קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור מסתננים ממעצר: המערערים, נתינים זרים אשר הסתננו לישראל וכשנעצרו הוצאו נגדם צווי משמורת וצווי הרחקה עד להחלטת נציבות הפליטים של האו"ם בעניינם. כעת מוחזקים המערערים במעצר בבית הכלא קציעות. שלושת הערעורים כמעט זהים במהותם, ונוגעים להחלטותיו של בית הדין לביקורת משמורת (להלן: "המשיב") לשוב ולאשר מדי ביקורת תקופתית, את צווי המשמורת נגד המערערים ולהותירם במעצר. עיקרי העובדות הדרושות לענין: עמ"נ 15/09 המערער הינו נתין רפובליקת חוף השנהב, אשר הגיע לישראל ביום 4.11.07, לאחר שברח מארצו עקב חשש לחייו ופנה לנציבות הפליטים של האו"ם בבקשת מקלט. ביום 22.3.08 נעצר על ידי משטרת ההגירה, הובא בפני הממונה על ביקורת הגבולות ולאחר שימוע הוצא נגדו צו הרחקה וצו משמורת לפי חוק הכניסה לישראל- תשי"ב-1952 (להלן: "החוק"), נוכח פנייתו לנציבות הפליטים של האו"ם בבקשה למקלט, עוכב גירושו עד לקבלת החלטה בעניינו. בבקשה שהוגשה ביום 17.5.09 לביה"ד התבקש שחרורו של המערער בהיותו מוגן או"ם ומשטרם נתנה החלטה ע"י הועדה המייעצת לענייני פליטים משהימשכות ההליכים ומחדלו של משרד הפנים מחייבים השחרור. המערער הגיש ערעור לנציבות הפליטים של האו"ם על דחיית בקשתו אשר טרם הוכרע. ביום 25.5.09 נדחתה הבקשה ונקבע כי המערער לא זוהה כנתין חוף השנהב ע"י קונסול חוף השנהב. המערער הובא בפני המשיב פעמים רבות, אך הוחלט שלא לשחררו, על אף פנייתו לנציבות האו"ם לפליטים ועל אף שהינו מוחזק במעצר כשנה וארבעה חודשים. בקשתו למקלט נדחתה ביום 31.5.09 על ידי הועדה המייעצת לענייני פליטים, כעת עומד בפני נציבות הפליטים של האו"ם ערעורו של המערער על דחיית בקשתו להכיר בו כפליט. עמ"נ 16/9 המערער הינו נתין מדינת מאלי, אשר הגיע לישראל ביום 28.9.08, דרך מצרים ונעצר ע"י צה"ל בהגיעו לגבול ישראל. אף כי צו האלוף ניתן בענינו ביום 29.9.08 וצויין שהוא תקף ל-24 שעות בלבד, רק ביום 12.10.08 ניתן צו משמורת וכבר אז היה צריך לשחררו. גם הדיון בהליך מעצרו היה שגוי לא נרשם באיזה שפה נערך השימוע, אם המערער הבין אותו, שכן התרגום אינו טכני אלא מהותי. נכתב גם שהמערער הינו נתין אריתריאה בעוד שבצו האלוף נכתב שהינו אזרח סודני. ביום 12.10.08, נערך למערער שימוע שם מסר כי הסתנן לארץ דרך מצרים והגיע מחוף השנהב כשבדרך עבר מספר מדינות ועזב את ארצו עקב המלחמה המתחוללת שם. לארץ הגיע כדי לעבוד. בעקבות השימוע הוצא נגדו צו הרחקה וצו משמורת בהתאם לחוק. המערער פנה לנציבות הפליטים של האו"ם בבקשה למקלט. ביום 10.08.09 התקבלה החלטת ראש רשות האוכלוסין במשרד הפנים לפיה, לא נמצא מקום להכיר במערער כפליט, וזאת בהמשך להמלצת נציבות הפליטים של האו"ם, אשר לא הכירה במערער כפליט, לאור המסקנה כי המערער לא נמצא בסכנת רדיפה בארצו. עמ"נ 17/09 המערער נתין רפובליקת חוף השנהב, אשר הסתנן לישראל ביום 17.2.08, נעצר עם הגיעו לגבול והוצא כנגדו צו משמורת וצו הרחקה. בשימוע שנערך לו מסר כי הסתנן דרך