המבחן לעניין קיומה, או אי קיומה, של זכות ערעור נגזר כידוע מן השאלה אם מדובר ב"פסק דין" (שהערעור עליו הוא בזכות) או שמא ב"החלטה אחרת" (שאין ערעור עליה אלא ברשות). ההבחנה בין זה לבין זו טמונה בשאלה "... אם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין. השאלה היא אפוא שאלת סופיות הדיון, ובעניין זה אמת מידה חשובה גלומה ב"מבחן הסעד" כנקודת ציון המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור ברשות ערעור בזכות: בפני בקשה למחיקת כתב הערעור שהוגש בתיק ע"ע 272/09, מהטעם ש"פסק הדין החלקי" מושא הערעור מהווה "החלטה אחרת" ולא "פסק דין". רקע ביום 16.2.79 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה והמעסיקים הציבוריים לבין ההסתדרות הכללית ואיגוד המשפטנים (להלן - "הסכם 1979"), המתיר העסקת משפטנים בשירות המדינה בחוזה מיוחד, לפי שכר ההסכמים הקיבוציים ובתוספת 15% "כפיצוי על העדר הקביעות והעדר זכויות סוציאליות" (להלן - "התוספת"). ביום 14.12.06 נחתם הסכם קיבוצי נוסף, במסגרתו בוטלה הזכאות מכוח הסכם 1979 ונקבע כי התוספת תשולם - לפי התנאים שנקבעו באותו הסכם - החל מיום 1.1.99 בלבד. בבית הדין האזורי בירושלים אוחדו תביעותיהם של כ - 450 תובעים, אשר עתרו לקבלת התוספת גם טרם יום 1.1.99. לבקשת הצדדים פוצל הדיון, "כך שתידון בתחילה השאלה האם זכאים התובעים לתוספת שכר בסך של 15% מכוח הסכם 1979... ובאילו תנאים. רק לאחר מכן, ואם ייקבע כי התובעים אכן זכאים לה, ייעשו החישובים המתאימים לגבי כל תובע/ת ותובע/ת" (החלטה מיום 14.6.06, כפי שצוטטה בסעיף 1 לפסק הדין החלקי). במסגרת "פסק הדין החלקי", שניתן ביום 22.4.09, קבע בית הדין האזורי (הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור גב' רקנטי ומר יערי; עב' 1933/01) כי "התובעים העומדים בתנאי הסכם 1979 זכאים לתוספת מיום 16.2.1979, ובכפוף למועד תחילת עבודתם אצל הנתבעת. עמידה בתנאי ההסכם פירושה: העסקה בחוזה מיוחד על פי תקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה, בכל הדרגות, ועבודה בשירות המדינה במשך 3 שנים, גם אם לא נחתם עם העובד חוזה מראש ל - 3 שנים". ביום 20.5.09 הגישה המשיבה "כתב ערעור" על פסק הדין החלקי. ביום 7.9.09 הגישו המבקשים את הבקשה שבפני, למחיקת כתב הערעור. טענות הצדדים המבקשים טוענים כי הפסיקה מבחינה בין "פסק דין חלקי" ל"החלטה אחרת" באופן שרק החלטה המסיימת את הדיון בסעד נפרד תסווג כפסק דין חלקי, בעוד שהחלטה במסגרתה הוכרעה פלוגתא, המשמשת רק כמנגנון לבירור הסעד הסופי, תיחשב כ"החלטה אחרת". באותו אופן, החלטה שאינה בגדר קביעה אופרטיבית מיידית, המקנה לתובע זכות לסעד כספי מוגדר, היא "החלטה אחרת". גם החלטה הקובעת סעד הצהרתי שניתן להבינו בדרכים שונות, המצריך קביעות נוספות, הינה בגדר "החלטה אחרת". המבקשים מוסיפים וטוענים כי במקרה שלפנינו מדובר בהחלטה הקובעת חבות כללית ועקרונות כלליים מנחים, לפיהם יש לשלם את התוספת. הקביעה אינה מקנה למי מן התובעים זכות מיידית לסעד כספי, אלא משמשת כמנגנון להכנת בירור הסעד הכספי הסופי שיינתן לתובעים. המבקשים מדגישים כי גם הסעדים ההצהרתיים שהתבקשו טרם ניתנו לתובעים באופן סופי, שכן טרם נקבעה זכאותו של כל תובע בנפרד לתוספת לפי נתוניו. המשיבה סבורה כי הערעור הוגש כדין. המשיבה מדגישה כי רוב התביעות