קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפה ע''י שוטר תנועה: כתב האישום מייחס לנאשם, שוטר תנועה מתחנת אשדוד, עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 8/1/04 נהג משה בואניש (להלן: "המתלונן"), ברכב, ברחוב בני ברית באשדוד. הנאשם ושותפו נסעו לפניו ברכב משטרתי מוסווה, ועצרו על נתיב הנסיעה השמאלי, על מנת לטפל בתאונת דרכים שארעה שם. הנאשם יצא מרכבו, ואז צפר לו המתלונן. בעקבות הצפירה, התפתחו חילופי דברים בין הנאשם למתלונן, במהלכם הורה הנאשם למתלונן לעצור את רכבו בצד הדרך, תפס בכתפו ובידו של המתלונן מבעד לחלון הנהג, טלטל אותו, והכה אותו במכת אגרוף באוזנו השמאלית. בהמשך, כשיצא המתלונן מהרכב, תפס הנאשם בזרועו, עיקם אותה, הצמיד את המתלונן לרכב תוך שהוא חונק אותו, והיכה אותו. התקיפה גרמה לפציעתו של המתלונן בקרקפת ובאוזן, ולדימום. הנאשם כפר במיוחס לו, וטען כי המתלונן הוא שתקף אותו, ובהמשך, גם התנגד למעצר. במהלך פרשת ההוכחות, העידו מטעם המאשימה, בנוסף למתלונן, העדים מיכאל וקנין, חברו לעבודה של המתלונן, אשר נסע עימו ברכב בעת האירוע (להלן: "מיקי"), פרדי נקש, מנהל הנגרייה בה עבד המתלונן, שנסע ברכבו לפני רכב המתלונן, והיה עד לחלק מהאירוע (להלן: "פרדי"), וחוקר מח"ש, שמעון אסרף. מטעם ההגנה, העידו מלבד הנאשם, חוקר המשטרה אמנון מקטובי, אשר חקר את המתלונן, בחשד לתקיפת שוטר, אהוד בן לולו, שוטר לשעבר, ונהג משאית בהווה, שהיה עד לאירוע, ושותפו של הנאשם לאירוע, משה ג'אנו (להלן: "ג'אנו"). בנוסף, נערך על ידי ביקור במקום, כמוסכם, ללא ב"כ הצדדים. הביקור נערך באופן שנסעתי מצומת הנמל עד לצומת הבאה (המכונה בפרוטוקול בשם "צומת הבונדד", והיא הצומת בין רחוב בני ברית לרחוב הבושם החוצה אותו), ביצעתי פניית פרסה, וחזרתי חזרה לכיוון צומת הנמל. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון העובדות הבאות אינן במחלוקת - יום האירוע היה יום גשום, ובזירת האירוע, ברח' בני ברית באשדוד, במסלול הנסיעה מצפון לדרום, בין צומת הנמל לצומת הבונדד, נוצרה שלולית גדולה בנתיב הימני, והתנועה התנהלה בעיקר בנתיב השמאלי, בשל חששם של הנהגים להיכנס לשלולית. רכב הנאשם היה רכב משטרתי מוסווה, והוא הוזמן למקום עקב תאונת דרכים. במקום האירוע עצר רכב הנאשם, על הנתיב השמאלי, במטרה לבדוק את המתרחש בתאונת הדרכים. בקשר לתאונה אציין, כי רכב עלה על אי התנועה המפריד בין שני מסלולי הנסיעה ברחוב בני ברית, והתנגש בעץ. מהראיות עולה, כי הרכב עמד רובו או כולו על אי התנועה, וכי לנהג, ככל שהיה שם נהג, שכן גם עובדה זו במחלוקת, לא נגרמה פגיעת גוף. על כן, הסתכם הטיפול בתאונה, לגרסת הנאשם, בהנחיית הנהג להזמין גרר, ולפנות את רכבו במהרה (עמ' 154 שורה 20). המתלונן נהג ברכב מעסיקו, עליו היה מוטען ארון אמבטיה, כשלצידו יושב העד מיקי, ונסע בנתיב הנסיעה השמאלי. רכב הנאשם שעצר במקום התאונה הפריע לו להמשיך בדרכו, ולכן צפר לו. עד כאן, אין מחלוקת בין הגרסאות. לגרסת המתלונן, לאחר הצפירה, קילל אותו הנאשם "כוס אמק", והורה לו להמשיך לנסוע. בשלב זה גם הבין המתלונן כי מדובר בשוטר, מאחר והנאשם לבש אפוד זוהר עליו רשום "משטרה". המתלונן התרעם על כך שהנאשם מקלל אותו ודרש לדעת מדוע הוא מדבר כך, והנאשם נפנף עם ידו והורה למתלונן להמשיך בנסיעה. בתגובה, כינה המתלונן את הנאשם "אפס". בשלב זה הורה לו לדבריו שותפו של הנאשם לעצור בצד. המתלונן עצר בצד, והנאשם ניגש לרכבו של המתלונן, והכה אותו מבעד לחלון. לטענת המתלונן הנאשם טלטל אותו בכתפו, והכה בו מכת אגרוף באוזנו. בהמשך, הוציא הנאשם את המתלונן מהרכב, וציווה עליו לעמוד לידו. המתלונן הבחין כי יורד לו דם מהאוזן, ניגש לשותפו של הנאשם ג'אנו, והראה לו את הדימום. הנאשם הגיע בריצה, אמר למתלונן "אתה עצור", לפת את ידו, סובב אותה אחורנית, ודחף אותו לתוך הניידת, תוך שהוא מכה אותו. משם נלקח המתלונן לתחנה, כאשר גם במהלך הנסיעה קילל אותו הנאשם, וניסה לתקוף אותו. לגרסת הנאשם, לאחר ששמע את הצפירה, כלל לא התייחס למתלונן, אלא סימן לו ביד להמשיך בנסיעה בנתיב ימין, ופנה אל ג'אנו וביקש ממנו לרדת מהרכב ולסייע בידו. הנאשם אמר לטענתו לג'אנו: "כוס אמק צא החוצה ותעזור לי להכווין" (עמ' 156 שורה 17). המתלונן הגיע לידו עם הרכב והתרעם על כך שקילל, והנאשם הסביר לו, כי לא פנה אליו, ושוב הורה לו להמשיך בנסיעה. רכב המתלונן עקף את הרכב המשטרתי, ועצר אחריו, בשלב זה יצא המתלונן ואמר: "למי אתה אומר כוס אמק יא אפס", הרים את ידיו ודחף את הנאשם בחזהו. הנאשם הודיע לו כי הוא עצור, וניסה לתפוס אותו, אולם לא הצליח כי המתלונן השתולל. ג'אנו הגיע, החזיק את המתלונן, ושלח את הנאשם לבדוק את הרכב המעורב בתאונה. הנאשם ניגש לרכב, בדק כי הנהג אינו פצוע, וכשחזר למקום בו עמד ג'אנו עם המתלונן, הודיע לו שוב שהוא עצור. המתלונן סרב וקילל, הנאשם נאלץ להפעיל כח, המתלונן התנגד והכה בחזרה, וכתוצאה מהמאבק קיבל הנאשם מהמתלונן אגרוף בראשו, ובעיטה באשכים ובאגודל. בניידת, המשיך המתלונן לקלל ולאיים על הנאשם. החלטתי להעדיף את גרסת עדי התביעה על פני גרסתם של עדי ההגנה, לאחר שנתתי בהם אמון, מטעמים שיפורטו להלן. לגרסת עדי ההגנה לא האמנתי, ומצאתי כי שופצה ושונתה, על מנת לחפות על האלימות בה נקט הנאשם שלא כדין. ב"כ הנאשם הצביעה על סתירות רבות לכאורה, הן בדברי העדים בינם לבין עצמם, והן בין הגרסאות השונות שמסרו, במח"ש, במשטרה, ובבית המשפט, וביקשה לראות בהן ראיה לאי אמינותם של העדים. על כך אומר, כי איני מצפה למצוא קוהרנטיות מוחלטת בגרסאות העדים, לא בין גרסאות שמסר אותו עד במספר מקומות, ולא בין גרסאות העדים, בינם לבין עצמם. כל אדם חווה אירועים באופן אחר, הן במישור הפיזי, דהיינו, מבחין יותר בנקודות מסויימות מאשר באחרות, למשל, מחמת המיקום בו שהה בעת האירוע, והן במישור הנפשי, דהיינו בפרשנות שהוא נותן לאירועים. בנוסף, הזיכרון האנושי אינו מושלם, ואינו חף מטעויות והשלמות מקום שהוא קטוע, מבלי שיהיה בכוונת הדובר לשקר. ריחוק הזמן עלול לשבש את זיכרון האירוע, כאשר מדובר בזמן ממושך, אך מרחק קצר ממועד האירוע, עשוי לחדד את השתלשלות האירועים, לאחר שהמספר נרגע מההתרגשות הראשונית, ומארגן לעצמו את ההתרחשויות בראשו. אלה דברים ידועים, ומכאן, שאם היו העדים חוזרים על אותו סיפור מילה במילה, היה מקום לחשוש כי תאמו בניהם את הגרסאות, שכן לא יתכן כי שני אנשים שונים יחוו גם במישור האובייקטיבי וגם הסובייקטיבי את אותה חוויה בדיוק. לכן, סתירות לכאורה, כמו השאלה, האם שותפו של הנאשם הוא שהורה למתלונן לעמוד בצד, או שהיה זה הנאשם, ומתי בדיוק במהלך האירוע יצא השותף מהרכב, האם מכה מסויימת היתה סטירה או אגרוף, באיזה קטע של הדרך בין שני הצמתים התרחש האירוע, והנוסח המדוייק של האמירות הבוטות משני הצדדים, לאו סתירות הן בעיני. ברי, כי ככל שיש בסתירה כאמור כדי להשפיע על עניינים מהותיים, היא תפורש לטובת הנאשם. אולם, ככל שבית המשפט מתבקש לקבוע על פיהן מהימנות, אין באי התאמות קלות כדי לערער את מהימנותו של עד. בתיק זה נחקרו עדי התביעה חקירות ממושכות ומייגעות, בהיקף יוצא דופן. האירוע נפרט לפרוטות הקטנות ביותר, ובחלקן גם חסרות חשיבות. לכן, ניתן למצוא אי דיוקים בדברי עדי התביעה, כמו גם בגרסאות עדי ההגנה. אנסה להלן להפריד את העיקר מהטפל, ולהתייחס רק לאותן סתירות שיש בהן כדי להשפיע על התמונה הכללית. העדפתי את גרסת עדי התביעה על גרסת ההגנה, משום שבגרסאות עדי ההגנה, מצאתי סתירות מהותיות, כפי שאפרט בהמשך, אשר מוציאות את העוקץ מהגרסה כולה, והופכות אותה לחסרת היגיון וסבירות בעליל. גרסת המתלונן ב"כ הנאשם טוענת, כי יש להתייחס בפקפוק לגרסת המתלונן, בהיותו אדם לא אמין, ואלים, לפחות מילולית, שאינו שולט בעצמו ונוטה להתעצבן בקלות. לראיה הפנתה הסנגורית לגזר הדין שניתן בעניינו של המתלונן בת.פ 8355/03 (שלום תל אביב יפו) - נ/6, שם הודה הנאשם בעבירה של העלבת עובד ציבור, לאחר שאיים על פקח שרשם לו דו"ח תנועה, כי יקרע אותו ויזיין אותו. משנשאל המתלונן אודות האירוע, בחקירתו, ציין רק כי הפריד בין הנאשם הנוסף לפקח. בנוסף, במהלך עדותו בבית המשפט, לא היסס המתלונן, לטענת הסנגורית, לשנות את גרסאותיו, ואף הוסיף וניפח את הדברים שאמר בהודעותיו הקודמות, במטרה להפליל עוד יותר את הנאשם, ואף פנה אליה בלשון בוטה. אני מקבלת את טענת הסנגורית, לפיה מדובר באדם אלים מילולית, וחם מזג, והדברים עולים היטב גם מגרסתו של העד עצמו. לא כל אדם היה מעיז לכנות שוטר בכינוי "אפס", גם אם אותו שוטר קילל אותו קודם לכן. זו גם ככל הנראה הסיבה לכך שדווקא מתלונן זה הסתבך באירוע, ולא האחרים. אין חולק כי התנהגותו של המתלונן, עובר לאירוע פסולה, ואף פלילית, לאחר שהעליב עובד ציבור. השאלה היא, כיצד הגיב הנאשם לעלבון, האם כדין או שלא כדין. יתכן גם שתיאורי האלימות שמסר המתלונן בבית המשפט מעובים יותר מאלה שמסר במשטרה (הגם שאני מאמינה כי הגרסה בבית המשפט לא עומדת בסתירה לזו שמסר במח"ש, לאחר שגרסת מח"ש של המתלונן, כמו גם של עדי התביעה האחרים לא הוגשה כראיה). המתלונן גם ניסה להצניע את חלקו באלימות, ולא סיפר מיוזמתו, אלא רק לאחר שנשאל, אודות טיב התנגדותו לאלימות שהופעלה כלפיו. יחד עם זאת, גרעין הסיפור והנקודות המהותיות אותן העלה המתלונן, לא השתנו בין גרסאותיו, והן נתמכות, לא רק בגרסאות עדי התביעה הנוספים, אלא גם בעדויות עדי ההגנה, ובראיות האובייקטיביות. העדים פרדי ומיקי ושתיקתם במשטרה להבדיל מהמתלונן, שיש לו מטבע הדברים אינטרס להפליל את הנאשם, לאחר שנחשד בתקיפת שוטר, פרדי ומיקי אינם חשודים באינטרס מיוחד נגד הנאשם, או לטובת המתלונן. אין מדובר בחברים של המתלונן, אלא במעסיק שלו, ובקולגה. לא ראיתי סיבה מיוחדת מדוע יבקשו להפליל שוטר במעשה שלא עשה, על מנת להגן על עובד. יתירה מזאת, בשל התמשכות החקירה, ואי התייצבות הסנגוריות לדיון, נאלץ פרדי, להגיע מספר פעמים לבית המשפט, לצורך מתן עדות, ועשה זאת בחפץ לב, ואף הדגיש את מחויבותו להביא את הדברים בפני בית המשפט. התרשמתי לטובה מעדויותיהם של העדים, ומצאתי אותן אמינות. העדים השתדלו לדייק בפרטים, לא ניסו לתרץ סתירות לכאורה שהוצגו להם בין גרסאותיהם לגרסאות אחרות, ועדויותיהם מחזקות את גרסת המתלונן בנקודות החשובות. הקושי בהתנהלותם של העדים הללו, היה סירובם למסור את גרסתם במשטרה, סירוב, שגרם לכך שעדויותיהם במח"ש נמסרו לאחר שהיה בידיהם סיפק לשמוע מה אמר המתלונן במשטרה, ולטענת הסניגורית, גם לתאם בינהם את הגרסאות למח"ש. העדים טענו כי לא רצו למסור את גרסתם במשטרה, בשל חששם משוטרי התחנה, אשר ראו אותם כקרובים לנאשם. אומר מיד, כי נוכח תוצאות הכרעת הדין, הן כלפי הנאשם, אותו מצאתי אשם בעבירת אלימות כנגד אזרח, והן כלפי שותפו למשמרת ג'אנו, אותו מצאתי לא אמין, ולא דובר אמת, ככל הנראה היה ממש בחששם של העדים מפני שוטרי התחנה, או לפחות בתחושה כי השוטרים עושים יד אחת, כדי לחפות זה על זה. מעבר לכך, ניתן היה להבין כי בעת חקירתו של המתלונן, נכנס חוקר אחר וסיפר למקטובי, כי העד מיקי אינו מוכן למסור גרסה, וזו הסיבה לכך שבחקירתו של המתלונן מופיעה בשורה 12 שאלה בעניין זה. זאת, למרות ששתי החקירות, הן של מיקי והן של המתלונן החלו באותה שעה בדיוק, ועל כן, מקטובי יכול היה לדעת על כך במהלך החקירה, רק אם מישהו נכנס לחדר והודיע לו זאת. איני רואה בכך פסול מבחינת החוקר והחקירה, אולם יש בכך תימוכין לטענתו של המתלונן, לפיה נכנסו אנשים נוספים לחדר בזמן החקירה, והתערבו בחקירה. גם לגופו של עניין, טענת הסניגורית, לפיה כוונתם האמיתית של העדים בהימנעות ממסירת עדות במשטרה, היתה להמתין עד לאחר סיום חקירת המתלונן, לשמוע את גרסתו, ולטעון במח"ש בהתאם, מייחסת לעדים תחכום יוצא דופן, ודרך חשיבה עבריינית, תכונות שלא התרשמתי שניתן לייחס להם. לפי שיטה זו, העדים ראו את חברם תוקף שוטר באלימות קשה, וללא כל הצדקה, ומיד עלתה בראשם הקונספירציה. הם קשרו בינהם קשר (מבלי להתייעץ עם המתלונן שהיה כבר עצור), להפליל את הנאשם במח"ש. לצורך כך המתינו עד לאחר מסירת גרסת המתלונן במשטרה, ונמנעו בעצמם מלמסור גרסה כלשהי, על מנת להקל על תיאום העמדות בהמשך. ציינתי לעיל כי אין מדובר באנשים קרובים למתלונן, וכן ציינתי כי התרשמתי ממחויבותם של העדים, ובפרט של פרדי, להגיע מספר פעמים לבית המשפט על מנת למסור את גרסתו. מעבר לכך, גרסת העדים לא היתה קוהרנטית באופן מושלם עם גרסת המתלונן, מה שלא מצביע על תיאום, אלא כל עד סיפר על האירוע מזוית הראיה שלו. כך למשל, מיקי שישב ליד המתלונן ברכב, אמר כי לא ראה בדיוק כיצד פגע הנאשם במתלונן, האם אגרוף או סטירה, כי ראשו של המתלונן הסתיר לו את ידו של הנאשם. העד גם לא ראה כיצד נפתחה דלת הנהג, האם היה זה הנאשם או המתלונן אשר פתחו את הדלת. כך גם בכל הנוגע לדחיפתו של פרדי על ידי הנאשם. הן פרדי והן המתלונן ציינו, שכאשר פרדי הלין בפני הנאשם על האלימות שהפעיל כנגד המתלונן, דחף הנאשם את פרדי ואמר לו לא להתערב. לעומת זאת, העד מיקי לא מתאר אירוע כזה (עמ' 5 שורה 5), למרות שנשאל מפורשות, ואני מניחה שאילו היה מדובר בעדויות מתואמות, ועדים שקרנים, סביר להניח כי גם נושא זה היה מוצא ביטוי בגרסתו של מיקי. בנקודות המהותיות, היתה עדותם של העדים קוהרנטית, והשתלשלות העניינים העיקריים, תוארה על ידיהם באופן תואם. אדון להלן, במספר שאלות שהעלתה הסניגורית, ביחס לנקודות מפתח באירוע. האם עצר המתלונן את הרכב מיוזמתו או שנדרש לכך על ידי הנאשם לטענת המתלונן והעד מיקי, הנאשם דרש מהמתלונן לעצור בצד, לאחר שכינה אותו אפס. לפי גרסה זו, לאחר שהמתלונן צפר, קילל אותו הנאשם ואמר לו "סע סע כוס אמק" (עמ' 4 שורה 4 ואילך), המתלונן מחה על הדברים, ואז שוב חזר עליהם הנאשם. העד מיקי הדגיש כי הדברים נאמרו פעמיים, נאמרו בצעקה, ונשמעו ברור למדי. כאשר כינה המתלונן את הנאשם אפס, הורה לו הנאשם לעצור, ואז החל לתקוף אותו (המתלונן טען בהודעתו במשטרה, כי הנאשם הוא שהורה לו לעצור, ובבית המשפט טען כי ג'אנו הוא שהורה לו). נוכח הראיות הנוספות, כמו גרסתו של מיקי והעדים האחרים, כולל ג'אנו והנאשם שטענו כי בשלב זה ג'אנו טרם יצא מהרכב, יש לקבוע כי אם מישהו הורה למתלונן לעצור את רכבו, היה זה הנאשם, והמתלונן טעה בנושא זה בבית המשפט, הגם שמסר את הדברים נכוחה במשטרה. הנאשם טוען כי המתלונן עצר את הרכב מיוזמתו, ואז יצא ותקף אותו. לטענת הנאשם, הוא אכן אמר את המילים "כוס אמק", אלא שהפנה אותן לשותפו ג'אנו שישב ברכב, ואמר לו: "כוס אמק צא לעזור". ג'אנו מאשר גרסה זו. אלא שאז נשאלת השאלה, מדוע לא יצא ג'אנו לעזור לנאשם כאשר נתבקש? ג'אנו מתאר את הדברים בעמ' 191 שורה 15 לפרוטוקול, כיצד ישב ברכב וכתב משהו, והנאשם ביקש ממנו לצאת, במילים הנ"ל. אלא שג'אנו לא יצא מהרכב לבקשת הנאשם, וגם לא הסביר מדוע לא עשה זאת. יש בכך כדי להחליש את טענת הנאשם כי את הקללה כוס אמק הפנה לכיוון שותפו, כדרישה לסיוע. גם התנהגותו של הנאשם עצמו,עובר לעצירה, אינה מתיישבת עם גרסתו. לשיטת הנאשם, הוא אמר למתלונן להמשיך לנסוע, ולא הורה לו לעצור. מכאן שהעצירה אחרי הניידת לא היתה צפויה. ובכל זאת הנאשם הלך לקראת רכב המתלונן, עובר לעצירתו. כך אנו למדים ממזכרו של ג'אנו שצוטט בעמ' 160 שורה 3: "בלקר הולך לקראתו, טרם שהנהג נעמד בצד הדרך, בלקר כבר היה במקביל אליו לדלת הנהג". גם עד ההגנה בן לולו מתאר דברים דומים (עמ' 181 שורה 22). הסניגורית תמהה, מדוע יבקש הנאשם מהמתלונן לעצור, כאשר שנייה קודם לכן הורה לו לנסוע. התשובה ברורה, בשלב הראשון, המתלונן לא העליב את הנאשם, ולכן, הורה לו להמשיך לנסוע. הדרישה לעצור באה רק לאחר שהמתלונן כינה את הנאשם בכינוי "אפס", ואגב, היתה זו דרישה לגיטימית מצד הנאשם, שכן המתלונן ביצע לכאורה עבירה של העלבת עובד ציבור. מתי הודיע הנאשם למתלונן על מעצרו המתלונן טען כי הנאשם הודיע לו על מעצרו לאחר שהוא הראה לג'אנו את הפצע באוזנו (עמ' 45 שורה 24). הנאשם מצידו טען כי מיד כאשר יצא המתלונן מהרכב, והדף אותו, הוא הודיע לו על מעצרו (עמ' 154 שורה 13). ג'אנו, למרות שגם כאן הוא מנסה לתמוך בגרסת הנאשם, מרמז דווקא על הגרסה הנגדית. בעמ' 191 שורה 21 לפרוטוקול אומר ג'אנו בעניין זה כך: "יצא הנהג מרכבו דחף את בלקר ונתן לו אגרוף, אני ראיתי את כל המקרה, ...כל תשומת ליבי היתה מופנית אליהם. יצאת מדלת הנהג להפריד בינהם לחצוץ בינהם. באותו שלב אמרתי לבלקר הוא איתי לך תטפל בתאונה". עיננו הרואות כי בתיאורו את השתלשלות העניינים, ג'אנו כלל לא מזכיר כי הנאשם עצר את המתלונן. רק בהמשך, בשורה 24 הוא מספר כי הושיב את המתלונן בכסא הנהג באוטו שלו ביקש ממנו להזדהות, והסביר לו שהשוטר בלקר אמר לו שהוא עצור. שלב המעצר, הוא שלב מכונן בכל אירוע פלילי, מאחר והוא משנה את הסטטוס של המעורב, ודורש מהשוטרים ביצוע פעולות מסויימות. השמטת ההודעה על המעצר על ידי ג'אנו, בעת תיאור העובדות, תמוהה, וגם הפעולות הנדרשות, כבילתו באזיקים (או לפחות כוונה לעשות כן), והובלתו לניידת, לא בוצעו בשלב זה, אלא בשלב אחר של האירוע. גם בחירת המילים על ידי ג'אנו מעניינת. הוא אינו מסביר למתלונן מה משמעות העובדה שהוא עצור, אלא מסביר לו, לשיטתו, כי השוטר בלקר "אמר לו שהוא עצור". והרי, את זה אין צורך להסביר, שהרי המתלונן שמע זאת במו אוזניו. מהאופן העילג שבו מתוארים הדברים, קשה שלא להשתחרר מהרושם שבשלב הזה לא התבצע כלל הליך של מעצר, ולכן לא הזכיר אותו ג'אנו במהלך תיאור השתלשלות העניינים, ואילץ אותו פנימה, באופן המתואר, כדי להתאימו לגרסת הנאשם, וכדי לטשטש את העובדה שהמעצר האמיתי בוצע מאוחר יותר, ללא כל עילה. זאת ועוד, גם הדיווח שמסר ג'אנו על התנהגותו של המתלונן, בכל השלב עובר לתלונתו על פציעתו, שאז גם לטענת המתלונן וגם לטענת הנאשם, הודיע הנאשם למתלונן על מעצרו, מלמד על כך שלא ראה במתלונן בשלב זה עצור. ג'אנו מספר בעמ' 191 שורה 26 כי ביקש מהמתלונן להתלוות אליו לתחנה בניידת, וליווה אותו לכיוון הניידת. בשלב זה, על פי תיאורו של ג'אנו, אירע אירוע שיש לשים אליו לב, ולכן אביא את דבריו של ג'אנו במלואם: "אז אותו נהג הסתובב חזר לאוטו שלו, לי לא היה קשר עין איתו כמה רגעים, דקה או פחות, כמה שניות, אז הוא חזר אלי בריצה עם דם על האצבע ואמר תראה מה השוטר עשה לי באוזן. אז בלקר ראה שהוא הלך לכיוון האוטו שלו, הוא ניגש אליו וליווה אותו לניידת שלנו. בלקר אפילו ביקש ממני לאזוק אותו באזיקים היות והוא עצור". ג'אנו מתאר כאן סיטואציה תמוהה ביותר. שוטר מלווה עצור לכיוון הניידת, ולפתע העצור מסתובב וחוזר לרכבו. הציפיה משוטר סביר בנסיבות אלה, כי יפעל להחזרת העצור המתחמק. ומה עושה השוטר ג'אנו בפועל לעצור הנמלט? הוא אינו רודף אחריו למכוניתו, או נוקט בפעולה אחרת למנוע את התחמקותו, אלא פשוט מסיר ממנו את עיניו, ומאבד עימו קשר עין למספר רגעים. גם מתיאור זה של הדברים ניתן להבין כי בשלב זה לא היה המתלונן במעמד של עצור. בהמשך, לפתע צץ שוב העציר הנמלט ליד ג'אנו, ומראה לו כי הוא פצוע באוזנו. וכאן שוב תמיהה, הרי העציר חזר מבריחתו מיוזמתו. מדוע אם כן מצא הנאשם לנכון, דווקא בשלב זה, לגשת אליו וללוות אותו לניידת, לשיטת ג'אנו? ג'אנו מסביר, כי הנאשם ניגש אל המתלונן, מאחר וראה שהוא חוזר לכיוון מכוניתו. אלא שהסבר זה אינו מתיישב עם הסיטואציה המתוארת. הנאשם לא ניגש למתלונן כאשר זה עזב את ג'אנו והלך לכיוון הרכב, אלא רק כאשר חזר והתלונן על הדימום, דהיינו, לאחר שסכנת הבריחה חלפה. לכן, נשארנו עם השאלה, מדוע דווקא ברגע זה, בו עמד המתלונן ליד ג'אנו, ולא היתה סכנה של בריחה, בחר הנאשם לגשת אל המתלונן וללוות אותו לניידת, שעה שג'אנו עשה את זה ממילא. ומדוע בשלב זה היה מקום לבקש לאזוק את המתלונן באזיקים, שהרי גם לפי גרסת ג'אנו, המתלונן לא עשה שום דבר חריג באותו הרגע, חוץ מאשר להראות לו את אוזנו הפצועה. השתלשלות עניינים זו אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם נוהל הפעולה המקובל במשטרה. קשה להשתחרר מהרושם כי ג'אנו ניסה לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת, גם לתאר את השתלשלות העניינים בצורה הקרובה ביותר למציאות, וגם להסוות את מעשיו האלימים של שותפו. ניסיון זה הוליד שעטנז של עובדות שקשה מאד לחבר בינהן. בהקשר זה אציין גם את תגובתו של ג'אנו לתלונתו של המתלונן אודות הפצע באזנו. כזכור, ג'אנו טען כי המתלונן הלך עימו לכיוון הניידת, ואז הסתובב, הלך לרכבו, וחזר עם תלונתו על הפצע באוזנו, שנגרם עקב המכה שהכה בו הנאשם. צודקת ב"כ המאשימה בטענתה, כי התגובה הטבעית לתלונה זו אמורה להיות: "על איזה מכות אתה מדבר? מי היכה אותך? הרי אתה הכית את הנאשם ולא ההפך". ג'אנו מגיב אחרת, הוא מאשים את המתלונן כי הלך לרכב על מנת לפצוע את עצמו. דהיינו, כבר בשלב מוקדם זה, בו האירוע בעיצומו, ניחש ג'אנו כי המתלונן מתכוון לטוות עלילת הדם כנגד הנאשם, למרות שהוא היה התוקפן, והנאשם סביל לחלוטין, ולצורך כך החליט לפצוע את עצמו ולהתחיל בהפללת הנאשם, כבר באותו מועד. כאן גם אנו מבינים, איזו מטרה בסיפורו של ג'אנו שימשה היעלמותו התמוהה של המתלונן מטווח עינו של ג'אנו באמצע ההליכה לניידת, וניתוק קשר העין בינם. כך הסביר ג'אנו את הפצע שלא היה קיים לאחר העימות הראשוני בין הנאשם למתלונן מחוץ לרכב, ונולד לפתע כאשר נעלם המתלונן מעינו של ג'אנו לתוך מכוניתו. נותר רק לשאול, מה עשה השוטר ג'אנו באותן שניות, בהן חמק מידו העציר האלים, והלך לכיוון מכוניתו, ולמה, אם לא מצא לנכון לרדוף אחריו, לפחות לא הסתכל לעברו, והפסיד את הפציעה שהמתלונן פצע את עצמו, על פי הנטען. את התמיהות שעולות מסיפורו של ג'אנו, ניתן ליישב עם גרסת המתלונן והעד וקנין. המתלונן טען כי בשלב הראשון שבו הכה אותו הנאשם ברכב, וגם לאחר שהוציא אותו ממנו, לא הודיע לו על המעצר. בשלב זה לא היה עצור, וזאת גם הסיבה, שכאשר ניגש למכוניתו, איש לא מנע זאת ממנו. המתלונן טען, כי כאשר הראה לג'אנו את הפצע, הגיע הנאשם, ובחמת זעם הודיע לו על מעצרו. גם טענה זו מתיישבת עם התמיהה שעולה מסיפורו של ג'אנו, שמאשר שהנאשם הגיע בשלב זה וביקש ללוות את המתלונן לניידת, וגם מספק הסבר לשאלה מדוע החליט בשלב זה, למרות שג'אנו היה שם וטיפל בעצור, ולמרות שלגרסת ג'אנו בשלב זה לא היה המתלונן אלים, אלא רק התלונן על הפציעה, להגיע לשם ולהחליט ללוות את המתלונן בעצמו לניידת. גם הנאשם טוען כי בשלב זה הודיע למתלונן על מעצרו, הגם שלגרסתו זו היתה פעם שניה שהוא מודיע לו על מעצרו (עמ' 154 שורה 22) בקשת הנאשם מג'אנו לתת לו אזיקים, דווקא בשלב זה של האירוע, מחזקת את גרסת המתלונן, לפיה רק אז הודיע לו הנאשם על מעצרו. הרי לפי שיטת הנאשם היה המתלונן עצור כבר מספר דקות, ולא סתם, אלא כאשר הודע לו על המעצר גם ביצע מעשי אלימות קשים כנגד הנאשם. לכן, אז, בעת ביצוע המעצר הראשוני על ידי הנאשם, היה הרגע הנכון לבקש מג'אנו את האזיקים. בכל זאת בחר הנאשם לבקש מג'אנו את האזיקים, רק לאחר שהמתלונן הראה לו את הפצע באוזן, מה שתומך בגרסת המתלונן, לפיה זה היה הרגע בו בוצע המעצר. משמעות הדברים ברורה. אם המעצר בוצע בשלב בו הראה המתלונן את האוזן הפצועה לג'אנו, ולא בשלב הראשוני, שבו לפי טענת הנאשם, פרץ המתלונן מרכבו והכה אותו, יש בכך כדי לחזק את גרסת המתלונן, לפיה בשלב הראשון של האירוע, לא נהג באלימות כנגד הנאשם, כטענת הנאשם, או שהדחיפה הנטענת באה כתגובה לאגרוף שהכה בו הנאשם בתוך הרכב. חיזוק לטענת המתלונן, כי הנאשם הוא שהכה אותו ראשון בתוך הרכב, נמצא גם בבחירת המילים הן של ג'אנו והן של הנאשם, כאשר הם מתארים את תגובתו של ג'אנו, לאחר תקיפתו הנטענת של הנאשם על ידי המתלונן. ג'אנו מתאר בחקירתו הראשית (עמ' 191 שורה 22): "יצאתי מדלת הנהג להפריד בינהם, לחצוץ בינהם". גם הנאשם אומר דברים דומים בהודעתו במח"ש (ת/3): "היה ביננו מאבק קצר של תפיסות, ובדיוק בזמן הזה הגיע משה ג'אנו בריצה וחצץ ביני לבין אותו נהג. משה אמר לי לגשת לנהג שמעורב בתאונה..." מדוע ששוטר הרואה שוטר אחר מותקף, יגש לחצוץ בין השוטר לתוקף? הרי היינו מצפים, ששוטר הרואה עמית מותקף, יעזור לו להשתלט על התוקף, ולנטרל אותו, יתפוס את ידיו, וכו'. עצם השימוש במילים "לחצוץ" ו"להפריד", יותר מזכיר קטטה בין