מצרים כשבדרך עבר מספר מדינות בתוך 6 שנים. המשיב קיים דיונים תקופתיים בעניינו של המערער ומצא לנכון להותיר את צו המשמורת על כנו. קונסול חוף השנהב לא הכיר בו כאזרח. המערער הגיש בקשה לנציבות הפליטים של האו"ם, וביקש הגנה מטעמים אישיים. המערער רואיין על ידי נציבות הפליטים של האו"ם, אשר המליצה לדחות בקשתו מהטעם שאינו נמצא תחת סכנת רדיפה. הועדה המיעצת לפליטים אימצה המלצה זו ותיקו ממתין להחלטת ראש רשות האוכלוסין. עיקרי הטענות בערעורים עיקר הערעור בהחלטת המשיב להותיר המערערים במשמורת תחת שחרורם לחלופת מעצר בתנאים. המערערים מוחזקים במשמורת מעל 60 ימים בניגוד להוראת סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל- תשי"ב-1952 (להלן: "החוק"), כאשר קיימת האפשרות על פי החוק לשחררם בערבות. החלטות המשיב בעניינם של המערערים לוקות בחוסר סבירות, ובחוסר מידתיות ופוגעות בזכויותיהם של המערערים משנכנסו לארץ בחופשם מקלט מדיני. בהתאם להנחיות היועמ"ש- "ביקורת תקופתית על החזקה במשמורת" (הנחיה 1.2400), מחויב המשיב לקיים ביקורת תקופתית תוך פרק זמן שלא יעלה על 30 יום ממועד הביקורת הקודמת. בענינם של המערערים לא קוימה ביקורת זו ובכך יש פגיעה מהותית בזכות היסוד לחירות הנובעת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בנוסף, ישנה אפליה לרעה של המערערים, משבתי דין למשמורת במחוזות אחרים משחררים מוחזקים במקרים דומים לאלה של המערערים, בהם טיפול משרד הפנים אורך זמן רב והמוחזקים נותרים במשמורת במהלך כל אותה תקופה היות ולא ניתן להרחיקם. המשיב דחה בקשות המערערים ללא נימוק, אף כי הובאו בפניו החלטות דומות של בתי דין אחרים למשמורת. משך החזקתם של המערערים במשמורת אינו סביר ואינו מידתי. שחרורם של המערערים הינו האמצעי הפחות פוגעני, והתועלת לציבור משהותם במשמורת אינה עולה על הנזק הנגרם להם כאנשים המחפשים מקלט בישראל ונתונים במעצר זמן רב. החלטות המשיב שלא לשחרר המערערים סמכו על תשובת ועדת הפליטים בלבד, בהתעלם מהעובדה כי יש לשקול תנאי שחרור. די בעובדה שהמשיב מעכב החלטותיו כדי להורות על שחרור ממשמורת. עמדת המשיב בעמ"נ 15/09 לא הכיר הקונסול במערער כנתין חוף השנהב וללא יכולת להכריע בדבר זהותו של המערער לא ניתן לשחררו ממשמורת ומטבע הדברים לא ניתן להרחיקו מבלי לברר את אזרחותו. נציבות הפליטים של האו"ם המליצה לדחות בקשתו, משאינו בסכנת רדיפה אם יחזור למדינתו. בנוסף קיים קושי בזהותו של המערער, העולה כדי חוסר שיתוף פעולה המונע שחרורו ממשמורת. בעמ"נ 16/09 התקבלה ביום 10.8.09 המלצת הועדה המיעצת לעניני פליטים לדחות את ערעורו של המערער ועליו לעזוב את הארץ לאחר שנציבת הפליטים של האו"ם, המליצה לדחות בקשתו. בעמ"נ 17/09 - המערער לא הוכר ע"י קונסול חוף השנהב כנתין ומבלי להכריע בזהותו לא ניתן לשחררו ממשמורת ולא להרחיקו. נציבות הפליטים של האו”ם המליצה לדחות בקשתו, הועדה המייעצת לפליטים אימצה ההמלצה והמערער ממתין להחלטת ראש רשות האוכלוסין. המערערים הסתננו לישראל