פסילת שאלות בבחינות ההסמכה של הרשות לניירות ערך

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שאלות בבחינות ההסמכה של הרשות לניירות ערך: עתירה זו עניינה בקשת העותרים לפסול שתי שאלות בבחינת הסמכה בכתב "מקצועית א" של הרשות לניירות ערך (להלן -הרשות ), שהתקיימה במועד יוני 2009. עמידה בבחינה היא אחד התנאים לקבל רישיון לעסוק בייעוץ השקעות ושיווק תיקי השקעות בהתאם לחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק תיקי השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה -1995 (להלן -החוק). סעיף 2 לחוק קובע, בין היתר, חובת רישוי למי שמבקש לעסוק בייעוץ השקעות. סעיף 5 קובע כי הרשות היא גורם הרישוי המוסמך מטעם המדינה למתן רישיון כזה וסעיף 7 קובע את התנאים למתן רישיון ובהם התנאי הקבוע בס"ק (א)(4) שהמבקש "עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות". לעניין עריכת הבחינות הותקנו מכוח החוק - תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות (בקשה לרשיון, בחינות, התמחות ואגרות), תשנ"ז-1997 (להלן- התקנות). בתקנות נקבעו, בין היתר, נושאי הבחינות (תק' 7) שלהם עוד נידרש בהמשך, מינוי הבוחנים והבודקים (תק' 9), אופן הבדיקה,מתן הציונים והציון המינימאלי הנדרש למעבר(תק' 10) וכן נוהל מפורט לערר על תוצאות הבחינה, כולל החובה לשלם אגרת ערר, זכות העיון במחברת הבחינה במשרדי הרשות וקביעת בודקים עצמאיים לבחינות (תק' 11). התקנה האחרונה קובעת בס"ק (ה) כי "ההחלטה בערר תהא סופית, ולא ניתן עוד לערור עליה". הרשות טוענת כטענת סף, שהעותרים 6,8,9,12 ו-13 כלל לא הגישו ערר על ציוני בחינתם לפי תקנה 11 לתקנות,דבר שאינו שנוי במחלוקת, ולפיכך דין עתירתם להידחות על הסף מחוסר מיצוי הליכים. ב"כ העותרים משיב על הטענה באומרו שאי הגשת הערר מצד אותם עותרים נבעה מסיבות כלכליות וכי נשלח לרשות מכתב מטעם כל התלמידים במכללה ,שבה למדו כל העותרים לקראת הבחינה. במכתב זה-שלא צורף לעתירה- הם השיגו ,לטענתו, על ניסוחן של השאלות השנויות במחלוקת בעתירה זו ולכן ניתן לראות בו מעין תחליף לערר. אין בידי לקבל טענה זו. הלכה היא שאדם המבקש סעד מבית המשפט לעניינים מנהליים חייב לפנות תחילה אל הרשות שהוא משיג על החלטתה ,אף אם הוא סבור מראש שפנייתו תיענה בשלילה, שאחרת תידחה עתירתו על הסף. ראה והשווה בג"ץ 6486/07 סעיד בדראן ואח' נ' משרד הפנים סניף חדרה ואח' (פורסם באתר בתי המשפט) וכן בג"ץ 6939/09 פלונית נ' שר הפנים . מקל וחומר כאשר קבוע בדין הליך ערר מוסדר כמו בענייננו שחובה על העותר לסעד מן הצדק למצותו תחילה. גישה אחרת תהפוך את בית המשפט ,בפועל , לערכאת ערר על המעשה המינהלי מקום שערכאה כזו, המומחית לדבר, קיימת. גישה כזו עומדת בניגוד לדברו המפורש של המחוקק ולהלכה פסוקה ומושרשת. לפיכך דין עתירתם של העותרים 6,8,9,12 ו-13 להידחות על הסף . באשר לשאר העותרים טוען ב"כ המשיב, כי משכרכו העותרים 1,2,3,4,5,7,10,11 ו-14 גורלם בעותרים שלא מיצו הליכיהם ,גם דין עתירתם להידחות על הסף. זאת הוא גוזר מן הנאמר בבג"ץ 4077/92 אבישר נ' שר הפנים ,פ"ד מ"ז (3) 837,842: "כשמתחייבת בסופו של הדיון בעתירה רק