קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת היתר בניה בדיעבד לאחר צו הריסה: א. רקע כללי והשתלשלות ההליכים בתיק: 1. בתיק עמ"ק 2863/99 מדינת ישראל נ' טביב (להלן - התיק הקודם) הואשם הנאשם בביצוע עבודות בנייה, הטעונות היתר, בביתו שברח' גיל 36 בהרצליה (להלן - הבית), וכן בהפרת צו הפסקה מנהלי, כדלקמן: א. בניית ק. קרקע בשטח של כ-107 מ"ר ללא היתר. ב. בניית ק. גלריה בשטח של כ-60 מ"ר ללא היתר. ג. הפרת צו הפסקה מינהלי מיום 29.12.98. 2. על רקע עובדות נטענות אלה הואשם הנאשם, בכתב האישום בתיק הקודם, בעבירות הרלוואנטיות לפי הוראות חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה). 3. הדיון בתיק הקודם נדחה מספר פעמים בשל בקשות דחייה, שהוגשו על ידי באי-כוח הנאשם דאז, ועקב כך עבר התיק בין מספר מותבים. בסופו של דבר התקיים, ביום 2.10.05, דיון לפניי כב' השופטת א' לוי. בפתח הדיון ציין הנאשם כי ביקש מעורך-דינו לא להגיע משום שאין לו יכולת לשלם לו והוסיף וטען, בין השאר, כדלקמן: ...אני הוספתי כ-50% לבית קיים, הרסתי מבנה נוסף שהיה ביחידה בהיתר. ביצעתי חלל גג, דאז היה מותר לי לבנות חלל גג. עם השנים זה הפך לגלריה לפי התב"ע. עכשיו הגשתי בקשה להיתר לכל העבודות... אין לי כסף. מדובר בתוספת. אני גר שם יש תב"ע נקודתית שלא טופלה. זה יושב במשרדי העיריה. הוועדה המחוזית קבעה כי היא מקבלת את התב"ע... 4. במהלך הדיון האמור הגיעו הצדדים להסכמות ביניהם. הנאשם הודה והורשע, על פי הודאתו, בגין ביצוע תוספות הבנייה שתוארו בעובדות כתב האישום הקודם (שיכונו להלן - הבנייה). בית המשפט, שהחליט לכבד את הסכמות הצדדים, השית על הנאשם, במסגרת גזר הדין, עונש של קנס בסך 5,000 ₪. כמו כן ציווה בית המשפט, בצו, כדלקמן: "הנני מצווה על הנאשם להרוס את הבנייה, נשוא כתב האישום, עד ליום 2.10.06. הצו יפקע אם וכאשר יתקבל היתר בניה" (להלן - צו ההריסה). 5. ואולם, הנאשם לא הרס את הבנייה עד למועד שנקבע בצו ההריסה, לא הציג היתר בנייה כדין ואף לא הגיש - במסגרת התיק הקודם - בקשה כדין לקבלת ארכה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה. לפיכך הוגש, ביום 21.11.06, כתב האישום דנא, בו הואשם הנאשם באי קיום צו בית המשפט, מעשה המגבש עבירה לפי הוראות סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. הדיון בתיק החל לפניי כב' השופטת א' לוי, שהחליטה, לאחר ששמעה את דברי הנאשם, למנות לנאשם סנגור ציבורי. משעברה כב' השופטת לוי לכהן בבית משפט אחר, עבר הדיון לפניי. יצוין, כי בשלב זה שב הנאשם ופנה לבאת כוחו דנא, שכבר ייצגה אותו בשלב מסוים בעבר, על מנת שתייצגנו לפניי, והסנגוריה הציבורית שוחררה מייצוג הנאשם. 