זניחת מטרת ההפקעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זניחת מטרת ההפקעה: פתח דבר: בעתירה שבפני מבקש העותר להורות למשיבות להשיב לידיו את הקרקע שהופקעה בטענה, כי מטרת ההפקעה נזנחה. כמו כן, מבקש העותר, לחייב את המשיבות בפיצויים עונשיים, פיצויי הסתמכות וקיום, בשל התנהגותן חסרת תום הלב לאורך השנים. לחילופין, מבקש העותר, להצהיר כי הוא זכאי לפיצוי בשיעור שווי החלק במקרקעין, אותו הוא העביר בשעתו, ללא תמורה, לידי העירייה. בנוסף מבקש העותר מביהמ"ש, ליתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על המשיבות לעשות כל שימוש או דיספוזיציה בקרקע נשוא עתירה זו. העובדות הצריכות לעניין: העותר היה בעליה הרשום של חלקה 34 בגוש 16660 ברחוב שרת 62 בעפולה, בשטח של 1905 מ"ר (להלן: "החלקה"). בעת ההפקעה חלה על החלקה תכנית מתאר מס' 302/ג משנת 1974, ולפיה - ייעודה למגורים, בלא הפרשות לצרכי ציבור. בשנת 1988 פורסמה תכנית מס' 4512/ג (להלן: "התכנית"), ששינתה את תכנית 302/ג הנ"ל. תכליתה - שינוי יעוד ממגורים לצרכי ציבור. התכנית קבעה הפרשות לצרכי ציבור, כולל 438 מ"ר שיילקחו מהחלקה כדי שישמשו לצרכי ציבור (שטח ציבורי פתוח, ושטח לבנייני ציבור). כפועל יוצא קטנה החלקה לשטח של - 1467 מ"ר. בשנת 1997 העביר העותר למשיבה 1 (להלן: "העירייה"), ללא תמורה, 438 מ"ר, על מנת שישמשו לצרכי ציבור, כפי שקבעה תכנית 4512/ג. לאחר מכן, העותר קיבל היתר לבנות על החלק הנותר מן החלקה ובנה שני מבנים הכוללים 25 יחידות דיור. בשנת 2003, הגיש העותר תביעה לבית משפט השלום, על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), בה טען, כי התכנית פגעה בחלקה וגרמה להפחתת זכויות הבניה ביחס לזכויות שעמדו לו על פי התכנית הקודמת, 302/ג. העותר נאלץ לבנות רק 25 יחידות בשטח ממוצע של 113 מ"ר כל אחת, במקום 30 יחידות בשטח ממוצע של 127 מ"ר. בנוסף נאלץ לבנות מרתף חניה תת קרקעי, שעלות בנייתו גבוהה מאוד. לפיכך, לטענתו, נגרם לו נזק בשל ירידת ערך חלקתו, על סך של 364,800 ש"ח. בנוסף טען העותר, כי את ההעברה ללא תמורה שביצע יש לראות כהפקעה, ולכן יש לפצותו כשם שמפצים על הפקעה. הוא ביסס תביעתו זו על סעיף 190 לחוק התכנון והבנייה ואת הפיצוי העמיד על סך של 127,200 ש"ח. העותר עוד טען, כי המשיבות העבירו רצועת קרקע בת 67 מ"ר בחלק המערבי של חלקתו לידיהם של דיירי בניין שכן, על מנת שתשמש להם חניה פרטית (דיירים אלו הקימו מחסום בכניסה למתחם, ואינם נותנים לציבור הרחב להשתמש בשטח לשם חניה), אף שהשטח יועד (על פי התכנית) להקמת גן ילדים. כן העבירו לחלקה סמוכה רצועה נוספת בת 299 מ"ר, מתוך השטח שהופקע, על מנת שתשמש לאיחוד וחלוקה מחדש של המקרקעין הצמודים לחלקה. בכך שינו מטרת ההפקעה, שכן הקרקע הועברה לעירייה על מנת שתשמש לצרכי ציבור, ולא על מנת שתועבר לידיים פרטיות. כמו כן יש בכך משום מרמה וחוסר תום לב. בשל כך שהקרקע הופקעה על אף שהועברה מרצון, נתבססה העילה לפי סעיף 196 לחוק התכנון והבניה. נוסף על כך עתר העותר לדמי שימוש בסך של 25,920 ש"ח. על יסוד עובדות אלה תבע העותר על פי עילות חוזיות ונזיקיות. המשיבות הגישו בקשה לסלק התביעה על הסף וטענו כי עילת