שיהוי בהגשת עתירה מנהלית - מה הדין ?

##שיהוי בהגשת עתירה מנהלית## טענת שיהוי מצריכה בחינה של 3 יסודות: ##(1) ## שיהוי סובייקטיבי - אופי התנהגות העותר, האם חלוף הזמן מצביע על כך שוויתר על זכויותיו. ##(2) ## שיהוי אובייקטיבי - האם מחדלי העותר פגעו באינטרסים ראויים של המשיבים. ##(3) ## מידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל. תקנה 3 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000 קובעת : "עתירה תוגש בהקדם האפשרי , בנסיבות הענין, ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים מיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה, נושא העתירה, או שנעשה לה פרסום כדין, או מיום היווצר עילת העתירה לפי המוקדם". תקנה 4 לתקנות קובעת: "בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3 (ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3 (ג)". תקנה 3 (ב) קובעת מספר קריטריונים לפיהם ייקבע המועד ממנו יש למנות את תקופת 45 הימים הקבועה בתקנה. תקנה 4 נותנת בידי בית המשפט שיקול דעת ואין מדובר בנוסחה אוטומטית לפיה בכל מקרה בו חל שיהוי בהגשת עתירה, בית המשפט יורה על דחייתה על הסף עקב אותו שיהוי. אין צורך בקיומו של טעם מיוחד. המבחן גמיש והשיקולים אותם שוקל בית המשפט, בין היתר, הינם התנהגות הצדדים, סיבת העיכוב בהגשת העתירה, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין ומכלול הנסיבות. (ראה פסק דיני בעת"מ (נצ') 1083/05 חב' קרן כרפיס דוד שירותי תברואה 1994 בע"מ נ' החברה הצפונית לאיסוף אשפה ופסולת בע"מ, ; ע"א 6061/03 סופרין נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ, ; עת"מ (חיפה) 1038/05 שוורצמן נ' המועצה האזורית חוף הכרמל - רשות תמרור מקומית חוף הכרמל). כך נאמר בעע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה , חוף השרון ואח', פ"ד נח (6) 728, 733-734: "השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותרים והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שוויתרו על זכויותיהם. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות המינהלית, או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. חומרת הפגיעה בשלטון החוק עניינה הפגיעה בחוק, או בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי נשוא העתירה". (ראה גם בג"צ 3/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' שר הפנים ואח' ; עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע ואח' ). מהפסיקה עולה כי כאשר מדובר בשיהוי סובייקטיבי בלבד, במיוחד כאשר השיהוי אינו רב מידי, אין מקום לדחות מסיבה זו את העתירה. לעומת זאת, כאשר מדובר בשיהוי אובייקטיבי במובן זה שהשיהוי בהגשת העתירה גרם נזק שלא היה נגרם אילולא השיהוי, או גרם לשינוי המצב או לסיבוכו באופן שלא ניתן להשיבו לקדמותו בנקל, שיהוי כזה יצדיק, דרך כלל, דחיית העתירה על הסף. (ראה בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ו- 6 אח', פ"ד מח (5) 630, 641). ##להלן פסק דין בנושא שיהוי בהגשת עתירה מנהלית לעיון בהיתרי בניה:## בעתירה מנהלית שבפני ביקשו העותרים להורות למשיבים למסור לעיונם את היתרי הבניה שניתנו למשיבים 2 ו- 3 על פי תכנית ג/15815, על צרופותיהם. כן לאפשר לעותרים להגיש התנגדות להיתרים אם יימצא כי נפגעו בעקבות ההיתר, ולמצות הליכי ערר. העותרים עוד מבקשים צו הצהרתי לפיו יוצהר כי המרחק המינימאלי המותר לבניית הרפת על פי תכנית ג/15815, הוא כקבוע בטבלת משרד החקלאות מיום 18/01/07, ביחס למרחקי ההצבה של מבנים חקלאיים. ובהתאמה, ביקשו גם צו מניעה כנגד הקמת מבנה הרפת בנחלת המשיבים 2 ו- 3 במידה והמבנה אינו עומד בדרישות משרד החקלאות. בכתב התשובה העלו המשיבים מספר טענות מקדמיות, בין היתר הטענה בגין שיהוי. ביום 03/03/09 קבעתי כי תחילה תידון ותוכרענה הטענות המקדמיות. תמצית כתב העתירה: העותרים והמשיבים הינם בעלי זכויות בנחלות סמוכות (משקים 16 ו- 17), במושב בית הלל. העותרים טוענים כי ביום 21/06/06 הגישו המשיבים 2 ו- 3 תכנית מפורטת מס' ג/15815 שעניינה הסדרת יעוד וזכויות הקרקע במשק 16 בבית הלל. לתוכנית זו הגישו העותרים התנגדות שעיקרה מניעת המטרד שייגרם להם עקב הקמת רפת סמוך למקום מגוריהם. ועדת המשנה של רשויות התכנון והבניה דנה בהתנגדותם ביום 04/09/07 ודחתה אותה, תוך קביעה מפורשת כי לא יינתנו היתרים ללא התייחסות למרחק בין הרפת לאזור המגורים. עוד נקבע כי על המשיבה 1 להנפיק היתרי בניה ע"פ התכנית, תוך התייחסות למרחקים בין הרפת לאיזור המגורים כפי שנקבעו בהוראת משרד החקלאות בדבר קיום מרחקי מינימום. התכנית אושרה ביום 28/02/08 והיא בתוקף ממועד זה. לאחר הדיון הנ"ל פנו העותרים פעמים מספר למשיבה 1, על מנת שתעביר לעיונם את היתרי הבניה, אלא שהמשיבה סירבה בנימוק של צנעת הפרט, על פי חוק חופש המידע. העותרים טוענים כי כאשר פנו בנדון למר דוד מעין, המטפל בעניין אצל המשיבה 1, נענו כי ממילא לא ניתן למשיבים היתר בניה, ואם תוגש בקשה בנדון יודיעם על כך. העותרים סמכו על דבריו בהם ראו את עמדתה של המשיבה 1, ועל כן אף לא ערערו על ההחלטה שלא להעביר לידיהם מידע. לטענת העותרים, לתכנית צורפה טבלת מרחקים לא רלוונטית משנות ה- 90. הטבלה הרלבנטית על פי משרד החקלאות פורסמה ביום 18/01/07, והיא מתייחסת למרחקי הצבה של מבנים חקלאיים וקובעת מרחק מינימאלי של 50 מטר מבית מגורים. העותרים הפנו תשומת לב המשיבה 1 לטבלה זו. המשיבה 1, לא הגיבה על כך בכתב. מר מעין הבהיר בע"פ, כי כל היתר בניה יינתן כדין. רק ביום 07/07/08 הבחינו בקבלן מבצע מדידות בנחלת המשיבים. כך נודע להם כי המשיבים קיבלו היתר בניה להקמת הרפת. העותרים לא קיבלו הסבר האם ההיתר ניתן בהתאם לטבלת המרחקים המעודכנת של משרד החקלאות. תכנית ג/ 15815 אושרה רק בחודש פברואר 2008, ומשכך התכנית וההיתר שניתן למשיבים מכוחה, כפופים