קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי ייעוד של קרקע חקלאית לתחנת דלק: 1. בפני שתי עתירות מינהליות, שהדיון בהן אוחד, ואשר עניינן החלטה ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: "ועדת המשנה לעררים") מיום 18.1.06 והחלטה של הועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: "הולנת"ע") מיום 20.6.06 ולפיה אושרה תכנית ש/658 (להלן: "התכנית"), שהציעה שינוי יעוד מקרקע חקלאית לתחנת דלק ושרותי דרך "שפיה", בין כביש 70 לערוץ נחל דליה, על שטח של כ- 12 דונם (להלן "התחנה"). 2. בעתירות טוענים העותרים כי התוכנית וההליכים שנילוו לה לקו בפגמים מהותיים, המונעים אישורה ודינה להתבטל. 3. בעת"מ 3243/06 העותרים הגישו לאישור רשויות התכנון תכנית להקמת תחנת דלק (תחנה שאינה נשוא התוכנית, אך נמצאת גם היא לאורך כביש 70). המשיבים מס' 1 ו- 2 (להלן "רותם") הינם יוזמי התכנית. המשיבה מס' 3 הינה ועדת המשנה לעררים . המשיבה מס' 4 הינה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה (להלן "הועדה המחוזית"). המשיבות מס' 4 ו- 5 הינן חברות י"בג בע"מ- ד.א.ן בע"מ וחברת דור אנרגיה (1988) בע"מ (להלן "החברות"). המשיבים מס' 6 הינם יורשי המנוח עוזי בשן ז"ל. המשיבה מס' 7 הינה הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים. המשיבה מס' 8 הינה הועדה המקומית לתכנון ולבניה - השומרון (להלן "הועדה המקומית"). המשיבה מס' 9 הינה החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ (מע"צ) (להלן "מע"צ"). 4. בעת"מ 3312/06 העותרת הינה אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה (להלן "אגודת אדם טבע ודין"). על פי האמור בעתירה, העותרת הינה עמותה רשומה הפועלת, בין היתר, למניעת מפגעים סביבתיים, הגנה על בריאות הציבור ואכיפת החוק במישור הסביבתי. בעתירה זו הולנת"ע הינה המשיבה מס' 1, כאשר משיבים נוספים הינם ועדת המשנה לערעורים, רותם, הועדה המקומית, הועדה המחוזית רשות הטבע והגנים וסונול ישראל בע"מ. הרקע לעתירות - 5. כאמור, התכנית אישרה הקמת תחנת דלק ושירותי דרך, על שטח של כ- 12 דונם, בשטח שלצד כביש מס' 70 - דרך מהירה המקשרת בין צפון הארץ ומרכזה. על שטח התחנה חלה תמ"א 35 , שם מוגדר שטח זה כ"מירקם שמור משולב". 6. התכנית הוגשה ללשכת התכנון המחוזית בחודש יולי 1996. ביום 5.2.98 התקבלה החלטת הועדה המחוזית להפקיד את התכנית, בכפוף למספר תיקונים ואישורים. התכנית הופקדה ביום 29.8.99. לתכנית הוגשו התנגדויות, שנידונו בישיבת ועדת המשנה להתנגדויות ביום 8.2.00. הועדה שמעה את המתנגדים והחליטה להעביר את התכנית לועדת היגוי המשותפת למע"צ, משרד התחבורה והמשטרה , לקבלת אישורה ותנאיה . בתאריך 8.8.00 דנה ועדת המשנה להתנגדויות בתכנית והחליטה לאמץ המלצות הצוות המלווה לענין שינוי סכמה תנועתית . כמו כן הועבר לבדיקת היועמ"ש נושא הקמת תחנת דלק בשטח המוגדר כ"משאבי טבע" לאור פסיקה קודמת של כבוד השופט ברלינר מיום 4.11.99. בתאריך 9.1.01 דנה בתכנית ועדת המשנה להתנגדויות בועדה המחוזית והחליטה לדחות את התכנית "מאחר וועדת ההיגוי המשותפת של מע"צ, משרד התחבורה והמשטרה מתנגדת לתכנית". רותם וסונול הגישו ערר על החלטה זו. ביום 24.12.01 החליטה ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לקבל את הערר . בהחלטתה הסתמכה הועדה, בין היתר, על חוות דעתו של היועץ המשפטי, לפיה אין מניעה לאשר הקמת תחנת דלק על שטח משאבי טבע. ביום 6.1.04 דנה הועדה המחוזית בהתנגדויות לתכנית והחליטה לקבלן ולדחות את התכנית. בין היתר נקבע כי הועדה מוצאת שהתחנה אינה יכולה להשתלב עם שמירת השטח כשטח פתוח , בהתאם למגמת התכנון בתמ"א וכי יש לשמר את הכביש בקטע זה כקטע נופי. רותם וסונול הגישו ערר על החלטה זו וביום 1.2.05 קיבלה ועדת הערר את הערר והחליטה להעביר את התכנית לבדיקת ועדת המשנה לעררים. ביום 27.3.05 הגישה רשות הטבע והגנים עתירה מינהלית כנגד החלטת ועדת הערר (עת"מ 1117/05) . בהחלטה מיום 15.12.05 החליט כבוד השופט