נתוני רקע וגרסאות הצדדים 1. התובע הינו מתווך דירות ונכסים. הנתבע היה לקוחו ושכר את שירותי התיווך שלו בפרשה שבפניי, בעסקת מכירת דירה בשד' ירושלים 1/1 קרית ים (להלן-"הדירה"). בעלת הדירה הינה תושבת חוץ. במכירת הדירה טיפל מיופה כוחה, מר חיים גטניו (להלן-"גטניו"). גטניו הפנה את הטיפול במכירת הדירה לתובע. 2. בגדר השתלשלות העניינים שתפורט להלן הגיש התובע נגד הנתבע בקשה לביצוע שיק על סך 20,000 ₪. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר שנדונה בפני כב' הרשם שדה. הוענקה לנתבע רשות להתגונן. 3. הונחו בפניי תצהיר עדותו של התובע ושני תצהירי עדות של הנתבע, שהאחד מהם שימש כתמיכה להתנגדות לביצוע שטר. עוד הונח בפניי תצהיר עדות של אשת הנתבע, גב' שרית אטיאס. המצהירים נחקרו על תצהיריהם והוגשו סיכומי טענות. להלן אפרט את גרסאות הצדדים, כפי שהן עולות מן החומר שבפניי. 4. לגרסת התובע הוצעה הדירה במחיר של 82,000 דולר, הגם שהתובע אמר לגטניו כי מחיר זה הוא לא ריאלי. הנתבע הבחין בשלט "מכירה" על הדירה, הממוקמת ליד דירת הוריו. הוא קיים מו"מ לעניין המחיר ובתחילה דובר על סכום של 70,000 דולר. במצב דברים זה חתם הנתבע על הסכם תיווך המזכה את התובע בעמלה בשיעור של 2% + מע"מ משווי הדירה. עוד סוכם כי התובע יעשה מאמצים להפחית את מחיר הדירה. ככל שיצליח בכך יזכה התובע, בנוסף לעמלת התיווך האמורה, למלוא הפרש ההפחתה מתחת למחיר של 70,000 דולר. באותה הזדמנות הפקיד הנתבע בידי התובע שיק על סך 4,300 ₪, שווה ערך ל-1,000 דולר, המפגין את רצינותו בעסקה שעומדת להתקשר על סכום של 70,000 דולר. מועד השיק הנ"ל, כמועד הסכם התיווך, הוא ה-26/10/01. בנוסף, נערך זכרון דברים ביום 30/10/01. תחילה נרשם בזכרון הדברים סכום של 70,000 דולר ולאחר מכן תוקן סכום זה, ע"י מחיקה בטיפקס, לסכום של 65,000 דולר. לגרסת התובע, במעמד חתימת זכרון הדברים, שילם הנתבע לתובע שיק על סך 20,000 ₪, הוא השיק נשוא תיק זה. לגרסת התובע השיק נמשך "תמורת הפרשי מחיר הדירה מתחת ל-70,000 דולר, במידה שהתובע יצליח להוריד את המחיר ולהיפרע על-ידו על חשבון הסיכום המוקדם בין התובע לבין הנתבע". ועוד סוכם כי "רק במקרה שהתובע לא היה מצליח להוריד את המחיר מ-70,000 דולר (ארה"ב), הסך של 20,000 ₪ היה אמור להשתלם על חשבון תמורת הדירה" (סעיף 8 לסיכום טענותיו). 5. במעמד חתימת ההסכם התעקש גטניו להוסיף סכום של 500 דולר. הדירה, איפוא, נמכרה תמורת סך של 65,500 דולר ביום 9/12/01. 6. תנאי העמלה, כך התובע, זיכו אותו ב"בונוס". משעה שהנתבע התחמק מלשלם לתובע את דמי התיווך, ראה להגיש את השיק לביצוע. 