להנחיות משרד החקלאות בכל הנוגע למרחק הרפתות מבתי מגורים. במבנה הרפת המוקם סמוך לגבול נחלתם, כ- 15 מ' משטח הבניה בנחלת העותרים, בטווח של כ- 40 מ' מבית מגורי העותרים. בנסיבות אלו, טרם הספיקו העותרים להגיש התנגדות להיתר הבניה. למשיבים ניתן היתר לבניית רפת , בדרך של מחטף, שלא כדין או תוך סטייה ניכרת ממרחקי ההצבה המינימאליים על פי חוק, וזאת תוך פגיעה מהותית בזכויות העותרים ובאיכות חייהם. טענות הצדדים: טענות המשיבים: טענות המשיבה 1: [א] העתירה הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר. העתירה הוגשה חודשים רבים לאחר שהתנגדותם לתכנית המפורטת נדחתה כבר ביום 15/10/07, ולמרות שבקשתם לקבלת מידע בעניין היתר הבניה נדחתה ביום 26/11/07. העותרים ידעו כי המשיבים ממשיכים בהליכי קבלת היתר, וכי בקשת המשיבים להיתר הוגשה עוד בחודש יוני 2006. בחודש נובמבר 2006, חתם משרד החקלאות על בקשת ההיתר ובכך נתן אישורו. [ב] דין העתירה להידחות גם בשל אי מיצוי הליכים. העותרים לא עשו דבר על מנת לקבל לידיהם את המידע הנוגע להיתר, לרבות פניה לבית המשפט במסגרת עתירה על פי חוק חופש המידע, שלאחריה ניתן היה לבחון האם יש ממש בטענותיהם נגד הוצאת ההיתר. [ג] העותרים לא פרטו בעתירתם את הבסיס לטענתם כי הטבלה פורסמה על ידי משרד החקלאות. הטבלה לא קיבלה תוקף של תקנה בת פועל תחיקתי, הואיל ולא פורסמה כנדרש. היה על העותרים להעלות טענה זו בפני וועדת המשנה בעת הדיון בהתנגדות שהגישו ולהציג בפניה הטבלה, טרם הפקדת התכנית, משלא עשו כן התנגדותם נדחתה, ואין להם להלין אלא על עצמם. טענות המשיבים 2 ו- 3: [א] העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר. לטענתם, בקשת העותרים לעיון בהיתרי הבניה נדחתה עוד בחודש נובמבר 2007, עת נאמר להם מפורשות על ידי מר דוד מעיין כי ניתנו למשיבים היתרי בנייה על פי תנאי התכנית. העותרים לא הגישו עתירה, בשל העדר אמצעים כספיים (נספח ח' לעתירה), אף שידעו כי עליהם להגישה. העתירה הוגשה רק לאחר שהחלה הבנייה. בכך הביעו דעתם כי הם ויתרו על זכותם לתבוע סעד. [ב] העותרים לא הגישו עתירה על פי חוק חופש המידע על ההחלטה שלא להעביר לידיהם את היתרי הבניה, אף שזו דרך ההשגה היחידה העומדת בפניהם. העותרים הגישו את העתירה כחצי שנה לאחר המועד ולא נתנו כל הסבר לאיחור כמו גם לא הגישו בקשה להארכת מועד. [ג] העותרים נהגו בשיהוי מהותי גם לעניין הטבלה מטעם משרד החקלאות. טבלה זו פורסמה עוד לפני הדיון בהתנגדות העותרים, ובכל זאת לא מצאו העותרים לנכון להתייחס אליה במהלך הדיון, או מיד לאחר שנודע להם על קיומה, ולא נתנו כל הסבר לכך. כך, גם לא טענו בדבר תוקפה ונפקותה של הטבלה, שאינו ברור כלל. וכיום, מבקשים הם לעשות כן באמצעות העתירה דנן. [ד] בית המשפט נעדר סמכות לדון בעתירה. העתירה איננה תוקפת החלטה של רשות, אלא יש בה על ניסיון לכפות על הרשות נוהלי עבודה וקריטריונים להחלטות של רשויות התכנון , בכל הנוגע למתן