ג'רג'ורה להחזיר את הדיון לועדת המשנה לעררים. בהחלטה מיום 18.1.06 החליטה ועדת המשנה לעררים לקבל את הערר ולאשר את התכנית בתנאי שיתקבל על כך אישור הולנת"ע, כנדרש בסעיף 6.1.3 לתמ"א 35. ביום 20.6.06 החליטה הולנת"ע לאשר את התכנית. החלטות אלה הן נשוא העתירות שבפני. טענות העותרים בעת"מ 3243/06 - 7. לטענת העותרים הקמת תחנת הדלק בהתאם לתכנית תגרום למפגע בטיחותי , באשר יש בה סכנה מוחשית לגרימת תאונות דרכים ולפגיעה בשלום ציבור המשתמשים בכביש מס' 70. העותרים מפנים להוראות תמ"א 18, שהינה תוכנית המתאר הארצית לתחנות תדלוק, ואשר חלה על תכנית ש/658 וטוענים כי לא מתקיימים המרחקים המינימליים הנדרשים בין החיבור לתחנת הדלק לבין חיבור אחר לדרך - כאשר מרחק המינימום הנדרש הינו 2,000 מטר בעוד המרחק בפועל בין החיבור לכביש הגישה למחצבת שפיה הינו 800 מטר בלבד והחיבור המיועד למחלף שפיה הינו 1,200 מטר בלבד . לטענת העותרים גם ועדת המשנה לעררים לא היתה מודעת למרחק הנכון (כאשר בהחלטתה הראשונה מיום 24.12.01 מצויין מרחק של 1,500 מטר ), ולפיכך החלטתה התקבלה על בסיס עובדתי מוטעה. העותרים מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי הועדה גם התעלמה מעמדת ועדת ההיגוי באשר לנתיב ההשתלבות הארוך המוצע בתכנית. כן הם טוענים כי גם מע"צ התנגדה באופן מפורש לתכנית, בהיותה נוגדת את הוראות תמ"א 18 וכי על פי תמ"א זו מע"צ הינה הגוף המוסמך, ביחד עם המפקח על התעבורה לקבוע הנחיות התחברות. העותרים גם טוענים נגד העובדה שמע"צ כלל לא צורפה על ידי ועדת המשנה לעררים כצד להליכי הערר , חרף דרישתם , כאשר מע"צ הינה , כאמור, חלק מועדת ההיגוי והתנגדה לאישור התכנית. העותרים מפנים להחלטת כבוד השופטת ש. וסרקרוג בעת"מ 1059/03, , אשר הביעה תרעומת על אי צרופה של מע"צ כמשיבה וטענו כי חרף ההחלטה, גם בהמשך הדרך לא מצאה ועדת המשנה לעררים לנכון לצרף את מע"צ. לחילופין טוענים העותרים כי גם אם תתקבל טענת המשיבים לפיה הנחיות ההתחברות אינן חלות על התכנית, הרי שתנאי לאישורה הינו קבלת חוות דעת בכתב של ועדת המשנה של הועדה המחוזית לענין תחנות דלק (סעיף 9.10(ד) לתמ"א 18), וחוות דעת כזו לא התקבלה. בהקשר זה מוסיפים העותרים וטוענים כי בהתאם להוראות תמ"א 18 תנאי מוקדם לאישור התכנית הינו קבלת חוות דעת מאת השרות ההידרולוגי בנוגע לפגיעה אפשרית במי התהום, וכי בפועל בתאריך 10.5.96 ניתנה חוות דעת ולפיה מיקום התחנה נמצא באזור רגיש לזיהום מי התהום. העותרים מפנים להתנגדויות לתכנית שניתנו על ידי מקורות, משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה וטוענים כי ועדת המשנה לעררים לא שקלה התנגדויות אלה והחלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. עוד טוענים העותרים כי תמ"א 18 קובעת במפורש כי יש להעדיף הקמת תחנות תדלוק לצידי דרכים המסתעפות מדרך ראשית, על פני הקמתן לצידי הדרך הראשית עצמה - וכי אישור התכנית מנוגד לקביעה זו. 8. לטענת העותרים מלכתחילה הפקדת התכנית נעשתה בטעות, לאחר שלא התקבלה כל החלטה אופרטיבית בדבר ההפקדה וכאשר מי שביצע את ההפקדה בפועל סבר בטעות כי ניתן לתכנית אישור ועדת ההיגוי - דבר שאינו נכון. 9. העותרים מפנים להחלטת הועדה מיום 13.1.98 לפיה הותנו תנאים להפקדה, וטוענים כי על אף שתנאים אלה לא התקיימו - התוכנית הופקדה בפועל על ידי הגב' חנה הרשקוביץ ביום 29.8.99, כאשר הועדה המחוזית כלל לא בדקה האם התנאים התמלאו ולא קיבלה החלטה בדבר ההפקדה. העותרים טוענים כי בכל מקרה אין הועדה רשאית להורות על הפקדת תכנית לפני גיבושה הסופי והחלטה על הפקדה בכפוף למילוי תנאים אינה ראויה. 