בניגוד לחוק הכניסה לישראל. ההגנה הזמנית הניתנת לאדם המבקש מעמד של פליט מטעם נציבות האו"ם, כל עוד בקשתו תלויה ועומדת, היא כנגד הרחקתו ולא כנגד מעצרו, שנועד למימוש צו ההרחקה היה ותדחה בקשתו לקבלת מעמד של פליט. לא יהא זה סביר כי פניה לנציבות האו"ם תביא באופן אוטומטי לשחרור ממשמורת. חוק הכניסה לישראל קובע ככלל, כי יש להחזיק את השוהה שלא כדין במשמורת עד להרחקתו מישראל, כאשר החריג מאפשר להורות על שחרורו בערובה, ונתון לשיקול דעתו של הממונה על ביקורת הגבולות ויעשה בהתקיים אחת מהעילות המפורטות בסעיף 13ו(א) לחוק. גם אם חלפו 60 יום מיום מעצרו של השוהה הבלתי חוקי, אין מדובר בשחרור אוטומטי, וקיים שיקול דעת לממונה האם לשחררו אף אם לא מתקיימות נסיבות סעיף 13ו(ב) לחוק. קיים חשש ממשי כי שחרורם של המערערים ממשמורת יסכל את הרחקתם מישראל, על כן לא מתקיים התנאי המאפשר שחרור בערובה, הקבוע בסעיף 13ו(א)(2). המערערים לא שיתפו פעולה עם הרשויות באשר להרחקתם, בכך יש כדי לקיים את החלופה הקבועה בסעיף 13ו(4)(ב) לחוק הכניסה לישראל, ולהותיר את המערערים במשמורת עד להסדרת סוגיית הרחקתם. אף טענות המערערים בדבר חלוף הזמן עד להבאתם בפני ביקורת שיפוטית, דינה להתבטל משאינה מהווה עילה לשחרור אוטומטי. דיון חוק הכניסה לישראל- תשי"ב-1952 (להלן: "החוק") קובע, בין היתר, בסעיף 13(א), כי מי שנמצא בישראל שלא כדין, "יורחק מישראל בהקדם האפשרי, אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן". עוד נקבע בחוק, כי מי ששוהה שלא כדין בישראל יוחזק במשמורת עד ליציאתו או להרחקתו מישראל, אלא אם כן שוחרר בערובה (סעיף 13א(ב) לחוק). סעיף 13ו. לחוק קובע, כי הממונה רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין אם מתקיימים תנאים מסוימים המנויים באותה סעיף. בין תנאים אלה, מצוי גם התנאי כי השוהה מוחזק במשמורת למעלה מ-60 ימים רצופים (סעיף 13ו(א)(4)). סעיף קטן (ב) ממשיך וקובע, כי על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: "(1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל; (2) יש בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור; אלא אם כן מתקיים בו האמור ברישה לפסקה (3) לסעיף קטן (א), ואין דרך אחרת למנוע את הנזק לבריאותו". המערערים לא שיתפו פעולה בענין הרחקתם מישראל. כך המערער בעמ"נ 15/09 לא זוהה ע"י קונסול של חוף השנהב כנתין של מדינה זו ועד היום לא ברורה אזרחותו. המערער בעמ"נ 16/09 הזדהה תחילה כנתין סודן. בשימוע מיום 13.10.08 טען כי הינו אזרח חוף השנהב וברצונו להשאר בארץ מפאת המלחמה בחוף השנהב. ביום 22.12.08 הודה לראשונה כי אינו נתין חוף השנהב אלא נתין מאלי ומבקש להשאר ולעבוד בישראל. ביה"ד למשמורת סבר כי מדובר באדם שאינו "... דובר אמת הטעה ומטעה את ביה"ד וכלל הגופים הפועלים בענינו על מנת שיוכל להישאר ולעבוד בישראל" (נספח ב' לעתירה). למערער גם אין דרכון ואינו משתף פעולה להרחקתו. המערער בעמ"נ 17/09 לא הוכר ע"י הקונסול כנתין