7. הנתבע מכחיש בתוקף את גרסת התובע האמורה. לשיטתו, המפגש הראשון בין הצדדים היה במשרדו של התובע. מלכתחילה הוצע לנתבע לשלם סכום של 70,000 דולר ואולם הנתבע ציין כי יהיה מוכן לקנות את הדירה רק תמורת 65,000 דולר. אכן באותו מעמד הפקיד התובע שיק על סך 4,300 ₪ הנ"ל (שווה ערך ל-1,000 דולר), על-מנת להפגין את רצינותו. עוד התחייב הנתבע לשלם עמלת תיווך בשיעור של 2% בצירוף מע"מ מן הסכום של העסקה, ככל שתתקשר. לימים הוזמן הנתבע למשרדו של התובע ושם חתם בפניו על טופס זכרון דברים ריק. טפסי זכרון הדברים הונחו בפניי. הנתבע הכחיש את חתימתו עליהם הגם שלא הכחיש את חתימותיו בראשי תיבות. הנתבע התעקש כי הוא חתם על זכרון הדברים כשהוא ריק והחלקים החסרים שבו אינם ממולאים. ועוד מסר הנתבע לתובע, לדרישתו, שיק נוסף על סך 20,000 ₪ על חשבון מחיר הדירה והפגנת רצינותו, וכך עשה. 8. לכשהובשלה העסקה, ונוצרה הסכמה למכירה תמורת סכום של 65,000 דולר, נועדו הנתבע ואשתו במשרדו של התובע, על-מנת לשים פעמיהם למשרדו של עוה"ד שעסק במימוש העסקה. הנתבע הונחה ע"י התובע להכין סכום של 50,000 ₪. הוא עשה כן. מתוך סכום זה, סך של 42,250 ₪ שימש לרכישת שיק בנקאי לזכות המוכר ופרקליטו. יתרת 7,750 ₪ נמשכה במזומנים. לכשהגיעו הנתבע ורעייתו למשרד התובע הם נדרשו לשלם לנתבע דמי תיווך בסכום של 2,000 דולר וזאת לנוכח המאמצים הנטענים שהשקיע התובע, כגרסתו, במימוש העסקה. הדין והדברים היה בהול והתבצע בדרכם של השניים לעבר מכונית התובע שאמורה הייתה להביאם למשרד עוה"ד. כתוצאה מכך שילמו הנתבע ורעייתו מלוא הסכום המזומן בסך 7,750 ₪ על-מנת לרצות את התובע, בגין עמלתו. 9. במשרדו של עוה"ד נחתם ההסכם כאשר מוסף לסכום סך 500 דולר באופן שמחיר העסקה עומד על סך של 65,500 דולר. לנתבע הוחזר שיק הפקדון הראשון על סך 4,300 ₪. התובע מסר לנתבע בלחש כי השיק על סך 20,000 ₪ שהופקד בידו יוחזר לו מאוחר יותר, לכשיחזרו למשרדו. העסקה נעשתה באורח מוצלח ובני-הזוג שילמו את מלוא מחיר הדירה. לכששבו בחזרה למשרדו של התובע זה היה סגור. התובע נדרש גם להשיב את השיק על סך 20,000 ₪, וגם ליתן קבלה בגין סך 7,750 ₪ ששולמו לו בגין עמלת התיווך. התובע טען כי המשרד סגור. בהמשך חזר ונדרש התובע להחזיר את השיק ולהמציא את הקבלה אך הוא התחמק מלעשות כן. בהמשך אף טען כי השיק על סך 20,000 ₪ אבד. בנסיבות אלו ראה הנתבע למסור הודעת ביטול בגין השיק. 10. הנתבע, איפוא, טוען כי התובע סובב אותו בכחש. הוא הוציא ממנו במרמה שיק על סך 20,000 ₪ אשר הוא מבקש להיפרע ממנו כאשר שיק זה, מלכתחילה, היה מיועד להשתלם לבעל הדירה בגין מכירה, ולא בגין כל עמלת תיווך ששולמה, כאמור, במזומן. דיון והכרעה 11. בחנתי בקפידה מכלול חומר הראיות והטענות. אין בדעתי לרחוש שמץ של אמון לגרסתו של התובע. ביסודו של דבר מקובלת עליי גרסת הנתבע. הנני קובע כי גרסת התובע נעדרת סבירות וחסרת היגיון. מכלול התנהלותו של התובע נפסד בעיניי. הדבר הוא בעיקר פועל יוצא של בחינת מכלול הנסיבות במאזני ההיגיון הבריא והשכל הישר, אך אף פועל יוצא של התרשמותי השלילית מעדותו. 