תוצאה עניינית אחת, כבענייננו, שתחול על כלל העותרים, ולא ניתן להפריד בתוצאה בין אלה שכלפיהם מופנית טענת סף לבין האחרים, כי אז דינה של העתירה כולה להידחות, משמתקבלת טענת הסף. שבעת העותרים בחרו לכרוך עניינם עם יתר העותרים ולהגיש אתם עתירה אחת, ובכך קשרו את גורלם עמם, וכריכה זו נתחזקה משלא ביקשו לנתק עצמם מן העותרים האחרים, גם לאחר שנטענו כלפי אלה טענות הסף. מסקנה אחרת בנסיבות שצוינו לעיל פירושה, כי אין משמעות לקבלת טענת סף המופנית נגד חלק מעותרים במשותף, ואלה יחסו תמיד תחת כנפיהם של העותרים האחרים. כך יש להבין את הנאמר בבג"צ 794/78 חרות בע"מ נ' שר הבריאות ואח' [2], בעמ' 719, כי "דינה של העותרת השנייה כדין העותרת הראשונה (שלא גילתה לבית המשפט את העובדות הרלוואנטיות לעתירתה - א' ג'), שכן העתירה הוגשה על ידי השתיים בצוותא חדא". (הדגש שלי- מ.ה.) העותרים שמיצו הליכיהם היו ערים לטענת הסף ,שנטענה כלפי העותרים שלא מיצו אותם וגם לטענה שכריכת עניינן של שתי קבוצות העותרים עלולה להביא גם לדחיית עתירתם שלהם. זאת הוברר להם בעליל מתוך קריאת כתב התשובה של המשיבה. גם בפתח הדיון בפני הצבתי את הקושי בפני בא כוחם ,אך הם בחרו שלא לנתק עניינם מהעותרים כלפיהם נטענה טענת הסף. לטענת העותרים יש לאבחן את שנאמר בהלכת אבישר מעניינם ,משום ששם דובר בהליכי תכנון ובנייה שבהם לכל עותר הייתה טענה אינדיבידואלית נגד הרשות וכן מפני ששם דובר בהליכים ממושכים שארכו שנים ואילו כאן מדובר בהליך קצר ונקודתי. אין דעתי כדעתם. הלכת אבישר מנוסחת כהלכה כללית לגבי תחום העתירות המנהליות ,שיש לה רציונל עקרוני ברור והיא נסמכת גם על הנאמר בבג"ץ 794/78 חרות בע"מ נ' שר הבריאות שמצוטט בה וניתן לפניה. גם בתי המשפט לעניינים מנהליים נסמכו בהמשך על אותה הלכה בנסיבות עובדתיות אחרות שעה שנטענה הטענה בפניהם. ראה למשל עת"מ (ת"א) 1190/04 "אדם טבע ודין" אגודה ישראלית לשמירת איכות הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז . מכאן, שבנסיבות העניין גם דין עתירתם של העותרים 1,2,3,4,5,7,10,11 ו-14 להידחות על הסף. יכולתי לסיים את הדיון כאן אך לא אעשה כן משלושה טעמים: א. ראוי בעיני שיידעו העותרים כי עתירתם אינה נדחית רק מטעמים פרוצדוראליים ופורמאליים וכן, בלשונו של חברי, כב' השופט סובל, בעת"מ (י-ם) 611/06 לוטן נ' לשכת עורכי הדין , "על מנת לסלק כל אבק של חשש שההימנעות מבדיקת ההשגות לגופן תותיר על מקומו פגם שחומרתו כה רבה עד כדי שאין לעבור עליו לסדר היום אפילו במסגרת הביקורת השיפוטית המאוד מצומצמת על נכונות שאלות ותשובות" . ראה גם עת"מ(י-ם)1128/07 תגאייה נ' לשכת עורכי הדין . ב. לפי דברי הרשות,עתירה זו היא הראשונה מסוגה המוגשת בעניין תוכנן של בחינות לפי החוק והתקנות. ג. הרשות עצמה פתחה פתח רחב לדיון בטענות לגופן, הן בתשובתה בכתב והן בטיעוניה בע"פ , ולמעשה הזמינה את בית המשפט להכנס לגופה של העתירה. בטרם אתייחס לעתירה לגופה, מן הראוי לפנות תחילה למסגרת הנורמטיבית, שבגדרה בוחן בית משפט זה תקיפה מנהלית של בחינות מקצועיות הנערכות ע"י רשות סטטוטרית. כידוע מוסמך בית משפט זה מכוח פרט 21 