קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור פליט בערובה: 1. נגד העותר, אזרח תורכיה, ניתן צו הרחקה וצו משמורת בגין שהייתו בארץ שלא כדין, על אף שהוא מחזיק ב"מכתב הגנה" שהוצא על ידי נציבות האו"ם לפליטים. בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן - בית הדין), אישר את צו המשמורת. לכך מכוונת העתירה שלפניי. מלכתחילה כוונה העתירה הן לצו ההרחקה, הן להחלטת בית הדין (ראו ס' 13כא (ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל). במעמד הדיון הגביל העותר את עתירתו לנושא המשמורת בלבד. רקע עובדתי 2. העותר נכנס לראשונה לישראל ביום 8.12.95, קיבל אשרה ורשיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 (עובד זמני), ושהה בארץ עד ליום 23.5.97. בהמשך נכנס העותר לישראל, לתקופות שונות, באשרה מסוג ב/1. כניסתו האחרונה לישראל - באשרה מאותו סוג - היתה בתאריך 20.9.07, לתקופה של שנה אחת. ביום 4.9.08, מועד בו היתה האשרה בתוקף, פנה העותר למשרדי נציבות האו"ם לפליטים וביקש מקלט מדיני. בקשתו נסמכה על הטענה כי הוא משתייך לארגון תורכי מחתרתי, ובשל המצב הפוליטי בארצו, הפך לנרדף. מספר ימים לאחר מכן, ביום 8.9.09, נטש העותר את מעסיקו, וממועד זה המשיך לשהות בישראל, שלא כדין. ביום 27.11.08 קיבל העותר מכתב מאת נציבות האו"ם, בו צויין כי במהלך שלושת החודשים הבאים ייקבע לו מועד לראיון במשרדי הנציבות. עד אז לא ניתן לגרשו והוא נמצא תחת הגנת משרד נציבות האו"ם לפליטים בישראל (להלן - מכתב ההגנה). נעשה כאן אתנחתא ונעיר, כי לזו האחרונה מוגשות בקשות מקלט לפי האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, 1951 (להלן - אמנת הפליטים), שמדינת ישראל הינה צד לה. טיפול הנציבות נעשה מכח נוהל שנקבע בשנת 2002, על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מר מני מזוז, בהתייעצות עם הגורמים הרלוונטיים ובתיאום עם נציגות נציבות האו"ם לפליטים בישראל והנציב העליון לפליטים בג'נבה, ועודכן בהמשך (נוהל מס' 5.2.0012. עדכון אחרון מיום 16.11.08). 3. ביום 3.12.08 נעצר העותר בגין שהייה שלא כדין ונערך לו שימוע על ידי משרד הפנים. ככל העולה מפרוטוקול השימוע, אליו נחזור בהמשך הדברים, ציין העותר כי "לא רוצה לעבוד אצל יילמזלר [מעסיקתו] ועובד כעצמאי באשדוד". לאחר שנמצא כי העותר, שבשל תקופת שהייתו המצטברת בארץ לא ניתן היה להתיר המשך העסקתו, הוסיף ועבד בישראל שלא כדין, הוצאו נגדו - ביום 4.12.08 - צו הרחקה וצו משמורת. בו ביום הובא העותר לפני בית הדין. מפרוטוקול הדיון עולה, כי לאחר שמסר על פנייתו לאו"ם לאחרונה, ציין - בין היתר - "אני לא רוצה ללכת לתורכיה. אבי חולה, אני צריך להרוויח עוד כסף. אני מבין שעליי לצאת למדינתי אולם אינני מוכן לכך". בית הדין ציין בהחלטתו כי על העותר היה לפנות לאו"ם מבעוד מועד וכי "טענת המוחזק כי פנה אל האו"ם רק כאשר נגמרה לו הוויזה, אינה עולה בקנה אחד עם אמנת הפליטים". מטעם זה, לא ראה להורות על שחרורו של העותר בערובה, ואישר את צו המשמורת ללא שינויים. 