קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור תביעה ייצוגית בנושא אגרות יבוא מזון משרד הבריאות: כללי 1. לפני בקשה להכיר בתביעה שבכותרת כתובענה ייצוגית, בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות). עניינה של התביעה בטענת יבואנית המזון א.ר.י.ז יבוא ושיווק מזון בע"מ (להלן - "המבקשת") לפיה גבייתן של שתי אגרות על ידי משרד הבריאות (להלן - "המשיב") במסגרת הפיקוח על יבוא מזון למדינת ישראל, נעשית מבלי שיהיה לדבר בסיס חוקי. העובדות 2. בהתאם להוראות צו ייבוא חופשי, תשס"ט-2008 (להלן - צו ייבוא חופשי), ייבואם לישראל של כל מוצרי המזון מחייב הצגת שני אישורים: האחד, אישור משירות המזון הארצי של משרד הבריאות; השני, אישור שחרור מתחנת מעבר לפי סעיף 8 לפקודת בריאות הציבור (מזון) [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת בריאות הציבור (מזון)). 3. אישור משירות המזון הארצי של משרד הבריאות (להלן - אישור רישום מוקדם לייבוא) מופק במסגרת השלב הראשון בפיקוח על יבוא המזון. מטרתו של שלב זה בפיקוח על יבוא המזון הוא מניעת הגעת מוצרי מזון שאינם עומדים בדרישות הבטיחות והאיכות של ישראל לגבולות הארץ. במסגרת שלב זה מתבקשים היבואנים להגיש מסמכים ואישורים שונים. רק מזון שעמד בדרישות והונפק עבורו אישור רישום מוקדם לייבוא אמור להגיע פיזית לתחנת המעבר בישראל. כל יבואן מזון נדרש לקבל את האישור בגין כל מוצר אשר הוא מבקש לייבא לישראל. תוקפו של האישור הוא לשנה עד ארבע שנים, בהתאם לבקשת היבואן ולגובה האגרה ששולמה. 4. אישור שחרור מתחנת מעבר (להלן - אישור שחרור) ניתן במסגרת השלב השני בפיקוח על יבוא המזון לישראל. שלב זה מתבצע בתחנות מעבר (הקרויות גם "תחנות הסגר") ובמהלכו נבדקים בפועל המוצר או המסמכים הנלווים למשלוח, אם מבחינת התאמתם לנתונים שנמסרו במסגרת הרישום המוקדם ואם מבחינת בטיחות המוצר ואיכותו. בתחנות המעבר נחסמת כניסתם של מוצרים אשר קיים לגביהם חשש כי הם עלולים לסכן את בריאות הציבור. עם סיום בדיקת הסיכון ניתן למוצר אישור שחרור המאפשר הכנסתו לישראל. 5. בגין הנפקת כל אחד מן האישורים אשר תוארו לעיל, גובה המשיב אגרה בגובה כ-400 ₪, כגובה האגרה הקבועה בתקנות אגרות בריאות, תשמ"ט-1989 (להלן - תקנות אגרות בריאות) (סעיף 13(6) לתוספת השניה). האחת תכונה להלן "אגרת רישום מוקדם" והשניה "אגרת שחרור" (שתיהן יחד - "אגרות היבוא"). 6. המבקשת, יבואנית מוצרי מזון שונים מזה כשלושים שנה, שילמה בשנתיים האחרונות סכום של 115,000 ₪ עבור אגרות היבוא. להערכתה, כלל יבואני המזון בישראל שילמו בתקופה זו סכום העולה כדי 50 מיליון שקלים חדשים בגין אגרות אלו. לטענתה, גבייתן של אגרות אלו מתבצעת ללא עיגון בדין ולפיכך מבקשת היא מבית המשפט לאשר כתובענה ייצוגית את תביעתה ולהורות על השבתו של הסכום האמור (בהתאם למגבלה הקבועה בסעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו תביעת השבה ייצוגית כנגד רשות תוגבל לתקופה של 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור התביעה כתובענה כייצוגית). טענות הצדדים 7. כאמור, המבקשת טוענת כי גבייתן של שתי האגרות מתבצעת ללא עיגון בדין ולפיכך יש להורות למשיב לחדול מגבייתן ולהשיב למבקשת וליתר יבואני המזון בישראל את הסכומים ששולמו בגינן בשנתיים האחרונות. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי בתקנות אגרות בריאות, המהוות לעמדת המשיב בסיס חוקי להטלת האגרות הנדונות, אין כל התייחסות לפעילות המשיב במסגרת הנפקת אישורי רישום מוקדם לייבוא ואישורי שחרור. לטענת המבקשת, תקנות אגרות בריאות מתייחסות אמנם לפעילות המשיב לפי פקודת ההסגר [נוסח חדש], תשמ"א-1981 (להלן - פקודת ההסגר) ותקנות ההסגר, אך אלה האחרונות אין עניינן לפי הטענה בפיקוח על ייבוא מזון, כי אם במניעת חדירתן של מגפות לישראל על ידי אנשים ומטען הנגועים במחלות כגון דבר, חולירע, קדחת צהובה, טיפוס, אבעבועות וכו'. לפיכך נטען כי אין דבר חקיקה המקנה למשיב סמכות לגבות את האגרות הנ"ל ולפיכך, גבייתן נעשית שלא כדין. 8. המבקשת מוסיפה ומציינת בעניין זה כי ביום 7.3.01 הוגשה לבית המשפט העליון על ידי איגוד לשכות המסחר, עתירה למתן צו על תנאי כנגד המשיב (בג"ץ 1912/01). במסגרת אותה עתירה נתבקש המשיב ליתן טעם מדוע לא יימנע מלהטיל ולגבות, שלא כדין, אגרות רישום מוקדם ואגרות שחרור. עתירה זו נמחקה על ידי העותרים לאחר למעלה מחמש שנות התדיינות ומשא ומתן שנוהל בין הצדדים. בעקבות אותה עתירה והמשא ומתן שנוהל בין הצדדים שם, נעשה על ידי המשיב ניסיון לעגן את תשלום האגרות הנ"ל בתקנות, ואולם ניסיון זה לא צלח. מידע זה מחזק לפי הטענה את עמדת המבקשת, לפיה גבייתן של שתי האגרות הנדונות נעשית שלא כדין. 9. עוד טוענת המבקשת כי האגרות הנדונות בתביעתה אינן בגדר אגרה, כי אם בגדר מס בלתי חוקי. לטענתה, אגרה הנגבית על ידי הרשות חייבת להיות בזיקה לשירות שהרשות מגישה למשלם האגרה. לפי הטענה, השירות אשר בגינו משלם היבואן אגרה, חשוב ככל שיהיה, אינו שירות הניתן ליבואן, אשר ממילא נדרש לספק מסמכים שונים וכן לשאת באחריות למזון המיובא ולכל נזק שעלול להיגרם כתוצאה מליקויים שנפלו באותו מזון. כן נטען כי אין בשירותים המוענקים על ידי תחנת ההסגר, המתמצים על פי רוב בבדיקת מסמכים בלבד, כדי להצדיק את גובה האגרה הנגבית על ידי המשיב. 10. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מתקיימים בעניינה כל התנאים לאישורה של תביעה כתובענה ייצוגית, בהתאם לסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. לעניין התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) - "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין" - נטען כי זהותם של חברי הקבוצה הפוטנציאלית אינה ידועה בשלב הגשת הבקשה ואין אפשרות מעשית לאתרם ולצרפם למסגרת של תביעה רגילה; התובענה אינה מצריכה בירור פרטני בדבר נסיבותיו של כל תובע ותובע; הנזק בגין ההפרה יחושב בדרך אריתמטית פשוטה עבור כל חברי הקבוצה; העילות המשותפות יוכרעו בהליך אחד וכך יימנעו ריבוי התדיינויות ופסיקות סותרות בשאלות המשותפות לקבוצה. 11. מנגד, טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, הואיל ואין היא מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית. לטענתו, התובענה הייצוגית נועדה בעיקר למצבים שבהם תאגיד גדול או רשות פוגעים בציבור גדול באופן שלכל פרט נגרם נזק קטן אשר אינו מצדיק הגשת תביעה על ידו, אולם סך הנזק המצטבר לציבור הנפגעים הוא רב. המשיב מפנה בין היתר לדברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות. בענייננו, טוען המשיב, אין מדובר באוכלוסיות חלשות ואף לא