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט המנהליים, תש"ס- 2000, כתיקונו מעת לעת, להפעיל ביקורת שיפוטית על הסדרת עיסוקם של מגוון אנשי ונשות מקצוע, שעיסוקם מוסדר בחוק ובהם רואי חשבון, אדריכלים, רופאים, עורכי פטננטים, פסיכולוגים, רופאי שיניים, רוקחים, אופטומטריסטים, מתווכים במקרקעין, שמאי מקרקעין ועוד רבים אחרים,כולל יועצי השקעות ,מקצוע שבו מתעתדים העותרים דנן לעסוק. בחלק ניכר ממקצועות אלה נדרשת עמידה בבחינות מקצועיות שאותן עורך הגוף הסטטוטורי הרלבנטי לצורך קבלת הרישיון לעסוק במקצוע. אין להעלות על הדעת שבית המשפט לעניינים מנהליים, בשבתו כערכאת ביקורת שיפוטית הפועלת על פי הדין המנהלי ולא כערכאת ערעור מקצועית על החלטות אותם גופים ,ייכנס לפרטי הפרטים של כתיבת הבחינות ותוכן השאלות , דבר המחייב ידע מקצועי ספציפי . זאת למעט מקרים ייחודיים, קיצוניים וחריגים , שבהם ניתן להוכיח על פני הדברים אפליה פסולה ,שיקולים זרים, שרירות או חוסר סבירות קיצוני בניסוח השאלות על פניהן , ללא צורך להידרש לידע מקצועי מהתחום המדובר. בעניין זה נאמר בבג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין ,פ"ד נ"ג (1) 153, 167 מפי כב' השופט זמיר: "הנטייה של בית-המשפט, שלא להעמיד את שיקול-הדעת שלו במקום שיקול-הדעת של הרשות המוסמכת, חזקה במיוחד כאשר מדובר בשיקול-דעת של רשות מקצועית המופקדת על-פי החוק על עריכת בחינות מקצועיות. ההסתייגות מהתערבות שיפוטית בשיקול-דעת כזה באה לידי ביטוי קיצוני בסעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. וכך קובע סעיף זה: "חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט". אכן, סעיף זה אינו מונע ביקורת שיפוטית על-ידי בית-משפט זה על החלטות של רשות שהוסמכה על-פי חוק לתת ציון, תואר וכיוצא באלה. אולם סעיף זה נותן ביטוי לתפיסה בדבר התפקיד הראוי לבית-המשפט, שאינה מוגבלת לתחום של דיני החוזים, אלא יש לה מקום גם בתחום של דיני המינהל הציבורי. תפיסה זאת מובילה לצמצום הביקורת השיפוטית על החלטות של הוועדה הבוחנת - מי הצליח ומי נכשל בבחינת ההתמחות. " עמדה על כך גם כב' השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ 6250/05 - איציק לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח'. תק-על 2005(4), 321 ,עמ' 328 באומרה : "מקובלת עלי הגישה הנקוטה מזה זמן רב בבית משפט זה לפיה אין הביקורת השיפוטית על בחינות לשכת עורכי הדין או על בחינות בתחומי מקצוע אחרים משתרעת, דרך כלל, על תוכנן של השאלות הנשאלות, אלא אם כן הוכח כי שיקול הדעת בעריכתן לוקה בשיקול זר או בפגם אחר היורד לשורש שיקול הדעת המנהלי". למען שלימות התמונה ראוי לציין גם את דברי כב' השופט רובינשטיין לגבי החריג לכלל לפיו : "מובן כי אין להוציא מכלל אפשרות מקרים חריגים ונדירים שבהם תהא התערבות גם בענין נכונות השאלות, כדי למנוע עיוות דין ולשם עשיית צדק ". בג"צ 4904/04 ותד מוחמד נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח' . פ"ד נח(5), 473 ,עמ' 477-478 עוד יצויין, כי בכל ההחלטות שהוצגו בפני על ידי הצדדים ועסקו כולן בבחינות ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין נמנע בית המשפט ,בסופו של יום, מלהתערב בסוגיה של ניסוח השאלות גם אם סבר שהיה בניסוחן קושי .