חוף השנהב, כאמור, וביקש הגנה מטעמים אישיים. בנסיבות האמורות אכן קיים חשש כי שחרורם של המערערים יקשה בבוא העת לממש את צו ההרחקה, וכי המערערים לא יעזבו את ישראל מיוזמתם, לאחר שהביעו את חוסר רצונם לעזוב את ישראל, ואף טענו כי ברצונם להישאר ולעבוד בישראל ולאחר שהגיעו במיוחד לישראל כשהציבו אותה כמטרה, כאשר המערערים בעמ"נ 16/09 ו-17/09 נדדו במשך תקופה לא קצרה במטרה להגיע לכאן. בקשותיהם של המערערים לענין הכרתם כפליטים נבחנו, כאשר נציבות הפליטים של האו"ם המליצה שלא להכיר במערערים כפליטים, משנסיבותיהם אינן מצדיקות זאת. למשיב שיקול דעת רחב בעניין שחרורם בערבות של שוהים שלא כדין, כאמור בבר"מ 173/03 מדינת ישראל- משרד הפנים נ' פאדי סולימאן אודה סלאמה, : "המחוקק הקנה לממונה ביקורת הגבולות שיקול דעת בשאלת שחרורו בערובה של שוהה שלא כדין. הממונה אינו מוגבל בשיקוליו בנימוקים המנויים בסעיף 13ו(ב). אכן, ככלל (...) יורה הממונה, כל אימת שמתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 13ו(א)(4) לחוק, ואין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק, על שחרור המוחזק. עם זאת, בהתחשב במטריה הנדונה, רשאי הממונה להביא, במסגרת שיקול דעתו, במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר. שיקול דעתו של הממונה, זאת יש להדגיש, כפוף לביקורת מעין שיפוטית של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, ואף החלטותיו של זה האחרון נתונות לביקורתו השיפוטית של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים" (סעיף 9 לפס"ד של כב' הש' ריבלין). התקופה של 60 יום לשחרור אינה בגדר חובה, אלא מצויה, כאמור, בשיקול דעת של הממונה אשר השתכנע כי יהיה קושי של ממש להרחיק המערערים היה וישוחררו, לאור מטרת הגעתם לארץ שאינה קשורה למצב השורר בארץ מוצאם. הפסיקה שהגיש ב"כ המערערים לענין שחרורם של שוהים שלא כדין בערבות אינה מתאימה לנסיבות המקרים שבפני, וההבדלים המהותיים שהביאו לשחרור בערבות בפסיקה שצורפה מצויים במחדלים משמעותיים שהתגלו בפעולת הרשות להרחקת אותם שוהים, או טעמים הומניטריים מיוחדים או מקרים בהם התברר כי שחרור בערבות עתיד לזרז קבלת מסמכים או תעודות הדרושות לצורך הרחקת השוהה שלא כדין. אכן נפל פגם מהותי לטעמי בהתנהלות המשיב משלא הובאו המערערים אחת ל-30 יום בפני ביה"ד לביקורת לבחינה נוספת של החזקתם במשמורת. סעיף 13 טו א(1) לחוק קובע כי ביה"ד רשאי - "לאשר את צו המשמורת, בשינויים או בלא שינויים ורשאי הוא להורות כי ענינו של המוחזק במשמורת יובא לפניו לבחינה נוספת בהתקיים תנאים שקבע או תוך פרק זמן שנקבע ובלבד שפרק הזמן עד לקיום הבחינה הנוספת לא יעלה על 30 יום". הנחיית היועמ"ש לממשלה (1.2400 מיום 5.10.05) קובעת כי ביה"'ד מחוייב לערוך בחינה חוזרת תוך פרק זמן שלא יעלה על 30 יום. לצערי הרב, הדבר לא נעשה כאן ואין ספק שהתנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם הנחיית היועמ"ש לממשלה. מנגד טענה זו לא נטענה בפני