קנס על עבירות תכנון ובניה

קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קנס על עבירות תכנון ובניה: 1. הנאשמת הורשעה, לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות של הפרת צו שיפוטי ובעבירה נוספת של ביצוע עבודות בניה הטעונות היתר, ללא היתר, הכל כמתואר בהרחבה בהכרעת הדין וכמפורט להלן. לכל המונחים הנזכרים בהמשך תהא המשמעות שניתנה להם בהכרעת הדין. 2. הצו הראשון אשר בהפרתו הורשעה הנאשמת ניתן ביום 27.01.2000 ונכנס לתוקף בתום שנה מאותו מועד. הצו השני אשר בהפרתו הורשעה הנאשמת ניתן ביום 29.09.2005 ונכנס לתוקף בתום 14 יום מאותו מועד. עניינם של שני הצווים באיסור שימוש, על ידי הנאשמת, בחלקה 129, כהגדרתה בהכרעת הדין (להלן: "החלקה הציבורית"), שלא על פי יעודה על פי התב"ע, והפרתם על ידי הנאשמת באה לידי ביטוי בהמשך השימוש שנעשה על ידי הנאשמת בחלקה הציבורית לצורך פריקת חומרי גלם והעמסת תוצרת מוגמרת של מפעלה, השוכן בחלקה הסמוכה (חלקת הנאשמת כהגדרתה בהכרעת הדין). כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין מדובר בפעולות פריקה וטעינה של טובין מסוג ברזל, כאשר אלה מצויים בשטח החלקה הציבורית מעבר לזמן הנדרש לצורך פעולת הפריקה או הטעינה גופה, תוך הכנה לאלה הנמשכת שעות, פריקה וטעינה על בסיס קבוע ויומיומי, בהיקפים גדולים, כשהתוצאה המעשית הינה שהלכה למעשה החלקה הציבורית תפוסה פרקי זמן משמעותיים של היממה על ידי טובין של הנאשמת, ופעילות הנאשמת בחלקה הציבורית מונעת שימוש אחר באותה חלקה, את השימוש לו נועדה. בנוסף הורשעה הנאשמת בכך שהרסה קונסטרוקציה לעגורן שהוקמה על ידה ללא היתר בניה כדין. על הקונסטרוקציה כאמור ניתן צו הריסה, עוד ביום 29.09.2005, כחלק מהצו השני. אולם, הנאשמת נמנעה מהריסתה של הקונסטרוקציה הנ"ל בשלמותה, כמתחייב מאותו צו, וביצעה את אותה הריסה באופן חלקי בלבד, על דרך הריסתה של חלק הקונסטרוקציה שהיה מצוי בתחומי החלקה הציבורית בלבד, ומכאן על פי גרסת המאשימה, שהתקבלה על ידי, הצורך בהיתר לצורך פעולת ההריסה כאמור. 3. בטיעונה לעונש של המאשימה נטען לצורך בענישה מחמירה בשים לב לשיקולים ולנסיבות כדלקמן: 3.1 תקופת הזמן הממושכת בה מדובר, תקופה של כ-10 שנים בה נעשה על ידי הנאשמת שימוש בחלקה הציבורית שלא ליעודה, ותקופה של כשבע שנים בה נעשה שימוש כאמור תוך הפרתו של צו שיפוטי האוסר על כך, כאשר הצו השני ניתן בעקבות הצו הראשון, והלכה למעשה מדובר בהמשך הפרתו של הצו השיפוטי גם לאחר שהנאשמת הואשמה והורשעה בהפרת הצו, במסגרת ההליך בו ניתן הצו השני. 3.2 לא רק שהנאשמת הפרה את הוראות חוק התכנון והבניה והפרה צווים שיפוטיים אלא שעשתה כן תוך הפקעת השימוש בחלקה הציבורית, שנועדה לרווחת הציבור, לצורך שימוש פרטי עסקי על ידה, תוך שהלכה למעשה ניכסה לעצמה נכס לא לה ועכבה תוכניות פיתוח של החלקה הציבורית ליעודה. 3.3 בשים לב לנסיבות שנימנו לעיל הנאשמת לא יכולה להחשב כמי שפעלה בתום לב, ונסיבות אלה מעידות על העדרה של חרטה ונטילת אחריות ועל זלזול מופגן בשלטון החוק וקניין הציבור, הכל למען עשייתו של רווח כלכלי ולצורך הפקתה של טובת ההנאה הכספית לנאשמת כתוצאה מהשימוש בחלקה הציבורית. 3.4 העבירות נשוא הליך זה אינן העבירות היחידות על חוק התכנון והבניה שנעברו על ידי הנאשמת, אשר בעברה עבירות נוספות, הן של עבודות בניה ללא היתר והן של הפרת צווים שיפוטיים, המתייחסות לבניה אינטנסיבית, שלא כדין, גם בתחומי חלקתה. 3.5 לא רק שהנאשמת לא הביעה חרטה כלשהי על העבירות שנעברו על ידה אלא שבכל עת, במהלך ניהולו של ההליך המשפטי, בהליך עצמו ובפעולות שננקטו על ידה חוצה לו היא מתיימרת לנהוג בחלקה הציבורית מנהג בעלים תוך נקיטת אצבע מאשימה כלפי הרשויות המופקדות על אכיפת חוקי התכנון והבניה. 4. המאשימה הפנתה לפסיקה ענפה שבה התייחסות לחומרת העבירות של הפרת צו שיפוטי, בשים לב לחתירתן תחת שלטון החוק והצורך להלחם באותן עבירות לאחר שעבירות על חוק התכנון והבניה היו למכת מדינה, וטעונות ענישה שיהיה בה להרתיע ולעקר את הרווח הכלכלי המהווה את המניע לאותן עבירות, במיוחד שעה שאין מדובר בפרט, שלעתים נקלע לביצוע העבירות על רקע מצוקת דיור, כי אם לחברה עסקית שעברה את העבירות משיקולים של כדאיות כלכלית גרידא. 5. המאשימה טענה כי לו היה מדובר בנאשם בשר ודם הרי שנסיבות המקרה היו מצדיקות ענישה ברף הגבוה, הטלתו של מאסר בפועל. בהיות הנאשמת חברה יש להטיל ענישה כספית משמעותית, שיהיה בה גם הרתעה מפני המשך ביצוע העבירות, תוך שהמאשימה מצביעה על כפל תקרת הקנס החל מקום שהנאשם תאגיד, ועל הקנס היומי שרשאי בית המשפט להטיל במקרה של המשך ההפרה, בנוסף על תקרת הקנס הקבועה בצד העבירה. המאשימה הצביעה על כך שקנס בסך של 100,000 ₪ שהושת על הנאשמת לפני שנים ארוכות בהליך בו ניתן הצו השני לא הועיל להרתיעה מפני המשך ביצוען של העבירות בהן הורשעה בהליך שבפני. 6. מנגד נטען על ידי הנאשמת: 6.1 בית המשפט שגה עת מנע מהנאשמת את העדתם של עדים אשר היה בכוחם לבסס את טענת ההגנה מהצדק שהועלתה על ידה. 6.2 הנאשמת לא פגעה באינטרס הציבורי ואיפשרה עבודות פיתוח בחלקה הציבורית חרף צווים שהקפיאו את המצב עד להכרעה בהליך שבפני. 6.3 גם אם בסופו של יום הנאשמת הורשעה הרי שמדובר בנאשמת תמת לב אשר העלתה טענות הגנה כנות וממשיות, ואין כל דמיון בין עובדות פסקי הדין שהובאו על ידי המאשימה לבין נסיבות העניין שבפנינו, המתמצות בפעולות של פריקה וטעינה בלבד בחלקה הציבורית וכשהפרת הצווים אינה כרוכה בעבודות בניה כלשהן. 6.4 הלכה למעשה הנאשמת לא פגעה באינטרס הציבורי, ונהפוך הוא. הנאשמת ביקשה להמנע מההפרעה התעבורתית החמורה הכרוכה בפריקה וטעינה דרך רחוב היובלים שם מצויה הכניסה לחצריה ומנעה זאת עת עשתה שימוש בחלקה הציבורית שממילא אינה מפותחת. 6.5 אין להפריז במשמעות עברה של הנאשמת בכל הנוגע לעבירות על חוקי התכנון והבניה ויש ליתן הדעת לפעולות הרבות שננקטו על ידי הנאשמת לריפוי אותן עבירות. הנאשמת לא התעלמה מצווי בית המשפט, שינתה את מידת השימוש שנעשה על ידה בשטח החלקה הציבורית וצמצמה אותו למינימום ההכרחי מבחינתה עת חדלה מפעולות אחסון והמשיכה להשתמש בחלקה לצורך פריקה וטעינה בלבד, קיצרה את הקונסטרוקציה של העגורן באופן שלא תפלוש לתחומי החלקה הציבורית, והרסה או הכשירה את הבניה החורגת הנוספת בה הורשעה, כפי שניתן ללמוד מקיומו של רישיון עסק לנאשמת והעדרם של אישומים נוספים בגין הפרתם של צווים שיפוטיים על אלה בהם הואשמה בהליך שבפני. עוד עמד ב"כ הנאשמת על כך שהקנס בסך של 100,000 ₪ שנזכר בטיעוני המאשימה הוטל בגין סדרה ארוכה של עבירות שחלקן הארי הוסדר כנטען לעיל. 7. ככלל אני סבורה כי הדין עם המאשימה וכי הנסיבות לחומרה עליהן הצביעה כמפורט בסעיף 3 לעיל אכן מתקיימות בנסיבות המקרה שבפני. הדברים אמורים ביחס לתקופת ההפרה הממושכת של הצו הראשון (כאשר הצו השני אינו אלא מתן ביטוי קונקרטי לאיסור השימוש שהוטל עוד על פי הצו הראשון), בעובדה כי הפרת הצווים באה לידי ביטוי בניכוסו של קניין הציבור לשימושה ולתועלתה של הנאשמת, ולמנהג הבעלים שמתיימרת הנאשמת לנהוג בחלקה הציבורית חרף הפרתם של הצווים על ידה, שלא יכול שתחשב להתנהגות תמת לב כפי שמבקשת הנאשמת לטעון. עוד אני סבורה כי בהקשר זה יש ליתן הדעת לעברה של הנאשמת אשר עברה עבירות בניה נוספות, בהיקף בניה משמעותי ביותר בתחומי חלקתה, של מאות מטרים רבועים, תוך הפרתם של צווים שיפוטיים שניתנו גם בעניינים אלה הכל כפי שעולה מהפרוט שבכתב האישום בהליך בו ניתן הצו השני (ת/1) בו הורשעה על פי הודאתה. 8. בהמשך לטענות הנאשמת לעונש יאמר: 8.1 טענות הנאשמת כנגד ההחלטה שלא לזמן עדים נוספים כבקשתה לצורך הוכחתה של טענת ההגנה מהצדק מקומן בערעור על הכרעת הדין אם יוגש כזה, וגזר הדין ניתן, מטבע הדברים, על בסיס הקביעות שבהכרעת הדין. 8.2 אינני מקבלת את הטענה כי עצם הפרתו של הצו על ידי הנאשמת היתה גבולית, וכי ניתן להמעיט מחומרתה על דרך הכתרתה כפעולות של פריקה וטעינה. הלכה למעשה השתלטה הנאשמת, לצרכיה, על שטח החלקה הציבורית והתיימרה לנהוג בו, במשך שנים מנהג בעלים, כאשר היא עושה שימוש באותה קרקע על בסיס קבוע ומונעת פעולות אחרות במקרקעין שנועדו לפתח את החלקה ליעודה. בה במידה קשה לקבל את טענות הנאשמת בדבר שיתוף הפעולה עם הרשות בו נהגה, כאשר מלכתחילה השימוש שנעשה על ידה בחלקה הציבורית הינה פעולה בניגוד לצו שיפוטי שניתן. 8.3 אינני סבורה שיש לייחס משקל ממשי לטענות הנאשמת כי בהפרתו של הצו פעלה למען האינטרס הציבורי, עת מנעה הפרעה תעבורתית ברחוב היובלים. הרשות היא המופקדת על האינטרס הציבורי וכל עוד לא הוכח אחרת היא נהנית מהחזקה בדבר תקינות פעולתה. על הרשות המוסמכת לאזן בין צרכי הפיתוח של החלקה הציבורית לבין ההסדרים התעבורתיים ברחוב היובלים, ומהראיות עולה כי הנאשמת בחרה להמשיך ולהפר את הצווים השיפוטיים משום שפריקה וטעינה מהחלקה הציבורית היו יעילים וכדאיים יותר עבורה. בהקשר זה יצויין גם כי טענת הנאשמת בהליך שבפני כי אין אפשרות פריקה וטעינה אחרת הוזמה לכאורה בתאור מצב הדברים אגב הטיעונים לעונש עת התברר כי מזה זמן ממשיכה הנאשמת להפעיל את עסקה ללא פריקה וטעינה מהחלקה הציבורית. על פניו ולכאורה הנאשמת הפרה את הצווים השיפוטיים בראש ובראשונה משיקולי יעילות וכדאיות כלכלית. 8.4 אני מקבלת את טענת הנאשמת כי על פניו ולכאורה צמצמה הנאשמת את היקף עבירות הבניה שנעברו על ידה, אך כאמור לעיל אינני מקבלת את האופי שמשווה להן הנאשמת והניסיון להקל במשמעותן ואני סבורה שיש בעברה של הנאשמת להוות נסיבה לחומרה גם בבואי לשקול את הענישה בגין העבירות נשוא ההליך שבפני. 9. בנוסף על האמור לעיל אני סבורה כי מבחינה מהותית ומבחינת חומרת העבירה יש ליתן את הדעת לכך שגם העבירה של ביצוע הריסה ללא היתר בניה הינה במהותה עבירה של הפרת צו. האישום בעניין זה נוסח כפי שנוסח בשל טעות סופר לכאורה שנפלה בצו המקורי, אך משגילתה הנאשמת בהגנתה כי היא רואה את פעולת ההריסה החלקית של הקונסטרוקציה של העגורן כפעולה החוסה תחת צו בית המשפט הרי שהכשלון להרוס את אותה קונסטרוקציה במלואה מהווה התעלמות מצו שניתן, גם להבנתה של הנאשמת את מצב הדברים. 10. סוף דבר, מכל השיקולים שנמנו לעיל, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: 10.1 קנס בסך של 90,000 ₪, אשר ישולם ב-6 תשלומים, תשלומים חודשיים שווים ורצופים, תשלום ראשון עד ליום 01.08.09, ובראשון לכל חודש שלאחר מכן, עד לגמר תשלום הקנס. לא ישולם תשלום במועדו, יעמוד כל הקנס לפרעון מיידי. 10.2 הנאשמת תחתום על התחייבות בסך של 125,000 ₪ לתקופה של 3 שנים, שראשיתה ביום 01.08.09, שלא תעבור עבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965. 10.3 לבקשת המאשימה, כפי עמדת הנאשמת אשר באה לידי ביטוי בהגנתה, ולמען הסר ספק, ניתן בזאת פעם נוספת צו המורה על הריסתה של קונסטרוקציה העשויה ברזל לעגורן, כפי המתואר בסעיף 1.2.9 לכתב האישום בתיק עמק 5727/05, ככול שטרם נהרסה. צו זה יכנס לתוקף ביום 01.08.09. 11. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.בניהקנסתכנון ובניה