9. לטענת העותרים ועדת המשנה לעררים דנה בערר על בסיס חוות דעת מקצועיות חדשות, שלא עמדו בפני הועדה המחוזית כלל וכי היה על הועדה לדון בערר רק על סמך החומר שהיה בפני הועדה המחוזית - כאשר הגשת חוות דעת חדשות בשלב הערר מנוגדת לחוק ופוגעת בתקינות ההליך. ראוי לציין כי עתירה זו הוגשה לאחר קבלת החלטת ועדת המשנה לעררים ועוד קודם למתן החלטת הולנת"ע , נושא עת"מ 3312/06. טענות העותרת בעת"מ 3312/06: 10. העותרת טוענת כי החלטת הולנת"ע מיום 20.6.06 , אשר נתנה אישור לתכנית , הינה בניגוד להוראות תמ"א 35 ופסיקת בית המשפט העליון בענין ויש להחזיר אליה הדיון על מנת שתבחן מחדש את התכנית בשים לב להוראות התמ"א. העותרת מפנה להוראות התכנון בתמ"א 35, ובמיוחד להוראה שבסעיף 6.1.3 וטוענת כי לא נתקיימו התנאים שנקבעו בהוראות אלה וכי הועדה אף לא נימקה החלטתה - כאשר חובת ההנמקה הינה סטטוטורית. העותרת טוענת כי התכנית מנוגדת לתוכנית המתאר המחוזית המופקדת (ואינה מאושרת) - תמ"מ 6, קרי לתכנון המחוזי כאשר סעיף 2 לתמ"א דורש כי התכנית תהיה תואמת לקבוע בתכנית מתאר מחוזית. העותרת טוענת גם לאי סבירות ההחלטה. לטענתה, סעיף 6.1.3 לתמ"א מחייב כי הבינוי המוצע אינו פוגע בערכי טבע, נוף וברציפות השטחים הפתוחים. לטענתה, נימוק הועדה לפיו במקום ממילא כבר קיימת הפרה של "הנוף הפתוח" בעצם קיום המחצבות - אין בו כדי להצדיק פגיעה נוספת בנוף (מה עוד שהמחצבות נועדו לשיקום). העותרת טוענת כי תנאי שאין בלתו לאשור הקמת תחנת דלק במרקם שמור משולב הוא שהתחנה הכרחית במקום וכי בפועל אין כל נחיצות בתחנה כאשר באותו כיוון נסיעה , ובמרחק של כ- 14 ק"מ בלבד , קיימות תחנות דלק נוספות. טענות רותם וסונול - 11. רותם וסונול מפנים בטיעוניהם בהרחבה רבה לפרוטוקול הדיון בולנת"ע, וממנו הם מבקשים להסיק כי נערך דיון מעמיק בנושא וכי התקיימו כל תנאי תמ"א 35 המצדיקים אישור התכנית. רותם וסונול מפנים לעמדת המדינה, כפי שבאה לידי ביטוי בתגובת הולנת"ע, הועדה המחוזית וועדת המשנה לעררים , וטענו כי אין מקום לחוסר עקביות מצידה ולהצגת עמדה שונה בתגובה לעתירה לעומת העמדה בה נקטה הועדה בקבלה החלטותיה. הם גם מתנגדים להחזרת הדיון לולנת"ע (התנגדות לה שותפים גם העותרים בעת"מ 3243/06 - מטעמים שונים). רותם וסונול גם מפנים בהרחבה להמלצות ועדת ההיגוי. הם מבקשים לדחות את טיעוני מע"צ נגד התכנית, ולקבוע כי ההחלטה בולנת"ע גוברת על החלטות מע"צ והיא הקובעת. רותם וסונול טוענים להמשכות ההליכים (מעל 10 שנים) ומבקשים לדחות את העתירות ולהורות לועדה המחוזית לסיים את הטיפול בתכנית כמתחייב מאישור התכנית בועדת המשנה לעררים ובולנת"ע. טענות הועדה המקומית - 12. הועדה המקומית טוענת כי יש לדחות את העתירות ולהשאיר על כנן את ההחלטות שאישרו את התכנית. לטענתה, "מוסדות התכנון השונים בחנו את התאמת התכנית לתמ"א 18 באותה עת ובכלל, ולרבות עמדו בפניהם עמדת מע"צ ואף הסכמתה, ואישור התכנית על ידם גם לענין תמ"א 18, ניתן לאחר בדיקה מעמיקה ומקצועית. יתרה מכך, גם אם היה פגם כלשהו בהליך התכנוני (המוכחש), הרי שזה נרפא על ידי מי ממוסדות התכנון הרבים שדנו בתכנית". לטענת הועדה המקומית החלטת ועדת המשנה לעררים הינה החלטה תכנונית טהורה , היא סבירה ואין מקום להתערב בה. הועדה המקומית מפנה לעובדה כי לויטה עצמם (העותרים בעת"מ 3243/05) הגישו תכנית להקמת תחנת דלק בכביש 70 , בתחום מרחב התכנון המקומי של הועדה המקומית חוף הכרמל. תכנית זו נדחתה על ידי הועדה המחוזית. עתירה שהגישו לויטה נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי ובית המשפט העליון. במסגרת הדיונים בועדת המשנה לעררים טענו לויטה לאפליה - אישור התכנית ימנע מהם ליזום הקמת תחנה אחרת בכביש 70 לאור הנחיה של הועדה המחוזית לפיה לא תותר בנית יותר מתחנת דלק אחת על כביש זה. טענת רותם נדחתה על ידי הועדה המחוזית, אשר דחתה גם את אישור התכנית שיזמו רותם וסונול "מאחר וועדת ההיגוי המשותפת למע"צ, משרד התחבורה והמשטרה מתנגדת לתכנית". מאידך, ועדת המשנה לעררים קיבלה את הערר שהגישו רותם ואישרו את התכנית בכפוף לאישור הולנת"ע - שניתן בהמשך (החלטות שהן נשוא העתירות בפני). הועדה המקומית הוסיפה וטענה כי התכנית תואמת את הוראות תמ"א 18 ותמ"א 35 , אשר אושרה בשנת 2006 בלבד. הועדה המקומית טענה עוד כי העתירות הוגשו בשיהוי היורד לשורש הענין ומטעם זה בלבד דינן להידחות. טענות רשות הטבע