בסכומים זניחים אשר אינם מצדיקים הגשת תביעות פרטיות, כי אם ברצון לאגד את כלל יבואני המזון בישראל לכדי תובענה ייצוגית משותפת על סך עשרות מיליוני שקלים חדשים, שעה שסכום מרבית התביעות הפרטיות עומד אף הוא על מאות אלפי שקלים. עוד טוען המשיב כי הואיל ופסק דין בתובענה ייצוגית משמש כמעשה בית דין ביחס לכל חברי הקבוצה, בנסיבות בהן התביעות האישיות נאמדות בסכומים גבוהים קיים חשש ממשי לפגיעה ואף שלילה של זכות הייצוג העצמי. לטענת המשיב, ההנחה המונחת ביסוד התובענה הייצוגית היא כי שעה שמדובר בסכומים נמוכים, ממילא לא היה כל אחד מחברי הקבוצה מגיש את התביעה וממילא אין סיכוי כי היה נפגע באם תידחה התביעה. ההנחה האמורה אינה מתקיימת, לטענת המשיב, כאשר מדובר בתביעה ששווייה משמעותי. עוד טוען המשיב כי היעדר תביעות מרובות בנושא איננו מלמד בהכרח על חשש של יבואנים מפני תביעת הרשות. הדבר עשוי ללמד גם על כך שהצעדים אשר ננקטו בעקבות הדיון בבג"ץ השביעו את רצונם של היבואנים ולפיכך אין להם עוד עניין בהגשת תביעה נגד המשיב. 12. עוד טוען המשיב כי התביעה אינה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית מכיוון שנתוני היבוא והאגרות אשר שולמו על ידי ציבור היבואנים מצויים באופן בלעדי בידי היבואנים הרלוונטיים ובידי המשיב. המשיב טוען כי הוא אינו יכול למסור פרטים אלה למבקשת, מאחר שמדובר בסודות מסחריים ובנתונים חסויים. היבואנים יתנגדו לטענתו לגילויים של אלה, אף אם מדובר יהיה בגילויים של סכומים גלובאליים. לפיכך טוען המשיב כי אין זו הדרך ההולמת לבירור התביעה. 13. המשיב מוסיף וטוען כי בסוגיה בה עסקינן קיימות כיום לכל הפחות שתי תביעות פרטיות נגדו, בסכומים גבוהים מאוד: ת.א. 3710/09 (שלום - ראשל"צ) ויסוצקי בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל וכן ת.א. 1632/09 (שלום - ראשל"צ) ג. ויליפוד אינטרנשיונל ואח' נ' מדינת ישראל. האחת על סך של 488,121 ₪ והאחרת על סך של 1,300,000 ₪ בהתאמה. לטענת המשיב, אין כל צורך בניהול תובענה ייצוגית, הואיל ואם ייקבע בתביעות הנדונות בפסיקה חלוטה עקרונית כי המצב החוקי אינו מאפשר לגבות את האגרות, תפסיק המדינה לגבות אותן ולא יתקיים מצב של ריבוי התדיינויות באותה שאלה. 14. אשר לסיכויי התביעה להתקבל, המשיב טוען כי אלה אינם גבוהים. לטענתו, שירותי הפיקוח הכוללים הנפקת האישורים האמורים, הם שירותים בעלי חשיבות מן המעלה הראשונה וגביית האגרות בגינן נעשית על בסיס תשתית נורמטיבית מספקת. תשתית זו אמנם מעט מסורבלת בהיותה מורכבת ממספר דברי חקיקה, אולם מדובר בתשתית שרירה וקיימת: צו הייבוא החופשי (סעיפים 2 ו-3 וכן סעיף 1 לתוספת השנייה), פקודת בריאות הציבור (מזון) [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת בריאות הציבור (מזון)) (סעיפים 3 ו-8), פקודת ההסגר (סעיפים 1 ו-3), תקנות אגרות בריאות (סעיף 13 לתוספת השנייה). המשיב טוען כי בניגוד לעמדת המבקשת, "שירותי הסגר" עליהם חלות תקנות אגרות בריאות כוללים קשת רחבה של שירותי הסגר הקשורים בענייני בריאות, לרבות השירותים אשר ניתנים על ידי המשיב במסגרת הנפקת אישורי רישום מוקדם ואישורי שחרור. זאת הואיל ומטרתם של שירותים אלה היא מניעת חדירת מזון נגוע במחלות וכו' לתחום מדינת ישראל, מטרה החוסה לפי הטענה תחת סעיף 1 לפקודת ההסגר. המשיב מציין כי אין להקל ראש בצורך בבדיקות אלה, שכן הנזק הבריאותי אשר עלול להיגרם לציבור אילולא קיומו של הפיקוח האמור, הנו ללא שיעור ובודאי שמניעתו עומדת לפני כל דבר אחר. לדברי באת כח המשיב, ניסיונו של המשיב להבהיר ולפשט את המצב החוקי הקיים על ידי התקנת תקנות חדשות, נתקלה בהתנגדותו של "לובי כזה או אחר". 