קנס בגלל תמרור לא תקין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי בגלל תמרור לא תקין / קנס בגלל תמרור לא תקין: השאלה בקצרה - מה קורה כשלא ברור מיהו זה ואיזהו אשר החליט על הצבת תמרור? 1. הנאשם שלפנינו מר ברונקש אילן (להלן: "הנאשם") קיבל הודעת קנס (דו"ח) משוטר על כך שלא ציית לתמרור. הנאשם הופתע מהתמרור וסבר כי התמרור הוצב בצורה לא נכונה ולא כדין, ואם כבר יש להציבו, יש להציבו אחרת. אשר לכן כיתת הנאשם רגליו וניסה למצוא מיהו האחראי לתמרור? ומי הציבו בצורה שהציב? ופה הועבר מרשות לרשות כאשר כל רשות פוסקת כי הרשות האחרת אחראית לתמרור ולא היא. 2. לאור כך ביקש הנאשם להישפט והעלה את טענתו בפני בית המשפט. הטענה הועברה לתביעה אך גם זו במהלך כל דיוני ההוכחות לא הצליחה למצוא את המציב/ה האלמוני/ת של התמרור ולא להמציא כל תיעוד מתאים לכך. לטענת התביעה, על הנאשם היה להוכיח כי מדובר בתמרור לקוי, אך טענה זו נדחתה כפי שיפורט. אשר לכך, אין מנוס מזיכוי הנאשם מכל אשמה ובמקרה שלפנינו גם בחיוב המדינה בהוצאות. . 3. ולצורך המסקנה שהגענו אליה, נפרט בקצרה את גרסאות הצדדים, את הבסיס הנורמטיבי לשאלת תקופתם של תמרורים, וניישם זאת למקרה שלפנינו. והכל כפי שיפורט. גרסאות הצדדים והעובדות שאין עליהן מחלוקת 4. כנגד הנאשם נרשמה הודעת קנס בגין אי ציות לתמרור ב2, עבירה על פי תקנה 22 (א) תשכ"א -1961 לתקנות התעבורה (כניסה לתמרור אין כניסה). לטענת התביעה, ביום 8.6.08 נכנס הנאשם דלק בכביש 90 בכניסה למפגש הבקעה באין כניסה למרות שמוצבים במקום שני תמרורים משני צידי הכביש. 5. הנאשם הודה כי עשה כן, אך טען כי עשה זאת בתום לב משום שטרם הפניה לא ניתן היה לראות את התמרור. וכך אמר בפרוטוקול של ביהמ"ש מיום 07.04.09 (עמ' 4 ש' 7-10). "...עשיתי את הפניה תוך כדי הפניה אני קולט שאני נכנס לאין כניסה בגלל שהכביש מגובה משני הצדדים לא יכולתי לעצור באמצע היה יותר הגיוני להמשיך 20 מטר, גם אם הייתי לוחץ ברקס במקום, עדיין הייתי עובר באין כניסה וגם היה נכנס בי רכב מאחורה, מכיוון צפון השלט לא ברור, רק באו לראות שבאמת יש תמרור אין כניסה אבל לא ראו את הזווית שאי אפשר לראות" 6. טענות התביעה ברורות הן. היה תמרור, הנאשם לא ציית לו, ואשר על כן יש להרשיעו. טענת הנאשם מאידך הייתה כי מדובר בתמרור לקוי המוצב שלא כדין וממילא לא ניתן להרשיעו. להוכחת טענותיו הציג לי הנאשם תמונות המראות כי התמרור מוסתר על ידי שלט פרסום של תחנת הדלק. 7. אולם משפטית, לא ניתן להסתמך על תמונות שכן יש זוויות צילום שונות לתמונות. אשר לכן, נבדוק את לשון החוק ונברר כיצד על אזרח להוכיח טענה מעין זו. כיצד מוכיחים כי תמרור איננו תקין? והאם עמד הנאשם בנטל זה? (ןהתשובה, הנאשם עמד בנטל) 8. לשון התקנות לעניינו ברורה היא. תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 שעניינה אי ציות לתמרורים קובעת כדלהלן: "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". 9. לשון התקנה פשוטה. נאשם לא יכול לטעון דבר כנגד התמרור אלא אם כן יוכיח הוא כי התמרור הוצב סומן או נקבע שלא כדין. אין על המדינה להוכיח בכל תמרור ותמרור כי הוצב כדין. קיימת חזקת תקינות כי תמרור הוצב כדין, וכל הטוען אחרת, עליו הראיה. (ראו רע"פ 4142/05 יהודה טרבוגדה נ' מדינת ישראל. . פסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט י. עדיאל). 10. השלב הראשון לבדיקה האם תמרור הוצב כדין, הוא כמובן בדיקה האם הוצב בהתאם לתוכנית המקורית. שכן גם אם לפי התכנית אמור להיות במקום תמרור, על התמרור להיות מוצב ולהיקבע בדיוק בהתאם לתנאי התוכנית. לעניין זה יפים דברים של עמיתי כב' השופט ריבלין בתת (י-ם) 9478/07 מדינת ישראל נ' שאדן, , פיסקה 4 לפס"ד שמבהיר את חשיבות הדיון וההחלטה בהצבת תמרורים: "החוק אמנם מאפשר הצבת התמרור במספר אופנים, ביניהם כשר גם האופן בו הוצב התמרור בפועל, אך ההחלטה באיזו דרך יש להציב התמרור במקומות שונים תלויה בהחלטת הרשות המרכזית או המקומית לתמרורים. הצבת תמרור אינו הליך אוטומאטי ללא הפעלת שיקול דעת. גם החלטה כמה תמרורים