והגנים - 13. רשות הטבע והגנים טוענת כי החלטת הולנת"ע נגועה בפגמים חמורים ובאי סבירות קיצונית, המצדיקים התערבות בית המשפט ודחיית התכנית. הרשות מדגישה בטיעוניה את מיקומה של התחנה המוצעת בתכנית: "אתר התכנית נמצא בצמוד לנחל דליה, באזור של בקעת שפיה, המאופיינת בנוף פתוח של שטחים חקלאיים המוקפים בגבעות של יער אלון התבור. רגישותו הנופית והסביבתית של השטח שורה כחוט השני בתכניות המתאר השונות החלות עליו. כך למשל, השטח מוגדר בתשריט המרקמים של תמ"א 35 כ"מרקם שמור משולב" וכאזור "רצועת נחל". בתשריט ההנחיות הסביבתיות של התמ"א מסווג השטח, כ"שטח ברגישות נופית וסביבתית גבוהה" וכ"שטח לשימור משאבי מים". בנוסף, מצוי השטח נשוא העתירה לצידו של כביש מס' 70 המוגדר בתמ"א 3 ככביש נופי". בתמ"א 35 מסווג השטח נשוא העתירה כ"מרקם שמור משולב" שמטרתו "לאחד ברצף ערכי טבע, חקלאות, נוף, התיישבות ומורשת, תוך יצירת שדרה ירוקה מצפון לדרום וחלקים פתוחים לאורך ערוצי נחלים ראשיים במרכז". על פי סעיף 7.4.2. במרקם זה ניתן לשנות יעודו של השטח לשטח המיועד לבינוי אך ורק אם שטח זה הינו "צמוד דופן לשטח המיועד לבינוי בתכנית תקיפה " - תנאי שאינו מתקיים וכאשר אף לא מתקיימים התנאים המאפשרים חריגה מתנאי זה , כאמור בסעיף 6.1.3 לתמ"א. גם הרשות טוענת כי הולנת"ע אישרה את התכנית מבלי שבחנה את התנאים הקבועים בסעיף 6.1.3 הנ"ל ומבלי שנימקה החלטתה - בניגוד להוראות התמ"א. לטענתה, הקמת תחנת דלק אינה נחוצה ואינה מחייבת מיקומה בשטח פתוח כנדרש בתמ"א והיא אף תפגע בנוף ובאופיו הפתוח של השטח. התכנית גם מנוגדת לתמ"מ 6 שהופקדה בינואר 2004 ומייעדת את השטח ל"שטח פתוח מוגן" ול"רצועת נחל". עוד היא טוענת כי הבינוי המוצע אינו משתלב באופי הסביבה ופוגע בערכי הטבע והנוף. הרשות מוסיפה וטוענת כי החלטת הולנת"ע חורגת מהפסיקה שניתנה בשנים האחרונות, ואשר על פיה אין להתיר בניה בשטח משאבי טבע (הרשות מפנה במיוחד לפסק דינו של כבוד השופט ברלינר בעת"מ 81/99 (עתירת לויטה נגד ההחלטה שלא להתיר הקמת תחנת דלק בכביש 70), שאושרה על ידי ביהמ"ש העליון וכן להחלטה בעת"מ 102/99 , שאושרה בע"א 8116/99). הרשות טוענת כי השטח נשוא התכנית נמצא במרחק של כ- 20 עד 30 מטר בלבד מגדות נחל דליה, כאשר הקמת תחנת דלק תפגע במי התהום ובמים העיליים של הנחל. לטענתה, ועדת המשנה לעררים לא דנה כלל בסוגיה זו והעבירה את ההחלטה לולנת"ע , בעוד שהאחרונה נמנעה מלדון בכך כאשר אימתה את החלטת ועדת המשנה לעררים. כן נטען כי הולנת"ע התעלמה מהוראות סעיף 9.2 לתמ"א 35 הקובע תנאים להפקדת תכנית בתחום "רצועת נחל" - דבר המהוה פגם יסודי ומהותי. הרשות היפנתה בסיכום טענותיה לשורת החלטות שניתנו על ידי הולנת"ע , לפיהן נדחו תכניות להקמת תחנות דלק , בין היתר לאור הפגיעה ברציפות השטחים הפתוחים והנוף , וטענה כי לאור מדיניות הולנת"ע, כעולה מהחלטות אלה, לא היה מקום לאשר את התכנית. הרשות גם היפנתה לשינוי מס' 4 לתמ"א 18 , אשר נכנס לתוקפו לאחר מתן החלטת הולנת"ע , ואשר גם לאורו ניתן ללמוד על הצורך להגן על השטחים הפתוחים . טענות מע"צ - 14. מע"צ הודיעה כי אין לה עמדה ביחס לאמור בעת"מ 3312/06 וכי טיעוניה מתייחסים לעת"מ 3243/06 שעניינה החלטת ועדת המשנה לעררים מיום 18.1.06 לאשר את התכנית בכפוף להחלטת הולנת"ע - כל זאת רק בנושאים הקשורים לטיפול התכנוני בסכמה התנועתית נשוא התכנית. מע"צ טענה כי מראשית הליכי התכנון, ולכל אורכם, היא התנגדה והסתייגה לסכמה התנועתית של התכנית - משיקולים תחבורתיים ותכנוניים (כאשר לטענתה, בשלבי תכנון מוקדמים אף נוצר מצג מוטעה לפיו הסירה התנגדותה לתכנית). לטענתה, עמדתה אז והיום היא כי התכנית מנוגדת להוראות תמ"א 18 והיא עלולה להוות מפגע תחבורתי ובטיחותי. מע"צ מפנה בענין זה לחוות דעת מומחה מטעמה . מע"צ מפנה לאמור בהחלטת ועדת המשנה לעררים , נשוא העתירה, שם נאמר, באופן מטעה כי: "התכנית עברה דיונים רבים בפורומים תכנוניים מקצועיים, כגון ועדת עורכי תמ"א 3, צוות מלווה וולנת"ע, בהם נטלו חלק