4. בעקבות פנייה של באת כח העותר לבית הדין, נדון עניננו פעם נוספת, שלא בנוכחותו, ביום 28.12.08. בפנייה צויין, כי בשל טעות סבר בית הדין כי הפנייה לאו"ם היתה בסמוך למעצרו, בעוד שבפועל נעשתה הפנייה בטרם הסתיים תקפה של אשרת העבודה. בית הדין לא ראה לקבל את הטענה וקבע בזו הלשון: "אשרת המוחזק הסתיימה כארבעה חודשים לפני מעצרו, וזהו, פחות או יותר, המועד בו פנה אל נציבות האו"ם לפליטים [וייאמר כבר עתה נוכח ההשתלשלות העובדתית שאינה שנויה במחלוקת, כי קביעה זו בטעות יסודה]. מכאן שבקשתו נעשתה לאחר שמיצה את האפשרות להמשיך לעבוד בישראל כדין לכאורה, לא בגלל חשש אמיתי לחייו באם ישוב לארצו. אשר על כן הבקשה נדחית. הנני קובע כי המוחזק ישהה במשמורת לפחות עד לעריכת ראיון ע"י נציבות האו"ם לפליטים." 5. עניינו של העותר הובא בשלישית לפני בית הדין - וגם הפעם בלא שנערך דיון בנוכחותו - בעקבות פניית באת כחו בבקשה נוספת לשחרור ממשמורת. בית הדין מוסיף ומציין - בהחלטתו מיום 11.1.09 - כי "בתיק המוחזק פניית האו"ם אל משרד הפנים (עם העתק לבית הדין) בבקשה דומה, מיום 5.1.09". בית הדין דחה גם הפעם את הפנייה לשחרור ממשמורת, וכך קבע בהחלטתו: "המוחזק שוהה בארץ כחמש שנים (ובא הנה באשרת עבודה של יילמזלאר, אשר אינה ניתנת לכל אחד). רק בתום אשרתו פנה אל האו"ם, בטענה (כעולה מדברי ב"כ) כי עוד בארצו היה פעיל בתנועה מחתרתית כלשהי. אמנת הפליטים מחייבת מבקש מקלט לפנות בבקשה כזו מייד עם הגיעו למדינה בה הוא מבקש לחסות, או מייד עם התברר לו המניעה לחזור לארצו. אני סבורה כי האמור לעיל עומד בקנה אחד עם דרישות תום הלב המחייבות במשפט הישראלי, קרי - אין לעשות את בקשת המקלט פלסתר לצורך הארכת השהות בארץ. האו"ם - כאמור בהחלטת בית הדין מיום 28.12.08, המוחזק ישהה במשמורת עד לאחר קבלת המלצתכם, לאחר הראיון שייערך לו כאן. לא השתכנעתי כי שהייתו הבלתי חוקית של המוחזק יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכן לא השתכנעתי כי הוא יצא מן הארץ במועד שיקבע לו. לא השתכנעתי כי קיימים בנסיבות העניין טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את שחרורו בערבות של המוחזק. לא מצאתי בבקשת ב"כ המוחזק ופניית האו"ם משום עילה לעיון חוזר בהחלטת בית הדין שלא לשנות מתנאי צו המשמורת שהוצא למוחזק. אני מאשרת את צו המשמורת ללא שינויים". על החלטות אלה, כאמור, נסבה העתירה שלפני. טענות הצדדים 6. העותר טוען כי נוכח פנייתו לנציבות האו"ם לפליטים, קודם שפקעה אשרתו, ומכתב ההגנה שניתן לו, לא היתה עילה למעצרו. עוד נטען, כי השימוע לפני בית הדין נערך בשפה העברית אותה העותר אינו מבין כלל ועיקר. העותר אף תוקף את מסקנות בית הדין בדיונים השני והשלישי, שניתנו בלא שנערך דיון בנוכחותו, וקודם שנציבות האו"ם בדקה את בקשת המקלט שלו לגופה. הוא מטעים כי בעת פנייתו לאו"ם טרם פקעה האשרה שניתנה לו, וכי עיתוי הפנייה מצביע על חששו לחזור למולדתו, משהגיעה השעה לכך. באת כחו המלומדת מוסיפה, כי בשל מעצרו, על אף מכתב ההגנה שניתן לו ועוד קודם לעריכת הראיון עמו במשרדי הנציבות, ונוכח העומס המוטל כיום על נציבות האו"ם, עלול הראיון להדחות במספר חודשים, בשל כך שהעותר שוהה במשמורת. לטעמה בחלוף למעלה מששים יום מאז הושם העותר במשמורת, התמשכות תקופת המשמורת אינה מידתית ויש להורות על שחרורו של המבקש בערבות שתבטיח את יציאתו מהארץ, ככל שהדבר יידרש. 