קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת רישיון בגלל נקודות: עתירה זו מבקשת להציע פירוש לכללי הניקוד הנלווה להרשעה בעבירות תעבורה באופן שיפחית בשיעור ניכר את היקף הניקוד שנקבע לעותר בשל מספר עבירות שביצע. הנסיבות בין השנים 2004 - 2007 עבר העותר מספר עבירות תעבורה. ביום 25.11.07 שלחה רשות הרישוי לעותר הודעה ובה התבשר שהגיע לצבירה של 52 נקודות. כיוון שצבירת יותר מ-32 נקודות עלולה להוליך לפסילת מנהלית של רישיון הנהיגה למשך 3 חודשים, הוזמן העותר למשרד הרישוי בנתניה כדי שייערך לו "שימוע" שבעקבותיו תתקבל החלטה בדבר שימוש באמצעי המנהלי הנזכר. ביום 10.2.08 הגיע העותר למשרד הרישוי בנתניה ולדבריו איש לא שמע לטענותיו ובמקום זה קיבל עיכוב ביצוע של הפסילה למשך 6 חודשים. העותר אינו חולק על נכונות דוחות התעבורה שנרשמו נגדו לאורך השנים. עיקר טענתו כפי שתתבאר להלן נוגע לשתי קבוצות של דוחות. הקבוצה האחת עניינה בשני דוחות בשל נהיגה ברכב כשתוקף רישיון הנהיגה פקע ולא חלפו 6 חודשים מיום הפקיעה (דוח מ-14.2.07 ודוח מ-19.2.07) בגין כל אחד מן הדוחות הללו נרשמו לעותר 8 נקודות. קבוצת הדוחות השנייה עניינה בשני דוחות של נהיגה ברכב כשתוקף רישיון הרכב פקע ולא חלפו 6 חודשים מיום הפקיעה (דוח מיום 11.1.04 ודוח מיום 14.2.07). בגין שני כל אחד מן הדוחות הללו נרשמו לחובת העותר 6 נקודות. בסך הכול בשל שתי קבוצות הדוחות נרשמו לחובת העותר 28 נקודות. עיקר טענות העותר מעיקרה הציג העותר בכתב העתירה שורת טענות המאופיינות בשלושה אלה: ראשית, ניסיון לצמצם את המשמעות השלילית ואת חומרת העבירות שבגינן נרשמו לחובת העותר נקודות. תכלית הדבר היא להראות שהעותר איננו מסכן בנהיגתו עוברי דרך ולפיכך פסילת הרישיון אינה נחוצה ואינה ראויה. שנית, נטען שלא נערך לעותר שימוע כהלכתו וממילא ננקטו נגדו צעדים מנהליים בעלי השלכה ממשית ורבה נגדו בלי שקולו נשמע כדבעי. שלישית, פרט העותר את נסיבותיו האישיות שהן נסיבות קשות המצדיקות לדעתו להמיר את הפסילה בפועל באמצעי תיקון אחרים. במסגרת זו הבהיר כי הוא זקוק לרישיון הנהיגה לשם פרנסתו כמתקין מנעולים ומנפיק שרותי פריצה בכל שעות היממה לרבות במצבי חרום. נוסף לכך העותר חי בנפרד מאשתו וחב לה סכום גבוה של מזונות הילדים. לעת הדיון בעתירה העלה בא כח העותר נימוק מטיפוס שונה לחלוטין (שלא בא זכרו בעתירה). הוא הציע פרשנות להוראות הדין שמכוחה ניתן יהיה לגרוע כמות נכבדה מן הנקודות שנרשמו לחובתו. וזה דבר הפרשנות המוצעת. תקנה 544 לתקנות התעבורה קובעת כי נהג שהורשע בעבירה המפורטת בתוספת השישית יחויב בנקודות כמספר שנקבע לצד אותה עבירה. בין העבירות הכלולות בתוספת השישית מנויה גם עבירה לפי סעיף 10[א] לפקודת התעבורה המוגדרת כ"רישיון נהיגה לא תקף לאותה סוג רכב". סעיף 10[א] לפקודת התעבורה מורה: "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג...". העותר טוען כי הגדרת העבירה כורכת בכנפיה ארבעה טיפוסי עבירה שונים: א) נהיגה עם רישיון נהיגה שתוקפו פקע ולא חלפו 6 חודשים מיום הפקיעה; ב) נהיגה עם רישיון נהיגה שתוקפו פקע וחלפו 6 חודשים מיום הפקיעה; ג) נהיגה ברישיון נהיגה עדכני אך האגרה בגינו לא שולמה; ד) נהיגה ברישיון נהיגה תקף שאינו מתאים לסוג הרכב שבו מתבצעת הנהיגה. כל אחד מארבעת טיפוסי העבירה הללו הוא בעל דרגת חומרה שונה. לא מתקבל על הדעת שבגין כל אחד ואחד מהם