גם נציגי מע"צ ואלו לא התנגדו לתכנית". כן היא מפנה להחלטות נוספות, אשר גם בהן לא ניתן תאור הולם לעמדתה וטענה כי דוגמאות אלה מצביעות על פער בין המידע והנתונים שהונחו בבסיס ההחלטה נשוא העתירה, לבין המצג העובדתי האמיתי שהיה צריך לעמוד בפני הועדה כאשר החליטה לאשר את התכנית. מע"צ סקרה בטיעוניה פעם נוספת את השתלשלות העניינים, ככל שהיא רלבנטית לעמדתה היא , כדלקמן: בהחלטת הועדה המחוזית מיום 13.1.98 נקבע כי: "התכנית תועבר לועדת ההיגוי המשותפת למע"צ , משרד התחבורה והמשטרה לקבלת אישורה ותנאיה אשר יעוגנו בתכנית וזאת על בסיס ההנחיה שמדובר בתחנת תדלוק אחת ולא מקבץ של תחנות תדלוק". ועדת ההיגוי התכנסה בחודש מאי 1998 והחליטה שלא לאשר את התכנית, בשל אי התאמתה לדרישות מע"צ באשר למרחקי התחברות מבני השירות לדרכים לא עירוניות. בעקבות החלטה זו ניסו רותם וסונול למצוא פתרון תנועתי חילופי, אך הדבר נעשה ללא קבלת אישורה של מע"צ ואף בהסתייגותה המפורשת בהמשך . ההסתייגות לא קיבלה ביטוי בדיוני הצוות המלווה של תמ"א 31א' ולפיכך החליטה הועדה המחוזית ביום 4.5.99 להפקיד את התכנית בתנאים. מע"צ הגישה התנגדות לתכנית בנימוק שאינה עומדת בתנאי תמ"א 18 והנחיות ההתחברות. הועדה המחוזית קיבלה את ההתנגדות באופן חלקי בלבד ובהחלטה מיום 24.2.00 שבה וקבעה כי על יוזם התכנית לשוב ולהעביר את התכנית לאישור ועדת ההיגוי , כפי שנקבע בהחלטה מיום 13.1.98. גם בישיבה נוספת של ועדת ההיגוי מיולי 2000 הוחלט להתנגד לתכנית משום שמקום התחנה "אינו מתאים להנחיות ההתחברות של מבני שירות לדרכים לא עירוניות". חרף התנגדות ועדת ההיגוי החליטה הולנת"ע ביום 8.8.00 לאמץ את התכנית בהסתמך על המלצות הצוות המלווה (שכאמור לעיל הסתמך על נתונים שגויים באשר לעמדת מע"צ), ואולם התכנית נדחתה על ידי הועדה המחוזית בהחלטה מיום 9.1.01, לאור עמדת ועדת ההיגוי. התכנית נדחתה פעם נוספת על ידי הועדה המחוזית בהחלטה מיום 6.1.04 (לאחר שהדיון בבקשה הוחזר לועדה על ידי ביהמ"ש - עת"מ 1059/03) . על החלטה זו הגישו רותם וסונול ערר לועדת המשנה לעררים שהחליטה ביום 1.2.05 לאשר את התכנית בכפוף להחלטה של הולנת"ע. גם על החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית על ידי רשות הטבע והגנים וביהמ"ש הורה להחזיר את הדיון לועדת המשנה לעררים על מנת שתנמק החלטתה הנ"ל. בהחלטה מיום 18.1.06 החליטה ועדת המשנה לעררים לאשר את התכנית (החלטה שהיא נשוא העתירה). בסיכום טוענת מע"צ כי: "מע"צ הסתייגה מהתוכנית בכל שלביה וגלגוליה, לפני תיקון הסכמה התנועתית המונחת בבסיסה וגם לאחריו. כאז גם היום סבורה מע"צ, כי התכנית מנוגדת לעקרונות והוראות של תמ"א 18 (שינוי 2 ושינוי 4) בדבר המרחקים המזעריים , שיש לשמור בין חיבור תחנת תדלוק לדרך, לבין חיבור אחר לדרך. מיקום תחנת התדלוק כאמור בתכנית אינו עומד ולו בסטנדרט התכנוני הגמיש והמקל המעוגן בשינוי מס' 4 לתמ"א 18. ויובהר - שמירה על מרחקים מזעריים אלו, נועדה לאפשר זרימת תנועה בבטיחות ברמת שירות נאותה בדרכים בינעירוניות. מכאן שהפתרון התחבורתי נשוא התכנית עלול להוות מפגע בטיחותי על כל המשתמע מכך". טענות המדינה (בשם הולנת"ע, ועדת המשנה לעררים והועדה המחוזית) - 15. בתגובה מקדמית שהוגשה על ידי המדינה ביום 8.1.07 היא הודיעה כי : "לאחר שיקול דעת מעמיק מציעה המדינה להחזיר את הדיון בתכנית לולנת"ע... למקרא החלטת הולנת"ע עולה כי היא נמנעה מלממש את סמכותה לדון בתנאי התכנון הקבועים בסעיף 6.1.3 לתמ"א 35, משבחרה להשתית את אישורה שלה לתכנית בדרך של הפנייה אחורה ממנה בזמן אל נימוקי ועדת המשנה לעררים, ועדה שגילתה דעתה במפורש , כאמור, כי לא לה לדון בתנאי תמ"א 35, ומשכך לא לה ליתן את נימוקי התכנון על פיהם. במקובץ עולה, כי טרם ניתנה החלטה מנומקת בתנאי התכנון הקבועים בתמ"א 35, כנדרש על פי הוראות סעיף 6.1.3. לפיכך, לא שלמה מלאכתה של הולנת"ע, ויש לאפשר לקיים את סמכותה כדין...". המדינה טענה כי גם ועדת המשנה לעררים לא קיימה דיון בכל התנאים הנדרשים