רק במקרה אחד מתוך ההחלטות שהוצגו וצוטטו נפסלה שאלה , זאת באשר הכללתה בבחינה נתפס כלוקה בחוסר סמכות.זאת משום שנושא השאלה לא נכלל ברשימת נושאי הבחינה המפורטת בתקנות לשכת עורכי הדין הרלבנטיות. בג"ץ 10455/02 בועז אלכסנדר אמיר ואח' נ' לשכת עורכי הדין , פד"י נ"ז (2), 729. בענייננו לא עולה טענה כזו וגם קריאה של מי שאינו מומחה בדבר של נוסח השאלות שבמחלוקת אל מול התוכן המפורט של נושאי הבחינה , המופיע בתוספת הראשונה לתקנות, מלמד שאין בסיס לטענה כזו במקרה דנן. עניין נוסף שיש להתייחס אליו , בטרם אכנס לדיון בנוסח השאלות לגופן, הן חוות הדעת -נספחים א' ו-ב' לעתירה.אין חולק כי חוות דעת אלה לא הוצגו בפני הרשות ומה שנטען שהוצג ,אך לא צורף לעתירה ,היא חוות דעת עלומה שנחתמה ,לפי הנטען ,ע"י מר יבגני אלרון, שהוא גם אחד החותמים על חוות הדעת נספח א' לעתירה. עוד נטען , אך לא הוכח , כי חוות הדעת האמורה שכאמור לא צורפה לעתירה , זהה בתוכנה לזו (נספח א' ) שהוגשה לבית המשפט, על אף שלזו האחרונה צורף כחותם גם פרופ' יאיר זימון. לעניין חוות הדעת די לי אם אומר שמשלא הוצגו,ואין חולק שחוות הדעת שבפני בית המשפט לא הוצגו בפני הרשות המנהלית, אין מקום לקבלן ולהתייחס לטענות המקצועיות הנטענות בהן ,שהן בבחינת עדות סברה , במובחן מאלו העובדתיות. בעניין זה נכוחים דבריה של כב' השופטת נאור בהקשר דומה לפיהם : "בדרך כלל ובהעדר שינוי מהותי בנסיבות, בית המשפט לא יאפשר הגשת חוות דעת אשר לא הוגשו תחילה לועדות התכנון במישרין. כך בבית המשפט לענינים מינהליים ובוודאי שאין מקום להגיש חוות דעת שכאלה בהליכי ערעור על פסק דין בעתירה מנהלית. על המתנגדים לתוכנית לבסס את טענותיהם בפני מוסדות התכנון ובמידת הצורך, עליהם להגיש חוות דעת מקצועית התומכת בעמדתם. ההכרעה בעניינים מקצועיים הקשורים בתכנון ובניה מסורה למוסדות התכנון. בית המשפט לענינים מינהליים אינו ערכאה ראשונה לבחינת עניינים תכנוניים והדבר משליך על האפשרות להציג בפניו חוות דעת מקצועית, שלא הוצגה קודם לכן בפני הגופים המקצועיים" (הדגש שלי-מ.ה.) עע"מ 5239/09 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה מחוזית לתכנון ובניה ואח' (לא פורסם 16.9.09) ומכאן לעיצומו של עניין : המבחן בו עסקינו הוא מבחן מסוג "רב ברירה" (multiple choice) שבו מוצגות לנבחן מספר שאלות כשבצידן מספר תשובות אפשריות. וכך נכתב בהוראות לנבחן , שבפתיח לגליון הבחינה (מש/1) : "במבחן שאלות "סגורות".לכל שאלה מוצעות מספר תשובות עליך לבחור לכל שאלה תשובה אחת נכונה...שימו לב- יש לסמן את התשובה הנכונה ביותר מבין כל האפשרויות." (הדגשים במקור-מ.