ביה"ד למשמורת, עת הובאו המערערים בפניו ומשקבע ביה"ד שלא מצא מקום לשחרר המערערים אלא האריך המשך שהייתם במשמורת, יש בכך משום ריפוי הפגם. למה הדבר דומה, לאותו עצור בהליכים פליליים, המובא לביהמ"ש לאחר שהסתיים מעצרו. ביהמ"ש הדן בבקשה למעצר עד סיום ההליכים דן בעניין מלכתחילה, אף כי אותו עצור משוחרר כבר, וכך גם כאן. גם אם היה מקום לשחרר המערערים משלא הובאו תוך 30 יום לבחינה נוספת, הרי משנבחן עניינם בהחלטות נשוא הערעור וביה"ד הגיע למסקנה כי שחרורם יסכל את הרחקתם, נרפא למעשה הפגם. הטענה כי מי מהמערערים לא הובא במועד בפני הרשויות לאחר מעצרו ע"י אלוף הפיקוד, היתה צריכה להישמע עת הובא לראשונה מערער זה בפני הרשויות ולא בזו העת. ההליך נמשך כיוון שהמערערים פנו לנציבות הפליטים של האו"ם, אשר לצערי לא מזדרזים במתן תשובתם. עיכוב זה אינו תלוי במשיב ואין באפשרותו להשפיע על ההליך. מה שלא ברור לי, מדוע הועדה לענייני פליטים אינה מזרזת מתן ההחלטה לאחר קבלת המלצת נציבות הפליטים של האו"ם ומדוע ראש רשות האוכלוסין אינו מזדרז במתן החלטתו, כאשר מדובר באנשים במשמורת. לאור החשש כי שחרורו של המערער בעמ"נ 15/09 ממשמורת יסכל את הרחקתו מישראל, ומשממתין הוא לערעור שהגיש לנציבות הפליטים של האו"ם שלמשיב אין שליטה על החלטותיו, אני דוחה הערעור. בעמ"נ 16/09 לא ברור לי מדוע המערער לא הורחק מן הארץ עד כה ואין כל הסבר להימשכות ההליכים, על כן היה והמערער לא יורחק מן הארץ תוך 60 יום מיום קבלת פסה"ד, ישוחרר בתנאים כדלקמן: טרם שחרורו ימסור המערער כתובת בה יתגורר. יפקיד סך של 10,000 ₪. המערער יתייצב במשטרת ההגירה כל יום ג' בשעה 12:00. כתובת תחנת המשטרה תימסר למערער עם שחרורו. המערער לא יהיה רשאי לעבוד בארץ. גם בעמ"נ 17/09, לא ברור מדוע טרם ניתנה החלטת ראש רשות האוכלוסין, וההליך אורך זמן כה רב. על כן המערער ישוחרר ממשמורת, אלא אם תנתן החלטה בענינו, תוך 15 יום. היה וההחלטה היא להרחקתו מן הארץ היא תבוצע תוך 60 יום מיום קבלת פסה"ד. לא יעשה כן, ישוחרר בתנאים כדלקמן: טרם שחרורו ימסור המערער כתובת בה יתגורר. יפקיד סך של 10,000 ₪. המערער יתייצב במשטרת ההגירה בכל יום ג' בשעה 12:00. כתובת משטרת ההגירה תימסר למערער עם שחרורו. המערער לא יהיה רשאי לעבוד בארץ. 14. ולסיום ביום 17.8.09 הגיש המערער בעמ"נ 15/09 מסמכים הנושאים כותרת "תגובת המערער להודעת המשיב". המשיב לא הגיש כל הודעה בתיק זה על כן לא היה מקום להגיש תגובה וביהמ"ש יתעלם מכל מסמך שהוגש. לאחר הדיון בעמ"נ 16/09 הומצאה החלטת הועדה המייעצת לענייני פליטים עפ"י החלטה שניתנה על ידי והמערער הגיש תגובה להודעה זו בחוסר סמכות. כך גם הוגשה תגובה בעמ"נ 17/09. התעלמתי מהאמור בתגובות אלה שלא היה מקום להגישן ללא אישור ביהמ"ש. אלמלא היה מדובר כאנשים השוהים במשמורת היה מקום לחייב בהוצאות כדי להביע מחאת ביהמ"ש מהתנהלות זו. סוף דבר, אני דוחה את הערעורים ומותירה את צווי המשמורת על כנם בכפוף לאמור בסעיף 13 לעיל. מעצרמשרד הפניםמסתננים