בתמ"א 35, ואף לא נימקה החלטתה, באופן שממילא לא מוצה הדיון בהיתכנות התוכנית במישור המינהלי וטרם בשלה השעה לבחון את ההחלטה במשקפי הביקורת הציבורית. בהמשך הגישה המדינה תגובה נוספת מטעם ועדת המשנה לעררים והועדה המחוזית וטענה כי לעותרים אין זכות עמידה , כאשר הם מתחרה עיסקי של יזמי התכנית וכל מבוקשתם לסכל יתרון כלכלי בו זכו יוזמי התכנית. לגופה של העתירה טענה המדינה כי לא היתה חייבת לזמן לדיון את מע"צ וכי התכנית עומדת במרחקים המזעריים הקבועים בתמ"א 18 (תיקון מס' 2) בין חיבור תחנת הדלק לדרך הראשית ובין חיבור אחר לדרך הראשית. לטענתה, התוכנית עומדת במרחקים הקבועים בתמ"א 18 - 250 מטר בלבד. אמנם ההנחיות התחבורתיות נועדו להחליף מרחקים אלה ואולם אלה אושרו במועצה הארצית לתכנון ובניה רק בתאריך 7.9.99 בעוד שהתכנית הופקדה שנתיים קודם לכן על פי החלטה מיום 13.1.98 (שהוא המועד הקובע כאמור בהוראות המעבר של התכנית). המדינה מאשרת כי לא הוכנה חוות דעת בכתב של הועדה המחוזית בקשר עם התכנית אך לטענתה עסקינן בפגם שלא מונע אישור התכנית וכי במידה והעותרים סברו כי לא ניתן לאשר את התכנית בהעדר חוות דעת שכזאת - הרי שהיה עליהם לעתור בענין לפני מתן ההחלטה השלישית של הועדה ולא לאחריה. המדינה גם טוענת כי אין מקום היום להזקק לטענות בדבר אי התקיימות התנאים שנקבעו להפקדת התכנית, כאשר זו הופקדה ב- 26.7.99 והעתירה הוגשה ב- 6.7.06. המדינה מאשרת כי סעיף אחד בהחלטת ההפקדה לא קויים - אישור ועדת ההיגוי למע"צ, משרד התחבורה והמשטרה - אך לטענתה לא מדובר בפגם של ממש, באי קיום תנאי הקבוע בחוק, אלא בתנאי של מוסד התכנון. נכון שהועדה המחוזית דחתה את התכנית עקב אי קיום התנאי , אך ועדת המשנה לעררים הפכה החלטה זו ואיינה אותה בהחלטה מפורטת ומנומקת מיום 24.12.01 ושיקול דעתה של ועדה זו גובר על פני שיקול הדעת של הועדה המחוזית, גם אם ניתן בדיעבד. המדינה טוענת בסיכום כי אין דופי בהחלטת ועדת המשנה לעררים , שהתקבלה לאחר דיון מפורט ויסודי וכי ההחלטה אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות בית המשפט. המדינה גם מפנה לחזקת התקינות של מעשי המינהל. בסיכום טענות שהגישה המדינה היא חזרה על טענתה לפיה יש לדחות על הסף את עתירת לויטה (עת"מ 3243/05) לבטל את החלטת ועדת המשנה לעררים, מאחר ולאחר החלטה זו כבר ניתנה החלטת הולנת"ע, שהיא הקובעת והיא אשר אישרה את התכנית (והיא נשוא העתירה בעת"מ 3312/06). המדינה מאשרת כי ועדת המשנה לעררים לא קיימה את החלטת כבוד השופט ג'רג'ורה מיום 15.12.05 בעת"מ 1117/05 (עתירה שהגישה הרשות לשמירת הטבע והגנים נגד ועדת המשנה לעררים) ולא נימקה טעמיה לאישור התכנית, אך לדבריה הדבר נעשה מאחר ולאחר מתן ההחלטה בעת"מ 1117/05 פורסמה למתן תוקף תמ"א 31, שאסרה על פיתוח שטחים נוספים באופן שאיננו צמוד דופן לפיתוח קיים - להוציא חריגים. ועדת המשנה לעררים בחרה לא לדון בעצמה בתנאי התכנון הקבועים בתמ"א 35 הנ"ל ותחת זאת קבעה כי היא מאשרת את התכנית "בתנאי שיתקבל על כך אישור הולנת"ע כנדרש בהוראות סעיף 6.1.3 בהוראות תמ"א 35". לטענתה, משכך הם פני הדברים - ממילא משניתנה החלטת ועדת המשנה לעררים טרם אושרה התכנית לפי דין וטרם מוצה ההליך התכנוני של התכנית - ולפיכך לא היה מקום לעתירה. עוד טענה המדינה כי העותרים השתהו בפנייתם, משלא פנו מלכתחילה לולנת"ע על מנת שלא תדון בענין ומשלא הגישו עתירה לצו מניעה שימנע כינוסה של הולנת"ע. המדינה טענה כי עתירת לויטה אינה עתירת מע"צ ולפיכך היא אינה נדרשת להגיב על טענות מע"צ ולגופו של ענין טענה כי בהתאם לתקנות התכנון והבניה (ערר בפני המועצה הארצית ), תשל"ב- 1972 - היא אינה חייבת לזמן לדיון גוף כדוגמת מע"צ וכי בדיוניה האחרונים לא דנה הועדה בהיבטים התחבורתיים של התכנית, אלא כבדרך אגב. 16. רותם וסונול הגישו סיכומי תשובה לסיכומי המדינה וטענו כי יש לקבל את עמדת המדינה לפיה בתכנית נשוא העתירה לא נפל פגם תכנוני או אחר ולפיכך, לטענתם, מן הראוי לאשרה. מעבר לכך הם טוענים כי תגובת