יחויב הנהג המפר בחיוב נקודות זהה (8 נקודות). שמע מינה שבקובעו חיוב בנקודות בהקשר לנהיגת רכב ללא רישיון התכוון המחוקק לדייק בלשון הוראת הדין לאמור שהחיוב יהיה רק למי שנהג רכב מנועי בלי שיש בידו רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג. היינו, אדם הנוהג ברכב, למשל רכב מסוג משאית כשבידו רישיון נהיגה למשאית שתוקפו פקע, הוא "בעל רישיון נהיגה ... לרכב מאותו סוג". מנגד אדם הנוהג במשאית כשבידו רישיון נהיגה לאופנוע שתוקפו פקע איננו "בעל רישיון נהיגה... לרכב מאותו סוג". אם תתקבל ההבחנה של העותר ניתן יהיה להפחית את הניקוד שנקבע לו משום שהנסיבות הקונקרטיות שלו הן שהוא נמצא נוהג כשבידו רישיון רכב מתאים לסוג הרכב שבו נהג אלא שתוקפו של אותו רישיון פקע. הטיעון לעניין קבוצת העבירה הנוגעת לרישיון הרכב דומה בעיקרו. בהקשר לנהיגה בלי רישיון רכב. הניקוד מבוסס על עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה המורה: "לא ינהג אדם רכב ולא ירשה לאחר לנהוג רכב שברשותו אלא אם נרשם הרכב בהתאם להוראות פקודה זו ויש עליו רישיון רכב תקף שניתן לפי הפקודה...". גם תחת הוראת דין זו חוסים 5 טיפוסי עבירה: א. נהיגה עם רישיון רכב שתוקפו פקע ולא חלפו 3 חודשים מיום הפקיעה. ב) נהיגה עם רישיון רכב שתוקפו פקע וחלפו 6 חודשים מיום הפקיעה. ג) נהיגה עם רישיון רכב עדכני שלא שולה אגרה בגינו. ד) נהיגה עם רישיון רכב ששולמה עליו אגרה אך לא ביצע בדיקת כשירות במכון רישוי. ה) נהיגה ברכב שלא הוצא לו רישיון רכב כלל. גם בעניין זה לפי שיש הבדלי חומרה ניכרים בין כל אחד מטיפוסי העבירה הנזכרים, סבור העותר שהניקוד המחויב נוגע רק לעבירה של נהיגה בהיעדר רישיון רכב כלל ולא נהיגה ברכב שרישיונו פקע. עיקר טענות המשיבה המשיבה טוענת לשיהוי, אי רלוונטיות של טענות העתירה הכתובות בכתב העתירה, חוסר סמכות לדון בחיוב בניקוד ופרשנות מוטעית של כללי הניקוד. לעניין שיהוי טוענת המשיבה שהעתירה הוגשה כ-9 חודשים לאחר שנשלחה הודעת הפסילה האדמיניסטרטיבית וכחצי שנה לאחר השימוע. כך או כך מדובר באיחור רב ביחס לזמן הנקבע בתקנות סדר הדין של בתי המשפט לעניינים מנהליים להגשת עתירה. טענות העותר בעניין אופי העבירות שהביאו לחיובו בניקוד ובעניין מצבו האישי והכלכלי, אינן רלוונטיות כלל ועיקר. אלה טענות שראויות להישמע בעת שדנים בסנקציה עונשית. העותר בחר שלא להישפט בגין העבירות שנכללו בדוחות התעבורה נגדו. רישום הניקוד במקרים כאלה הוא "אוטומטי" ואינו תלוי נסיבות. המשיבה סבורה שאין ראיה המאשרת את טענת העותר שנערך לו שימוע שלא כדין. זו עובדה שבעקבות השימוע נקבע עיכוב ביצוע של ההליך האדמיניסטרטיבי. הרשות מוחזקת כמי שפועלת באורח תקין אלא אם כן מוכח אחרת. נטל השכנוע הוא על העותר והוא לא הרים את הנטל. בעניין הפרשנות המוצעת לכללי הניקוד גורסת המשיבה שזו סוגיה שהיה מקום להעלות אותה במסגרת הדיון בבית המשפט לתעבורה אילו מימש העותר את ברירת המשפט שבידו. שכן חיוב בניקוד בגין כל כעבירה קונקרטית הוא סנקציה נלווית לסנקציה העונשית. אין סמכות לרשות הרישוי לעסוק בפירוש התקנות או הכללים המחייבים בניקוד וכל טענה לפירוש שכזה צריכה להיטען בבית משפט. בית המשפט הרלוונטי הוא בית המשפט לתעבורה. מכל מקום המשיבה סבורה שחיוב העותר בנקודות בהקשר למעשי העבירה הנוגעים לנהיגת רכב ללא רישיון נהיגה וללא רישיון רכב נעשה כדין על פי הלשון הברורה