יוצבו והיכן ניתנת לאחר הפעלת שיקול דעת, אין המדובר בהחלטה שרירותית. על-פי הרשום בתקנה 18(ב) לתקנות התעבורה, החלה כאמור בענייננו, על הרשות המקומית להתייעץ עם קצין משטרה כדי לקבוע את אופן הצבת התמרורים ומיקומם. מכאן שאופן הצבת התמרור הינו עניין הנשקל היטב כדי שהתמרור ימלא את ייעודו, יובחן היטב על-ידי עוברי האורח, זמן מספיק כדי לאפשר פעולה בהתאם לתמרור תוך לקיחה בחשבון של זמן התגובה [ראה בעניין זה בפס"ד תת(נתניה) 6229/04 מדינת ישראל נ' מיטל עינת (לא פורסם) מיום 4.5.05, המביא מתוך " תקנות והנחיות להצבת תמרורים (1977)"] . לא מן הנמנע שההחלטה להציב שני תמרורים נבעה מתנאי הדרך ברחוב הספציפי ומחשש שתמרור אחד לא יבלוט מספיק ולא ייראה היטב לעוברי האורח. העובדה שההחלטה לא בוצעה כנדרש עד לאחרונה, מעלה חשש שמא אי הצבת התמרור בהתאם לתכנית המהנדס של עיריית ירושלים פגעה באופן מהותי באופן שבו ניתן היה להבחין בתמרור". 11. אלא שהנאשם לא הגיע לשלב זה של בדיקת התאמת התמרור לתוכנית. זאת משום שאפילו לא הצליח למצוא את התכנית הרלוונטית. יתירה מזו, הוא אף לא הצליח למצוא מי הגורם האחראי לתכנית, למרות פניותיו לגורמים רבים. ובלשונו: "..השילוט לא חוקי אי אפשר לראות אותו מהכביש. בכל מקרה הלכתי לברר מי שם את השילוט לא ידעתי אם השלט, התקשרתי למועצה האזורית בקעת הירדן, הפנו אותי למע"צ, מע"צ הפנה אותי למשרד התחבורה ומשרד התחבורה החזיר אותי למועצה בהתחלה, הפנו אותי מאחד לאחד, מציג מכתב שאני שלחתי...". 12. זאת ועוד בתגובה למכתבו של הנאשם מיום 24.09.08 הלה נענה על ידי מר אינג' פרקש , מנהל מרחב מרכז בחברה הלאומית לדרכים כדלקמן: "...כי לאחר בדיקה אין ברשותנו תוכנית מאושרת על ידי מפקח על התעבורה המאשרת את הצבת תמרורי אין כניסה ביציאה ממפגש הבקעה לכביש 90 ליד תחנת הדלק "גל", וכן תמרורי אין פניה ימינה לבאים מכיוון צפון לפני נתיב היציאה, ואין פניה שמאלה לבאים מכיוון דרום לפני נתיב האצה במפגש הבקעה". 13. הנאשם עומד לכן לפני שוקת שבורה. מדובר בתחנת דלק, הנמצאת בשטח מועצה מקומית וגובלת בכביש המתוחזק על ידי החברה הלאומית לדרכים (מע"ץ לשעבר). המועצה טוענת כי היות והכביש מתוחזק על ידי החברה לדרכים על הנאשם לפנות אליה והיא אחראית לשילוט. החברה לדרכים טוענת כי לא היא אחראית. משרד התחבורה מפנה את הנאשם שוב למועצה וחוזר חלילה. ובקצרה, הנאשם לא מצליח עד עתה לדעת מי אחראי לתמרור. וממילא לא הצליח לברר האם התמרור הוצב כדין (שכן טענתו המרכזית של הנאשם היא שלא ניתן לראות את התמרור כיאות). 14. טענת התביעה לפני הייתה כי אי אפשר לקבל את דברי הנאשם כלשונם, ולצורך הפרכת חזקת תקינות יש להביא ראיות בכתובים ולא בעלפה בדבר חוקיות התמרור. אינני יכול לקבל תקנה זו. הנאשם טען את טענותיו מהרגע הראשון ולא ייתכן לדרוש מנאשם כי ייעשה יותר ממה שעשה. הנאשם פנה למי שיכל היה לפנות וקיבל את התשובות שקיבל. התביעה יכלה להפריך בקלות את דבריו לו הייתה מביאה ראיה כלשהי שהתמרור הוצב כדין. משלא עשתה זאת, אין לה להלין אלא על עצמה. אשר על כן אני קובע כי הנאשם הוכיח שהתמרור לא הוצב כדין. עניין ההוצאות 15. הנאשם ביקש הוצאות על הזמן והטירחה שעמל ויש לו על מה שיסמוך. על פי סעיף 80 לחוק העונשין לא היה מקום להגשת כתב האישום. בוודאי לא היה מקום לגרום להליך להתארך בנסיבות שידעה אותם המאשימה. במיוחד כאשר לאורך כל ההליך התריע הנאשם והסביר את עמדתו ונתן למאשימה אפשרות לברר זאת בעצמה. הנאשם טען כי הגיע פעמיים ובזבז שני ימי עבודה וביקש 700 ₪ לכל הופעה. מצד שני, אחרי ככלות הכל הציבור ישלם את ההוצאות הללו, כך שבית המשפט צריך לשקול את גובה ההוצאות. אשר לכן, לאחר שאיזנתי בין האינטרסים השונים, הגעתי למסקנה שהמדינה תישא בהוצאות הנאשם בסך 600 ₪. סוף דבר 16. סיכומו של דבר, לאחר ששמעתי הן את התביעה והן את הנאשם ולאחר שקראתי את המסמכים שהוצגו וכל האמור דלעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מכל אשמה. כמו כן אני פוסק לנאשם הוצאות בסך 600 ₪ שישולמו תוך 45 יום מהיום.משפט תעבורהתמרוריםקנס