המדינה תומכת בעמדת העותרת בעת"מ 3312/06 - אדם טבע ודין ומשום מה היא משמשת שופרה, ללא הצדקה. רותם וסונול מבקשים לדחות שתי העתירות ולא להחזיר את הדיון לועדות ובכך לשים קץ למסע הייסורים שלהם. דיון - 17. כבר מטענות הצדדים ובמיוחד עמדת המדינה נסתרת "חזקת התקינות של מעשי המינהל" , לה טענה המדינה בסיכום טענותיה ואין זאת כי "חוסר תקינות" שזור בכל המהלכים משלב הפקדת התכנית בשנת 1999 עד אישורה בהחלטות נשוא העתירה. א. בהחלטת הועדה המחוזית מיום 13.1.98 נקבע כי: "התכנית תועבר לועדת ההיגוי המשותפת למע"צ , משרד התחבורה והמשטרה לקבלת אישורה ותנאיה אשר יעוגנו בתכנית וזאת על בסיס ההנחיה שמדובר בתחנת תדלוק אחת ולא מקבץ של תחנות תדלוק". אין חולק כי לא התקבל בשלב זה (ואף לא מאוחר יותר - עד היום) אישור ועדת ההיגוי לתכנית ובהעדר אישור שכזה , שהיה תנאי להפקדה , ממילא לא היה מקום להפקיד את התכנית ומן הראוי היה לבטל את כל ההליכים כבר ממועד זה ואילך. טענת המדינה לפיה התנאי בוטל על ידי ועדת המשנה לעררים בהחלטה מיום 24.12.01 נדחית על ידי באשר ועדה זו כלל לא דנה בתנאי שחייב אישור התכנית על ידי ועדת ההיגוי, ושבלעדיו אין תוקף להפקדה , אלא דנה לגופו של ענין בהיבט התחבורתי תוך דחיית עמדת ועדת ההיגוי. באשר לחשיבות עמדת ועדת ההיגוי אין לי אלא להפנות לעמדת המדינה , כפי שבאה לידי ביטוי בדברי עו"ד ברוך בדיון בועדה המחוזית מיום 18.4.00 : "הועדה לא יכולה להחליט אחרת. איך אתה תאשר תחנת דלק כאשר אין לך אישור של המשטרה, מע"צ ומשרד התחבורה?....שלושת הגופים האלה הם הגופים החשובים ביותר שצריכים לאשר את השתלבות התחנה בדרך הזאת. אלה הגופים הרלבנטיים. אתה יכול לאמץ את ההמלצות שלהם אבל אתה לא יכול להכנס במקום שיקול הדעת של מע"צ, לא של המשטרה ולא של משרד התחבורה כי אין לך הכלים לבדוק אם אכן התחנה הזאת משתלבת או לא משתלבת". ולא בכדי נקבע בהחלטת הועדה המחוזית כי נדרש אישור (!) ועדת ההיגוי לתכנית - אישור שבהעדרו לא היה מקום להפקיד את התכנית. בסעיף 9 להחלטה בדבר ההפקדה נקבע עוד כי כל תנאי המשרד לאיכות הסביבה , משרד הבריאות, מקורות ורשות הניקוז יעוגנו בהוראות התכנית. מקורות הודיעה על התנגדותה לתכנית במכתב מיום 16.11.99 והיא חזרה על עמדתה זו במכתב מיום 13.2.05. גם משרד הבריאות התנגד להקמת תחנת הדלק על פי התכנית עוד במכתב מיום 5.10.97 והוא הדין במשרד לאיכות הסביבה שהודיע על התנגדותו לתכנית במכתב מיום 28.9.97 נוכח הרגישות למי התהום. כפועל יוצא מן האמור לעיל, גם איני מקבלת את טענת המדינה בסיכומיה כי החלטת ועדת משנה לעררים יכולה להכשיר החלטה של הועדה המחוזית, גם אם זו ניתנה שלא כדין. יחד עם זאת - לאור העובדה כי החלטות הועדה המחוזית כבר נבחנו על ידי בית המשפט (כבוד השופט ברלינר וכבוד השופט ג'רג'ורה) והואיל ועסקינן בהליכים שמתמשכים למעלה מעשר שנים , והואיל ואין בפני עתירה לביטול ההחלטה בדבר הפקדת התכנית (החלטה מיום 5.2.98) - איני מוצאת מקום להורות על ביטול החלטה זו. ב. כפי שפורט בהרחבה בסיכום טענות מע"צ, חרף התנגדותה המפורשת לתכנית וחרף העובדה שלא נתקבל אישורה של ועדת ההיגוי לתכנית הונח בפני הועדות השונות מצג מוטעה לפיו מע"צ נתנה אישורה לתכנית - מצג שאין ספק כי היווה נדבך חשוב, אם לא עיקרי, באישור התכנון בהיבט התחבורתי. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שבסעיף 1 להחלטת הועדה המחוזית מיום 13.1.98 נקבע גם כי : "התכנית תועבר לאישור ועדת עורכי תמ"א 3 לשינוי הסכמה התנועתית המאושרת בתכנית תמ"א 31א' קטע 1 ויתקבל אישור השינוי המוצע בתכנית הארצית, עפ"י ההליכים הקבועים בחוק". כאשר בישיבת הצוות המלווה של תמ"א 31א' מיום 29.10.98 הוצג מצג לא נכון לפיו מע"צ אינה מתנגדת לתכנית ובהמשך אימצה הולנת"ע את החלטת הצוות המלווה הנ"ל, בהחלטתה מיום 8.8.00. טענת המדינה לפיה אין מדובר בהכרח במצג שוא ו/או כי אין המטריה המינהלית כשירה מלכתחילה לבחון טענות מסוג זה - דינה להידחות באשר יש בכך כדי להצביע, כאמור, על