של הוראות הדין. דיון שיהוי יש ממש בטענת המשיבה שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר. שהרי ה"החלטה" המותקפת היא ההחלטה המודיעה לעותר על כוונת פסילת הרישיון שלו למשך 3 חודשים או, לכל המאוחר, ההחלטה בסיום השימוע שקבעה שהפסילה תעוכב ב-6 חודשים. כיוון שהעתירה הוגשה כ-9 חודשים לאחר הודעת כוונת הפסילה וכ-6 חודשים לאחר ההחלטה בעקבות השימוע, מתבקש שחל איחור ניכר ביחס ללוח הזמנים הקבוע בתקנות. בכל זאת אני מוכן להיתלות על בלימה כמעט כדי להניח לעתירה לעבור את סף הדיון. כאמור ביצוע ההחלטה בדבר פסילת הרישיון באופן מנהלי עוכב ב-6 חודשים. אפשר - כאמור בדוחק רב - לראות את מועד הסיום של פרק עיכוב הביצוע כמועד תחילת מניין הזמן להגשת עתירה. מבחינה זו העתירה הוגשה "במועד". שאלת ה"שייכות לעניין" של טענות העתירה מקובלת עלי השקפת המשיבה שהטענות שנטענו בגוף העתירה אינן ממין הטענות הניתן להעלותן כנגד ההחלטה בדבר פסילה מנהלית. הפסילה המנהלית היא במקרה זה מהלך הנובע מהרשעת העותר בעבירות תעבורה שונות. אכן הפסילה המנהלית איננה מהלך "אוטומטי" הנובע מצבירת נקודות בשיעור מסוים. נותר פתח לשיקול דעת של רשות הרישוי. אולם צריכות להתברר לפני רשות הרישוי נסיבות חריגות ויוצאות דופן שיצדיקו הימנעות מנקיטת הצעד המנהלי הנזכר. הטענות שהעותר העלה לעניין מצבו האישי והכלכלי ולעניין טיב ואופי העבירות שבבסיס חיובו בנקודות אינן ממין הטענות החריגות שיכולות להצדיק הימנעות מנקיטת צעד של פסילה מנהלית. אלה טענות שניתן לטעון אותם לפני בית משפט הדן בסנקציה העונשית. כיוצא בזה אני מקבל גם את טענת המשיבה שהעותר לא הצליח להרים את נטל השכנוע הרובץ לפתחו כדי להראות שנעשה עמו שימוע מעוות ופסול. בכגון זה לא די באמירה מפי העותר ואפילו האמירה הנתמכת בתצהיר של העותר. הטיעון מפי העותר שהוא הוזמן לשימוע שבמסגרתו התקבלה החלטה לעכב את ביצוע הפסילה המנהלית בלי שניתן לו לומר דבר ומבלי שהושמעו טענותיו נראה על פניו בלתי סביר. סבירה יותר היא האפשרות שנציג הרשות שמע או שמעה את העותר והתקבלה החלטה בדבר עיכוב הביצוע. שאם לא תאמר כן, לא ניתן להבין מה היא הסיבה שבגללה נדחה הביצוע. יתר על כן במענה לעתירה צרפה המשיבה מסמך בחתימת ראש ענף נהיגה וענף הרישוי האומר כי בהתאם לרישומים הופיע העותר ברשות הרישוי ביום 10.2.08 טען את טענותיו ("עובד כמתקין רב בריח מבקש דחייה לחצי שנה") ובעקבות זה התקבלה החלטה. זה אמנם תיעוד מצומצם מאוד של השימוע אבל הדברים מחזקים את הסברה שקוים שימוע כהלכתו. סוגיית הסמכות סברתי היא כי לבית משפט זה סמכות לדון בעתירה ובשאלה הפרשנית שמעורר העותר. אינני סבור שהפורום הנאות הוא בית המשפט לתעבורה. בית המשפט לתעבורה צריך להכריע בשאלה אם נהג נאשם עבר עבירת תעבור או לא עבר אותה. כמו כן עליו להכריע בשאלת הסנקציה העונשית הנלווית להרשעה בדין. בית המשפט לתעבורה אינו עוסק כל עיקר בסנקציה האדמיניסטרטיבית של רישום נקודות חובה. רישום נקודות חובה הוא עניין לרשות המנהלית. פעולתה של הרשות צריכה להיות בהתאם לחוק ומושתתת על שיקולים ענייניים. לעולם קנויה לאזרח זכות לטון שמהלך מסוים או החלטתה מסוימת של רשות מנהלית חרגה מד' אמות החוק. זו, הלכה למעשה, טענתו הפרשנית של העותר. הוא גורס שהרשות המנהלית מוסמכת לחייב אותו בנקודות חובה בהקשר לנהיגת רכב ללא רישיון נהיגה או ללא רישיון רכב רק בנסיבות מסוימות