קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת דיווח על חילופי משרה בחברה: 1. רשות ניירות ערך הטילה על העותרת (להלן - ברן) עיצום כספי בסך כולל של 388,800 ₪. ברן עותרת להשבת מלוא סכום העיצום הכספי, ולחלופין להקטנתו ולהשבת היתרה. 2. פרופ' זוהר גושן, יו"ר רשות ניירות ערך, הודיע לברן במכתב מיום 14.12.08 על החלטת הרשות להטיל עליה עיצום כספי בעקבות הפרת הוראות בחוק ניירות ערך, התשכ"ח - 1968 (להלן - החוק) ובתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש"ל - 1970 (להלן - התקנות). 3. כהונתם של שני דירקטורים חיצוניים (להלן - דחצ"ים) בברן - ה"ה שלמה אהרונישקי ויוסי שחק - פקעה ביום 10.5.08 לאחר שהשלימו שלוש שנות כהונה. בהתאם לתקנה 34 לתקנות, הייתה צריכה ברן לדווח על הפסקת כהונתם לכל המאוחר ביום 11.5.08. ברן עשתה כן רק ביום 7.7.08. בכך הפרה את הוראות סעיף 36 לחוק ותקנה 34 לתקנות, הפרה נמשכת כמשמעה בסעיף 52יז לחוק, שנמשכה 56 ימים. 4. אֵלו עיקרי טענותיה של ברן: א. לפי סעיף 245(א) לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן - חוק החברות), פקעה מאליה כהונתם של שני הדחצ"ים ביום 10.5.08 עם תום שלוש שנות כהונתם. היה זה בידיעת הכלל, שכן מעת הדיווח על מינויים כדחצ"ים ביום 10.5.05 ברור שהמינוי עתיד לפקוע מאליו אלא אם כן יחודש. הדיווח על פקיעת הכהונה ניתן איפוא בפועל בעת הדיווח על המינוי, והדיווח הנוסף הריהו בבחינת תזכורת בלבד, איננו בגדר דיווח מהותי נדרש, וממילא לא נגרם נזק מחמת אי-הדיווח. ב. החלטת רשות ניירות ערך בטלה, מכיוון שלשם יישום סמכותה להטלת עיצום כספי, אמורה הייתה להתלוות סמכות להפחתת העיצום הכספי מכוח תקנות; ואֵלו לא הותקנו עדיין. ג. רשות ניירות ערך לא הפעילה שיקול דעת סביר ומידתי ולא יישמה את אמות המידה שהיא עצמה קבעה בטיוטת התקנות להפחתת סכום העיצום הכספי. ד. על חברות ציבוריות אחרות אשר כשלו באי-פרסום דוחות כספיים במועד, הוטלו עיצומים כספיים בשיעורים נמוכים במידה משמעותית מן העיצום הכספי שהוטל על ברן; והרי זו הפליה פסולה. 5. בחנתי את הטענות הללו לאור האמור בעתירה, בכתב התשובה, ובשים לב לדברי באי- כוחם המלומדים של הצדדים במהלך הדיון. אדון בטענות כסידרן: א. מכוחו של סעיף 36 לחוק הותקנו תקנות, ובהן תקנה 34, אשר קובעת מהם האירועים הטעונים דיווח בשל חילופי נושאי משרה בכירים בתאגיד. באופן מפורש עוגנה שם חובת הדיווח לגבי נושא משרה בכירה בתאגיד שחדל לכהן בתפקידו, ולפי תקנה 1 לתקנות, הדחצ"ים דנן באים בגדרו של נושא משרה בכירה. לא בעניין פורמלי גרידא עסקינן, אלא ב"עניין חשוב", כמשמעוֹ בסעיף 36(ג) לחוק. על מנת לקבל החלטה מוּשׂכּלת, שוקלים המשקיעים בין היתר מיהם נושאי המשרה הבכירים בחברה, מהם כישוריהם, ומה טיב הפיקוח החיצוני על פעילותה של החברה. בעיני המשקיעים יש חשיבות למיומנותו של נושא המשרה הבכירה, לטעמיה של פרישתו וכיוצא באלה. במיוחד כך לגבי דח"צ, בשים לב להוראות המיוחדות בקשר למינויו, כישוריו, מגבלות על פעילות החברה בהעדר דחצ"ים ועוד. אין ספק איפוא מבחינה פורמלית ומבחינה מהותית כאחד, כי מועד סיום כהונתו של דח"צ הרי הוא מידע חשוב הטעון גילוי. שני הדחצ"ים שפרשו הותירו את ברן ללא יכולת לאשר עסקאות, שינו את הרכבו של הגוף המנהל את ענייני החברה וגרעו מן הדירקטוריון את המיומנות הפרסונלית שלהם, מבלי שניתן דיווח לציבור על הדבר הזה, ובאופן שמנע מן המשקיעים לכלכל את