הוגשו כתביעות לסעדים הצהרתיים בלבד, ללא כימות כלשהו. לפנים משורת הדין, לא עמדה המשיבה על כימות התביעות אלא הסכימה לפיצול הדיון כמפורט לעיל. הגשת הבקשה למחיקת הערעור עומדת בניגוד להסכמה זו, שכן דיון ארוך וממושך בתחשיבים כספיים מסובכים, לגבי מאות תובעים, עשוי להתייתר ככל שיתקבל הערעור בשאלה העקרונית. המשיבה הוסיפה כי משך חודשים ארוכים הסכימו המבקשים כי מדובר ב"פסק דין חלקי" אשר קיימת לגביו זכות ערעור, ושינו עמדתם בקשר לכך רק סמוך להגשת בקשתם. המשיבה הדגישה עוד כי במקרה זה ההבחנה אינה בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת", אלא בין "פסק דין חלקי" ל"החלטה אחרת", כאשר המבחן שנקבע לצורך כך הוא האם ניתן לאחד הצדדים סעד סופי אותו ביקש במסגרת כתבי טענותיו. בכתבי התביעה מושא הליך זה עתרו התובעים לקבלת סעד הצהרתי - בדבר זכאותם לתוספת - כסעד נפרד, כאשר פסק הדין החלקי מהווה הכרעה סופית בכך. אין מדובר לפיכך בתביעה לסעד כספי - אשר הדיון בה פוצל באופן שתחילה תידון השאלה העקרונית ולאחר מכן החישובים הכספיים - אלא בפיצול דיון בין סעדים שונים ונפרדים שנתבעו בכתב התביעה. לחלופין, ביקשה המשיבה כי תינתן לה הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, בהתחשב בטעותה - לה היו שותפים גם בית הדין האזורי עצמו והמבקשים - בסיווג "פסק הדין החלקי" כ"פסק דין" שיש עליו ערעור בזכות. עוד הדגישה כי בנסיבות העניין לא נפגע אינטרס ההסתמכות של המבקשים; כי סיכויי הערעור טובים; וכי מורכבותה של מלאכת הכימות מצדיקה קיום דיון בערעור טרם הוכחת התביעה הכספית של כל אחד מהתובעים. 10. המבקשים, בתגובתם לתשובת המשיבה, חזרו על עמדתם כי קביעתו העקרונית של בית הדין האזורי מהווה רק שלב ראשון לקראת הדיון בזכאותם, שכן גם הסעדים ההצהרתיים שהתבקשו מחייבים הכרעה קונקרטית בעניינו של כל תובע. קל וחומר, כאשר קיימת בין הצדדים מחלוקת לגבי התנאים שנקבעו ב"פסק הדין החלקי" מושא הערעור, ומי מהתובעים עומד בהם. באשר לבקשה להארכת מועד - המבקשים סבורים שאין להיענות לה בהתחשב בסיכויי הערעור הנמוכים ונוכח שיקולי יעילות - על מנת למנוע התדיינות כפולה בשתי ערכאות (באשר לשיקול אחרון זה הבהירה המשיבה כי בית הדין האזורי ממילא עיכב את המשך ההתדיינות עד קבלת הכרעת בית הדין הארצי). הכרעה 11. כבר נקבע כי "המבחן לעניין קיומה, או אי קיומה, של זכות ערעור נגזר כידוע מן השאלה אם מדובר ב"פסק דין" (שהערעור עליו הוא בזכות) או שמא ב"החלטה אחרת" (שאין ערעור עליה אלא ברשות). ההבחנה בין זה לבין זו טמונה בשאלה "... אם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 756). השאלה היא אפוא שאלת סופיות הדיון, ובעניין זה אמת מידה חשובה גלומה ב"מבחן הסעד" כנקודת ציון המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" (ע"א 8521/03 תאגיד לאיסוף כלי משקה בע"מ נ. קראוס ואח', פ"ד נח(3) 289). 12. באשר ל"מבחן הסעד" הוסבר בפסיקה, כי "בפסיקתנו, וכן במשפט המשווה, נקבעת סופיות ההחלטה במהלך הדיון על פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו. זאת, משום שבית המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש... כך נבדל פסק הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד...לא ניתן אפוא לקבוע על יסוד מבחן הסעד אם החלטה היא פסק דין חלקי...