ה.) לגבי הביקורת השיפוטית על נוסח שאלות מסוג זה, במובחן מהביקורת המקצועית לגביהן, נאמר מפי חברי ,כב' השופט סובל בעת"מ (י-ם (1473/09 שרון סבן נ' לשכת עורכי הדין ואח' (תק-מח 2009 (4) 24. נקודת המוצא לבחינת תקינותה המשפטית - במובחן מצדקתה המקצועית - של הפעלת שיקול דעת ועדת הבחינות במקרה דנן, מצויה בהוראה שניתנה לנבחנים בפתח שאלון הבחינה "לסמן את התשובה הנכונה ביותר" מבין ארבע התשובות המופיעות לצדה של כל שאלה (ההדגשה במקור). הוראה זו מבהירה לנבחן כי הוא עשוי להיתקל בשאלות שאף אחת מהתשובות המופיעות לצדן אינה התשובה המלאה והמושלמת. במצב כזה אין הנבחן רשאי להימנע מלהשיב על השאלה בטענה שקיימת תשובה נכונה יותר מכל אלה המוצעות בשאלון. על הנבחן לסמן את התשובה הנכונה ביותר, משמע, את התשובה שקרבתה אל התשובה המלאה גדולה מיתר התשובות. כל אימת שהשאלון מכיל תשובה כזאת, אין עילה לחייב את ועדת הבחינות לפסול את השאלה. שאלה פסולה הנה רק שאלה שכל התשובות המוצעות לה בשאלון נכונות באותה מידה או שגויות באותה מידה. (הדגשים שלי -מ.ה.) זהו לטעמי המפתח לדיון בפגמים הנטענים בשאלות עליהם משיגים העותרים: השאלה הראשונה שבמחלוקת היא שאלה 14 שזו לשונה : "לאחר הפסקת מסחר ממושכת,בהודעה שהגיעה לבורסה ,התברר שבהסדר עם בעלי האג"ח דחתה חברת פלסטו פלסט את כל תשלומי הרבית והקרן ב 24 חודשים קדימה ,ללא כל שינוי אחר בתנאי האיגרת. לאור זאת איזו מהטענות הבאות נכונה? א.התשואה השנתית לפדיון של האיגרת עלתה. ב.התשואה השנתית לפדיון של האיגרת נותרה ללא שינוי. ג.התשואה השנתית לפדיון של האיגרת ירדה. ד.בעלי המניות של החברה דוללו לטובת בעלי האג"ח. ה.בעלי האג"ח לא נפגעו ,כיוון שלא ויתרו על חלק כלשהו של החוב." הרשות ראתה כתשובה הנכונה את תשובה ג' לפיה "התשואה השנתית לפדיון ירדה" ואילו העותרים טוענים שהתשובה הנכונה היא תשובה א' לפיה "התשואה השנתית לפדיון עלתה" הויכוח בין הצדדים נוגע לניסוח הרישה לשאלה "לאחר הפסקת מסחר ממושכת". העותרים טוענים כי למקרא הרישה, בדגש על המילה "לאחר", זכאים היו להניח "אינטואיטיבית" כי המסחר חודש לאחר ההפסקה ולכן רשאים היו גם להניח ולהשיב שעם חידוש המסחר , התשואה השנתית לפדיון עלתה .הרשות מנגד טוענת שהנבחן אינו רשאי להניח הנחות כלשהן מעבר לכתוב בטקסט ולכן התשובה המקצועית המתבקשת,בהעדר הנחה כאמור , היא שהתשואה האמורה ירדה . מבלי שאכנס לויכוח המקצועי, שבית המשפט אינו רשאי להיכנס אליו משום שאיננו בתחום הידיעה השיפוטית ,הרי כעולה מקריאת כתב התשובה וכתב העתירה על נספחיו גם יחד, מוסכם על הצדדים ,כי מענה לשאלה הנידונה מנקודת המוצא שהמסחר לא חודש, כעולה מגוף הטקסט ,ללא פרשנות נוספת, מוביל לתוצאה שהתשואה השנתית לפדיון האיגרת ירדה , כנוסח תשובה ג' ,שנקבעה כנכונה ע"י הרשות. דעתי בעניין זה ,מבלי להתייחס לפן המקצועי, היא כדעת הרשות ,לפיה מאחר שמדובר בשאלה "סגורה" ,לפי ההנחיות המפורשות שניתנו לנבחן, הרי הוא חייב לסמן כתשובה הנכונה את התשובה הנכונה ביותר מבין התשובות המוצעות לשאלה וזאת בהסתמך על הנתונים העובדתיים כפי שהם מובאים בשאלה בלבד. כל פרשנות אחרת תחתור ,מושגית, תחת הרעיון של מבחן "סגור", שאינו מאפשר לנבחן להניח הנחות שהשואל לא מתכוון אליהן . זאת במובחן ממבחן "פתוח" שבו הנשאל יכול לפתח תשובותיו ולהגיע לתשובות שונות על בסיס אותה שאלה , בהתאם להנחות נוספות שהוא מציע ושאינן כלולות בנוסח "הנקי" של השאלה, אך יכולות להשתמע ממנו. זו דעתי ,אף בהתעלם מטענת הרשות, שגם אם הנבחן צודק בפרשנותו לפיה ניתן להסיק באופן טבעי מהמלים "לאחר הפסקת