6. ביום 11.12.08 ניתנה תשובתו של הנאשם לאישום בתיק דנא. על אף שב"כ הנאשם ציינה כי הנאשם כופר באישום, הלכה למעשה הסתבר - כפי שב"כ הנאשם ציינה בעצמה - כי אין מחלוקת ביחס לעובדות (ר' בפרוטוקול הדיון הנ"ל, עמ' 2 שורה 11). הגנת הנאשם, כפי שנוסחה על ידי ב"כ הנאשם, היתה אפוא ל"הגנה מן הצדק". בקצירת האומר, ב"כ הנאשם טענה כי הנאשם עשה מאמצים רבים להכשיר את הבנייה אך העירייה שבה והכשילה את מאמציו אלה, במשך שנים ארוכות. מכאן, כך לשיטתה, הבסיס לטיעון הנאשם לקיום הגנה מן הצדק. 7. על רקע דברים אלה, כאשר כאמור לא נתגלעה מחלוקת לגבי עובדות כתב האישום, נקבע התיק לשמיעת ראיות ההגנה בלבד. במסגרת ראיות אלה העידו הנאשם, אביו מר בצלאל טביב, וגב' פולה רוסין, מנהלת מדור היתרי בנייה בעיריית הרצליה. כמו כן ביקשה ב"כ הנאשם להגיש, במסגרת סיכומיה, מוצגים נוספים, ומבוקשה ניתן לה. ב. גרסת הנאשם וראיותיו: 8. על פי גרסתו ביקש הנאשם, בשנת 1998, לבנות ולהרחיב את הבית ועל כן הגיש, לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בקשה להיתר בנייה. לפי עדותו, הדבר היה בתקופה שבה במשך כתשעה חודשים לא התכנסו וועדות ועל כן, כך לדבריו: פניתי לראות מה אני עושה. נאמר לי, אני לא זוכר ע"י מי, שאם עשיתי כל מה שצריך שאבנה. אני מודה שבאמת לפני שקיבלתי היתר חתום נגשתי לבנייה והתחלתי לבנות. הייתי עם משכנתא גבוהה ושכ"ד בבית בת"א שסיימתי שם את השכירות. לקחתי את הדין ובניתי. הייתי בטוח שהכל בסדר. כשנעניתי נאמר לי שהבית שבניתי הוא בית ללא היתר ויש שם חריגה לא מאושרת (ר' בפרוטוקול, עמ' 2 שורה 20 ואילך). 9. ייאמר מיד כי - מעבר לעובדה שיש בעדות הנ"ל משום הודאה בכך שהנאשם עשה דין לעצמו ובנה והרחיב את ביתו בלא שהיה בידיו היתר בנייה כדין בשל מצוקות נטענות כאלה ואחרות - ברי כי טענת הנאשם שמאן דהוא (שבהמשך נטען שהיא גברת - שם, עמ' 7 שורה 26 ואילך) אמרה לו כי הוא רשאי לבנות בטרם קיבל היתר בנייה כדין היא טענה תמוהה, וזאת בלשון המעטה. אמנם סוגייה זו רלוואנטית לאחריות הנאשם בגין התיק הקודם, להבדיל מאחריותו בגין התיק דנא, אך כל בר בי רב יודע שאין אפשרות לקבל היתר בנייה בהבל-פה של מאן דהוא; ודברים אלה הם בבחינת קל וחומר בנאשם, שמעדות אביו נלמד כי הוא (הנאשם) בנו של מי שבעצמו שימש כיושב ראש ועדה מקומית לתכנון ובנייה וחבר המועצה הארצית לתכנון ובנייה. לפיכך, בעצם העלאת הטענה, כמו גם העובדה שהנאשם לא ידע להצביע על זהות הגברת שלטענתו נתנה לו את אותו היתר-כביכול, יש כדי להציב סימני שאלה באשר לגרסת הנאשם. 10. והנה, חרף העובדה שהנאשם עשה דין לעצמו ובנה בנייה - בהיקף משמעותי - ללא היתר כדין, וחרף העובדה שהנאשם לא הרס את הבנייה במועד שנקבע לכך בצו ההריסה אף שלא קיבל היתר בנייה כדין, הרי שלא זו בלבד שהנאשם אינו נוטל אחריות על מעשיו אלא, כפי שעולה מהמשך עדותו, הוא מלא טרוניות כרימון על הרשות דווקא; והכל לאור סברתו כי הרשות טיפלה באופן בלתי ראוי בבקשותיו להכשיר-בדיעבד את הבנייה הבלתי-חוקית שבנה. 11. לפיכך לא למותר להדגיש, כבר בשלב זה, כי צו ההריסה ציווה על הנאשם להרוס את הבנייה עד למועד שננקב בו. אכן, בצו ההריסה נאמר גם כי הצו "יפקע אם וכאשר יתקבל היתר בניה" אך זאת רק כחלופה, בה נוקטים בתי משפט לעניינים מקומיים בדרך של לפנים משורת הדין, אשר תיכנס לתוקף רק, ואך ורק, במידה ויתקבל היתר המכשיר בדיעבד את הבנייה. 