12. ראש לכל, גרסת התובע משוללת כל היגיון. אם אכן ביקש הנתבע ממנו לגרום להפחתת המחיר, פשיטא הוא עשה כן משום שלא היו לו האמצעים לשלם את המחיר הנדרש בסך 70,000 דולר. ואולם חסר היגיון בעיניי כי לאחר שהנתבע זכה ומחיר העסקה פחת בסכום של 4,500 דולר, ישלשל הנתבע מלוא 4,500 דולר אלו לכיסו של התובע. מה בצע לנתבע לעשות מעשה חסר היגיון זה? אם אכן לנתבע יש את היכולת לשלם סכום של 4,500 דולר הנ"ל, אין כל סיבה שלא ישלם אותם לבעל הדירה, כנדרש, ויחסוך תעצומות נפש של ניהול מו"מ על הסיכונים הכרוכים בו. אף התובע יכול להרוויח מדרך התנהלות ישרה זו, שהרי עמלת התיווך שלו תיגזר מסכום של 70,000 דולר ולא מסכום מופחת של 65,500 דולר. למירב, והגם שבדוחק רב, יכול הייתי לשקול מתן "בונוס" לתובע שייגזר כאחוז פלוני מסכום ההפחתה מתחת ל-70,000 דולר. ואולם התובע, לאמיתו של דבר, אינו מבקש "בונוס". הוא מבקש, אפקטיבית, להיות שותף בקניין לא-לו בדירה של לקוחו. אין צריך לומר כי התנהלותו של התובע מעוררת מחשבות נוגות ככל שעסקינן בלקוחו- המוכר. התובע לא גילה אוזנם כל עיקר על המו"מ הנטען שהיה בינו לבין הנתבע. ברי כי בכך הוא מעל באמונו של לקוחו-המוכר. פשיטא, שהמוכר היה מעדיף ש"ההפרש" המופחת יזרום לכיסו, כדת וכדין מכוח קניינו, ולא לכיסו של התובע-המתווך. 13. גרסתו של התובע אף אינה מתיישבת, ולו עם מסמך אחד מאלו שהוצגו בפניי. ודוק: כל המסמכים האמורים יצאו תחת ידו ועל יסוד ניסוחו של התובע עצמו. ראשית, הסכם התיווך מזכה את התובע בעמלת תיווך בשיעור של 2% + מע"מ, הא ותו לא. אין שמץ ראיה ל"בונוס" נוסף לו זכאי התובע. אין צריך לומר כי לאור הוראות תקנה 1 לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז-1997 הותנה, מנדטורית, כי הסכום המוסכם של דמי התיווך חייב להיכלל בהזמנה בכתב לביצוע שירות התיווך. די בכך כדי להדוף מכל וכל את גרסתו של התובע. שנית, שעה שהנתבע הפקיד בידי התובע את השיק על סך 20,000 ₪ נרשם במפורש על שום מה ניתן שיק זה, בכתב ידו של התובע עליו מתנוססת חתימתו וחותמתו, לאמור: "אני הח"מ מאשר בזאת שקיבלתי את השיק הנ"ל כמקדמה ע"ח רכישת דירה בשד' ירושלים 1/1 בקומת קרקע שלושה חדרים ב-ק.ים א' במחיר של 65,000 דולר יציג (ארה"ב) ביום התשלום ועל-מנת להעבירם לבעלי הדירה". ממילא, אין שחר לגרסתו הנפתלת של התובע, שתוארה בסעיף 8 לסיכום טענות פרקליטו, אודות ייעודו של השיק הנ"ל בגין "תמורת הפרשי מחיר הדירה מתחת ל-70,000 דולר" או בגין ייעודו האלטרנטיבי "להשתלם על חשבון תמורת הדירה", ככל שמחיר הדירה לא יופחת. 