מסחר ממושכת", שהמסחר חודש לאחר ההפסקה , הרי שמתן תשובה בהתבסס על הנחה זו ,בהתייחס לרשימת התשובות הסגורה, מחייב הנחת הנחות נוספות שבוודאי אינן נובעות מנוסח השאלה ,כגון התנהגות השוק במענה להודעה לבורסה,התנהגות שאיננה ודאית ויכולות להיות לה השלכות שונות על תשואת האג"ח. לכך יש להוסיף את העובדה שחמישה מתוך העותרים בחרו בתשובה ג' כתשובה הנכונה,דבר שמחזק את עמדת הרשות. באשר לשאלה השנייה -שאלה 19 - הויכוח לגביה מתמקד במונח "שורת הרווח הנקי במאזן" המופיע בתשובה ה' ,שהרשות קבעה כתשובה הנכונה . נוסח השאלה הוא זה: רכישה עצמית של אג"ח במחיר נמוך מערכו המתואם : תקטין את הונה העצמי של החברה. תקטין את תשלומי המס של החברה. תאותת לשוק שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבותה המקורית. תגדיל את יתרות המזומן של החברה. תגדיל את שורת הרווח הנקי במאזן. העותרים טוענים כי המונח שבו משתמש מנסח תשובה ה' הוא מוטעה ומטעה גם יחד. זאת באשר לפי כללי החשבונאות, במסמך הקרוי "מאזן " לא קיימת "שורת רווח " אלא רק במסמך החשבונאי הקרוי "דו"ח רווח והפסד". לכן, משהוטעו כך, טעו העותרים בתשובתם.העותרים מפנים בעניין זה לתקנות ניירות ערך (עריכת דוחו"ת כספיים שנתיים) ,התשנ"ג-1993 ,החלות על עריכת דוחו"ת כספיים של תאגיד והמפרידות בין "המאזן" , שפרטיו קבועים בפרק ה' לתקנות ,שבו לא נכלל המושג "רווח נקי" לבין "דו"ח רווח והפסד" המוסדר ע"י פרק ו' לתקנות שבו מופיע המונח "רווח נקי" בתקנה 46. הרשות אינה כופרת בעובדה זו אך גורסת ,כי "בעגה המקובלת בענף" המונח מאזן משקף את מכלול הדוחו"ת הכספיים ולכן בהקשר העולה מן הפעולה המתוארת בשאלה, ברור למה הייתה כוונת המונח "שורת הרווח הנקי במאזן". לא יכולה להיות מחלוקת כי המינוח שבו משתמשת התשובה הוא,לכאורה, שגוי ויש בו כשלעצמו כדי להטעות ועל כך יש להצר,בוודאי כשהרשות המנסחת את השאלה אמונה גם על יישום התקנות שצוטטו לעיל. עם זאת, יש לבחון את הדברים בהקשרו של המבחן בו עסקינן.כאמור עניין לנו במבחן "רב ברירה" סגור , שבו על הנבחן לסמן את התשובה הנכונה ביותר, "משמע, את התשובה שקרבתה אל התשובה המלאה גדולה מיתר התשובות".(הדגש שלי-מ.ה.) ראה פס"ד סבן לעיל. גם העותרים אינם חולקים על כך , שתוצאתה הישירה של הפעולה הגלומה בשאלה -"רכישה עצמית של אג"ח במחיר הנמוך מערכו המתואם" -היא הגדלת הרווח הנקי של החברה ואין הם טוענים שקיימת תשובה נכונה אחרת בין התשובות שהוצעו. כאמור, הקריטריון השיפוטי לפסילת שאלה במבחן מהסוג האמור מתקיים רק לגבי "שאלה שכל התשובות המוצעות לה בשאלון נכונות באותה מידה או שגויות באותה מידה." פס"ד סבן לעיל.שעה שאין בנמצא תשובות כאלה ,בצמוד לשאלה הנדונה , מלבד תשובה ה' ,ברור הוא שעל הנבחן היה לבחור, בדרך האלימינציה, בתשובה זו ,גם אם אינה התשובה "המלאה", בהתחשב בפגם שנפל במינוח. אשר על כן גם דין טענות העותרים לגופן להידחות ,אף כי הניתוח שלעיל הוא בבחינת למעלה מן הצורך ,בהתחשב בתוצאה שהגעתי אליה בנושא טענות הסף. אשר על כן העתירה נדחית. כל אחד מהעותרים ישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ש"ח דיני חברותשוק ההון / ניירות ערך