סעד החזר כספי סמכות עניינית ביהמ''ש לעניינים מנהליים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד החזר כספי סמכות עניינית ביהמ''ש לעניינים מנהליים: לפניי בקשה לסילוק עתירתה של העותרת על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים. העתירה אשר הוגשה ביום 6.1.2009 כוונה נגד החלטות המשיבה מיום 23.11.2008 על פיהן חויבה העותרת בהיטלי פיתוח (תיעול, סלילה, מדרכה) בסכום של 1,966,977 ₪, וזאת על פי חוק העזר לראשון לציון (תיעול) התשנ"ה- 1994 וחוק העזר לראשון לציון (סלילת רחובות), התשנ"ו- 1995. זאת בגין שטח קרקע פנוי של 30.393 דונם הנמצא בחלקות 13 ו- 467 בגוש 3925 ראשון לציון (להלן: השטח), שהעותרת הינה בעליו. 3. על השטח נשוא העתירה חלה תכנית רצ/85/1 שפורסמה למתן תוקף ב- 29.4.2002. על פי טענותיה של העותרת, כל השטח מיועד על פי התכנית להפקעה- חלקו להסדרת מערך הדרכים הגובלות וחלקו להפקעה לחניון ציבורי למשתמשי תחנת הרכבת "ראשונים". במקביל לתב"ע שבתוקף, תיכננה העותרת תכנית חדשה ביחס לשטח בלבד שתייעד את השטח גם לחניון ציבורי וגם לשימושים נוספים ובהם פרויקט רב מפלסי משולב של מסחר, משרדים ותעסוקה. לטענת העותרת, עקב מחלוקת שנתגלעה בין המשיבה לבינה באשר למימון עלויות בניית החניון הציבורי, פתחה המשיבה בהליכי הפקעתו של השטח. בגין הודעת ההפקעה שנשלחה אליה, הגישה העותרת את עת"מ 1286/02 בה התבקש בית המשפט להורות על ביטול ההפקעה. בסיכומו של הדיון בעתירה הוסכם בין הצדדים כי בשלב זה תקבל המשיבה חזקה בקרקע המיועדת להכשרת מגרש החנייה לפי התכנית התקפה, אולם עד להחלטה סופית בתכנית המתוכננת לא יושלמו הליכי קנייה והפקעה. בעקבות ההסכמה החל מו"מ בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין בעת"מ 1144/02. 4. העותרת טוענת כי מכוח ההסכמות בין הצדדים ופסקי הדין שלעיל, אמורים היו ההיטלים בגין פיתוח השטח להיות משולמים רק בעתיד, כאשר העותרת או מי שייכנס בנעליה, יממש את הבנייה, וכי כל עוד בשטח נשוא העתירה נעשה שימוש לצרכי כביש וחניון, פטור השטח מהיטלים. 5. לאור האמור לעיל הופתעה העותרת לטענתה לקבל מהמשיבה ביום 25.8.2008 הודעה לפיה היא חייבת בהיטלי פיתוח בגין כל שטח החלקות. העותרת כפרה בחיוב שהוטל עליה בנימוק כי הוא מנוגד לפסקי הדין ולהסכמות ובטענה כי השטח נשוא החיוב הינו שטח המופקע דה פקטו ומשכך אין חייבו בהיטלי פיתוח. על אף מחאתה, שילמה את מלוא סכום חיוב שהוטל עליה. 6. בעתירה שהגישה העותרת התבקש בית המשפט להצהיר על כי דרישת התשלום שהוציאה המשיבה לעותרת הינה בלתי חוקית, להורות על ביטול הדרישה וכתוצאה מכך על השבת כל כספי ההיטל ששילמה העותרת למשיבה. עוד התבקש בית המשפט לקבוע כי ככל שיימצא כי העותרת חייבת בתשלום ההיטלים, תחויב המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה בשטח לחניון ולדרכים. 7. ביום 19.3.2009 הגישה המשיבה בקשה לסילוק העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. בבקשה טענה המשיבה כי משביקשה העותרת להורות על השבת כספים ששולמו על ידה בגין היטלי פיתוח, היה עליה לפנות במסגרת תביעת השבה רגילה לבית משפט אזרחי רגיל בהתאם לגובה תביעתה. המשיבה הפנתה בבקשתה לפסיקתו של בית המשפט העליון ממנה ניתן ללמוד, לדידה, על כי סעד להשבת כספים ששולמו לרשות מקומית בגין תשלומי חובה עירוניים נתון לסמכותו העניינית של בית המשפט האזרחי. בתגובה לבקשה טענה העותרת כי מדובר בעתירה מנהלית המצויה בסמכות בית משפט זה, שכן עיקרה של העתירה הינו המעשה המנהלי של הרשות. העותרת טענה כי הסכסוך על פי עילתו ומהותו נתון לסמכות בית משפט זה וכי אין מדובר בתביעת השבה אלא בתקיפת חוקיותו וסבירותו של המעשה המנהלי. בנוסף לתגובתה הגישה העותרת בקשה לתיקון העתירה באופן שיימחקו הסעדים אותם דרשה בעותרת לעניין השבת התשלום ששולם ויוותרו הסעדים הנוגעים להצהרה כי דרישות התשלום הינן בלתי חוקיות. ביום 18.5.2009 קבעתי כי עובר לדיון בעתירה אדון בבקשתה של המשיבה למחיקת העתירה בגין העדר סמכותו של בית משפט זה. דיון 10. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה וכי דין העתירה להימחק בשל העדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה. 11. העותרת לא הכחידה כי שילמה למשיבה את היטלי הפיתוח שהוטלו עליה. לפיכך במסגרת העתירה ד'כאן דרשה העותרת כי יושבו לה הכספים אשר שולמו. הטענות בדבר העדר סבירות החלטתה של המשיבה לחייב את העותרת בהיטלים ובדבר אי חוקיות הדרישה הינן העילות עליהן מסתמכת העותרת לקבלת הסעד האמור, אלא שסמכותם של בתי המשפט נגזרת מהסעד המבוקש ולא מהעילה דווקא. לעניין זה נקבע לא אחת על ידי בתי המשפט כי שעה שהסעד המבוקש הינו השבתו של סכום כסף, תהא הערכאה המוסמכת לדון בתביעה הערכאה האזרחית גם אם העילות עליהן מבוססת התביעה הינן עילות מתחום המשפט המנהלי. יפים לכך הדברים שנכתבו ברע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל אגף, פ"ד מד(3), 812 ,עמ' 816-817, ולפיהם: "קיצורו של דבר: מדובר לפנינו בהליך אזרחי שבו תובעת המבקשת מן המשיבה סכום כסף, אף על פי שכדי להגיע למתן הסעד לו עותרת המבקשת יהא על בית המשפט לדון בשאלות מתחום המשפט המינהלי; בגישה זו שאנו נוקטים אין רבותא וכבר פסקנו שרשאי בית המשפט האזרחי להעניק לפלוני סעד כספי בגין מעשה עוולה שבוצע על ידי רשות ציבורית באי שימוש נאות בשיקול הדעת שהוקנה לה על פי החוק: ע"א 862/80 פד"י לז(757 (3 ובעקרון אין המקרה שלפנינו שונה מן המקרה ההוא, אפילו בהנחה בה נדון בסמוך, שבסמכות שבשיקול דעת קא עסקינן". 12. העותרת טוענת כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירתה מבוססת על פרט 8 לתוספת הראשונה אשר מסמיכה את בית המשפט לדון ב: (א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לענין זה, "אישור" - בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר. אלא שככל שהפכתי בעתירה שהוגשה מצאתי כי בחינת החלטת הרשות בעניינה של העותרת הינה אך ורק שלב הכרחי בבחינת זכאותה של העותרת לסעד המבוקש על ידה- הוא השבת הכספים ששילמה למשיבה בגין היטלי הפיתוח שנדרשו ממנה. במצב נתון זה בו בחינת החלטתה של הרשות נדרשת לצורך ההכרעה בתביעת ההשבה, אין מנוס מלהגיע למסקנה כי בית המשפט לעניינים מנהליים חסר סמכות לדון בעתירה. כך גם נקבע ברע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, : "...מאז חקיקתו של החוק הוא תוקן מספר פעמים באופן שהוקנו לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכויות נוספות (ראו לאחרונה, חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה-2005, ס"ח 2020, מיום 8.8.05). בין יתר סמכויות רשאי בית המשפט לעניינים מינהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות (פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, וכן הוראות נוספות בתוספת הראשונה שאינן מתייחסות לזהות המחליט, אלא לנושא ההחלטה, ושלפי אופיו המחליט הוא רשות מקומית). לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית.(ההדגשה אינה במקור- מ.ר). 13. העותרת טענה כי יש להבחין בין פסקי הדין שלעיל לבין המקרה הנדון. אלא שככל שבחנתי את טענותיה של העותרת לא מצאתי מהן ההבחנות אותן מצאה העותרת כרלוונטיות לענייננו. הדברים האמורים לעיל מתחדדים עוד יותר שעה שבוחנים את נימוקיה וטענותיה של העותרת. העותרת לא טענה רק לביטול דרישות התשלום אלא טענה גם לחיובה של המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהאחרונה עושה במקרקעין שבבעלותה. יתרה על כן, העתירה מסתמכת על פרשנות ההסכמים שנחתמו בין הצדדים ועל בחינת המצב העובדתי בשטח. נדמה שגם מסיבות אלו, אכסניית בית המשפט האזרחי עשויה להתאים עוד יותר לבירור המחלוקת שלפניי. 14. הנה כי כן, מצאתי כי נוכח הסעד שהתבקש על ידי העותרת לא מוסמך בית משפט זה לדון בעתירה שהוגשה (ראו גם את רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר ואח' . פ"ד נט(5), 473). 15. העותרת הגישה כאמור בקשה לתיקון כתב העתירה כך שיושמט ממנה סעד ההשבה ויוותר הסעד ההצהרתי שעניינו ביטול החלטת המשיבה. אינני יכולה לקבל את הבקשה. מששולמו הכספים נשוא העתירה, ברי כי מטרתה היחידה של העותרת במחלוקת שלעיל הינה השבתם של הכספים. הדיון בסעד ההצהרתי לא יסיים את המחלוקת בין הצדדים ואין לו כל ערך ללא קביעה אופרטיבית בדבר חובת המשיבה להשיב את הכספים שנגבו. משכך, הותרתו של הסעד ההצהרתי הינה בבחינת עקיפת הסעד הכספי שהוא עיקרה ולב לבה של העתירה שלפניי (ראו בעניין זה את האמור בע"א 279/82 פרידברג נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לט(2), 502). לאור כל האמור לעיל אני מוחקת את העתירה בזאת מחמת חוסר סמכות עניינית. העותרת תשלם את הוצאות המשפט של המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪+מע"מ. סמכות ענייניתבית המשפט לעניינים מנהלייםהחזר כספי