או החלטה אחרת, אלא לאחר שהעמדת זה מול זה את כתב התביעה או את הסכם הבוררות לעומת ההחלטה. כך, כאשר הסעד המבוקש הינו הצהרה בדבר קיומה של זכות, הרי שהחלטה הקובעת את הזכות הינה פסק דין חלקי, ואילו בתביעה לאכיפת הזכות... הרי שההחלטה הקובעת את זכותו של התובע אינה אלא החלטה אחרת שתכליתה לאפשר בירור הסעד המבוקש" (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ. מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354). 13. בע"א 4540/04 מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ. אורבוך ואח', מיום 14.9.06, נדונה טענה להפרת זכויות יוצרים, כאשר במסגרת כתב התביעה צוין כי התביעה היא "כספית, למתן חשבונות, צו מניעה וצו הצהרתי". בשלב ראשון נתן בית המשפט המחוזי "פסק דין חלקי" כי "בספריהם של הנתבעים היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע", והמשך הדיון הועבר לשופט אחר לצורך פסיקת התרופות המתאימות. בית המשפט העליון קבע, מיוזמתו, כי אין זכות ערעור על "פסק הדין החלקי" שכן למעשה הינו "החלטה אחרת". במילותיו: "כידוע, לעניין ההכרעה האם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת, אין חשיבות לכותרת שניתנה להחלטת בית המשפט כשלעצמה. אם לאור תוכן ההחלטה ומהותה היא רק שלב ביניים לשם קביעת הסעד הסופי, הרי שהיא איננה פסק דין חלקי אלא החלטה אחרת ונדרשת הגשת בקשת רשות ערעור... לוז המחלוקת בין הצדדים בשאלה שלפנינו הוא האם הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן בבית המשפט המחוזי הינו סעד מיוחד ונפרד (ואז זהו פסק דין חלקי) או שמא רק מנגנון לקראת בירור הסעד הסופי שניתן בתובענה (ואז זוהי החלטה אחרת). טיבו של הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן מתגלה מעיון בתיק בית המשפט המחוזי... המסקנה העולה מיישום אמות מידה אלה לענייננו, בהתחשב ברקע למתן הסעד ההצהרתי בהחלטה כפי שפורט לעיל (כאשר הסעד ההצהרתי לא נתבע בכתב התביעה המקורי אלא רק בכתב התביעה המתוקן, כתחליף לצווי מניעה שהתבקשו נגד המדינה - ס.ד.מ), היא כי הסיווג הנכון להחלטת בית המשפט המחוזי הוא כהחלטה אחרת. שלושה טעמים מצטברים עומדים ביסוד מסקנתי: ראשית, הקביעה בדבר הפרת זכויות היוצרים אינה בגדר סעד עצמאי העומד על רגליו שלו; שנית, הקביעה איננה קביעה אופרטיבית מיידית המקנה לתובע זכות לצו מניעה מוגדר או לסעד כספי מוגדר בשלב זה של ההתדיינות; שלישית, הקביעה במהותה נועדה לשמש שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי". 14. לאחר שקילת טענות הצדדים על בסיס הפסיקה שפורטה לעיל (ופסיקה נוספת של בית המשפט העליון ובית דין זה), אני סבורה כי "פסק הדין החלקי" מיום 22.4.09 הנו "החלטה אחרת" ולא "פסק דין", ולכן אין זכות ערעור עליו ודין הערעור להימחק. שוכנעתי כי הסעד ההצהרתי שניתן על ידי בית הדין האזורי אינו עומד בפני עצמו כסעד הצהרתי עצמאי וסופי; אינו מהווה "קביעה אופרטיבית מיידית המקנה לתובע זכות" מוגדרת; אינו מתייחס לעמידתם של התובעים בתנאים שנקבעו אלא מהווה פרשנות עקרונית ראשונית על בסיסה תיקבע הזכאות הפרטנית בהמשך; ומהווה לפיכך רק שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי. 15. הגם שחלק מהסעדים שהתבקשו בכתבי התביעה הינם "להצהיר שהוראות נספח ג' להסכם 1979 חלות על העסקת התובעים מיום