7. באת כח המשיב הבהירה בטיעוניה כי מכתב ההגנה מונע מימושו של צו ההרחקה עד לסיום ההליכים בבקשה למקלט מדיני, אך אין בו משום "חסינות" מפני הליכים של משמורת. היא מוסיפה ומציינת כי אמנת הפליטים אינה מקנה הגנה ממעצר, ואף נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל אינו קובע כי אין באפשרותם של המשיבים לעצור מי שניתן לו מכתב הגנה. במקרה דנן קיים חשש ממשי שאם המבקש יידרש לצאת את הארץ הוא לא יעשה כן. את זאת ניתן ללמוד מן המועד המאוחר בו פנה לנציבות האו"ם עובר לפקיעת אשרתו, מן העובדה כי בחלוף תקופה מצטברת של 63 חודשים לא ניתן היה להוסיף ולהתיר את העסקתו בארץ, מדבריו בשימוע במשרד הפנים ובבית הדין כי הוא רוצה להוסיף ולהשתכר בארץ ומכך שהוסיף לעבוד שלא כדין לאחר שנטש את מעסיקו. לטעמם של המשיבים, על אף שהעותר מוחזק במשמורת למעלה מ-60 יום, מוסמכים הם להורות על המשך ההחזקה במשמורת, ובמקרה שלפנינו יש הצדקה לכך, בשל אותן נסיבות שפורטו המצביעות על החשש שלא ייצא מהארץ במועד שייקבע לו, אם כך יוחלט. דיון 8. העותר מוחזק במשמורת למעלה מששים ימים. נבחן אפוא, בתחילת הדברים, האם יש יסוד להורות על המשך החזקתו במשמורת בחלוף התקופה האמורה. נזכיר כי חוק הכניסה לישראל קובע, בין היתר, כי מי שנמצא בישראל שלא כדין, "יורחק מישראל בהקדם האפשרי, אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן" (סעיף 13(א) לחוק). עוד נקבע בחוק, כי מי ששוהה שלא כדין בישראל יוחזק במשמורת עד ליציאתו או להרחקתו מישראל, אלא אם כן שוחרר בערובה (סעיף 13א(ב) לחוק). סעיף 13ו לחוק קובע, כי הממונה רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין אם מתקיימים תנאים מסוימים המנויים באותה הוראה. בין תנאים אלה, מצוי גם התנאי כי השוהה מוחזק במשמורת למעלה מ-60 ימים רצופים (סעיף 13ו(א)(4)). סעיף קטן (ב) ממשיך וקובע, כי על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: "(1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל; (2) יש בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור; אלא אם כן מתקיים בו האמור ברישה לפסקה (3) לסעיף קטן (א), ואין דרך אחרת למנוע את הנזק לבריאותו".     אין מחלוקת כי הסייגים המנויים בסעיף קטן (ב) אינם מתמלאים בעניננו. בצד האמור סבור משרד הפנים, כי הוא מוסמך לא לשחרר את העותר בערובה על אף שחלפו למעלה מ60 ימים רצופים, בשל החשש שלא יצא את הארץ במועד שנקבע לו, אם כך יוחלט. אכן, ממונה ביקורת הגבולות מוסמך שלא לשחרר בערובה שוהה שלא כדין גם בחלוף ששים יום. אולם סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. כפי שנפסק: "ככלל...