14. אין צריך לומר כי העסקה שבפניי היא עסקה שגרתית ובנאלית שאין עמה כל חידוש וכל ייחוד. פשיטא, בגין עסקה זו זכאי המתווך לעמלה הרגילה המגיעה לו, והיא עמלה של 2% + מע"מ. אין כל סיבה שעמלה זו תעלה או תפחת. לא הוצג בפניי, איפוא, כל נתון ייחודי שהצדיק דרישת דמי תיווך מעבר לעמלה הרווחת בשוק. מכאן נגזרת מידת הפנטסטיות בגרסתו של התובע. אם אכן הוא זכאי לקבל בגין העסקה סכום של 4,500 דולר, וכן סכום של 1,310 דולר, והכל ללא מע"מ, עולה שהנתבע התחייב, לשיטתו, לשלם עמלת תיווך בשיעור מדהים של כ-10%. אין צריך להכביר רוב מילים על גרסה מופרכת כאמור. 15. אף דרכו של התובע להגיש לביצוע את השיק, ולא להגיש תביעה כספית לעמלת תיווך, היא פסולה ונפסדת ונעשתה מתוך ניסיון לנצל יתרון דיוני של החזקה בשיק, שהתגלגל לידי התובע שלא כדין. למצער מצפה הייתי מן התובע כי יגדיר מה הסכום המגיע לו, לשיטתו, שהרי נהיר לי שהסכום האמור הוא בוודאי אינו סכום "עגול" של 20,000 ₪. 16. השיק על סך 20,000 ₪ הוא שיק שזמן פרעונו 10/11/01. העסקה בין הצדדים נקשרה, כאמור, ביום 9/12/01. מכאן שהתובע היה זכאי לעמלת תיווך רק מיום 9/12/01 ואילך. בלתי סביר, איפוא, שהתובע זכה בסכום מפולפל של 20,000 ₪ בגין עמלת תיווך שייתכן והוא לא יהיה זכאי לה ככל שהעסקה בין הצדדים לא תצא לפועל. 17. הנני מאמין לגרסת הנתבע על-פיה שילם לתובע את עמלתו בסכום של 7,750 ₪. הוצגה בפניי ראיה בנקאית המאשרת בעליל את מלוא גרסת הנתבע. אכן ביום 9/12/01 משך הנתבע מחשבונו סכום של 50,000 ₪. אכן תמורת 42,250 ₪ מסכום זה נערך שיק בנקאי, והתובע אף שילם עמלה בנקאית בסך 12.80 ₪ בגין שירות בנקאי זה. אכן התובע קיבל באותו יום מתוך הסכום הנ"ל סך 7,750 ₪ במזומן. רק בעקבות הגשת מסמכים אלו ראה כב' הרשם שדה, ובכל הכבוד בצדק, להעניק לנתבע רשות בלתי מסויגת להתגונן. 18. אכן מצפה הייתי אף מן הנתבע כי ינהג אחרת בפרשה שבפניי. מצפה הייתי לחזות לנגד עיניי מכתבי דרישה, אם באשר להשבת השיק ואם באשר למתן קבלה. מצפה הייתי ממנו כי יהיה הוא הראשון לנקוט בצעדים משפטיים כנגד התובע, ולא להשמיע עצומותיו רק על דרך הגנה שעה שהתובע נקט בצעדים כנגדו. נתון זה הולך ומתעצם דווקא לנוכח החומרה הנטענת המיוחסת לתובע. ואולם, גם כאשר אני שוקל לחובת הנתבע את הנתונים האמורים, הדבר אינו מאפיל כהוא-זה על מכלול השיקולים והנתונים אשר הוליכוני לא לרחוש כל אמון לגרסת התובע ולהעלות על תובענתו השטרית שהיא תובענת-שווא חסרת ממש. דבר זה ישתקף בפסיקת הוצאות הולמת. סוף דבר 19. לפיכך, הנני דוחה את תביעת התובע כנגד הנתבע. הנני מורה על סגירת תיק הוצל"פ בתיק הוצל"פ 1-02-10169-02. הנני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. 20. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה. ניתן היום י"א בשבט, תשס"ד (3 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים. ש. לבנוני, שופט זכרון דברים