מבוא השאלה המתעוררת בתיק זה הינה האם ניתן שלא למנות לצורכי התיישנות את התקופה בה מתנהל תיק בבית משפט. התובע הגיש לבית המשפט השלום תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בעת עבודתו אצל הנתבעת, בשלב מסוים נמחקה תביעתו. התובע החליט להגיש תביעתו לאחר מכן לבית הדין לעבודה והתביעה הועברה לבית משפט זה. כיום חלפו יותר מ-14 שנה מיום התאונה. כבר בעת הגשת התביעה לבית הדין לעבודה פנתה הנתבעת בבקשה לסלק התביעה על הסף בשל העובדה כי התביעה התיישנה. התובע מסר תגובתו לטענה זו ביום 16.2.04, לאחר מכן סיכמו הצדדים טעוניהם בכתב. אציין כי בישיבת הקדם הודיעו הצדדים כי אין מחלוקת עובדתית בשאלת המועדים. ב"כ הנתבעת הוסיף טענה כי התובע אינו רשאי להגיש בשלב זה חוות דעת מטעמו. העובדות והמועדים המוסכמים ביום 23.3.92 ארעה התאונה. ביום 17.3.94 הגיש התובע את תביעתו הראשונה לבית המשפט. התביעה שהינה תביעה נזקי גוף הוגשה ללא חוות דעת רפואית. במשך 3 שנים קוימו הליכים מקדמיים בבית המשפט השלום, לרבות הגעה להסכם פשרה שבוטל לאחר חתימתו לבקשת התובע. ביום 15.7.97 הוחלט על קיום דיון בבקשה למתן אורכה להגשת חוות דעת מטעם התובע שטרם הוגשה. ביום 21.1.98 נתקיים קדם משפט. באותו דיון בית המשפט נתן אורכה להגשת חוות דעת עד ליום 31.3.98 וקבע כי אחרת תמחק התביעה. ביום 31.3.98 נמחקה התביעה. בית המשפט קבע בהחלטתו כי "בתיק היתה פשרה שבוטלה ביום 20.2.96 לבקשת ב"כ התובע, אח"כ הוחלף עו"ד ועוד עו"ד אני מוחק התביעה, אם התובע ירצה הוא יגיש תביעה חדשה". ביום 23.3.01 הוגשה התביעה בשנית הפעם לבית הדין לעבודה. לאחר שהנתבעת חלקה על סמכותו הענינית של בית הדין לעבודה, הוחלט ביום 24.2.02 להעביר הדיון בתביעה לבית משפט השלום. דיון והכרעה אין מחלוקת כי מיום התאונה עד ליום הגשת התביעה חלפו שנתיים וכי מיום מחיקת התביעה עד להגשתה מחדש חלפו שלוש שנים ובסה"כ 5 שנים. אין מחלוקת כי עד ליום הגשת התביעה מחדש חלפו 9 שנים מיום ארוע התאונה. משמעות הדבר היא כי רק אם ייקבע שמרוץ ההתיישנות נפסק בתקופת 4 השנים בהם התנהלו ההליכים במסגרת התביעה הראשונה ניתן יהיה לשוב ולדון בתביעה. סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". כב' הש' ש לוין קבע ברע"א 68/89 צור חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד פ"ד מג(2), 624 ,עמ' 627-628 "דעתי היא שאין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אלא משמעותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכח החלטת בית המשפט כגון, כמו במקרה שלפנינו, שהתובענה הופסקה". רק לאחרונה נתקבל חיזוק לעמדה זו בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' תק-על 2003(2), 4024 בו קובעת כב' הש' פרוקצ'יה לגבי סעיף 15 לחוק ההתישנות כי "הוראה זו שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות מהווה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין במובן הבא: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי (ראה פרשת תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים, שם) ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה". אין ספק כי בענין זה מקובלת עליי עמדת ב"כ התובע. הפרוש הנכון של סעיף 15 לחוק ההתישנות מחייב החלתו גם לגבי תביעה שנמחקה כלומר לגבי התקופה שמיום הגשת תביעה ועד למחיקתה. אלא שיש לבחון האם לאור תכליתו הראויה של חוק ההתישנות ומהותה של ההתישנות האם בכל מקרה יהיה זכאי תובע ל"הקפאת" מרוץ הזמן או שמא יש לבחון מה נעשה באותה תקופה בבית משפט, מי יזם הפסקת ההליך, מדוע הופסק ההליך ומתי הוגשה התביעה מחדש. העובדות שאינן במחלוקת כפי שהן עולות מהבקשה למחיקה על הסף על נספחיה וסיכומי הצדדים מראות כי התביעה במקורה הוגשה בדרך פגומה. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה...". במשך 4 שנים נוהלו הדיונים מקדמיים בתביעה הראשונה ועד ליום מחיקתה לא הוגשה חוות דעת מטעם התובע- תנאי מהותי שמנע דיון עניני בתביעה. בית המשפט נתן לתובע אורכות והוא לא עמד בהן, כשלכך התווספה העובדה כי עורכי הדין של התובע שוחררו מיצוג (פעמיים) בשל חוסר שתוף פעולה מצידו עד שבית המשפט נאלץ למחוק התביעה. בע"א (חיפה) 4292/98 א.פ. פרי בע"מ נ' גבאי רחל ואח' תק-מח 99(4), 1728 קובע כב' הש' ביין "לדעתי, סעיף 15 חל בכל מקרה שבו התובע פנה לערכאות ...המתין להכרעה וזו בסופו של דבר לא ניתנה, וזאת בשל החלטה של הערכאה השיפוטית שלא ניתנה לפי בקשתו. הטעם להפסקת מרוץ ההתישנות במקרה זה הוא אותו הטעם העומד ביסוד מוסד ההתישנות. כידוע, הטעמים לקיומם של דיני ההתישנות הם אלה:א. החשש שמעבר לתקופת ההתישנות לא ישמור הנתבע על ראיותיו.ב. הנתבע רשאי להניח כי לאחר תקופת ההתישנות התובע ויתר על תביעתו ובהסתמך על הנחה זו שינה מצבו לרעה... פניית התובע לערכאות יש בה להודיע לנתבע, כי אין התובע מוותר על תביעתו וכי עליו להערך למערכה. מהרגע שהתובע הגיש את תביעתו בפני ערכאה פלונית, הוא נתון לחסדי אותה ערכאה ואם היא החליטה לדחות את התביעה, למחקה או להפסיק הדיון בה, הרי החלטה זו כפויה עליו. שונה הדבר במקרה שבו התובע ביקש בעצמו לדחות התביעה או למחקה או להפסיק הדיון בה. במקרה כזה, הוא שולח מסר ליריבו שאכן הוא ויתר על הליך של הכרעה משפטית ואם החליט התובע לאחר מתן החלטה שלא להכריע שניתנה לפי בקשתו לחדש את הפניה לערכאות (אם לאותה ערכאה או לערכאה אחרת), הוא יוכל לעשות זאת רק בתוך תקופת ההתישנות". הנני סבור כי יש להחיל את קביעת בית המשפט בפ"ד א.פרי גם במקרה בו נמחקה התביעה ע"י בית המשפט בשל מחדליו של התובע אשר יכול היה למנעם ומסיבותיו שלו לא פעל, בכך למעשה גרם התובע למחיקת התביעה כנגדו ויש לראותו כמי שבקש את אותה מחיקה. הרעיון העומד מאחורי סעיף 15 הינו כי מרגע שהוגשה תביעה מרוץ הזמן אינו בשליטת התובע, אין הוא יכול להחליט מתי ייקבע התיק לדיון ומה יהיה משך אותו דיון, אלא שרעיון זה לא מתממש מתי שתובע בהתנהגותו למעשה מונע קיום דיון עניני כלשהו כגון בשל אי קיום החלטות בית משפט ואי הגשת חוות דעת שהינה תנאי הכרחי בלעדיו לא יוכל להוכיח תביעתו. תובע שאמנם פתח בהליכים, אך מתעלם מהחלטות בית משפט ולא מקיימן או נותר פסיבי, מעמדו זהה- אם לא חמור מכך, לתובע שלא פתח בהליכים כלל. בשני המקרים הזמן שחולף יוצר מצג כלפי הנתבע כי התובע זנח תביעתו. לתובע זכות בעלת מימד חוקתי לפנות לערכאות אלא שגם זכות זו אינה מוחלטת והראיה היא כי זכות זו הוגבלה בזמן. במאמר מוסגר אוסיף כי לפי תזכיר חוק ההתישנות שפורסם ע"י משרד המשפטים בחודש 8/03 לאחר בדיקת הנושא לעומקו מוצע לקצר את תקופת ההתישנות ל-4 שנים ואחד הנימוקים לכך כפי שנכתב במבוא לתזכיר החוק "אין להתעלם מן המחיר החברתי והאישי הכבד הכרוך בפתיחת שערי המשפט לתובענות המוגשות באיחור". בטרם יוכרע הדין יש לבחון את התנהגות התובע גם לאחר מחיקת תביעתו לרבות מועד הסרת המחדל שמנע הדיון בתביעה המקורית. בחלוף שלוש שנים מיום המחיקה, ביום 23.3.01 בחר התובע להגיש תביעתו מחדש, משום מה הוגשה התביעה לבית הדין לעבודה!!!. גם ביום הגשת התביעה מחדש, לא צורפה לה חוות דעת רפואית והרי התובע ידע היטב כי זו סיבת המחיקה. ביום 22.2.02 הוחלט בהסכמה בשל חוסר סמכות ענינית להעביר הדיון לבית משפט השלום ושוב המתין התובע שנתיים ורק ביום 22.2.04 נשלחה "הודעה" לבית משפט כי לתובע יש חוות דעת רפואית על סמך בדיקה שנבדק ביום 29.1.04!!!. 12 שנה לאחר הארוע וכ-10 שנים לאחר פתיחת ההליכים שהוא המועד הקבוע בתקנות לצרוף חוות דעת. הנני סבור כי במהלך אותם שנים ובוודאי בחלוף 7 שנים מיום הארוע, יכולה היתה להניח הנתבעת כי התובע זנח תביעתו ככל שמדובר בתביעה הכרוכה בהוכחת ענין רפואי. הייתכן כי תובע הזוכה ליעוץ משפטי צמוד של מספר עורכי דין שונים לא הפנים כי חובה עליו להגיש חוות דעת ואם גם לאור החלטות בית המשפט בטרם מחיקת תביעתו לא עשה כן, הרי שיכולה היתה הנתבעת להניח, לכל המאוחר ביום מחיקת התביעה בשנת 98 כי התובע זנח את תביעתו. ב"כ התובע מסתמך בטיעוניו על רע"א 68/89 צור חברה לביטוח הנ"ל, אלא שעובדות המקרה שונות. באותו מקרה הפסיק התובע את התביעה ביוזמתו אך בקש לחדשה תוך 3 חודשים. התובע במקרה זה המתין 3 שנים ולא היה מגיש התביעה שוב לבית משפט השלום היא היתה נמחקת על אתר שכן גם לתביעה המחודשת לא צורפה חוות דעת. גם הסתמכות ב"כ התובע על החלטת המחיקה בה נאמר "אם התובע ירצה יגיש הוא תביעה חדשה" אין בה כדי לסייע לתובע. את החלטת בית משפט יש לקרוא ולנתח לאור דיני ההתישנות והרקע העובדתי שקדם לה. בישיבת 5.11.97 טען ב"כ התובע כי לתובע טיוטת חוות דעת ולצורך כך נקבע קדם משפט ליום 21.1.98 וגם במועד זה לא עמד התובע ושוב ניתנה אורכה לחודש 3/98 ושוב לא הוגשה חוות דעת. בדיעבד מסתבר כי התובע נבדק לצורך חוות דעתו רק ביום 29.1.04 כך שגם המצג שהוצג בפני בית משפט בחודש 12/97 לפיו ברשות התובע טיוטת חוות דעת שעומדת להיות מוגשת בכל רגע לא היה נכון. סיכום התובע המתין שנתיים עד להגשת תביעתו הראשונה. התביעה שהגיש תביעת נזקי גוף ללא חוות דעת, לא איפשרה קיום דיון בתביעתו. התובע התעלם מהחלטות בית המשפט לא הגיש את חוות הדעת במועדים שנקבעו בתקנות או על ידי בית משפט ובכך אין לראותו כמי שעמד והפעיל זכויותיו אלא להיפך. הגשת תביעה אינה פעולה טכנית השקולה ללחיצת על מתג שעוצר את שעון הזמן. תובע שתביעתו נמחקה בשל פגם אינו יכול להגיש את אותה תביעה פגומה שוב רק כדי לעצור הזמן לתקופה נוספת עד לדיון בה. לו היה מגיש התובע תביעתו מחדש ביחד עם חוות דעת תוך זמן סביר ניתן היה לשקול באהדה את טענותיו, אלא שהמתנה של 5 שנים נוספות עד להמצאת חוות דעת הינה הוכחת חותכת כי התובע זנח תביעתו והפרשנות הראויה של סעיף 15 לחוק ההתישנות מצדיקה שלא למנות את הימים מיום ארוע התאונה ועד שבחר התובע להגיש חוות דעת מטעמו. בנסיבות אלו הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת. לפנים משורת הדין לא אפסוק הוצאות לחובת התובע. ניתן היום ז' באייר, תשס"ד (28 באפריל 2004) המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים אליקים אברהם, שופטמתנההתיישנות