעת טענת הגנה ("ואין בידי הנאשם להניח את דעתו של בית המשפט שרכש את החזקה בהם כדין") שהנטל להוכחתה מוטל על הנאשם . כלומר: משעמדה התביעה בהוכחת שלושת הרכיבים הנ"ל- עובר הנטל אל הנאשם להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות, שהוא רכש את החזקה בנכס כדין. אם לא יצא הנאשם חובת הוכחת "רכישה כדין"- הרי שניתן להרשיעו בעבירה (י' קדמי, שם, 829). ומן הכלל אל הפרט: בבית אמו של הנאשם במושב בית מאיר (משק 19), באותו מתחם בו מתגורר הנאשם, נמצאו מספר רב של פריטי עתיקות (כמפורט לעיל). בתשובתו לכתב האישום טען הנאשם, כי הפריטים שנמצאו שייכים לו, והיו מאוחסנים לפני כן במחסן ביתו (ע' 5 ש' 7-12). בכך התקיימו שני היסודות הראשונים של העבירה. ואולם, דומני כי המאשימה לא עמדה בנטל הוכחת הרכיב השלישי של העבירה: קיומו של חשד סביר שמדובר בנכסים גנובים. על פי חוות הדעת שהוגשה מטעם המאשימה, ואשר לא נסתרה ע"י הנאשם, כל הפריטים שנמצאו בבית הנאשם עונים על הגדרת "עתיקות" לפי חוק העתיקות. חוק העתיקות קובע, כי כל עתיקה שהתגלתה בשטח ישראל היא בבעלות המדינה. כאמור, המאשימה לא הוכיחה, כי השטח שבו נתפס הנאשם באזור לטרון, כשהוא חופר באמצעות גלאי מתכות - נמצא בתוך הקו הירוק, ועל כן אפילו אם יש חשד שהעתיקות שנמצאו בבית הנאשם נלקחו מהאתר בלטרון - לא ניתן לומר שהן בבעלות המדינה (שהרי לא מדובר ב"שטח ישראל"). עבירת הגניבה (לפי ס' 383 לחוק העונשין) היא נטילת נכסים, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהנאשם מתכוון בשעת הנטילה לשלול אותם שלילת קבע מבעליהם. באין הוכחה לבעלותה של המדינה בעתיקות שנמצאו בבית הנאשם - ממילא לא ניתן לומר שהעתיקות "נגנבו מבעליהן" . אמנם, הנסיבות בהן נמצאו חפצי העתיקות בבית הנאשם - מוחבאים במכונת הכביסה, מתחת למיטה, ועל חלקם שאריות עפר- הן אכן נסיבות מחשידות, ואולם לאור העובדה, שמקור העתיקות לא ידוע (כפי שצוין למעשה במפורש בכתב האישום) - הרי שלא ניתן לומר, כי החשד מתייחס לעבירת הגניבה דווקא. ייתכן מאוד, שהעתיקות הגיעו לידי הנאשם מחפירות שהוא ביצע באזורים שונים, הנמצאים גם הם מחוץ לשטח מדינת ישראל (מחוץ לקו הירוק), או מסוחרי עתיקות מהם הוא רכש את העתיקות ללא רשיון. לאור האמור, יש לזכות את הנאשם, מפאת הספק, מהעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין. 4. סוף דבר מזכה את הנאשם מהעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין , התשל"ז-1977. מרשיע את הנאשם בעבירה של סחר בעתיקות ללא רשיון למסחר בעתיקות, עבירה לפי סעיפים 15 ו-37(ג) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978., וזאת רק בגין המטבע שמכר הנאשם באמצעות סוחר העתיקות רוברט דויטש במכירה הפומבית שנערכה באפריל 2001. עורך דיןמעצר