צעדיהם בהתאם. אני דוחה את טענת ברן על כך שפקיעת כהונת הדחצ"ים הנ"ל הייתה בידיעת הציבור מכיוון נעשתה מכוח החוק בחלוף שלוש שנים מיום מינויים. ברי כי אין להטיל את הנטל בעניין זה על ציבור המשקיעים ואין מקום לסמוך על זכרונם. לא בכדי הוטלה האחריות בעניין זה על התאגיד, הוא הגורם היעיל שבכוחו ליתן הודעה כנדרש על פקיעת הכהונה. אין לדעת אם נגרם נזק למאן דהוא, ברם, כפי שטען ב"כ הרשות, גם לנהג אוטובוס שנהג במשך 56 ימים ללא רישיון נהיגה ולא גרם לתאונת דרכים כלשהי, אין מחילה על עצם הפרת החוק. אין בלשון התקנות ולא בהיגיון שבבסיסן כדי לצמצם את פרשנות המונח "פרישה" שבתקנה 34(א) רק לסיום הכהונה בשל פיטורין, וכדי לשחרר את החברה מחובת הדיווח בהסתמך על מועד הפקיעה הסטטוטורי בחלוף שלוש שנים מעת המינוי. "חדל נושא משרה בכירה או דירקטור חליף בתאגיד לכהן בתפקידו" נאמר שם, חדילה שנובעת מכל סיבה שהיא - התפטרות, פיטורין, תום הסכם התקשרות, פקיעה, הפסקה או סיום כהונה (מ' ימין וא' וסרמן, תאגידים וניירות ערך, 455, התשס"ז - 2006). גם אין במינוי של דחצ"ים חדשים כדי לרפא את הפגם. נושא הדיווח חשוב דיו מכדי להותירו לשיקול דעתו של כל תאגיד. הפגם שנפל מעיד על קיומה של תקלה בהתנהלות התאגידית של ברן ואין הצדקה - פורמלית או מהותית - לעבור עליו לסדר היום. ב. הטלת העיצום הכספי נעשתה כאמור מכוחה של הוראת סעיף 52טו לחוק; שיעורו נקבע לפי התוספת השישית לחוק, בהתאמה ובאופן יחסי להון העצמי של ברן. ודוק, סעיף 52יח(ב) ו-(ג) קובע לאמֹר: (ב) הרשות אינה רשאית להטיל עיצום כספי הנמוך מהעיצום הכספי הקבוע בפרק זה אלא לפי הוראות סעיף קטן (ג). (ג) שר האוצר, בהסכמת שר המשפטים, רשאי לקבוע בתקנות מקרים, נסיבות ושיקולים שבשלהם ניתן יהיה להטיל עיצום כספי בסכום הנמוך מהקבוע בחוק זה, ובשיעורים שיקבע. אמת נכון הדבר, כטענת ברן, החוק מאפשר עקרונית להפחית משיעורו של העיצום הכספי. ברם, תקנות הפחתה שכאלו טרם הותקנו. הכנסת אישרה אמנם טיוטה של תקנות הפחתה, אך כל עוד לא הותקנו התקנות הללו, חזקה מצוותה של הוראת סעיף 52יח(ב) הנ"ל: "הרשות אינה רשאית להטיל עיצום כספי הנמוך מהעיצום הכספי הקבוע בפרק זה". אכן, דומני, מחד גיסא, לא יהיה זה סביר לעכב את התקנתן של תקנות ההפחתה עד בלי די, ללא סיבה מספקת שתוכל להניח את הדעת. אך מאידך גיסא, תקנות ההפחתה אינן חיוניות לצורך ביצוע החוק (בכך נבדל העניין הנדון כאן מזה שנדון בבג"ץ 28/94 צרפתי נ' שר הבריאות, פ"ד מט (3) 804 (1995)). החוק במתכונתו הנוכחית מגלם בתוכו את התנאים להטלת עיצומים ואת אמות המידה לקביעת שיעורם. ההפחתה היא עניין נלווה ולא הכרחי. כפי שהיטיב ב"כ הרשות להראות, נדונה בשעתו בוועדת הכספים בכנסת השאלה האם לעכב את אישור תיקון החוק לגבי העיצום כספי עד להתקנתן של תקנות ההפחתה. חברי הכנסת נתנו דעתם על העניין הזה והחליטו לאשר את הוראות החוק לגבי העיצום הכספי וליתן להן תוקף מחייב גם בטרם הותקנו תקנות ההפחתה (פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 7.5.07). הלכה למעשה, על-פי לשון החוק ועל-פי תכליתו, אפשר להפעילוֹ גם בטרם הותקנו תקנות ההפחתה; ניתן להטיל את העיצום הכספי. ג. עקרון חוקיות המינהל אינו מאפשר לרשות ניירות ערך לעשות כרצונה, ליתן הנחה לחברה פלונית או לקבוע תוספת לחברה אלמונית. החלטה על הפחתת העיצום הכספי שאינה מעוגנת בתקנות ההפחתה, הריהי חריגה מן הסמכות שהוענקה לרשות בחוק. ממילא, משלא ראתה