התנהלות בלתי תקינה ועל "שיקולים זרים" שעמדו ביסוד ההחלטה. ג. בנסיבות המתוארות ברור כי היה מקום לזמן לדיון בועדת המשנה לעררים גם את מע"צ ואיני מקבלת את טענת המדינה לפיה לא היה מקום לזמנה, בין היתר לאור העובדה שבהחלטות האחרונות של ועדת המשנה לעררים לא נידונו היבטים תחבורתיים של התכנית - היבטים שהינם מהותיים ביותר לצורך קבלת החלטה בדבר אישור התכנית. גם העובדה שהיבטים אלה לא נדונו, אלא כבדרך אגב, מהווים טעם לפגם. הוא הדין בעובדה שועדת המשנה לעררים לא שקלה את ההתנגדויות לתכניות שניתנו על ידי מקורות, משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה. ד. המדינה מודה כי לא הוכנה חוות דעת עובר לאישור התכנית, אך לטענתה אין המדובר בתנאי "סטטוטורי" בלעדיו אין. גם טענה זו דינה להדחות. יש לראות בהוראות תמ"א 18 , המחייבות חוות דעת, משום "תנאי סטטוטורי" שהועדה לא היתה רשאית להתעלם ממנו. ה. העותרים טענו, כאמור לעיל, שהתכנית סותרת את הוראות תמ"א 18 וכן פוגעת בערכי הטבע. המדינה טענה בסיכומיה כי התכנית עומדת במרחקים המזעריים הקבועים בתמ"א 18, במהדורתה , כפי שהיתה בזמן מתן ההחלטה וכי כיום חלה על השטח מהדורה מתוקנת של התכנית, שלא נבחנה ואשר הוראותיה ילקחו בחשבון עת יתקיימו דיונים נוספים ומשלימים בתכנית. בנסיבות אלה - אני מסכימה כי אין מקום לבחון השאלה בשלב זה - וכי בחינה, אם בכלל , תוכל להתבצע רק לאחר בחינת התאמת התכנית לתמ"א החדשה. ו. כאמור לעיל, המדינה מודה כי ועדת המשנה לעררים לא נימקה החלטתה ולא דנה כלל בתנאים הקבועים בתמ"א 35 - אלא אישרה התכנית בכפוף לאישור הולנת"ע שיכריע בתנאים אלה. התנהלות שכזו אינה תקינה. ועדת המשנה לעררים הוסמכה לדון בתכנית ולהכריע בדבר אישורה בכפוף לתכניות החלות על השטח ולא יתכן כי תאשר תכנית מבלי שתדון בשאלת התקיימות התנאים המוקדמים לאישור התכנית ותעביר ההכרעה לולנת"ע. אין זאת כי היה מקום להעביר את הדיון לולנת"ע רק לאחר שועדת המשנה לעררים היתה בוחנת את כל ההיבטים וכל התנאים שחייבים להתקיים כתנאי לאישור התכנית והיתה קובעת (תוך נימוק טעמיה) כי אכן התקיימו התנאים המוקדמים הנ"ל ו/או על אילו תנאים היא ממליצה. ז. המדינה גם מודה כי ועדת המשנה לעררים לא קיימה את החלטת כב' השופט ג'רג'ורה בעת"מ 1117/05 , והטעמים לכך אינם נראים ראויים. ח. המדינה מודה כי אכן הולנת"ע לא שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ולא נימקה החלטתה וטוענת כי יש להחזיר הדיון לולנת"ע קודם שבימ"ש יכריע בענין. כאמור, המדינה הודתה גם בקיום פגמים בהחלטת ועדת המשנה לעררים. די בהודאה זו של המדינה כדי לסתור את חזקת תקינות מעשי המינהל - כאמור לעיל. המדינה, בתגובתה הראשונה ביקשה להחזיר את הדיון לועדות מבלי לקבל החלטה לגופו של ענין בעתירה ולכאורה, אכן היה מקום לעשות כן . יחד עם זאת העתירות בפני הינן לבטול החלטות הועדות , כאשר העותרים מתנגדים להחזרת הדיון כאמור, וזו גם עמדתם של יוזמי התכנית (רותם וסונול). עמדת רותם וסונול דינה להידחות ולו מן הטעם שאין מקום לדחות את העתירות ולהכשיר החלטות "בלתי תקינות", במיוחד כאשר עסקינן בהחלטות מהותיות הפוגעות באושיות השמירה על הטבע והנוף. גם עמדת העותרים - לויטה - לפיה יש לבטל את התוכנית ולא להחזיר את הדיון לועדות, דינה להידחות מאחר והועדות לא נדרשו לכל השיקולים ולא נימקו החלטותיהם וזכות המשיבים - רותם וסונול - כי בקשתם תידון ותוכרע לגופה. 18. מכל האמור אני מקבלת את העתירות ומורה על ביטול החלטת ועדת המשנה לעררים מיום 18.1.06 והחלטת הולנת"ע מיום 20.6.06. הדיון בתכנית יוחזר בשלב ראשון לועדת המשנה לעררים, אשר תדון בה מחדש , ותיתן החלטתה תוך 6 חדשים מהיום. בהמשך, ובמידת הצורך יוחזר המשך הדיון גם לולנת"ע . הדיון בועדות יעשה , בין היתר, בשים לב לאמור בהחלטה זו ולאמור בעמדת המדינה כפי שהובעה בתגובה המקדמית שלה - לפיה עליהן לקיים הדיונים כנדרש בתנאי התכניות ותוך נימוק החלטותיהן. תחנת דלקחקלאותקרקע חקלאיתדלקשינוי ייעוד במקרקעין