חתימת ההסכם וכי התובעים זכאים לתשלום התוספת לתקופה שקדמה ליום 1.1.99", וכן "להצהיר שהוראות נספח ג' להסכם 1979 חלות על התובעים עד לקבלת כתב מינוי, וכי התובעים זכאים לתשלום התוספת עד למועד קבלת המינוי" - שוכנעתי כי קביעת בית הדין אינה מהווה את "סוף ההתדיינות" בסעדים אלה. ראשית, צודקים המבקשים כי הסעדים ההצהרתיים שהתבקשו מתייחסים לזכאותו הפרטנית של כל תובע ותובע, כאשר ביחס לכך עדיין לא ניתן כל סעד (ואף קיימת מחלוקת בין הצדדים מי מהתובעים עומד בתנאים לקבלת התוספת לפי "פסק הדין החלקי" מיום 22.4.09). שנית, הסעד ההצהרתי שניתן אינו מסיים את ההתדיינות בסעד עצמאי נפרד, אלא מהווה שלב ראשון - גם אם הכרחי וחשוב - לקראת בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה. דומה הדבר להחלטה הקובעת חבות בתביעת נזיקין טרם שנקבע גובה הנזק, החלטה שנחשבת לפי הפסיקה "החלטה אחרת" (ב"ש 130/87 שנסי נ. גלעדי, פ"ד מא(4) 707). זאת, להבדיל מהסיטואציה שנדונה בע"א 609/78 קן-תור נ. גלבוע, פ"ד לד(1)239, בו נקבע כי הסעד ההצהרתי בדבר קיומה של שותפות הינו סעד עצמאי ונפרד העומד בפני עצמו. 16. באשר לטענת המשיבה בדבר חוסר היעילות בהמשך הדיון בחישובים הפרטניים והסבוכים טרם שיאמר בית הדין הארצי את דברו בשאלה העקרונית - טענה זו אמנם שובת לב אך ניתן יהא להעלותה גם במסגרת בקשת רשות ערעור, ככל שתוגש. 17. אעבור אם כן לדון בבקשת המשיבה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. סמכות בית הדין להארכת מועד נקובה בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - "התקנות"), המאפשרת הארכת מועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו". במקרה שלפני, שוכנעתי כי יש הצדקה ליתן הארכת מועד, ולאפשר למשיבה להגיש כיום בקשת רשות ערעור. להלן הנימוקים לכך: אין חולק כי האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור נבע מסברתה של המשיבה כי "פסק הדין החלקי" מיום 22.4.09 אינו "החלטה אחרת" אלא פסק דין, שהערעור עליו הנו בזכות. הפסיקה קבעה כי טעות "שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית" יכולה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד (בש"א 1818/03 שלום נ. כונס הנכסים הרשמי, מיום 25.3.03). עוד נקבע כי טעות בסיווג החלטה כ"פסק דין חלקי" או "החלטה אחרת", בנסיבות בהן ההבחנה לא היתה ברורה מאליה, עשויה להיחשב כטעם מיוחד - בפרט כאשר הצד שכנגד טעה אף הוא בסיווג ההחלטה כך שלא נפגעה הסתמכותו על סיום ההליכים (בש"א 1337/06 מדינת ישראל נ. אורבוך, מיום 14.11.06). עוד יש לקחת בחשבון בהקשר זה כי בית הדין האזורי כינה אף הוא את ההחלטה כ"פסק דין חלקי" (ע"ע 220/08 שירותי בריאות כללית - ד"ר ודים צ'רקסקי, מיום 18.6.08). לאמור לעיל יש להוסיף את סיכויי הערעור וחשיבות העניין. כאמור לעיל, עסקינן בתביעות מאוחדות של 450 תובעים. בית הדין האזורי קבע קביעה עקרונית בהתייחס למבנה שכרם, שראוי כי ערכאת הערעור תיתן עליה דעתה כבר בשלב זה. 18. סוף דבר - הבקשה למחיקת הערעור מתקבלת והמזכירות תסגור את תיק הערעור. הדיון הקבוע ליום 29.12.09 בטל לפיכך. הבקשה להארכת מועד מתקבלת. המשיבה תגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 יום. בשלב זה אין צו להוצאות.רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור