1. במכתב מתאריך 11.12.02 הודיע הנתבע לתובע כי הוא הוחלט על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה מחודש 4.02 הואיל ובבעלותו רכב מספק 1332706. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו. 2. העובדות הצריכות לענייננו: א. התובע הגיש תביעה להבטחת הכנסה (תביעה חוזרת) בתאריך 19.5.02 (נ/1). בטופס התביעה צוין הוא עובד אצל אבו נימר אנואר, שהוא בן דודו, בהיקף של 30 שעות בשבוע. לכן, התביעה לנתבע היתה ל"השלמת הכנסה". ב. בטופס התביעה צוין: "אני לא משתמש ברכב. אשתי נהגה ברכב של אח שלה. מדובר ברכב אודי. עכשיו אח שלה מכר אותו". הרכב עליו מדובר הוא רכב מסוג אוודי 80 מספר רשוי 07-987-15, שבגין שימושו שלל הנתבע את זכאותו של התובע להבטחת הכנסה בתקופה קודמת לזו נשוא התביעה הנוכחית. על כך הגיש התובע תביעה לבית דין זה, שהתנהלה במסגרת תיק בל 1182/02 שבה ניתן פסק דין על ידי מותב אחר של בית הדין (אב בית הדין: כב' השופט חיים ארמון) המקבל את התביעה, בתאריך 25.8.03. כנגד אותו פסק דין הוגש ערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה, שטרם הוכרע. ג. הרכב מסוג "רנו" מספר רשוי 1332706 (להלן: "הרכב"), שלגביו טוען הנתבע כי הוא בבעלות התובע, רשום על שם אנואר אבו נימר (להלן: "אנואר"), המעסיק של התובע, וגם פוליסת ביטוח על שמו. העברת הבעלות של הרכב, מהבעלים הקודמים, גב' עפאף מוזלבט, נעשתה בתאריך 24.5.02. ד. נערכה חקירה מטעם הנתבע, ע"י חוקר מר מוטי הירש, שרשם דו"ח על פיו ראה את התובע נוהג ברכב, והרכב חונה ליד ביתו. הנתבע הסתמך, לצורך דחיית התביעה להבטחת הכנסה בשל בעלות ברכב, על החקירה הנ"ל ועל ההודעה שנגבתה ממר כרם מוזלבט, בעלה של גב' עפאף, בעלת הרכב הקודמת. 3. זכאות להבטחת הכנסה ובעלות/שימוש ברכב מנועי: סעיף 9 א' לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה" או "החוק") קובע, בחלק הרלוונטי לתביעה: "(א) בסעיף זה, "רכב" - רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה למעט אופנוע. (ב) ענין חוק זה רואים, בכפוף להוראות, סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות, סעיף קטן זה" סעיף 9 א' לחוק קובע חזקה שמי שהוא בעליו של רכב, יש לו הכנסה לפחות בגובה הגמלה, בהתחשב כי כוונת החוק לא היתה לשלם גמלה למי שיכול להוציא מיגיע כפיו או ממקום אחר סכומים הדרושים לאחזקת רכב או להשתמש בו לשם פרנסה (ראו דב"ע/ 42-0, זבולון צאלאקשווילי נ' המוסד, פד"ע יז 323). כך, בפס"ד קופרמן נ' המוסד (דב"ע מו/ 46-0 לא פורסם) עמד בית הדין הארצי על טעמם של החוק ושל התקנות בשלילת הגימלה מבעל רכב: "ההוצאות הכרוכות בהחזקת רכב הן כה גבוהות שיש לראות בעל רכב כמי שיש לו הכנסה מנכס ו"נכס" פירושו גם "טובת הנאה" ראויה או מוחזקת בלשון סעיף 9(ג) לחוק". כאשר לא מדובר בבעלות של רכב, אלא בשימוש או החזקה, המבחן העיקרי הוא הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב, כאשר על המוסד להוכיח שימוש ברכב, במידה ויש על כך מחלוקת, ורשאי המבוטח להוכיח כי השימוש הינו אקראי, בודד או חד-פעמי (דב"ע נב/ 176-04, המוסד נ' סעדה סנא, פד"ע כה 293). כך נקבע בפס"ד עבל 1066/02 דורית מלכה נ' המוסד, פס"ד מיום 19.6.03, לא פורסם): "על פי ההלכה, קיימת חזקה שמי שהוא בעליו של רכב, יש לו הכנסה פחות בגובה הגמלה. חזקה זו אין להחיל באופן אוטומטי גם על מי שמשתמש ברכב שאינו בבעלותו. הדעת נותנת, שהמשתמש ברכב זכאי לסתור את החזקה שהשימוש ברכב מעניק לו טובת הנאה בגובה הגמלה". בענייננו, התובע מכחיש לחלוטין בעלות ושימוש ברכב, שרשום על שם מעבידו. לכן, אין אנו נזקקים לשאלה המעניינת של שימוש רכב המעביד כדי להגיע לעבודה ולחזור ממנה או לצרכים אחרים, כאשר מבקש הגמלה עובד. 4. ראיות שנשמעו בדיון: התובע הכחיש בתצהירו, בהודעה שנגבתה על ידי חוקר הנתבע ובעדותו בבית הדין כי הוא הבעלים של הרכב או שהוא השתמש בו כלל. בנוסף לעדות התובע, העיד מטעמו מר אנואר אשר הצהיר כי רכש את הרכב בתאריך 24.5.02 מגב' עפאף מוזלבט, ושילם עבור כל הוצאותיו. הוא הצהיר כי שילם עבור הרכב סך של 6,000 ₪ לבנה של גב' עפאף ולאחר מכן מכר את הרכב בחודש 1.03. לאנואר רכב מסחרי מסוג מרצדס והסביר את הצורך ברכב נוסף בכך שהכבישים בכפר בו הוא מתגורר ועובד צרים והוא לא יכול לנסוע עם רכב מסחרי. בנוסף, העיד מטעם התובע מר נדאל מוזלבט, בנה של עפאף, אשר הצהיר כי העביר את הבעלות של הרכב של אימו לאנואר, קיבל את הכסף ממנו ועשה את העברת הבעלות. ברם, הנתבע מסתמך על עדות של החוקר מר מוטי הירש (להלן: "החוקר"), שנחקר בדיון והצהיר כי ראה את התובע נוהג ברכב במספר הזדמנויות, כפי שהוא רשם על גבי "דו"ח סיכום חקירה" (נ/3). באותו דו"ח נכתב כי החוקר ביקר בביתו של התובע, פנה לשכנים ו"מקורות מהימנים משכונת הנוצרים בה גר התובע" שאישרו כי הוא מחזיק ברכב ונוהג בו יום יום. באשר לאותם שכנים ומקורות מהימנים, ששמותיהם לא צויינו ולא הוזמנו להעיד, עדותו של החוקר מהווה עדות מפי שמועה. אף על פי כן, החוקר הצהיר בדו"ח כי הוא עצמו ראה את התובע נוהג ברכב וכן ראה את הרכב חונה ליד ביתו. לפי הכתוב בדו"ח החוקר ראה התובע נוהג ברכב בתאריך 18.9.02, 13.11.02 ו- 14.11.02. כמו-כן, גבה החוקר הודעה ממר כרם מזלבט (להלן: "כרם"), בעלה של גב' עפאף (נ/4). באותה הודעה נאמר כי הרכב נמכר ל"אבו נימר כמאל", ששילם את המחיר במזומן ונוהג בו מאז שקנה אותו. מר כרם הוזמן להעיד מטעם הנתבע ובחקירתו בדיון הכחיש את נכונות הדברים שנרשמו בהודעה לחוקר. לפי עדותו הרכב נמכר למישהו ממשפחת אבו נימר, כאשר הוא לא ידע את השם הפרטי של הקונה, ולא אמר אותו לחוקר. כרם הצהיר כי הוא אינו זוכר אם ההודעה הוקראה לו ע"י החוקר, אך חתם עליה מאחר והוא היה באמצע עבודה של יציקת בטון (הוא מנהל עבודה), כשהוא היה צריך להתמודד עם מספר גדול של פועלים סינים