12. פשיטא, שעצם העובדה שבית המשפט הוציא צו הריסה לבנייה בלתי-חוקית אינה מחייבת, וגם אינה אמורה לחייב, את הרשות ליתן היתר-שבדיעבד לבנייה הבלתי-חוקית אלא מחייבת דווקא את הנאשם להרוס את שבנה באופן בלתי חוקי. יתר על כן, במקרה דנא, הבנייה שבנה הנאשם ניתנת להכשרה רק באמצעות אישור תב"ע נקודתית, הליך שהינו מורכב וממושך כשלעצמו, אך בעניין זה אין לנאשם להלין אלא עצמו. משבנה הנאשם, ללא היתר כדין, בנייה שניתנת להכשרה רק בדרך זו, מה לו כי ילין על הרשות בשל התמשכות הליכי הרישוי-שבדיעבד. 13. זאת ועוד: בעדותו גולל הנאשם את השתלשלות ההליכים שנקט, לגרסתו, לצורך הכשרת הבנייה, וזאת במשך תקופה של כעשור שנים (ר' בפרוטוקול, עמ' 3 ואילך). ואולם, מתוך החומר שהוגש לבית המשפט לא ברור, כלל ועיקר, הבסיס לטענת הנאשם כי התמשכות הליכי הרישוי נגרמה בעטייה של הרשות; ודומה כי האחריות ל"סחבת" רובצת דווקא לפתחו של הנאשם או של המתכנן מטעמו. בנוסף, חלק גדול מטענות הנאשם נוגע לסכסוכים נוספים הקיימים בינו לבין העירייה, בעיקר בנושא הארנונה, שאין להם ולא כלום עם התיק דנא. 14. לעניין טענותיו של הנאשם בדבר סחבת מצד הרשות לא היה בעדויות עדי ההגנה כדי להועיל לנאשם. בעדות אביו של הנאשם, חרף התפקידים הנכבדים שמילא בעברו, לא היה כדי לבסס את העובדות הנטענות, ולו מהטעם שמדובר בעדות שהתבססה על התרשמות בלבד, ומכלי שני. ובעדות גב' פולה רוסין, מנהלת מדור היתרי בנייה בעיריית הרצליה, לא רק שלא נמצאה תמיכה לגרסת הנאשם אלא שהיה בה אף לסתור במפורש את גרסתו. 15. גב' רוסין דחתה את טענת הנאשם לפיה הטיפול בתיק דנא היה שונה מרוב התיקים בהם היא מטפלת (ר' בפרוטוקול, עמ' 13 שורה 8), ומעדותה עלה כי התנהלותו של הנאשם בטיפול בהשגת ההיתר לבנייה היתה כושלת, כאשר הנאשם הגיש לעירייה, שוב ושוב, את אותן בקשות (שם, עמ' 18 שורה 20 ואילך). אכן, דומה כי ההסבר להתנהלות תמוהה-לכאורה זו של הנאשם נעוץ בסברתו - אותה אישר במהלך חקירתו הנגדית - כי כל עוד קיים הליך רישוי, הגם שלא צלח, הרי הוא פטור מלבצע את צו ההריסה (ר' בפרוטוקול, עמ' 7 שורה 21). 16. ב"כ הנאשם הדגישה כי רק לאחרונה, לאחר שהיא עצמה נכנסה לעובי הקורה, התקדמו הליכי הרישוי, עד כדי כך שהיתר בניה מצוי בהישג ידו של הנאשם; ואף הוגשה בתיק הקודם בקשה להארכת מועד כניסתו של צו ההריסה (ביום 14.5.09), בקשה שנתקבלה לאחר שב"כ המאשימה, בהגינותו, הסכים לה. מבלי להיכנס לפרטי ההליכים בהם היתה מעורבת ב"כ הנאשם, ברי כי בדברים הנ"ל יש להצביע על כך שהיא מייצגת כהלכה את עניינו של הנאשם בפני הרשויות השונות; אך דווקא בכך יש כדי לתמוך במסקנה בדבר התנהלותו הכושלת של הנאשם עד אותו מועד וממילא אין בכך כדי להטיל דופי כלשהו בפעולות הרשות. 