15. המשיב מציין כי המבקשת אומדת את סכום התובענה לפי חישוב סכומי האגרות שנגבו מיבואני המזון בפועל, אולם אין היא מחשיבה את הסכומים אשר שולמו עבור מוצרי המזון על ידי הצרכנים. לטענת המשיב, הסכומים אשר שילמו הצרכנים מגלמים בתוכם את ההוצאות העסקיות של היבואנים, לרבות סכומי אגרות היבוא. לפיכך, באם יוחזרו סכומי האגרות ליבואנים, ירוויחו היבואנים פעמיים - הן את סכום האגרות והן את הסכום הנוסף ששילמו להם הצרכנים בגין אגרות אלה. 16. בתגובה לטענות המשיב, טענה המבקשת כי המחוקק לא הגביל את גובה התביעה האישית של התובע המייצג וכי אף הפסיקה לא פסלה קטגורית את האפשרות להגשת תובענות ייצוגיות כאשר לתובע הייצוגי תביעה בסכום לא מבוטל. כן נטען כי משקלו של השיקול בדבר סכום התביעה האישית פוחת כשמדובר בהגשת תובענה ייצוגית נגד רשות מינהלית. לטענת המבקשת, נכונותם של התובעים הפוטנציאליים לנהל תובענות נגד הרשות קטנה, עקב החשש מפני פגיעה בעבודה השוטפת עם הרשות כגון עיכוב במתן האישורים. אשר לטענת המשיב לפיה לא יוכל למסור למבקשת מידע אודות האגרות ששולמו על ידי יבואנים אחרים, טוענת המבקשת כי הואיל והתביעה כוללת השבה של שתי אגרות שונות (האחת משולמת אחת לשנה והשנייה משולמת עבור כל משלוח), ממילא לא ניתן ללמוד מן הסכומים השונים ששולמו על ידי כל אחד מחברי הקבוצה, על היקף המוצרים המיובא על ידו. לבסוף נטען כי התביעות הפרטיות אליהן מפנה המשיב הוגשו בגין אגרת רישום מוקדם בלבד ולא בגין אגרת שחרור. כמו כן, ליבואנים החפצים לנהל את תביעותיהם באופן פרטי, שמורה הזכות לבקש לצאת מן הקבוצה בהתאם לסעיף 11 לחוק. דיון והכרעה 17. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. מטרתו של חוק תובענות ייצוגיות קבועה בסעיף 1 לחוק, כדלקמן: "מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה: (1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; (2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות." גם במבוא לדברי ההסבר של הצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - הצעת החוק), נאמר, בין היתר: "התובענה הייצוגית היא כלי חשוב להגברת האכיפה של זכויות, שלגביהן התביעה הפרטנית אינה הליך יעיל ומעשי, ובכלל זה תביעות שסכומן זניח לעומת עלות התביעה, או תביעות הסובלות ממחסומי תביעה אחרים. התובענה הייצוגית היא כלי חשוב לתביעת זכויות של ציבור גדול הנפגע ממעשה של גורם אחד המרכז בידו כוח רב" (ה"ח הממשלה 234 מיום 26.1.06, ע' 256). מסעיף המטרה ומן המבוא להצעת החוק ניתן להיווכח כי המחוקק ראה לנגד עיניו בעיקר את אותם מקרים בהם היחיד יתקשה להגיש תביעה אישית או לא יטרח לעשות בשל חוסר כדאיות כלכלית. עמדה זו מאפיינת גם את ההלכה הפסוקה אשר קדמה לחקיקת חוק תובענות ייצוגיות: "ביסוד התובענה הייצוגית מונחים שני שיקולים מרכזיים: האחד, הגנה על אינטרס הפרט באמצעות מתן תרופה ליחיד שנפגע. אותו יחיד, ברוב המקרים, אינו טורח להגיש תביעה. לעתים בא הדבר בשל כך שהנזק שנגרם לאותו יחיד הוא קטן יחסית. עם זאת, הנזק לקבוצה הוא גדול, כך שרק ריכוז תביעות יחידים לתביעה אחת, היא התובענה הייצוגית, הופך את תביעתם לכדאית... השיקול השני עניינו אינטרס הציבור. ביסוד אינטרס זה מונח הצורך לאכוף את הוראות החוק שבגדריו מצויה התובענה הייצוגית. לתובענה הייצוגית ערך מרתיע. מפרי החוק יודעים כי לניזוקים יכולת פעולה נגדם..." (דברי הנשיא אהרן ברק ברע"א 4556/94 טצת ואח' נ' א' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, 784). "...התובענה הייצוגית נועדה, בשל אופייה הדיוני המיוחד, לשמש בעיקר ככלי עבור "האזרח הקטן" במאבקו נגד התאגידים הכלכליים הגדולים ולסייע בבעיות מובנות של תת-אכיפה בארגונים אלה. על כן התובענות הייצוגיות הקלאסיות נועדו להתגבר על מצבים שבהם כל פרט בקבוצה סבל נזק קטן ביותר, שאלמלא התאגדות הקבוצה כולה בדרך של תובענה ייצוגית לא היו לו עניין ויכולת כספית לתבוע בגין נזקו" (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220, 287 (להלן - פרשת א.ש.ת.), השופטת ד' ביניש (כתוארה דאז)). בפרשת א.ש.ת. נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר הוגשה בשמן של חברות כוח אדם, חברות קבלניות ומעסיקים פרטיים, שנזקקו לעובדים סיעודיים זרים. תביעותיהן האישיות של חברות כוח האדם והחברות הקבלניות עמדו על סכומים גבוהים. בית המשפט העליון דחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית והתייחס בין היתר לאפשרות לאתר את יחידי הקבוצה, לזהות המבקשות ולסכום התביעה האישית: "לנימוקים אלה מצטרף הנימוק הנוגע לקבוצת האנשים המיוצגת בתובענה. קבוצה זו הינה קבוצה של אנשים או חברות שהם מזוהים ומוכרים. הם ניתנים לאיתור באופן קל יחסית במאגרי המדינה. בנסיבות כאלה ניתן לקיים הליך רגיל, ופסק-הדין המכריע יוחל על כולם - גם אם ההכרעה בו תיעשה ביחס לתובע אחד בלבד, בייחוד נוכח העובדה שבכל מקרה יהיה צורך לבחון את שאלת חובת ההשבה או הפיצוי על הנזק באופן פרטני ביחס לכל אחד מיחידי הקבוצה לאחר קבלת ההכרעה העקרונית בשלב ההצהרתי של הכרעת-הדין... חברות כוח האדם והחברות הקבלניות הן חברות חזקות, שסכום הכסף שכל אחת מהן תובעת הינו משמעותי. אמנם, סכום הכסף הנתבע במסגרת התובענה הייצוגית, ובכלל זה הנזק הפרטני או הנזק הכללי של הקבוצה, אינו תנאי בלעדיו אין לאישור התובענה הייצוגית, אך יש בו כדי להיות אינדיקציה משמעותית לגבי נחיצותו של ההליך הייצוגי" (ע' 277-278). 18. בחוק תובענות ייצוגיות משנת 2006, קבע המחוקק מספר תנאים אשר רק בהתקיימם יאשר בית המשפט הגשת תובענה ייצוגית: "8. (א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב." אכן, המחוקק לא הציב מגבלה בעניין גובה התביעה האישית וייתכנו מקרים בהם תאושרנה תובענות ייצוגיות גם כאשר מדובר בתביעות אישיות בסכומים גבוהים. עם זאת, כפי שנקבע בפרשת א.ש.ת., גובה התביעה האישית הוא רלוונטי ועשוי ללמד על נחיצותו של ההליך הייצוגי. לכן יש לדון כל מקרה לפי נסיבותיו. אשר למקרה דנן, סכום התביעה האישית גבוה יחסית - 115,000 ₪ - ולכך מצטרפים הנימוקים שיפורטו להלן המלמדים כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת הנדונה (ר' סעיף 8(א)(2) לחוק, לעיל). 