עם בעיות תקשורת בשל חוסר שפה משותפת. עלינו לציין כי עדותו של החוקר היתה אמינה, התרשמנו כי הוא ביצע את תפקידו כפי שנדרש ממנו, לא פעל תוך מניעים זרים, אלא במטרה לבדוק האם התובע אכן נוהג ברכב. לכן, אנו מאמינים כי החוקר אכן ראה את התובע נוהג ברכב בשלוש הזדמנויות כפי שצויין, וגם ראה את הרכב חונה ליד ביתו. מאידך, לא ניתן להסתמך על אמירות השכנים, שתוכנן לא אומת. ברם, מעדותו של כרם עולות מספר שאלות, הסתירות בין אמירותיו לחוקר לבין עדותו בבית הדין אינן מובנות. אולם, יש להביא בחשבון כי כרם לא היה בעל הרכב ולא התערב באופן ישיר במכירתו, שנעשתה על ידי בנו. השיקולים של החוקר על מנת לחקור את כרם ולא את אשתו, שהיתה בעלתה הרכב, היו, לפי עדותו: "בכפר הזה כשיש עניין של רכב, ראש המשפחה קונה את הרכב ורשם על שם האישה או הילדים, במיוחד כאשר זה קשור להבטחת הכנסה" (ע' 6 לפרוטוקול). לכן, לא טרח החוקר לבדוק עם בעלת הרכב, מאחר ופעל בתוך ההנחה כי הרישום הוא פיקטיבי ובעל הרכב האמיתי הוא הבעל כרם. מדובר בהנחה שמבוססת על דעה קדומה בשל שייכות למגזר מסויים ול"כפר הזה" כדברי החוקר. הנחת עבודה זו לא מקובלת עלינו מאחר ולא מדובר ב"חזקה" שבאותו כפר פועלים תוך מרמה על מנת לזכות שלא כדין בקצבה. על החוקר היה לאמת את העובדות עם בעלת הרכב, ואם היה מתעורר אצלו ספק באשר לבעלות האמיתית, עליו היה לפנות, אז, לבעל. בהתחשב כי כרם לא היה בעל הרכב, ולא היה מעורב באופן אישי במכירתו, למרות הסתירות בגרסתו - שמעוררות ספק כלשהו באמיתות דבריו- יש להעדיף את העדות של בנו נדאל באשר למכירת הרכב לאנואר. 5. האם הוכח כי התובע הוא הבעלים של הרכב או משתמש בו: כפי שנאמר לעיל, על הנתבע להוכיח כי בבעלות התובע, או בשימושו הקבוע רכב מנועי. אכן הוכח, לפי עדות החוקר, שהיא אמינה, כי התובע השתמש ברכב מספר הזדמנויות. אולם אין בהוכחה באשר לנהיגה ברכב ב- 3 הזדמנויות, כאשר באותם ימים ראה החוקר כי הרכב חנה ליד ביתו של התובע, כדי להוות הוכחה מספקת באשר לבעלות או שימוש קבוע של רכב ע"י התובע, השוללים גמלת הבטחת הכנסה בהתאם לאמור בסעיף 9 (ג) לחוק הבטחת הכנסה. כמו-כן, לא הוכח כי הרכב נרכש על ידי התובע, כפי שנאמר לעיל, או שהוא משלם עבור הוצאותיו. לאור זאת, אנו סבורים כי הנתבע לא הרים את הנטל הראיתי שהוטל עליו. זאת, למרות הספקות שאכן התעוררו באשר לשימוש ברכב על ידי התובע, למרות שאין בהן די כדי להרים את נטל ההוכחה לפי מאזן ההסתברות. 6. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעתו של התובע להבטחת הכנסה. על הנתבע לשלם לתובע סך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 7. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום כ"ז בשבט, תשס"ד (19 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ-שופטת רפאל פרל סלימאן חמזה נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)הבטחת הכנסהרכב