קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור מסתנן ממשמורת: המערער - אזרח ניז'ר, מדינה שאין לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל - הסתנן לארץ ממצרים ביולי 2007 ועבד בתל- אביב מבלי שהיתה לו אשרת שהייה - נעצר ביום 3.3.08 ע"י משטרת ההגירה ומאז מצוי במשמורת. הערעור מופנה כנגד החלטת ביה"ד לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין מיום 23.3.09 שלא לשחררו ממשמורת. העובדות הרלוונטיות לענינינו הן כדלקמן: המערער הובא בפני ביה"ד למשמורת ביום 16.3.08 שם ציין כי חצה הגבול ממצרים לפני כששה חודשים וכי מבין שעליו לחזור לארצו אך אינו מוכן לכך, בהמשך מציין כי מוכן לעשות כן. ביה"ד הורה להנפיק למערער תעודת מעבר. ביום 28.4.08 הובא המערער שוב בפני ביה"ד והצהיר כי מוכן לחזור לארצו וכי חתם על בקשה לתעודת מעבר. בהחלטתו ציין ביה"ד כי הבקשה להנפקת תעודת מעבר, עליה חתם המערער ביום 13.3.08, הועברה על ידי משטרת ההגירה לטיפול משרד החוץ וכי המערער פנה גם אל נציגת האו"ם לפליטים בבקשה לקבל מקלט בישראל אך בקשתו נדחתה, כמו"כ העתירה שהגיש לעכב את הרחקתו מהארץ נדחתה ע"י ביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א (עת"מ 1599/08). המערער הובא שוב בפני ביה"ד ביום 11.6.08. ביה"ד ציין כי המערער ביקש לחזור לניז'ר, חזר וציין כי בקשה חתומה הועברה לידי משטרת ההגירה והורה למשטרת ההגירה לטפל בהחזרת המערער לארצו. ביום 20.7.08 שוב הובא המערער בפני ביה"ד, שלא שוכנע כי המערער יעזוב את הארץ במועד שנקבע לו והורה למשטרת ההגירה לטפל בהחזרת המערער לארצו. בהחלטה נוספת מיום 1.2.09 חזר ביה"ד על קביעתו ושוב הורה למשטרת ההגירה לטפל בהחזרת המערער לארצו. כך גם בדיון מיום 23.3.09, נשוא הערעור שכאן. טענתו העיקרית של המערער שככלל ובאין אינטרס ציבורי בעל משקל ממשי ישוחרר שוהה שלא כדין המוחזק במשמורת למעלה מ- 60 יום. גם כאשר קיים אינטרס ציבורי שכזה, הרי ההחזקה במשמורת צריכה להיות לתקופה שאינה בלתי סבירה. מאחר והמערער מוחזק זה למעלה משנה במשמורת מבלי שקיימים הליכים אפקטיביים לגירושו, יש להורות על שחרורו. המשיבה מתנגדת לבקשה בשל החשש כי שיחרורו של המערער, גם אם בתנאים יסכל את צו ההרחקה, שכן המערער הסתנן לארץ ללא דרכון בכוונה תחילה ועבד באופן לא חוקי. שיתוף הפעולה של המערער אינו מלא והסכים למלא בקשה לתעודת מעבר רק בשל היותו נתון במשמורת. הכלל הוא ששוהה בלתי חוקי ישהה במשמורת עד לגירושו והחריג מאפשר בנסיבות מסוימות להורות על שחרורו, אך לא בנסיבות שכאן. דיון המערער, כאמור, אזרח ניז'ר, בסמוך ליולי 2007 הסתנן לארץ ממצרים ללא דרכון ועבד ללא היתר עד שנעצר ע"י משטרת ההגירה בחודש מרץ 2008. המערער נתון במשמורת מזה תקופה של חמישה עשר חודש, מבלי שנעשו הליכים ממשיים לגירושו. הכלל הוא ששוהה בלתי חוקי יוחזק במשמורת עד להרחקתו, העובדה שהמערער מוחזק במשמורת מעבר ל-60 יום, אינה עילה לשחרור. יחד עם זאת, ובהתנהלות המשיב בענינו של המערער, קמה העילה לשחרורו של המערער בתנאים. כפי שעולה מהחלטת בי"ד למשמורת, עוד ביום 23.3.08 חתם המערער על בקשה לקבלת תעודת מעבר, אף כי נטען כי חתם שוב גם ביום 21.5.09. במהלך הדיון שבתי ושאלתי את ב"כ המשיבה מה נעשה עם בקשה זו בתקופה של למעלה משנה, ותשובה של ממש לא ניתנה. גם לא ניתן כל הסבר אילו פעולות, אם בכלל, ננקטו ע"י משטרת ההגירה כדי לגרש המערער מן הארץ, אף כי ביה"ד למשמורת, בהחלטותיו, הורה שוב ושוב למשטרת