שניים, שהצופים בה מפרידים בין הצדדים. גם ג'אנו מתייחס לאירוע בתור קטטה: "אני אשאיר אותם להתקוטט?" (עמ' 199 שורה 6), ומיד מתקן: "להמשיך את זה שהוא ימשיך לתקוף את דוד". סתירות נוספות בדברי עדי ההגנה, ביחס לאירוע כפי שציינתי לעיל, איני רואה באמירה של ג'אנו, כי המתלונן הכה את הנאשם באגרופו, מיד כשיצא מהרכב, מול טענת הנאשם ועד ההגנה בן לולו, כי המתלונן רק דחף אותו עם שתי ידיו בשלב זה, משום סתירה מהותית, מאחר והנאשם טען כי קיבל אגרוף בשלב מאוחר יותר של האירוע, ואם היה אגרוף, ניתן לטעות במיקום שלו על ציר הזמן. עם זאת, סתירה מהותית דווקא מצאתי בין גרסאות העדים, ביחס להתנהגותו של המתלונן מאז האלימות הראשונית, ועד להכנסתו לניידת. לגרסת הנאשם, חלקו השני של האירוע היה החלק האלים ביותר מצידו של המתלונן, אז גם נוצרו החבלות (ההמטומה ליתר דיוק, כעולה מהתעודה הרפואית). אם בחלק הראשון, דהיינו כאשר יצא המתלונן מהרכב, רק הדף אותו בשתי ידיו, ולאחר מכן התנגד שיתפסו את ידיו, הרי בחלק השני, אותו חלק שהתחיל כאשר סיים הנאשם את ענייניו בתאונה, וחזר לג'אנו ולמתלונן, היה המתלונן אלים פי כמה. לטענתו, הוא חזר למתלונן ולג'אנו, והודיע למתלונן שוב שהוא עצור וצריך להתלוות לניידת. אז המתלונן עשה את הפעולות האלימות הבאות: סירב להתלוות לניידת, קילל, הנאשם תפס אותו בידו ומשך אותו, שוב סרב, וגם הצליח לברוח, הזיז את היד, הכה את הנאשם באגרוף לכיוון הרקה הימנית בעט בו באשכיו, וגם בבוהן הימנית. לפי תיאור הנאשם, מדובר ממש בדרך ייסורים שעבר הנאשם כשהוא מנסה לגרור את המתלונן לניידת, כשהמתלונן לא מפסיק להשתולל ולהכותו באגרופים ובעיטות. אותה דרך ייסורים מתוארת על ידי ג'אנו באופן שונה לחלוטין, וכאן אין מדובר באי התאמה, אלא בסיטואציה שונה לחלוטין. לפי גרסת ג'אנו, המתלונן כלל לא נהג באלימות בשלב זה. כאשר תאר ג'אנו את חלקו זה של האירוע, בחקירה הראשית, בלשונו, ללא הנחייה (עמ' 191 ו-192), לא דיבר כלל על אלימות מצידו של המתלונן, לא מילולית, ובודאי לא פיזית. רק כאשר נשאל ברחל בתך הקטנה, על ידי הסניגורית : "איך היתה התנהגות של אותו נהג בליווי לניידת?", השיב כי המתלונן קילל את הנאשם. (עמ' 192 שורה 9). כזכור, לפי גרסת ג'אנו, זהו אותו הקטע שהגיע לאחר האלימות הראשונית, ולאחר שהוא שילח את הנאשם לטפל בתאונה, ולקח על עצמו לטפל במתלונן. דהיינו, המתלונן, בכל האירוע שלאחר האלימות הראשונית, גם לשיטת ג'אנו, לא פעל באלימות כלל כנגד הנאשם, אלא קילל אותו בלבד, וגם זאת ציין רק לאחר שנשאל, ולא מיוזמתו. גם כשנשאל שאלה ישירה בחקירה נגדית, האם תקף המתלונן את בלקר בזמן ההליכה, והבין כבר לאן נושבת הרוח, לא שינה את גרסתו הראשונית, אלא השיב רק שיש לו נתק מסויים בדברים שרשם בדו"ח. גם העד בן לולו, אשר ראה את האירוע החל משלב כלשהו שלו, טוען כי האלימות, שכללה אגרוף ובעיטה התרחשה רק לאחר שהנאשם כופף את ידו של המתלונן לאחור, וניסה להכניסו לתוך הניידת. דהיינו, גם עד הגנה זה אינו תומך בגרסת הנאשם לגבי הקשיים, הניסיונות להימלט, וההאבקות שהיו מנת חלקו מהמתלונן בין הרכב לניידת, אלא לאחר שכופפו את ידו של המתלונן אחורה (עמ' 184 שורה 4). טענה זו של בן לולו מתיישבת עם גרסת המתלונן, לפיה, כאשר כופף הנאשם את ידו אחורה, הגן הנאשם על עצמו באמצעות הברך וידיו (עמ' 46 שורה 2). אציין, כי עד זה לא הגיע בתחילת האירוע, אלא הגיע, לדבריו, כאשר המתלונן יצא מהרכב ודחף את הנאשם (עמ' 181 שורה 22). כך שאינו יודע מה אירע קודם לכן. המתלונן אינו מכחיש את דחיפתו של הנאשם על ידו לאחר שיצא מהרכב, וטענתו, כי היה זה בתגובה למכות שקיבל ממנו קודם לכן (עמ' 85 שורה 2). כך שגרסתו של עד זה, אינה עומדת בסתירה לגרסת המתלונן. מיקום האירוע, ושדה הראיה של פרדי ב"כ הנאשם הרחיבה בעניין זה בחקירותיה ובסיכומים, וטענה, כי לא יתכן שפרדי צפה במתרחש, היות ובעת תחילת האירוע עמד לטענתו בצומת הבונדד, ולא יכול היה להגיע לזירת האירוע כדי לראות את תחילתו. הסנגורית נתלתה לעניין זה גם בעדויות