הקבועות בחוק . לשיטתו הרשות פרשה את הדין פירוש רחב מידי והשאלה הניצבת לפני איננה אם לבית משפט זה סמכות לדון בטענה אלא האם הטענה מוצדקת. פרשנות כללי הניקוד נקודות החובה השנויות במחלוקת נקבעו לעותר בגין שני טיפוסי עבירה. הטיפוס האחד הוא עבירה לפי סעיף 10[א] לפקודת התעבורה והטיפוס השני הוא עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה. סעיף 10[א] לפקודה מורה כך: לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג... סעיף 2 לפקודה מורה כך: לא ינהג אדם רכב ולא ירשה לאחר לנהוג רכב שברשותו אלא אם נרשם הרכב בהתאם להוראות פקודה זו ויש עליו רישיון רכב תקף שניתן לפי הפקודה... בארבעה מועדים שונים נמצא העותר נוהג כשברשותו רישיון נהיגה או רישיון רכב שתוקפם פג זמן מה קודם לכן. העותר אינו חולק על כך שנסיבות אלה באות בגדרן של עבירת נהיגה ללא רישיון רכב או, לפי העניין, בגדרה של עבירת נהיגה ללא רישיון נהיגה. כיון שברור מלשון תקנה 544לתקנות התעבורה שהעבירות הללו גוררות אחריהן ניקוד חובה מסוים, אין ספק שהרשות לא חרגה מהוראות החוק בשעה שחייבה את העותר באותו ניקוד חובה. טענת העותר היא למעשה ניסיון לגרום לפירוש מצמצם של החוק שלפיו החיוב בניקוד ייגרם רק בהיעבר עבירה מטיפוס מסוים. זה גם כאשר לשון החוק כוללת בחובה כמה וכמה טיפוסי עבירה או טיפוסי נסיבות של העבירה. כדי לבאר את כוונת העותר אצייר מקרה היפותטי שאיננו בהכרח בלתי שכיח. נניח שפלוני נמצא ביום 2.1.05 נוהג ברכב שתוקף רישיונו פקע יום קודם לכן. פלוני קיבל אמנם את רישיונו החדש לידיו אך טרם מצא סיפק בידו לשלם את האגרה הרלוונטית ובכך להקנות תוקף לרישיון. במצב דברים זה לפי הפרשנות המקובלת של תקנה 544 צריכה הרשות לחייב את פלוני ב-8 נקודות חובה (לאחר שישלם את הקנס בגין העבירה שעבר) ממש כשם שהייתה מחייבת אותו אילו נמצא נוהג במשאית כשבידו רישיון רכב תקף לאופנוע בלבד. השוואה כזאת נראית בעיני העותר אבסורדית ומצדיקה פרשנות מצומצמת של הכללים. אני ער למנעד החומרה האפשרית בין מגוון העבירות בכנפיה של הוראת סעיף 10[א] לפקודת התעבורה. עם זה, אין כל סיבה שלא להניח שהמחוקק או מתקין התקנות ראה לו לנכון לקבוע חיוב בניקוד החל מן הרף התחתון של אותו מנעד חומרה הכלול בעבירה. מן הראוי לשים אל לב שהחיוב בניקוד כשלעצמו הוא חסר משמעות אופרטיבית. הוא הופך להיות אפקטיבי בשעה שהצטברות הניקוד מוליכה לצעדים אדמיניסטרטיביים. לכן אין זה בלתי הגיוני לחייב בניקוד מסוים החל מרף חומרה תחתון של עבירה מסוימת כדי שהדבר ישמש אות ואזהרה לנהג להימנע מצבירת נקודות חובה. אין צורך לשם כך "להמתין" עד שיבצע עבירה הנמצאת ברף הומרה העליון של אותו מנעד חומר הכלול בעבירה. זה ועוד זה, גם הצטברותן של נקודות איננה מוליכה באורח אוטומטי לנקיטת צעד אדמיניסטרטיבי ובוודאי לא לצעד קיצוני. לכן לא מן הנמנע שפלוני הנ"ל שצבר נקודות חובה בהיקף ניכר יתייצב לפני הרשות העורכת שימוע ויסביר שמקורן של אי אלו מעבירותיו הוא בחריגה בת יום אחד מן המועד שנקבע לתשלום אגרה המקנה תוקף לרישיון נהיגה או לרישיון רכב. חזקה על הרשות שכשתשתכנע באמיתות הדבר תדע להגיב כלפיו בהתאם. התוצאה התוצאה היא שהעתירה על שלל טענותיה נדחית. החלטת רשות הרישוי נותרת על כנה והיא ניתנת לביצוע החל מיום 1.5.09.משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהנקודות נהיגה (שיטת הניקוד)