התביעה על פי סעיף 197 לחוק, נתון לסמכותה של הוועדה המקומית, שם על העותר להגיש את תביעתו לפיצויים. עוד טענו, כי חלפה תקופה ההתיישנות הקבועה בחוק (שלוש שנים), וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה. באשר לעילת התביעה על פי סעיף 196 לחוק, יש לסלקה על הסף, מכיוון שהסעיף חל רק מקום שנעשתה הפקעה (כאן נעשתה ההעברה בלי הפקעה). גם מהטעם שהקרקע שהעביר המערער לידי העירייה משמשת לצרכי ציבור, והמחסום שהוצב בכניסה למתחם נעשה על דעת דיירי הבית השכן ולא על דעתן. הוסיפו המשיבות וטענו, כי בנדון חלה הוראת סעיף 201 לחוק, לפיה אין מפצים על אירועים שארעו לאחר פרסום ההודעה על הפקדת תכנית, והרי זהו שארע - אם בכלל - במקרה שלפנינו. 7. הבקשה לסילוק על הסף נדונה בפני כב' השופטת ד' מויאל ז"ל, אשר קבעה, כי ככל שהתביעה נסמכת על סעיף 197 לחוק (ירידת ערך הקרקע כתוצאה משינוי היעוד בתכנית משנת 1988), דינה להידחות, בין משום שהמקום להגשתה הוא הוועדה המקומית ולא בית המשפט, ובין משום שחלפו שלוש שנות ההתיישנות הקבועות בחוק. כמו כן קבעה, כי דין התביעה, ככל שזו נשענה על סעיף 196 לחוק (הפקעה בלא ששולמה תמורה) להידחות, מכיוון שהעברת הקרקע מהעותר לידי העירייה לא הייתה בבחינת הפקעה, כי אם העברה מרצון. עם זאת הותירה השופטת קמא פתח לעותר להוכיח את תביעתו, ככל שזו נסמכת על עילות חוזיות ונזיקיות. לפיכך ניתנה לעותר רשות להגיש כתב תביעה מתוקן. ערעור שהוגש על החלטתה זו נסתיים עם משיכתו וביטולו. 8. העותר הגיש כתב תביעה מתוקן על פיו טען שההעברה לעירייה היא בבחינת חוזה, שהופר בידי העירייה. הקרקע הועברה על מנת שתשמש לצרכי ציבור ולא לשם העברתה לידיים פרטיות. עוד טען העותר, לחוסר תום לב מצד המשיבות, המהווה הפרת חובה חקוקה (קרי סעיפים 12, 39 ו-63 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). על אלה הוסיף העותר טענות למצג שווא שהוצג בפניו (כאילו הקרקע דרושה לצרכי ציבור, בעוד שלא כך היה באמת), ומרמה (הוא טוען, כי מלכתחילה לא התכוונו המשיבות להשתמש בקרקע לצרכי ציבור). 9. ביום 14.04.08 נדחתה תביעת העותר ע"י בית המשפט השלום בנצרת. הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת. ביום 23.06.09 דחה ביהמ"ש ברוב דעות את ערעורו של העותר נקבע, כי עסקינן ב"הפקעה במסווה של הסכמה", וכי העותר קיבל פיצוי עבור ההפקעה בדמות של אחוזי בנייה. כן נקבע, כי אין לעותר עילת תביעה כנגד המשיבות, בין חוזית ובין נזיקית וכי הסמכות העניינית לדון בביטולה של ההפקעה נתונה לביהמ"ש לעניינים מינהליים. עיקר טענות העותר: בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בנצרת, נקבע ממצא עובדתי לפיו המשיבות נמנעו מלממש את מטרת ההפקעה. לפיכך, הפרו המשיבות ביודעין, ללא צידוק ותוך כוונה מלכתחילה שלא לקיים ההסכמות בין הצדדים. למעשה לא מומשה ההפקעה לצרכי ציבור עד לעת הזו, השטח שהופקע משמש עד היום כחניות פרטיות לדיירי הבניין השכן. חוות דעתו של כב' השופט אברהם, בדעת המיעוט, מבוססת הן עובדתית והן ומשפטית, ואף תואמת את פסיקתו של ביהמ"ש העליון נכון לימים אלו. בית המשפט קיבל את טענות העותר, כי הקרקע הופקעה ולא הועברה על פי הסכמה. הוכח כי המשיבות השתהו משך שנים רבות ועד לעת הזו לא מימשו את מטרת ההפקעה. ההלכה הפסוקה (לרבות, בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פד"י נה (2), 625). זכאי המערער לדרוש ביטול ההפקעה והשבה, כפי שאכן תבע בכתב התביעה המתוקן, ממנו התעלם ביהמ"ש קמא. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי השטח המופקע משמש רובו ככולו כחניות פרטיות לבית השכן. עיקר טענות המשיבות: 1. הלכת קרסיק אינה חלה במקרה דנן, הואיל ושם נדון מצב לפיו הקרקע הופקעה למטרה אחת ואותה מטרה תמה ונגמרה ואין בה צורך יותר, ולאחר מכן הממשלה החליטה לשנות את ייעוד הקרקע בשנית באופן שהקרקע הפכה למקור לרווח כספי; בעוד השטח שבמקורו לצורך אימוני צה"ל, הפך לשטח לבניית רבי קומות ושטחים פתוחים (ראה ניתוח הלכת קרסיק ע"י כב' השופט כהן (עמ' 24- 26 לפסה"ד). הרי שבעניננו, המשיבות לא שינו את מטרת ההפקעה ואף לא זנחו אותה, הואיל והקרקע הופקעה לשם בניית מבני ציבור ושטח ציבורי פתוח, ואכן נבנו במקום גן ציבורי וחניות. מאז הקמת הגן הציבורי והחניה הציבורית, המשיבות לא שינו את ייעוד הקרקע, וכמובן שלא אישרו ולא התירו כל שימוש אחר. ההשתלטות של דיירי הבניין השכן על החניות אין בה כדי להצביע על שינוי, או זניחת מטרת ההפקעה, במיוחד לאור העובדה כי המשיבות דאגו להסרת המחסום החשמלי ופעלו כנגד השכנים. 2. הלכת הלביץ, (עע"מ 1369/06 הלל הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חדרה, ), אינה חלה בעניננו, הואיל ושם נדונה קרקע שהופקעה כבר בשנת 1989, עד להגשת העתירה המנהלית בשנת 2005. עד אותה עת הרשויות המוסמכות לא ביצעו כל מהלך למימוש ההפקעה ואף תכנון קונקרטי לא נעשה, בעוד שבהודעת ההפקעה צוין כי מדובר בהפקעה דחופה ותפיסת חזקה מיידית מחמת הצורך הציבורי הדחוף. הרי שבענין הנדון כאן, אין כל מחלוקת כי המשיבות הקימו ללא כל שיהוי את המבנים הציבוריים בהתאם לתכנית המפקיעה, במקום נבנה גן ציבורי ונסללה חניה. 3. העותר קיבל אחוזי בנייה נוספים על אלו שהיו מותרים בהתאם לתב"ע שחלה במקום, כך שבמקום 22 יחידות דיור בנה העותר, 25 יחידות דיור. בפועל, ניתן לעותר פיצוי בגין ההפקעה. 4. הנזק הציבורי שייגרם אם תבוטל ההפקעה, הינו רב, והדבר יחייב הריסת הגן הציבורי שבמקום אשר משרת את כלל האוכלוסייה. דיון ומסקנות: 1. תחילה ראוי להדגיש, כי לאחר שבית המשפט המחוזי בנצרת קבע בפסק דינו מיום 23.06.09 , כי בעניננו נעשתה "הפקעה במסווה של הסכמה", הרי שקביעה זו משמשת לדיון שבפניי, ואין בילתה. עוד נדגיש, כי המשיבות חזרו בהן מטענת השיהוי (ראה פרוטוקול ישיבת יום 20/12/09). לפיכך, השאלה העיקרית הדרושה הכרעה הינה, האם המשיבות השתהו במימוש מטרת ההפקעה ובכך הביעו דעתן, כי הינן זונחות את מטרת ההפקעה. 