יורה הממונה, כל אימת שמתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 13ו(א)(4) לחוק, ואין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק, על שחרור המוחזק. עם זאת, בהתחשב במטריה הנדונה, רשאי הממונה להביא, במסגרת שיקול דעתו, במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר" בר"ם 173/03 מדינת ישראל נ' סלאמה (לא פורסם, , 9.5.05) - כב' השופט א' ריבלין. לא מצאתי כי בעניננו קיימת הצדקה עניינית לחרוג מן הכלל האמור. הרחקת המבקש לא מתעכבת בעטיו, כי אם בשל ההסדר הנורמטיבי, המקובל על המדינה, לפיו כל עוד לא תסתיים בחינת בקשת המקלט לא תתבצע ההרחקה. בהיבט זה ההחזקה במשמורת, לא זו בלבד שלא היה בה כדי לקדם את בחינת בקשת המקלט, אלא נראה לכאורה כי היא עכבה את המשך התהליך, בכך שמנעה התייצבות המבקש לראיון במשרדי נציבות האו"ם. אוסיף כי לא מצאתי כי עתוי הפניה של מבקש המקלט לנציבות האו"ם נוגד את הוראות אמנת הפליטים, כפי שמשתמע מהחלטת בית הדין, וטענה מעין זו אף לא הועלתה על ידי באת כח המדינה. מקובל אף עלי, כי יש להבטיח את האפשרות להרחיק את העותר מישראל אם תדחה בקשת המקלט. והשוו: דברי כב' השופט ר' שפירא בעמ"נ (חיפה) 468/07 לידיה לסטור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 6.11.07). ער אני לחששה של המדינה בהיבט זה, שנסמך על דברים שאמר העותר בשימועים השונים, כמבואר לעיל. דא עקא, שבנסיבות המקרה שלפנינו - עותר שפנה לנציבות האו"ם עוד קודם לפקיעת רשיון הישיבה שלו וקיבל מכתב הגנה כאמור - ומשנשתנתה נקודת האיזון בחלוף ששים יום - המשך ההחזקה במשמורת אינו מידתי. את הרחקתו של העותר, אם תידחה בקשתו למקלט מדיני, ניתן יהיה להבטיח באמצעות הפקדת ערבות מתאימה, וקביעת תנאי התייצבות. לאחר ששמעתי את הערות באת כח העותר המתייחסות ליכולת ההפקדה שלו ובשים לב לנתוניו הקונקרטיים של המקרה, אני קובע כי כתנאי לשחרור בערובה יופקד סכום במזומן בסך 8,000 ₪ (בלשכת משרד הפנים בנתב"ג). תנאי נוסף לשחרור ממשמורת הינו התייצבות אחת לשבועיים ביום ב' במינהלת ההגירה בחולון, בין השעות 09.00 ל - 13.00. 9. בנסיבות אלה, משנפלה הכרעה בשאלת המשמורת בנקודת הזמן הנוכחית, אינני נדרש להכריע בטענות העותר לפיהן גם מלכתחילה, החזקתו במשמורת נעשתה שלא כדין. בצד האמור רואה אני להפנות את תשומת לבן של הרשויות לצורך בבחינה כוללת של המדיניות במתן צווי משמורת בעניינם של מבקשי מקלט. בענין אחר, אליו הופניתי על ידי באת כחם המלומדת של המשיבים, ציין בית משפט זה (כב' השופט ע' מודריק): "הדעת נותנת שמאחר שאין להרחיק את מי שקנה לעצמו את הגנת נציבות האו"ם, גם אין זה ראוי לנקוט בפעולות, כגון מעצר והחזקה במשמורת כשתכליתן להבטיח את ביצוע ההרחקה. לכן - כך אני מניח נוהגת מדינת ישראל להימנע ממעצר של מי שההגנה הזמנית של נציבות האו"ם פרושה עליו". עמ"נ (ת"א) 282/08 גנצימג גנפורב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.08) (המקרה הקונקרטי שהובא להכרעה שם היה שונה מן הכלל, עקב נסיבותיו החריגות). שאלה היא, אם הנחתו זו של בית המשפט משקפת את המצב לאשורו. נוהל הטפול למבקשי מקלט מדיני בישראל, שפרסם משרד הפנים, אינו משיב על כך. בנוהל אין התייחסות כלל לשאלת המשמורת, על אף פגיעתו החריפה של צעד מעין זה במבקש המקלט. ממילא אף לא נקבעו בנוהל אמות מידה עקרוניות שתוכלנה לשמש נקודת מוצא לבחינת הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. משכך, נדרשת התייחסות הרשויות, כאמור. בגדר בחינת המדיניות בנושא משמורת של מבקשי מקלט, ראוי ליתן את הדעת גם לצורך בבחינה עתית של המשך ההחזקה במשמורת. בית המשפט העליון הדגיש