17. לנוכח טיעוניה החוזרים ונשנים של ב"כ הנאשם בדבר סיכוייו הטובים של הנאשם לקבל היתר בנייה בעתיד הקרוב חשוב להדגיש כי טיעונים אלה אינם רלוואנטיים לעצם אחריותו של הנאשם משום שגם אם הנאשם היה מקבל, בפועל, היתר בנייה שבדיעבד לא היה בכך כדי לאיין את אחריותו. בתי המשפט אמנם מתחשבים, כנסיבה לקולת העונש, בעובדה שהתקבל בדיעבד היתר לבנייה שנבנתה מלכתחילה ללא היתר כדין. ואולם, לקבלת היתר כאמור אין ולא כלום עם שאלת האחריות, המתגבשת בעת ביצוען של עבודות בנייה ללא היתר כדין, או בעת אי קיומו של צו הריסה במועד שנקבע לביצועו, ואינה מושפעת מקבלתו בדיעבד של היתר בנייה. אכן, אם תמצי לומר שקבלת היתר שבדיעבד פוטרת מאחריות, יהא בכך כדי ליצור תמריץ שלילי להימנעות מקבלת היתר בנייה בטרם ביצוע עבודות הבנייה; והכל מתוך סברה שתמיד ניתן יהיה, בדיעבד, להיפטר מאחריות ככל שיוגש כתב אישום באמצעות קבלת היתר-שבדיעבד. ג. סיכום ומסקנות: 18. עובדות כתב האישום - עליהן אין מחלוקת - הוכחו כדבעי וכנדרש. בנסיבות אלה, וכאשר הנאשם לא ביסס את טענתו ל"הגנה מן הצדק", מסקנת ההרשעה מתבקשת-מאליה. יודגש, כי במקרה דנא טענות הנאשם להגנה מן הצדק נסתרו, או לא הוכחו, ברמה העובדתית. למעשה, אף ההיפך הוא הנכון: מהראיות שהונחו לפניי בית המשפט דומה כי דווקא טיפולו של הנאשם בהשגת ההיתר לבנייה, לפחות עד לאחרונה, היה כושל למדיי. ייתכן כי הנאשם התנהל באופן שכזה על רקע מצוקות כלכליות, אותן אזכר לא אחת בדבריו, מצוקות שגם הביאו לכך שהנאשם לא דאג להיות מיוצג באופן רציף במהלך ההליכים המשפטיים בתיק הקודם ובתיק דנא. ואולם, אין במצוקות-נטענות אלה כדי להעלות או להוריד לעניין אחריותו של הנאשם. משמצא הנאשם די מקורות כלכליים לביצוע בנייה בלתי-חוקית בהיקפים משמעותיים, היה עליו גם למצוא, למצער, מקורות כלכליים להכשרת אותה בנייה, והכל ככל שביקש להימנע מלקיים את צו ההריסה. 19. לפיכך אין צורך להיזקק בתיק דנא לשאלה, הלא פשוטה כשעצמה, של האופן שבו יש ליישם את ההגנה מן הצדק בעבירות תכנון ובנייה. עם זאת, מן הראוי לציין כי בתחום התכנון והבניה קיים אינטרס ציבורי מובהק להקפיד הקפדת יתר על כך שנאשמים לא יעשו דין לעצמם אלא יבנו רק, ואך ורק, במסגרת הוראות הדין, ועל כן יש לנקוט בו בזהירות בכל הקשור להחלתה של הגנה זו (לדיון בסוגייה ר' עמ"ק (רמת השרון) 7214/07 מדינת ישראל נ' יפתח אלוני, פורסם ב"נבו", והאסמכתאות המוזכרות שם; ר' גם ע"פ (חיפה) 3270/08 מדינת ישראל נ' מזייד חמיד חדיד ואח', , בו קבע בית המשפט כי "יקשה על נאשם לבסס את טענתו בדבר הגנה מהצדק כאשר מדובר בעבירה שעניינה אי קיום צו שיפוטי (לפי הוראות חוק התכנון והבנייה - ש.א.). עבירה זו הינה, מטבע הדברים, המשך השתלשלות של ביצוע עבירה אחרת שבעניינה ניתן הצו. כאשר קיים צו שיפוטי יש לבצעו או לפעול לביטולו באמצעים משפטיים, כגון: ערעור, משפט חוזר, הליך לדחיית מועד ביצועו של הצו או חנינה. נראה כי התנהגות שעניינה עשיית דין עצמי ואי קיום צו שיפוטי, בלא שננקטות פעולות בהתאם לחוק לביטולו של הצו או לדחיית מועד ביצועו, וזאת במסגרת הליכים אל מול הרשויות המוסמכות, תתקשה לדור ביחד עם טענה של הגנה מן הצדק..."). 20. אשר על כן אני מרשיע את הנאשם בעבירה בה הואשם בכתב האישום.הריסת מבנהבניהצו הריסהצוויםהיתר בניה