19. מקובלת עלי הטענה כי בתביעות אישיות הנאמדות בסכומים גבוהים ונוכח הכלל לפיו פסק דין בתובענה ייצוגית מהווה מעשה בית דין ביחס לכל חברי הקבוצה, עלולה זכות הייצוג העצמי להיפגע. סכום תביעתה האישית של המבקשת הוא יחסית גבוה - 115,000 ש"ח. שתי התביעות הנוספות בנושא אשר עליהן ידוע בשלב זה - ת.א. 3710/09 ות.א. 1632/09 - עניינן בסכומים גבוהים בהרבה (488,121 ₪ ו-1,300,000 ₪). לטענת המבקשת, שתי התביעות הנוספות הוגשו בגין אגרת רישום מוקדם בלבד, המשולמות כאמור אחת לשנה בגין כל מוצר מיובא. לכן התביעות הפוטנציאליות בגין אגרות שחרור, המשולמות בגין כל משלוח, הן גבוהות לאין ערוך. המבקשת טענה אמנם כי ישנם גם יבואנים "קטנים" אשר תביעותיהם עומדות על סכומים קטנים, אולם טענה זו לא נתמכה בתצהיר. כמו כן סביר להניח כי תביעות בנושא הנדון תעמודנה למצער על סכומים של אלפי שקלים. לכן, כפי שנאמר בפרשת א.ש.ת., "בשל הסכומים הגבוהים יהיה זה גם נכון לומר שאין הצדקה אמיתית למנוע מהם (תובעים אחרים - מ.א.) את בירור התובענות שהגישו ולהחיל עליהם את התוצאה שתתקבל בתובענה ייצוגית" (ע' 278). יתרה מכך, יש ממש גם בטענת המשיב בדבר הקושי הטמון בהעברת מידע הנוגע להיקפי הפעילות של יבואני המזון השונים, לידי המבקשת. מידע זה אינו נחלת הכלל. אשר לטענת המבקשת, לפיה לא ניתן ללמוד מהסכומים ששילמו היבואנים על היקף היבוא שלהם נוכח העובדה כי הסכומים מורכבים משתי אגרות שונות, הרי שגם הסכומים הגלובאליים עשויים ללמד על היקפי היבוא. בנסיבות אלה, יש לאפשר לכל יבואן את הבחירה, אם לתבוע ולחשוף את היקפי הייבוא שלו, אם לאו. האפשרות לצאת מן הקבוצה לפי סעיף 11 לחוק, אינה מספיקה לעניין זה. זאת ועוד, ענייננו ביבואני המזון בישראל, גורמים אשר אינם מתקשים בניהול הליכים משפטיים ובניגוד לטענת המבקשת, אין כל קושי לאתרם במאגרי הנתונים של המשיב. כפי שנאמר בפרשת א.ש.ת. לעיל, בנסיבות כאלה ניתן לקיים הליך רגיל, ופסק הדין המכריע יוחל על כולם. טענת המבקשת כי יבואני המזון נרתעים מניהול תביעות נגד המשיב וכי מיעוט התביעות שהוגשו בנושא תומך בכך, לא בוססה דיה. המשיב טען מנגד כי מיעוט התביעות בעניין אגרות היבוא מלמד על כך שיבואני המזון אינם מתנגדים לפיקוח המבוצע על ידו. המשיב הוסיף סכומי האגרות "גולגלו" אל הצרכן ובנסיבות אלה לא רואים היבואנים צורך בהגשת תביעות נגדו. המבקשת, אשר הגישה כתב תשובה ארוך ומפורט לתגובת המשיב, בחרה שלא להשיב לטענה זו. בנסיבות אלה, טענת המבקשת בדבר החשש מפני תביעת הרשות, איננה משכנעת (ראו והשוו בש"א (י-ם) 3515/00 קיבוץ אורים - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (כב' השופט י' עדיאל, מיום 28.1.04), שם לא הוגשה ולו תביעה אחת נגד הרשות והטענה בדבר לחצים המופעלים על ידי הרשות נתמכה בכתבי ויתור של חלק מחברי הקבוצה). לאור האמור לעיל, ובשים לב להודעת המשיב כי יקבל על עצמו פסיקה עקרונית חלוטה בשאלות הנדונות וכי לא יתקיים מצב של ריבוי התדיינויות בשאלות זהות, אינני סבורה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לבירור השאלות אשר עולות בתביעתה של המבקשת, וזאת מבלי להביע כל דעה לגוף טענות התביעה ולסיכוייה להתקבל. 20. הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית - נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסכום 30,000 ₪. רפואהיבוא מזוןתביעה ייצוגיתיבואאגרהמשרד הבריאות