ההגירה לטפל בכך. לצערי הרב, לא נעשו פעולות ממשיות כדי לקדם את גירושו של המערער. איש לא טרח לקדם את קבלת תעודת המעבר. איש לא בדק מה עלה בגורל מסמכים אלה מחודש מרץ2008. נטען גם כי המערער הופגש עם נציגי הצלב האדום במהלך 12/08, לא ברור מדוע מאז לא נעשה דבר. למשיבה אין אינפורמציה של ממש הנוגעת להליכי גירושו של המערער. המערער מצוי מאחורי סורג ולכן מי שיכול לקדם את גירושו זו המשיבה. המשיבה טענה כי פנתה למדינה שלישית באמצעות משרד החוץ כדי לגרש המערער אך, לא נמסרו נתונים של ממש, מתי נעשתה הפניה ומה עלה בגורל פניה זו. בעת"מ 173/03 מ"י נ' סלאמה, , נקבע כי "המחוקק הקנה לממונה ביקורת הגבולות שיקול דעת בשאלת שחרורו בערובה של שוהה שלא כדין. הממונה אינו מוגבל בשיקוליו בנימוקים המנויים בסעיף 13ו(ב). אכן, ככלל - וכך הצהירה גם המדינה לפנינו - יורה הממונה, כל אימת שמתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 13ו(א)(4) לחוק ואין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק, על שחרור המוחזק: עם זאת בהתחשב במטריה הנדונה - רשאי הממונה להביא, במסגרת שיקול דעתו, במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר (סעיף 9 לפסה"ד). התקופה של 60 יום הנקובה בסעיף 13ו(א)(4) אינה בגדר חובה אלא בגדר רשות משנאמר ש"הממונה רשאי". רשאי הינו בגדר שיקול דעת הממונה וגם זאת בתנאי שלא מתקיים התנאי בסעיף 13ו(א)(2) דהיינו כי "השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו, בתוך המועד שנקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע". ביה"ד למשמורת סבר שלא התקיים תנאי זה וכי קיים חשש של ממש כי המערער לא יצא במועד שיקבע ולכן לא מצא להורות על שחרורו של המערער. אכן זה הכלל, אך כאשר ההליכים מתמשכים מעבר לסביר, וזה אשר נעשה בעניינו של המערער, ולא באשמתו, קמה לדעתי העילה לשחררו, שכן לא סביר שבמשך למעלה משנה לא נעשה דבר להרחקתו למעט הבאתו עפ"י הוראת היועמ"ש לממשלה בפני ביה"ד למשמורת שוב ושוב. גם היום משהוגש הערעור לא ניתנה, כאמור, תשובה של ממש. לצערי המערער נפל בין הכסאות. המשיבה לא נקטה צעדים של ממש לדאוג למערער לתעודת מעבר, ולא ברור מה נעשה ע"י עוה"ד שייצג אותו בעבר כדי לקדם ההליך. בכל מקרה המערער, כאמור, חתם על המסמכים הדרושים לקבלת תעודת מעבר כקביעת ביה"ד למשמורת עוד במרץ 2008, ולכן על המשיבה היה ליתן הסבר ממשי לעיכוב זה. טענה המשיבה כי על פי בירור שנעשה, יקח כחודשיים עד לגירושו של המערער לאור הבקשה המחודשת שהוגשה בחודש מאי 2009. דברים אלה נאמרו בדיון ביום 27.5.09. באיזון הטמון בחשש שהמערער לא יקיים את צו הגירוש, היה וישוחרר, לעומת הזמן הלא סביר שבו הוא מצוי במשמורת נוטה הכף לשחרורו של המערער, אם כי יש ליתן למשיבה את ההזדמנות הנוספת, של החודש שנותר - גם לעמדתה - כדי לטפל באופן יעיל בגירושו של המערער . סוף דבר - אני מורה כי המערער ישוחרר ממשמורת ביום 1.8.09, בתנאים כדלקמן, אלא אם יגורש קודם לכן. המערער טרם שחרורו ימסור כתובת בה יתגורר ויהיה רשאי לשהות בכתובת זו בלבד. למען הסר ספק, המערער לא יהיה רשאי לצאת מבית זה אלא לשם התיצבות בתחנת המשטרה. תיחתם ערבות עצמית וצד ג', על סך 50,000 ₪ של האדם בביתו יתגוררהמערער. הפקדה במזומן בסכום של 30,000 ש"ח. המערער יתייצב בתחנת המשטרה כל יום בשעה 14:00. תחנת המשטרה בה יתייצב המערער תקבע ע"י משטרת ההגירה ותימסר למערער טרם שחרורו. משרד הפניםמסתנניםשחרור עובדים זרים ממעצר