היתרי בניה. [ה] העותרים לא באו בניקיון כפיים בפני בית המשפט ולא הציגו בפניו את התמונה העובדתית המלאה. כך למשל, נמנעו מלהזכיר כי הם עצמם בנו את הרפת הנדונה לפני כ- 36 שנים, וכי אין מדובר למעשה בבניית רפת חדשה, אלא שדרוגה של רפת קיימת. כך, נמנעו העותרים מלהציג החלטת המשיבה שלא לאפשר עיון בבקשות להיתרים, לא התייחסו כלל למכתב זה, ואף טענו כי כותב המכתב מר מעין, הבהיר להם בתחילת שנת 2008, כי לא הוגשה כל בקשה להיתר מטעם המשיבים. העותרים גם הציגו פרשנות מוטעית ולא מבוססת של המרחק הרצוי בין הרפת למבנה מגורים. טענות העותרים: [א] העותרים טוענים כי דין טענת השיהוי להידחות. העתירה הוגשה תשעה ימים לאחר שהעותרים פנו למשיבה 1 בתלונה על בניה שלא כדין, הוא המועד בו נודע להם לראשונה כי היתר הבניה ניתן למשיבים שבועיים קודם לכן. העתירה הוגשה יומיים בלבד לאחר שהבחינו בהכנות המעשיות לבנייה. לא היתה לעותרים כל ידיעה על קיומו של היתר הבניה קודם. רק ביום 07/07/08 הבחינו לראשונה בקבלן המבצע עבודות מדידה בנחלת המשיבים. עוד באותו היום פנו למשיבה 1 אולם רק ביום 09/07/08, נודע להם כי הבניה נעשית על פי היתר בניה. העותרים טוענים שהיתר הבניה ניתן שלא כדין, שכן ההיתר ניתן על פי טבלה ישנה של משרד החקלאות, ולא על פי הטבלה המעודכנת מחודש ינואר 2007. מכתבי העותרים בנדון לא נענו. וועדת המשנה מטעם המשיבה 1, קבעה מפורשות במסגרת הדיון בהתנגדות העותרים, כי על גורמי התכנון לפעול על פי טבלת המרחקים הרלוונטית. בעקבות החלטה זו פנו העותרים למשרד החקלאות וקיבלו את הטבלה המעודכנת מחודש ינואר 2007, אותה העבירו לידי המשיבה 1 וביקשו להקפיד על המרחקים המצוינים בטבלה. האחריות להקפיד על מתן היתרים על פי דין, מוטלת על המשיבים ו/או על משרד החקלאות, על כן אין מקום לטענת השיהוי ביחס לטבלה הרלוונטית. [ב] העותרים לא ידעו כי המשיבים ממשיכים לפעול לשם קבלת היתר. רק ביום 28/02/08 אושרה תכנית ג/15815, משכך, כיצד יכלו לדעת כי עוד ביום 26/11/07 מטפלת המשיבה מס' 1, בהיתרים על פי תכנית שלא ניתנה לה תוקף. יתרה מכך, בחינת מכתב מטעם המשיבה 1 מיום 26/11/07, מלמד כי נדחתה בקשת העותרים לקבלת מידע בכל הנוגע להיתר בניה לבניית גדר ושער חשמלי, היתר בנייה שונה לחלוטין , שאינו מכוח תכנית ג/15815 , אשר רק בחודש פברואר 2008 קיבלה תוקף. [ג] בעת הגשת העתירה לא ידעו העותרים דבר מלבד העובדה כי הטבלה נמסרה להם על ידי גורם מוסמך - מתכנן מחוז צפון של משרד החקלאות, מר רם שדמון. ממכתבי משרד החקלאות עולה מפורשות כי טבלה זו היא הרלוונטית והמנחה ביחס לבקשות המוגשות למשיבה 1. השאלה האם הטבלה מהווה אותו "פרסום" אליו מתייחסת התכנית ג/6540 (תכנית ג/15815 כפופה לה), וכן אופן פירוש מעמדה של הטבלה יש לברר לגופו של עניין, לאחר קבלת עמדת משרד החקלאות. [ד] לטענת העותרים לבית המשפט סמכות לדון בעתירה. אין בעתירה ניסיון לכפות נוהלי עבודה על הועדה, כי אם בחינת החלטה