קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד כספי עתירה מנהלית: בעתירה זו שבפני מבקשת העותרת להורות למשיבה ליתן טעם מדוע לא תמלא ותבצע את החלטות ועדות השרים והחלטות הממשלה ולהעביר מידית לעותרת סכום של 3,358,723 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מבוא - רקע עובדתי: העותרת הינה המועצה הדתית יבנאל אשר הוקמה ופועלת מכוח חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] תשל"א-1971 (להלן: "חוק שירותי הדת"). המשיבה הינה הרשות המקומית, על פי דין, בתחום שיפוטה פועלת העותרת. בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק שירותי הדת, על המשיבה לשאת ב- 60% מתקציבה של העותרת. בשנת 2001 התכנסה ועדת השרים לתיקצוב המועצות הדתיות (להלן: "ועדת השרים") והחליטה מהם הסכומים שחייבת המשיבה להעביר לעותרת בגין חלקה בתקציב העותרת. בהחלטתה כללה גם את יתרת החוב משנת 1992 ועד לשנת 2000 כולל, וכן חישוב של החוב בגין שנת 2001. כך גם בשנת 2007 קבעה ועדת השרים את חלקה של המשיבה בתקציב העותרת. (ראה פרוטוקול ועדת השרים מיום 22/10/01 וכן פרוטוקול מיום 23/10/07). בשנים 2002, 2003, 2004, ו- 2006 נקבע תקציב העותרת ע"י שר הדתות, אשר קבע גם את חלקה של המשיבה בתקציב העותרת. (ראה מכתבי המשרד לענייני דתות מיום 3/9/02, מיום 16/11/02 וכן מיום 7/9/04). בשנת 2005 ובשנת 2008, הועבר נושא התקצוב להחלטת הממשלה אשר קבעה את חלקה של המשיבה בתקציב העותרת. טענות העותרת: [א] המשיבה אינה ממלאת אחר הוראות החוק, ואחר התחייבויותיה וסיכומיה עם העותרת, ובצורה שיטתית היא נמנעת במשך שנים להעביר ולשלם לעותרת את מלוא חלקה בתקציב, כמתחייב מהחלטת ועדת השרים ומהחלטות הממשלה. דבר הגורם לכך כי עובדיה של העותרת לא קיבלו את משכורתם באופן תקין וסדיר, ולעיתים אף לא קיבלו משכורות כלל. [ב] קשייה הכלכליים של העותרת נובעים באופן ישיר מהעדר העברת התקציב המלא על ידי המשיבה, הביאו לכך כי העותרת נקלעה לחובות כבדים. שירותי הדת הגיעו לסף קריסה. [ג] העותרת פנתה פעמים אין ספור אל המשיבה בבקשות חוזרות ונשנות להעביר לה את הסכומים אותם היא חייבת. אולם, כל פניותיה של העותרת הושבו ריקם. המשיבה מעבירה מדי חודש סכומים חלקיים ומזעריים, אם בכלל, באופן שרירותי. [ד] העותרת זכאית לקבל מהמשיבה את מלוא סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד. טענות המשיבה: המשיבה טענה כי דין העתירה להידחות מהטעמים הבאים: [א] העדר סמכות עניינית: הסעד המבוקש בעתירה הוא סעד כספי, ובית משפט לענינים מנהליים אינו מוסמך לדון בתביעה לסעד כספי. [ב] אי התאמה לעתירה מנהלית: העתירה אינה מכוונת נגד "החלטה", "מעשה" או "מחדל" קונקרטיים, והעותרת אינה מצביעה על החלטה אופרטיבית מסוימת. העתירה כללית ובלתי מפורטת ואינה עומדת בדרישת סעיף 5(ב) לתקנות בתי משפט המנהליים. [ג] העתירה הוגשה לפני שניתנה הסכמת הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, לפיה התדיינויות משפטיות בין המדינה לבין רשות מקומית יקדם לה ברור של טענות הצדדים ע"י פרקליטות המחוז בפני הממונה על המחוז במשרד הפנים. [ד] לגופה של עתירה, המשיבה טענה כי הינה רשות מקומית קטנה שאיננה משופעת בתקציבים, לכן נקלעה לגירעונות כספיים שנוצרו עקב הכנסות נמוכות בגין הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה של האוכלוסיה המתגוררת בישוב. עוד טענה כי העותרת מעולם לא שיתפה פעולה עם המשיבה כאשר קבעה את תקציבה והתעלמה מכל פניות המשיבה וקבעה את תקציב המועצה הדתית באופן עצמאי במנותק