את חשיבותו של מעקב קפדני מצד הרשויות, שנועד לבחון האם הארכת המשמורת מוסיפה להיות מידתית: בר"מ 696/06 זורב אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין (לא פורסם, , 18.12.06) - (להלן - ענין אלקנוב) פיסקה 22 בפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה והשוו: לדברי הנשיא א' ברק בג"צ 5190/94 אל טאיי נ' שר הפנים פ"ד מט(3) 843, 850. הצורך בבחינה עתית מעין זו אינו מוגבל לעניינם של מבקשי מקלט שנמצא - בשלב הראשון - כי יש עילה להחזיקם במשמורת, אך הוא מקבל משנה תוקף בהקשר זה. זאת בפרט במקרים בהם ניתן צו משמורת ומתברר כי לא ניתן יהיה לבצע את צו ההרחקה בשלב קרוב ונראה לעין, נוכח העכוב בהליכי בדיקת הבקשה למקלט, בעטיו של העומס המוטל על נציבות האו"ם לפליטים ועל גורמי משרד הפנים הנוגעים בדבר. בענין אלקנוב קבע בית המשפט כי האחריות על פיקוח ומעקב מתמידים על מידת ההצדקה שבהמשך משמורת מוטלת בעיקרה על הממונה על ביקורת הגבולות, ועל בית הדין למשמורת. בית המשפט אף הציע לשקול הסדרת נושא זה במפורש בחקיקה, "כדי להבטיח קיום מנגנון בקרה שיפוטי אוטומטי, שאינו תלוי בהכרח ביוזמתו של המוחזק עצמו, שאינו מסוגל בכל מקרה לפעול להגנה על זכויותיו" (שם, שם). אוסיף כי גם בלא תיקון חקיקתי ניתן - מכוחן של הנחיות פנימיות - להורות על ביקורת יזומה של המשמורת, למצער במקום בו המוחזק שוהה במשמורת למעלה מששים יום. בענייננו, כפי שרואים אנו מהשתלשלות העניינים לעיל, לא נבחן המשך החזקתו של העותר במשמורת על ידי הממונה על ביקורת גבולות או בית הדין בחלוף ששים ימים, והדבר נעשה רק במסגרת הליך זה. הערה נוספת, שגם היא אינה מוגבלת לעניינם של מבקשי המקלט, עניינה בצורך בתרגום דברי המבקש, הן בשימוע שנערך לו במשרד הפנים, הן בהליכים לפני בית הדין לביקורת משמורת. ניתן היה לסבור כי בנקודת הזמן הנוכחית באה בעיה זו, שעלתה פעמים הרבה בעתירות שלפנינו, לידי פתרון. נראה לכאורה, כי לא אלה הם פני הדברים. העותר הדגיש כי ההליכים בעניינו התקיימו בשפה העברית בלבד, בה הוא אינו שולט (וניתן היה להתרשם באופן בלתי אמצעי בדיון לפניי, כי אין יכולת לתקשר עם העותר בלא עזרת מתורגמן). לא מצאתי טענה לסתור דברים אלה של העותר, שכן בפרוטוקולים השונים שהוצגו, לא צויינה נוכחותו של מתורגמן. בנסיבות אלה דברים שצוטטו על ידי המדינה ככאלה שנאמרו מפי העותר בשימועים אלה, משקלם מוגבל, שכן לא ניתן לעמוד על מידת דיוקם. הנחתי היא שהערותיי אלה יישקלו, הן בשים לב להוראות הדין, הן בהתחשב בהוראות אמנת הפליטים, שהגם שאין היא חלק מהדין הפנימי של מדינת ישראל, זו האחרונה מנחה עצמה בהוראותיה ופועלת ליישומן בגדרן של הוראות הנוהל עליו עמדנו. פרקליטת מחוז תל - אביב (אזרחי) תביא הערותיי אלה לפני היועץ המשפטי לממשלה, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, והיועצים המשפטיים של משרד הפנים ושל הרשות האמורה. 10. סיכומם של דברים: העתירה מתקבלת. העותר ישוחרר ממשמורת, בתנאים המנויים בסעיף 8 להחלטתי. המשיבים 2-3 ישאו בהוצאות העתירה בשיעור האגרה ששולמה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. ערובהמשרד הפניםפליטיםשחרור עובדים זרים ממעצר