של רשות מנהלית בכל הנוגע למתן היתר בנייה שלא על פי מגבלות התכנית המפורטת. [ה] מוסיפים העותרים וטוענים, כי לא נפל כל דופי בהתנהלותם שיש בו כדי למנוע הגשת העתירה. הרפת הישנה של המשיבים נבנתה באזור בו נבנתה מחדש הרפת הנוכחית. הרפת הישנה אינה רלוונטית לעתירה זו, העוסקת במתן היתר למבנה חדש על פי תכנית ג/15815. העותרים פרטו את הרקע העובדתי, כדי להראות שפעלו כפי יכולתם למנוע מתן היתרים שלא כדין. לכן דין טענות המשיבים ביחס להתנהלותם בחוסר תום לב להידחות. טענה זו לא פורטה ולא נומקה כדבעי. דיון ומסקנות: [א] תחילה יאמר בקצרה כי טענת המשיבים באשר לחוסר סמכות עניינית דינה להידחות. הסעד המבוקש בעתירה הינו בעיקרו להורות על המשיבה להעביר לעיונם של העותרים היתרי הבניה שניתנו למשיבים 2 ו- 3, וכן צו הצהרתי בכל הנוגע למרחק המינימאלי המותר לבנייה על פי תכנית ג/15815 בהתאם לטבלה של משרד החקלאות. העותרים תוקפים החלטות המשיבה בענייני תכנון ובנייה, וכן על פי חוק חופש המידע לענין מידע, אשר לטענתם יש להם זכות כבעלי עניין לעיין בו, על פי התוספת הראשונה לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס- 2000. העותרים תוקפים החלטה הנשענת על קריטריונים שאינם מין המניין . טענות אלו דינן להתברר במסגרת עתירה מנהלית . [ב] הטענה המקדמית העיקרית הנטענת על ידי המשיבים היא טענת השיהוי. מן הכלל אל הפרט. נבחן את המקרה שבפנינו. העותרים טוענים כי לא חל שיהוי בהגשת העתירה, נודע להם כי ניתן היתר הבניה ימים ספורים לפני הגשתה. מנגד טוענים המשיבים כי השיהוי בעניינם חל לכל הפחות מיום 25/11/07, עת קיבלו מכתב מהמשיבה 1 הדוחה בקשתם לקבל מידע אודות היתר הבניה. כבר אז היתה פתוחה בפניהם הדרך להגיש עתירה מנהלית על פי חוק חופש המידע. לאחר עיון ובחינה של מכלול הטענות, ובחינת המסמכים המצורפים לכתב העתירה והתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת השיהוי להתקבל. תכנית ג/15815 שעניינה הסדרת יעוד וזכויות נחלת המשיבים, אושרה ביום 28/02/08 . ביום 15/10/2007 נכחו העותרים בדיון בוועדת המשנה והשמיעו התנגדותם לתכנית. התנגדות אשר בסופו של יום נדחתה, על אף השינוי שהוועדה ביצעה בסעיף נ/4 לתכנית . בין הצדדים נערכה התכתבות ענפה (נספחים ד' לכתב העתירה ונספחים לכתב התשובה של המשיבים 2 ו- 3), וזאת בכל הנוגע לבקשת העותרים לקבל מידע אודות ההיתרים על פי התכנית. המכתב העיקרי (נספח ד' 9 לכתב העתירה) מהמשיבה לעותרים מיום 26/11/07 , מלמד באופן חד משמעי כי העותרים ידעו על הגשת הבקשה להיתר בניה מטעם המשיבים. יצוין כי טענת העותרים שהבקשה נשוא מכתב זה עניינה בהיתר לבניית גדר, אין לה על מה הישען, ואין כל אזכור במכתב זה להיתר לעניין זה או אחר. כך, נכתב בנספח ד'9 באופן מפורש כי המשיבים 2 ו- 3 הגישו בקשה לקבלת היתר בניה על צרופותיה, וכי המשיבה 1 לא מצאה טעם להעביר המידע לרשות העותרים, בשל כך שהבקשה מכילה מידע פנימי על