2. נזכיר, כי העותר טוען כי המשיבות הזניחו את המטרה הציבורית שלשמה הופקעו המקרקעין מידיו, לכן, דין ההפקעה להתבטל. משכך הוא, הרי שקמה החובה להשיב לו את השטח המופקע. אין חולק, כי דין הוא שרשות מינהלית חייבת להפעיל את סמכויותיה במהירות הראויה (סעיף 11 לחוק הפרשנות התשמ"א-1981). רשות מוסמכת המשתהה בהפעלת סמכותה בביצוע הליכי הפקעת המקרקעין, כמו גם במימוש מטרת ההפקעה, יכול שתהא מחוייבת להפעיל את סמכותה בהקדם, ואף תוך פרק זמן מסוים. במקרה בו רשות משתהה באופן קיצוני, יכול שבית המשפט יקבע כי השיהוי עולה כדי זניחת מטרת ההפקעה השוללת את המשכה (ראה: בג"ץ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במרכז, פ"ד מב(4) 89, 95; עע"מ 8541/06 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' קוטלר, , פיסקה 5). בהתאם לכך קבעה הפסיקה, כי בנסיבות מסוימות, חלוף זמן רב מיום ביצוע ההפקעה מעיד על זניחת המטרה הציבורית; ואם זו חדלה להתקיים, הרי שככלל, מתבטלת ההפקעה, ובעלי המקרקעין זכאים לתובעם, או לקבל פיצויים בגינם (בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625, 706 (להלן: "הלכת קרסיק"). לעילת השיהוי במימוש ההפקעה שתי פנים: פן ראייתי ופן מהותי (בג"ץ 2739/95 מחול נ' שר האוצר ואח', פ"ד נ(1) , 309, 325- 326). הפן הראייתי עניינו בכך שלעיתים מצביע השיהוי, כשלעצמו, על זניחת מטרת ההפקעה. הפן המהותי עניינו בכך שהפרת החובה המוטלת על הרשות לנהוג באופן סביר ובשקידה ראויה לשם מימוש מטרת ההפקעה, עלולה לעיתים להקים עילה לביטול ההפקעה (ראה: בג"ץ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים, פ"ד נח(3) 757, 764 פסקה 7) (להלן: "פס"ד קק"ל"); עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה, (להלן: "עניין הלביץ"). בבואנו לבחון האם הרשות המפקיעה אכן נהגה בשיהוי המלמד כי זנחה את מטרת ההפקעה, עלינו לבחון את נסיבות העניין ולאזן בין השיקולים והאינטרסים השונים שבאותו עניין (ראה: בג"ץ 9328/05 מזרחי נ' שר האוצר, ) (להלן: "עניין מזרחי"). במסגרת השיקולים השונים יש לבחון, בין היתר, האם השיהוי חורג מגדר הסביר, מהו הנזק שנגרם לבעל הזכויות במקרקעין שהופקעו כתוצאה מהשיהוי, ומהו הנזק שעלול להיגרם לאינטרסים הכלל-ציבוריים כתוצאה מביטול מעשה ההפקעה (ראה: עניין הלביץ, לעיל, בפסקה 65; עניין מזרחי, לעיל, בפסקה 6). בנוסף יש לבחון את "היקף השטח המופקע; המטרה אותה נועדה ההפקעה לשרת; התנהלותה של הרשות המפקיעה; התקדמות הליכי ההפקעה; מימוש מטרת ההפקעה ביחס למקרקעין אחרים המצויים בתחום ההפקעה ועוד" (ראה אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין 380 - 379 (2008)). בסופו של יום, ההכרעה בעניין זה תיגזר מעובדות המקרה הספציפי (ראה: בג"ץ 7579/07 סעיד דהאמשה נ' מינהל מקרקעי ישראל, ). 3. מכאן נפנה לבחינת ההלכה ויישומה על נסיבות המקרה הנדון. תחילה נבחן את הפן הראייתי, על פיו התשובה לשאלה מהו שיהוי שיש בו כדי ללמד על זניחת המטרה שלשמה הופקעה הקרקע, נלמדת על פי נסיבותיו. בנסיבות המקרה שלפנינו, חלפו כ-12 שנים מיום שבוצעה ההפקעה. במהלך השנים הללו נבנה גן ציבורי ונסללה חניה ציבורית. המשיבות חזרו והדגישו, כי מאז הקמת הגן הציבורי והחניה הציבורית, הן לא שינו את ייעוד הקרקע. השתלטות דיירי הבניין השכן על החניות, אין בה כדי להצביע על שינוי או זניחת מטרת ההפקעה ע"י המשיבות. העובדה כי המשיבות דאגו להסרת המחסום החשמלי שהציבו דיירי הבנינים השכנים ופעלו כנגדם מצביעה על כך שהמשיבות לא זנחו את מטרת ההפקעה. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת העותר, ודינה להידחות. באשר לפן המהותי של השיהוי, השאלה היא, האם התנהלות המשיבות לאחר השלמת הליך ההפקעה פגעה בחובתן לממש את מטרת ההפקעה בשקידה הראויה? בחינת פועלן של המשיבות להגשמת מטרת ההפקעה, איננה מתיישבת עם טענת העותר כי מטרה זו נזנחה. תכלית ההפקעה הייתה ליצור מתחם של מבני ציבור, ובו גן ציבורי וחניה ציבורית, במטרה לספק את צרכי האוכלוסייה. המשיבות הקימו הן את הגן הציבורי והן את החניה הציבורית. הגן הציבורי אכן משמש את הציבור בעיר, מאז הקמתו. בכתב תשובתן לעתירה, הודיעו המשיבות כי לא זנחו את מטרתן וכי בכוונתן לפעול כנגד השתלטותם של דיירי הבניין השכן על החניה ולהשיב לה את סממניה של חניה לכל. לאור כלל האמור לעיל, וחרף העובדה כי העיכוב בפעולתם כנגד השתלטות דיירי הבניין השכן על החניה הציבורית נמשך מעבר לרצוי, אין בידי לקבוע כי עיכוב זה עולה כדי שיהוי המצדיק את ביטולה של ההפקעה. 4. חיזוק למסקנתי זו מצאתי גם בשיקול הנוסף שיש להביאו בחשבון, והוא, מידת הנזק שייגרם לציבור אם תבוטל ההפקעה (ראה: בג"ץ 465/93 טריידט ס.א. חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 630). ובעניננו, ביטול ההפקעה בקרקע המשמשת כגן ציבורי וכחניה ציבורית, עלול למנוע שירות חשוב וחיוני לציבור. היינו, קיומו של גן ילדים המשמש את האוכלוסייה המתגוררת באזור ובסמוך לו, מהווה שרות חשוב וחיוני לציבור. אכן, בפועל משמשת החניה גם את דיירי הבניין השכן, אך המשיבות, בתשובתן לעתירה, הצהירו כי יש כוונתן לפעול כנגד כל סממן של השתלטות דיירי הבניין השכן על החניה וסגירתה. עוד טענו, כי פעלו ופועלות לסילוקם. לפיכך המסקנה המתבקשת הינה כי באיזון שבין אינטרס הציבור לאינטרס העותר, ידו של האינטרס הציבורי על העליונה. לעומת זאת, מידת הנזק שנגרם לזכות הקניינית של העותר, כתוצאה מן ההשתהות במימוש הפעולה כנגד דירי הבנין השכן שהשתלטו על החניה, היא קטנה ביותר. לא עלה בידי העותר להצביע ולבסס טענה בדבר קיומו של נזק ממשי. העותר חוזר ומדגיש את פלישתם של דיירי הבניין השכן לחניה והפיכתה לחנייתם הפרטית. ניכר כי הוא רואה בכך פגיעה חמורה בזכותו הקניינית. אולם, סבורני כי, טענתו זו לנזק רעיוני בדבר הפגיעה בזכות יסודית וחשובה כזכות הקנין, אין לה מקום ודינה להידחות, בעיקר בשל כך שהעותר קיבל תוספת באחוזי הבניה ויצא נשכר כשבנה 25 יחידות דיור במקום 22 יח' דיור בחלקה. יפים לכאן דבריו של בית המשפט בעת"מ (ת"א) 24/97 אפרימיאן נ' עיריית רעננה, : "בדרך כלל, בהליך של איחוד וחלוקה מחדש של מקרקעין לא נפגעים הבעלים אף על פי שגודל השטח שבידם מצטמצם, היות שהם מפוצים בזכויות בניה על השטחים שנשארים בבעלותם. לפיכך, בהליך כזה הנטיה לבטל את הפקעת המקרקעין לצורכי ציבור תהא פחותה ביחס למצב בו הופקעו מאדם חלקים ממקרקעין והוא לא קיבל פיצוי על כך ...