מיכולתה הכלכלית של המועצה המקומית. לבסוף טענה המשיבה, כי מעולם לא התחמקה מתשלום המגיע לעותרת על פי דין והעבירה לה סך של 4,712,823 ₪ בגין השנים 2000-1991 למרות מצבה הכלכלי הקשה ולמרות שלא קיבלה ממנה כל שירות. המשיבה אינה חייבת לעותרת כל סכום שהוא עוד. תשובת העותרת לבקשה: בתגובתה לבקשת המשיבה לדחיית העתירה על הסף, טענה העותרת כי העתירה מכוונת כנגד החלטתה, או שמא אי החלטתה, של המשיבה שלא להעביר את חלקה בתקציב העותרת. העותרת ביקשה לחייב המשיבה למלא אחר החלטות ועדת השרים והחלטות הממשלה, כפי שהיא מחוייבת על פי חוק. לחילופין, ביקשה העותרת להורות על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה. דיון: שאלת הסמכות: ראיתי תחילה לדון בשאלה האם לבית משפט זה הסמכות לדון בעתירה בשל כך שבתוצאות הדיון יש כדי לייתר את הדיון בכל הטענות האחרות. לצורך הכרעה בשאלת הסמכות יש להידרש לעתירה ולסעדים הנתבעים בה. המבחן בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד. לפיו הסמכות נקבעת על פי הסעד המבוקש בעתירה. (ראה: ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פד"י נא (2) 669; ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פד"י מא (3) 200 ; ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה ואח' ) בענייננו, העותרת מבקשת את בית המשפט להורות למשיבה להעביר לה מידית סכום של 3,358,723 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, זהו מהות כל הסעדים המבוקשים. לפיכך השאלה היא, האם התובענה שבנדון מסורה לסמכותו העניינית של בית משפט לעניינים מנהליים? סמכות בית המשפט לענינים מנהליים נקבעה בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים התש"ס - 2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים") שזו לשונו: "בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית); (2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי); (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית); (4) ענין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק". הגדרת סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים הובאה ברע"א 3879/05 עיריית חדרה ואח' נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (, ניתן ביום 12.7.05):   "בחקקו את חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, הבחין המחוקק - בין השאר - בין עתירות מינהליות לבין תובענות מינהליות. עתירות מינהליות, על פי סעיף 5(1) לחוק, מופנות נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה, קרי, תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית. תובענה מינהלית, לפי סעיף 5(3), עוסקת בעניין המנוי בתוספת השלישית לחוק, ולעת הזאת היא מצומצמת לעניין אחד - "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז" (ראו עע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' שבדרון (טרם פורסם) ). בענייננו אין עסקינן במכרז. לפיכך אין הוא בא בגדר התביעה המינהלית. אך גם בגדר עתירה מינהלית איננו בא, שכן אין כאן תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית, אלא תובענה כספית שההחלטה המינהלית נבחנת אגבית לה. עניין זה מצוי בסמכותם של בתי המשפט ה"רגילים", בהתאם לגובה התביעה הכספית, ולענייננו - בית משפט השלום". גם ברע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (, ניתן ביום 19.9.05), חזר בית המשפט העליון על ההלכה האמורה בקובעו: "... כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית". עיון בעתירה מלמד כי הסעד המבוקש, כפי שהובא בכותרת העתירה, איננו ראוי להתברר במסגרת עתירה מינהלית. העתירה איננה מכוונת כנגד החלטה ו/או מדיניות כזו או אחרת (עפ"י סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים), אלא בפנינו תביעה כספית. עיון בתוספות הראשונה והשלישית לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים מלמד, כי תובענה מסוג זה, אינה מנויה בהן. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט ר. שפירא בעת"מ 3395/06, עמותת אלסונדוס נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (, ניתן ביום 27.12.06), שם נאמר: "הסעד המפורש המבוקש בעתירה זו הוא סעד של תשלום כספי. לא ניתן לטעון כי הסעד המבוקש עניינו בהחלטה מנהלית בלבד, כאשר בית המשפט מתבקש להורות למשיב לשלם כספים המגיעים לעותרת, לטענתה. ענין זה, בשים לב לסעד המבוקש, צריך להתברר במסגרת של תביעה כספית. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו בית המשפט המוסמך לדון בתביעה לתשלום כספי, גם אם העילה בגינה נתבע הכסף, היא עילה מתחום המשפט המנהלי. ראה: בר"ע 6590/05, עיריית אשדוד נ. שמעון צרפתי בע"מ, ; רע"א 3933/05, ש.א.ב. חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ. עיריית באר-שבע, . בהתאם, סבור אני כי דין העתירה להדחות בהעדר סמכות עניינית לדון במחלוקת כעתירה מנהלית ועל העותרת להגיש תביעה לסעד כספי בבית המשפט המוסמך".  בענייננו העתירה עוסקת בסעד לפיו מתבקש בית המשפט להורות למשיבה לשלם לעותרת סכום כספי, סעד זה צריך להתברר במסגרת תביעה כספית, בפני בית המשפט האזרחי המוסמך. מעבר לנדרש, ראוי לציין כי אף העותרת סברה בעבר כי ראוי לברר את ענייניה כנגד המשיבה בבית המשפט האזרחי המוסמך, על כן הגישה בשנת 2002 כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה בבית משפט השלום בטבריה (ת.א. 1288/02) . בכתב התביעה אשר צורף כנספח ו' לעתירה טענה העותרת כי המשיבה חייבת לשלם לה סכום של 1,145,900 ₪, בגין חלקה של המשיבה בתקציב העותרת לשנים 1992-2001, כמתחייב מהחלטת ועדת השרים. בית משפט השלום בטבריה הורה על הפסקת ההליכים בתביעה זו על יסוד הסכמת הצדדים אשר ציינו, בין היתר, כי בעקבות הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, התבקשו הצדדים לפתור את הסכסוך בפני מוסדות הממשלה ולרבות משרד הפנים. בעתירה שבפנינו העותרת מבקשת להורות למשיבה לשלם לה סכום של 3,358,723 ₪, בגין חלקה של המשיבה בתקציב העותרת לשנים 1992-2008, כמתחייב מההחלטות שר הדתות, ועדת השרים והחלטת הממשלה. המדובר בתביעה כספית זהה לתביעה שכבר הוגשה בעבר ע"י העותרת (ת.א. 1288/02), בתוספת סכומים שעל פי הנטען חייבת המשיבה בגין חלקה בתקציב העותרת לשנים 2002-2008. סעיף 7 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 קובע: "7. עיון בעתירה עתירה תובא, בהקדם האפשרי, לעיון בית המשפט, והוא רשאי - (2) למחוק או לדחות עתירה - כולה או מקצתה - על הסף, על פי כתב העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט; " לפיכך ובהתאם לנימוקים המפורטים מעלה, אני מורה על דחיית העתירה על הסף וזאת מחוסר סמכות עניינית. על העותרת להגיש את התביעה לסעד כספי בבית המשפט האזרחי המוסמך. בשל תוצאה זו אליה הגעתי הרי שהדיון ביתר טענות הצדדים מתייתר. בנסיבות אני מורה להשיב לעותרת את האגרה. אני מחייבת את העותרת לשלם למשיבה סך של 4,000 ₪ ומע"מ כחוק, בגין הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד. עתירה מנהלית