המשיבים. עוד נאמר, כי לאחר בדיקת הבקשה והמפרט המצורף לה, מצאה המשיבה שהבקשה תואמת את התכנית המאושרת ואינה חורגת או סוטה ממנה. לפיכך ברור, כי עוד בחודש נובמבר 2007 ידעו העותרים על הבקשה לקבלת היתר בניה על פי התכנית ג/15815, ידעו כי המשיבה לא מצאה פגם בהיתר התואם לתכנית, ובעיקר הובהרה להם התנגדות המשיבים להעברת מידע בכל הנוגע להיתר - הוא הסעד העיקרי אותו מבקשים הם כיום. כבר אז היה על העותרים להגיש עתירה אם רצו לקבל מידע מרשויות התכנון והבנייה , על פי חוק חופש המידע , התשנ"ח- 1998. העותרים נמנעו מלעשות כן . עיון במכתבם של העותרים מיום 28/01/08 , אל המשיבה 1 (נספח ח' לעתירה) מלמד אף הוא בבירור כי כבר אז העותרים ידעו כי הוגשה בקשה להיתר הבניה הנדון. מכאן אתה למד כי ויתרו על זכותם להגיש עתירה נגד החלטת המשיבה שלא להעביר לידיהם מידע. מפאת חשיבות הדברים נביאם במלואם: "מאחר ואתם מסרבים להעביר את הבקשה להיתר בניה במשק 16, לעיונינו ולמרשי אין את האמצעיים לפנות לבהמש (כך במקור - נ.מ.) לעניינים מנהליים, נזכירכם כי ועדת המשנה הבהירה כי ניתן יהיה לאשר בקשות להיתרי בניה רק לאחר קבלת חוות דעת ואישורים משורה של גורמים רלבנטיים ובהם משרד החקלאות, המשרד לאיכות הסביבה ועוד". בהמשך אותו מכתב כתבו העותרים, כי על פי טבלת המרחקים המינימאלית המותרת על ידי משרד החקלאות, אין מקום ליתן היתר להקמת רפת במרחק קטן מ- 50 מ' מגבול שטח המגורים הגובלים. מכתב זה מחזק באופן ברור את המסקנה כי העותרים ידעו היטב אודות הבקשה להיתר מצד המשיבים. כן ידעו היטב את אשר נקבע בטבלת המרחקים של משרד החקלאות, עוד בחודש נובמבר 2007, ובוודאי בחודש ינואר 2008. העותרים גם ידעו באיזה הליך היה עליהם לנקוט כדי לקבל הסעד, אלא שמטעמים כלכליים, וויתרו במודע על זכויותיהם, ובחרו שלא לפעול כן. תחת זאת הגישו העותרים עתירה רק לאחר התחלת הבניה בפועל, כשמונה חודשים לאחר המועד בו נודע להם על הבקשה להיתר. ברור כי שיהוי זה נגרם נזק ממשי למשיבים אשר פעלו על פי היתר כדין והשקיעו כספים רבים והחלו בבניה. [ג] העותרים עוד טוענים כי לא היתה להם אפשרות לדעת על הוצאת ההיתר, שכן המכתב במסגרתו נדחתה בקשתם לקבלת מידע (נספח ד' 9 ), הועבר לרשותם כשלושה חודשים לפני אישור התכנית בחודש פברואר 2008. טענה זו אין בידי לקבל. בקשה לקבלת היתר לחוד, והיתר הבניה עצמו לחוד. גם אם נניח כי העותרים לא ידעו אודות היתר הבניה עד כשבוע לפני הגשת העתירה, הרי שבכך אין לרפא את הפגם של השיהוי. לא היה מקום להמתין עד להוצאת ההיתר עצמו, ועד להוצאתו לפועל, קרי, התחלת עבודות הבניה על פיו, לצורך פניה לערכאות השיפוטיות. היה על המשיבים לעתור לקבל מידע לעניין עצם הבקשה לקבלת היתר הבנייה, ולא להמתין בחוסר מעש עד להוצאתו של ההיתר לפועל. חוסר מעש מצד העותרים הביא לשינוי מצבם של המשיבים לרעה באופן ממשי, ולפגיעה באינטרסים ראויים של רשויות התכנון והבנייה. מטעם זה, טענת העותרים ביחס