נ במקרה דנן, העותרים לא הגישו התנגדות לתוכנית בזמן הליך אישורה, אלא 'התעוררו' שנים ארוכות לאחר מכן. הטעם לכך, הוא שהתוכנית היטיבה עם העותרים, בכך שאפשרה להם להשתמש במקרקעין שלהם לבניה, דבר ששיפר את מצבם לעין ערוך. למול ההנאה והרווחים שהפיקו מהתוכנית עומד ה'נזק' של העברת חלק מהמקרקעין לצורכי הציבור. האיזון בין אינטרסים אלה נעשה על ידי רשויות התכנון בזמנו והעותרים היו שבעי רצון מאיזון זה, והראיה שהעדיפו שלא להתנגד לתוכנית" סיכומו של עניין, באיזון האינטרסים בין זכות הקניין של העותר, לבין הנזק שעלול להיגרם לציבור מביטול ההפקעה, גובר המשקל שיש ליתן לאינטרס ציבורי. גם בשל כך, אין בידי לקבוע כי הרשות זנחה את המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה. 5. העותר עוד מתריע וטוען, כי הפקרת הקרקע לפורעי חוק, היינו לדיירי הבניין השכן, מעידה כאלף עדים שאין הרשות מתייחסת לקרקע זו כקרקע שלה, והלכה למעשה, הזניחה הרשות את מטרת הפקעת הקרקע. לטענת העותר, הפקרה זו של המקרקעין אף מעידה על חוסר תום לב מצד המשיבות. דין טענה זו להדחות. פלישת דיירי הבית השכן לחניה אינה מעידה, כשלעצמה, על זניחת המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה. נוסף על כך, המשיבות הצהירו כי פעלו ובכוונתם להמשיך ולפעול כנגד דיירי הבניין במקום. אכן יש מקום להביע תמיהה ופליאה על התנהלותן של המשיבות אשר לאורך זמן רב לא פעלו באופן אפקטיבי כנגד דיירי הבנין השכן, אשר סיפחו לעצמם את החניה לשימושם הפרטי. אך עם זאת, אין ללמוד מכך על חוסר תום ליבן של המשיבות. סוף דבר, באתי לכלל מסקנה כי העותר לא הרים את הנטל להוכיח כי המשיבות זנחו את המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה. משכך, אין בידי לקבל את העתירה. 6. יחד עם זאת, לטעמי, ראוי להוסיף ולהדגיש כי לאחר שנתבררה העתירה, העותר טען כי חלקה הגדול של הקרקע המופקעת משמשת כחנייה לדיירי שני בניינים סמוכים לה. עוד ציין ב"כ העותר, כי במקום הוצב שלט בו כתוב כי החניה מיועדת לדיירי שני הבניינים בלבד. כמו כן, התייחס ב"כ העותר לפועלן של המשיבות כנגד דיירי הבניינים, והדגיש כי אעפ"י שהעירייה דאגה להסרת המחסום שהציבו הדיירים, התשתית של המחסום נשארה במקומה, ועל כן ברור כי הדיירים יפעלו להתקנת מוט חדש לאחר סיום ההליכים בבית המשפט. לפיכך ולאור הדברים הללו אני סבורה שהגם שמטרת ההפקעה מומשה בפועל על ידי עצם הקמת הגן הציבורי והחניה, והגן כאמור אכן משמש את אוכלוסיית העיר, יש מקום להתייחס באופן אחר לפעולת הדיירים אשר הפכה את החניה במקום לחניה פרטית של דיירי הבניינים ואינה משמשת את הציבור נכון להיום. לפיכך, אני מורה למשיבות לפעול כדלקמן: א. להסיר את כל תשתית המחסום כליל. ב. להסיר את השלט שהציבו הדיירים. ג. להציב בפתח החניון שלט הנושא את הכתוביות "חניה ציבורית". פעולות אלה יבוצעו על ידי המשיבות תוך 30 יום מעת מתן פסק הדין. 7. כאן המקום להדגיש כי, בפרוטוקול הדיון מיום 20.12.09 טען ב"כ העותר לקיומה של הצעת חוק לתיקון פקודת הקרקעות לרכישה לצרכי ציבור אשר קובעת כי קרקעות שהופקעו ומטרת ההפקעה נזנחה גם בחלוף 25 השנים האחרונות, יוחזרו לבעליהן. לכן לטעמו, יש להחיל את הצעת החוק גם על המקרה הנדון. טענה זו דינה להדחות על הסף, הואיל ועסקינן בהצעת חוק בלבד, אשר איננה מחייבת את בית המשפט, מאחר וטרם התגבשה לכדי חוק מחייב. לפיכך, הצעת החוק אינה רלוונטית ואיני רואה מקום להתייחס אליה. הפועל היוצא הוא, כי העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות. קרקעותהפקעה