המתלונן ומיקי, אשר ציינו כי הבחינו בפרדי בשלב מתקדם של האירוע. פרדי עצמו טען, כי כאשר עמד ברמזור, הבחין כי רכב המתלונן אשר נסע אחריו, כבר לא אחריו, וגם ראה את רכב המשטרה נעצר והשוטר יוצא ממנו. לכן, ביצע פניית פרסה, חזר דרך המסלול הנגדי, עצר את רכבו, וניגש לאירוע. לאחר שביקרתי במקום, אני סבורה כי גרסתו של פרדי יכולה להתקבל על הדעת. בין שני הצמתים מרחק של 1 ק"מ. העדים לא ידעו לומר היכן בדיוק ארעה התאונה, אולם ציינו כי מדובר באיזור שאחרי הגשר. עד ההגנה ג'אנו מתאר את המקום: "איך שעוברים את הגשר, בכניסה הצפונית לאשדוד, ממש סמוך אליו, לבין רח' הבושם". דהיינו, לפי גרסה זו, מדובר באיזור שאחרי הגשר, בין הגשר לבין רח' הבושם. במפה נראה כי הגשר נמצא בערך ברבע הדרך בין צומת הנמל לצומת הבונדד. מכאן, שהאיזור בין הגשר לבין רח' הבושם, יכול להיות בין שליש לחצי הדרך בין הצמתים, כ-500 או 600 מ' מהרמזור של רח' הבושם. גם עד ההגנה בן לולו העריך כי מדובר במרחק של 500 מ' מצומת הבונדד (עמ' 182 שורה 21). מכאן, שכאשר פרדי עמד לטענתו ראשון ברמזור, ראה את הנאשם יוצא מרכבו, והבחין כי רכב המתלונן שאמור היה להיות אחריו, לא מתקדם, ואם נניח שנסע במהירות של 50 קמ"ש, המסקנה היא שהגיע לאיזור האירוע, מרחק של חצי קילומטר מהרמזור, בערך כעבור חצי דקה. יש לזכור כי האירוע אותו ראה פרדי, דהיינו, המכה שנתן הנאשם למתלונן, לא התרחש מיד כאשר הנאשם יצא מרכבו, אלא קדמו לו חילופי דברים בין הנאשם למתלונן, שביחס לעצם קיומם אין מחלוקת, אלא רק ביחס לתוכנם. מוסכם כי הנאשם קילל את המתלונן, (או את שותפו, לשיטת הנאשם), המתלונן אמר מה שאמר, ואז שוב ענה לו הנאשם, ושוב ענה המתלונן, ורק אז הורה הנאשם למתלונן לעצור בצד. לאחר מתן ההוראה, המתלונן עקף את השלולית, ועצר את רכבו אחרי הניידת, והנאשם ניגש אליו. אני סבורה שפרק זמן של חצי דקה למספר חילופי משפטים, לנסיעה של מטרים בודדים ועצירה, הוא זמן סביר, בפרט כאשר ברי, כי פרדי לא היה צריך להגיע ממש למקום האירוע בכדי להתחיל לראות אותו, וגם כשהיה במכוניתו והתקרב לאירוע, כבר יכול היה להבחין בפרטים אותם תאר. אציין, כי מביקורי במקום התרשמתי, כי ניתן לצפות בקלות ממסלול נסיעה אחד למשנהו, באשר על אי התנועה נטועים מספר מועט של עצים גבוהים, רחוקים זה מזה מרחק רב. הכביש ישר ורחב, ואין כל בעיה לראות ממסלול אחד את המתרחש במסלול הנגדי, בודאי בסמוך לאי התנועה. מאחר ומדובר בכביש ישר, אין מניעה לעמוד ברמזור, ולראות למרחק רב אחורה, בפרט כאשר ידוע לנו שהתנועה הפסיקה לזרום אחרי שפרדי הגיע לרמזור, שכן מכונית המשטרה חסמה את הנתיב השמאלי, ורכב המתלונן עצר אחריה. למשך מספר שניות, הרכבים לא נסעו בנתיב הימני, כך שלפרדי היה בשלב הראשון שטח פנוי מאחוריו לראות. לא ניתן כמובן להבחין בפרטים ממרחק זה, אך ניתן בהחלט לראות כי מכונית עומדת וחוסמת את התנועה, וככל הנראה גם אדם לבוש באפוד זוהר ניתן לראות מאותו מרחק. גם עד ההגנה בן לולו גרס כי מדובר בכביש ישר ואפשר לראות דברים ברמה כללית במרחק כזה (עמ' 183 שורה 13). לפיכך, מבחינת הטופוגרפיה של המקום, וגם אם אקבל את הגרסה הנוחה לנאשם, ואקבע כי האירוע היה מרוחק מצומת הבונדד 500 ואפילו 600 מ', עדיין יכול היה פרדי להספיק לראות את אשר תאר. העובדה שכל אחד מעדי התביעה הבחין בפרדי במועד אחר, אינה מלמדת מאומה, שכן סביר מאד להניח כי בלהט האירועים הבחינו העדים בפרדי רק מספר שניות לאחר שהגיע בפועל. לבסוף, פציעתו של המתלונן היא ראיה אובייקטיבית חזקה לטענתו כי הוכה על ידי הנאשם באיזור האוזן. לנאשם לא היה כל הסבר כיצד נפצע המתלונן במהלך האירועים, ואילו הסברו של המתלונן, הנתמך גם בעדויות עדי התביעה האחרים, לפיו הנאשם הוא שפצע אותו, כאשר הכה אותו בסמוך לאוזנו בתחילת האירוע, מתיישב עם אופי הפציעה. מכל הטעמים הללו, החלטתי להעדיף את עדויות עדי התביעה על פני גרסת הנאשם ועדיו, ולכן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. משטרהמשפט פליליאלימותתקיפהשוטר