לאותן שיחות שקיימו, לכאורה, עם מר דוד מעיין מטעם המשיבה 1, שאמר להם, לדבריהם, כי טרם הוצא היתר, אין לה רלוונטיות לענייננו. כאמור, היה על העותרים להגיש עתירה לקבלת מידע לעניין הגשת הבקשה לקבלת היתר, זהו הסעד העיקרי אותו מבקשים כיום העותרים, כאשר בהתאם לאותו מידע , היתה נבחנת נקיטת צעדים משפטים, אם היו חפצים בכך. [ד] באשר לשיהוי האובייקטיבי, ברור כי המשיבים שינו מצבם לרעה. המשיבים הגישו תכנית לאישור ובקשות להיתרי בניה שהתקבלו ואושרו. המשיבים הסתמכו על ההיתר והחלו בעבודות הבנייה של הרפת, לרבות התקשרות עם קבלנים, הזמנת ציוד לבניה ואכלוס הרפת. כפי שטוענים העותרים, כי הם בעצמם הבחינו בבעלי מקצוע בנחלת המשיבים. אף ניתן ללמוד מהבקשה וההחלטה שניתנה לצו מניעה זמני שהגישו העותרים (בש"א 205/08 , בעמ' 10 ו- 11 לפרוטוקול), כי הפסקת הבנייה שכבר החלה תגרום למשיבים נזק כלכלי כבד, כך גם נשקל טעם זה כאחד השיקולים הקרדינליים לדחיית הבקשה לצו המניעה. מכאן, ברור קיומו של שיהוי הן מהפאן הסובייקטיבי והן מהפאן האובייקטיבי ברור ומפורש. [ה] למעלה מהצריך נעיר כי עיקר טענות העותרים נשענות על הנחיות, טבלאות שפרסם משרד החקלאות הקובעות מרחקים מינימלים מותרים, ולפיהן אין היתר להקים רפת במרחק קטן מ- 50 מ' מגבול שטח המגורים, כך ההיתר שניתן למשיבים, הינו כפי הנראה, בניגוד להנחיות אלה. הנחיות אלו עליהן נשענות טענות העותרים, תוקפן אינו ברור כלל ועיקר - האם מדובר בהנחיה בלבד, תכתובת פנימית, או במסמך מחייב. כל שניתן לומר כי אף הן היו ידועות לעותרים עוד בחודש אוקטובר 2007 כך על פי טענותיהם, וכפי שעולה ממכתבם למשיבה 1 (נספח ח'). עוד ניתן לומר כי במסגרת הבקשה להיתר, ציינה המשיבה (כפי שאף עולה מאותו מכתב) כי בחנה עמדתם של המשרד לאיכות הסביבה ומשרד החקלאות, טרם קביעתה כי ההיתר עומד בתנאי התכנית. אוסיף עוד כי מכתבו של מר הרצל אבידור מיום 03/11/08, שצורף מטעם העותרים, כחלק מבקשתם לצירוף משרד החקלאות כמשיב בעתירה, מלמד על פניו כי עסקינן בהנחיות מטעם משרד החקלאות, ולא בטבלה בעלת תוקף מחייב, באשר לדבריו :"טבלה זו מדריכה את מתכנני המשרד בעת חוות דעתם לועדת התכנון ". אין בטבלה זו כדי להנחות באופן ישיר את ועדות התכנון ובוודאי מתכנני המשרד מתחשבים בכל נסיבותיו של מקרה ומקרה. נסיבות המקרה שבפני, מלמדות כי אין מקום לבטל את החלטת המשיבה מס' 1. העתירה הוגשה בשיהוי ניכר בלא שניתן לכך הסבר כלשהוא. המשיבים הסתמכו על ההיתר שניתן והם פועלים על פיו. יתרה מכך, הנחיות משרד החקלאות שתוקפן אינו ברור, אין בהן כדי ללמד על הפסול במעשה המנהלי הנטען בכתב העתירה. הואיל ודין טענת השיהוי להתקבל, לא מצאתי מקום לדון בשאר הטענות המקדמיות שהועלו על ידי המשיבים. [ו] לפיכך, דין העתירה להידחות. העותרים ישאו בהוצאות המשיבים, בסך כולל של 3,500 ₪ ומע"מ כחוק למשיבה 1, וכן סך של 3,500 ₪ ומע"מ כחוק למשיבים 2 ו- 3. שיהוישאלות משפטיותעתירה מנהלית