רשות ניירות ערך להפחית מסכום העיצום הכספי, לא נפל פגם בהחלטתה. שיעורו של העיצום הכספי על עצם ההפרה, כמו גם על התוספת בגין הפרה נמשכת (סעיף 52יז לחוק), לא בא בהפתעה ולא נקבע בשרירות. חישובו נעשה בריש גלי על-פי התוספת השישית לחוק, בהתאם להון העצמי של התאגיד הנדון. ככזה, אין לומר על העיצום הכספי כי אינו סביר או שאינו מידתי. בהקשר זה, הוסיף וטען ב"כ ברן במהלך הדיון, בהתבסס על לשון סעיף 52טו(א) לחוק, שלפיו "רשאית" הרשות להטיל עיצום כספי, כי זו לא הפעילה שיקול דעת, לא מיצתה את הדיבּר "רשאית", הסתפקה במידתיות ובסבירות המובנית לשיטתה בחוק באשר לשיעורו של העיצום הכספי, אך לא שקלה כדבעי את עצם הטלתו. אינני מקבל את הטענה. פרוטוקול הוועדה המיוחדת להטלת עיצום כספי מיום 12.11.08 בעניינה של ברן מדבר בעד עצמו ומלמד על שיקול הדעת שהופעל עובר להחלטת הרשות. לא כמצוות אנשים מלומדה דנו חברי הוועדה המיוחדת בעניין, ההחלטה לא ניתנה באופן אוטומטי, קדם לה ויכוח, דיון על סוג ההפרה, יסודותיה, השלכות אפשריות, לובנו שאלות עובדתיות ומשפטיות. רק לאחר כל הדברים האלה התקבלה ההחלטה. כנימוק לצורך "בהפעלת שיקול דעת זהיר ומבוקר" (כלשון סעיף 35 (א) לעתירה) טענה ברן כי הטלת העיצום הכספי היא "נגזרת של הליך פלילי מקוצר ומחמיר" (שם); ולא היא. מבלי לגרוע מחשיבות שיקול הדעת ומעוצמת הסנקציה, הרי שמדובר בהליך מינהלי, בלי סממנים פליליים כלשהם. זה דברוֹ וזו מגמתו של המחוקק, ליצור כלי מינהלי יעיל, מהיר ומרתיע לאכיפת החוק. לצורך ביצועו הוסמכה רשות ניירות ערך לפעול לשם "שמירת ענייניו של ציבור המשקיעים בניירות ערך" (סעיף 2 לחוק; ראו את דברי ההסבר להצעת חוק ניירות ערך (תיקון 28) (עיצום כספי), התשס"ה - 2005, ה"ח התשס"ה 169 עמוד 592). לא כשופטת בין שני יריבים ניצים דנה רשות ניירות ערך בשאלה האם בנסיבות מסויימות יש מקום להטיל עיצום כספי. לא ב-Lis עסקינן. רשות ניירות ערך פועלת בכאן כגורם רגולטורי ומסדיר בשוק ההון בבחינת השאלה האם התקיימו התנאים המאפשרים הטלת עיצום כספי. זהו תפקיד של פיקוח ואכיפה ודבר אין לו עם הליכים משפטיים פליליים. המחוקק גם ידע להבחין "גאוגרפית" בין זה לזה. פרק ח'3 לחוק עניינו ב"עיצום כספי" במישור המינהלי, להבדיל מפרק ט' שעניינו ב"עונשין", בעבֵרות פליליות ובעונשי מאסר וקנס. הדגש בהליך המינהלי הוא על מניעת הסכנה לציבור, בעוד הדגש בהליך הפלילי הוא על האשמה הנלווית להתנהגות. ממילא, אין נפקות לטענת ברן על כך שלא התקיים כביכול "יסוד נפשי", כי ביצעה את ההפרה שלא ביודעין. די בעצם ההפרה, אין צורך בידיעה על ההפרה. כיוצא בזה לעניין הנזק. כאמור לעיל, על מנת להטיל עיצום כספי אין צורך בהוכחת נזק. ד. כנאמר לעיל ובדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל, שיעורו של העיצום הכספי, נקבע בחוק, בתקנות ובתוספת, בסבירות ובמידתיות, על דרך של הסדר פרוגרסיבי, בהתאם לחוסנו הפיננסי של התאגיד כפי שהוא משתקף בהונו העצמי. אין מקום אפוא לטענה על יחס מחמיר או שרירותי כלפי ברן. שיעורו של העיצום הכספי שהוטל עליה הוא גבוה, אך סכום הכסף הוא פועל יוצא מן ההון העצמי של ברן. אין מדובר בהפליה פסולה בין שווים, אלא בהבחנה כשרה בין שונים, המעוגנת בחוק. 6. העיצום הכספי על ברן בסך של 388,800 ₪, הוּטל אפוא כדין. העתירה נדחית. ברן תישא בהוצאות העתירה וכמו כן תשלם לרשות ניירות ערך שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.משרה