קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית בשותפות כלפי עובד: השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אהובה עציון ונציגי הציבור מר דוד דיין ומר יצחק וירצר; עב 302928/07) בו התקבלה בחלקה תביעתו של המערער הנובעת מתקופת עבודתו אצל המשיבים כמהנדס בניה ומנהל אתר בפרויקט בניה. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. מר עקיבא מרכוס, המערער והמשיב שכנגד (להלן גם המערער) הוא מהנדס בניה אשר הגיע לארץ מקנדה כדי לנהל את האתר בפרויקט הבניה "מרכז השלום" אשר המשיבה 4, צמנטכל - מגיל (להלן גם השותפות) שימשה כקבלן ביצוע לעבודה וזכתה בביצוע עבודות השלד של הפרויקט. המשיבה הפורמלית, צמנטכל ב. קוטיק בע"מ (שנכנסה להליכי פירוק) הייתה שותפה בשותפות יחד עם המשיבה 3 והמערערת שכנגד, מגיל קונסטרקשיין קנדה אל. טי. די (חברת בניה מקנדה, להלן גם מגיל). המשיב 1, מר יוסף גוטשטדט (להלן גם יוסף) שימש כנשיאה של מגיל ואחד ממנהליה ובעלי השליטה בה, והמשיבה 2, רעייתו של יוסף, גב' פנינה גוטשטדט (להלן גם פנינה) שימשה לטענת המערער כמנהלת אדמיניסטרטיבית בשותפות וכמנהלת בכירה במגיל. המערער עבד כמנהל הפרויקט במשך כשמונה חודשים עד שהופסקה עבודתו במכתב פיטורים מיום 11.12.1996. המערער הגיש לבית הדין האזורי תביעה נגד המשיבים לתשלום שכר עבודה עד לתום תקופת ההסכם לתקופה קצובה שנחתם עמו לטענתו ולתשלום זכויות נלוות נוספות. 3. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסוגיית תקפותה של טיוטת הסכם אשר לא נחתמה על ידי מי מבין הצדדים (להלן גם ההסכם). המערער טען כי ההסכם מחייב מכוח התנהגות הצדדים ואילו השותפות טענה כי ההסכם אמור היה להיחתם רק אם המערער יעבור בהצלחה את תקופת הניסיון שנקבעה לו. בין הדין האזורי דחה את טענות השותפות והגיע למסקנה כי החוזה המחייב בין הצדדים הוא ההסכם בתוספת רכיבים שסוכמו בעל פה ושולמו למערער במשך שבעת חודשי ההעסקה. המסקנה מבוססת על התנהלות הצדדים אשר שיקפה את אומד דעתם להחיל את ההסכם. כן נקבע כי טענת השותפות בדבר תקופת ניסיון שהמערער היה צריך לעבור לא הוכחה מהראיות והעדויות שהוצגו אשר נותחו בפסק הדין בהרחבה. לאור המסקנה כי ההסכם הוא שמחייב את הצדדים, קבע בית הדין האזורי כי הנתבעת הראויה היא השותפות אשר הייתה מעסיקתו של המערער, ולכן נדחתה התביעה האישית נגד יוסף ופנינה. 4. עוד קבע בית הדין האזורי, על פי נוסח ההסכם, כי מדובר בהסכם לתקופה קצובה, בו ההתחייבות הרחבה ביותר היא לתקופה של שלוש שנים עם אפשרות לסיים את החוזה מוקדם יותר במועדי ביניים מסוימים. ההודעה על פיטוריו של המערער ניתנה בניגוד להסכם, ולא בהתאם לאף אחד מהמועדים הנקובים בו אשר בהם ניתן לסיימו. התקופה הקצובה הראשונה לפי ההסכם היא סיום ביצוע עבודות השלד בפרויקט באוקטובר 1997. הואיל ושכרו של המערער שולם עד ליום 15.1.97, קבע בית הדין האזורי כי השותפות תשלם לו שכר עבור תשעת חודשי העבודה שנותרו עד לתום ביצוע עבודות השלד. בית הדין האזורי קיבל את טענות המערער בדבר גובה השתכרותו וקבע כי השותפות תשלם לו סך של 252,378 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ומסכום זה ינוכו סכומים שהמערער השתכר בפועל באותה תקופה בסך של 67,367 ₪. 5. באשר לתביעתו של המערער בעניין הזכויות הנלוות - אחזקת רכב ודירה, הוצאות ממשיות - בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי לא עלה בידי המערער להוכיח את התשלומים הנתבעים על ידו ולא ברור כיצד הוא כימת אותם. כן נדחתה תביעתו ברכיבים של פדיון ימי חופשה, בונוס עמידה ביעדים, החזר הוצאות טיסה, הוצאות העברה והפרשות סוציאליות. המערער הגיש את הערעור נגד המשיבים, ומגיל מצדה הגישה ערעור שכנגד. טענות הצדדים בערעור: 6. עיקר טענות המערער מכוונות נגד קביעתו של בית הדין האזורי בדבר אי חיובם של יוסף ופנינה באחריות אישית כלפיו. המערער טוען כי קביעתו של בית הדין האזורי בעניין לא הייתה מנומקת כנדרש. לשיטתו, יוסף ופנינה לא עמדו בחובת הזהירות המוטלת עליהם, יוסף גילה פעילות ומעורבות אישית בהבאתו של המערער לארץ ובפיטוריו, וגרסתו בבית הדין האזורי בדבר ההיכרות עם המערער והמשא ומתן עמו הייתה שקרית. לטענתו, יש לחייב אורגן בתאגיד באחריות אישית גם ללא הרמת מסך, ויש לחייבו בנזיקין בנזקי הפרת חוזה מכוח דיני השליחות. לפי גרסתו של המערער הוא פוטר בחוסר תום לב, ויוסף הוא זה שהביא להפרת החוזה ולכן הוא אחראי בעוולת גרם הפרת חוזה, ולחילופין הוא אחראי כמי שניהל משא ומתן עם המערער בחוסר תום לב והציג בפניו מצג מטעה. טענות דומות מעלה המערער גם כנגד פנינה. כן טוען המערער כי יש לפסוק לטובתו את כל התנאים הנלווים משום שהמשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, ובנוסף פיצויים בגין עגמת נפש בשל הפרת החוזה, משנותר המערער ללא עבודה או מגורים לאחר שפוטר. המערער מבקש לחייב את המשיבים בפיצויי קיום ולחילופין בפיצויי הסתמכות. 7. המשיבים, מנגד, סומכים את ידיהם על מסקנת בית הדין האזורי בדבר אי חיובם של יוסף ופנינה באחריות אישית. באשר ליוסף, טוענים המשיבים כי פעולותיו בוצעו בכובעו כנציג מגיל בשותפות במסגרת תפקידו וסמכותו ואין תשתית לחיוב אישי שלו בחיובי השותפות. כן נטען כי לא הוכחה קיומה של הבטחה במשא ומתן ולא הוכחו יסודות עוולות גרם הפרת חוזה או רשלנות. באשר לפנינה נטען כי היא לא הייתה בגדר מעביד ולכן אין לבית הדין סמכות לדון בתביעה נגדה. היא לא הייתה צד לסכסוך, לא הייתה מעורבת במו"מ ולא היה לה קשר להסכם אלא שימשה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בלבד, לא הוכחו יסודות של עוולות נזיקיות ואין בטענות המערער כדי לחייב אותה אישית. כן טוענים המשיבים כי אין הצדקה שהמערער יקבל פיצוי בגין נזק על בסיס של 36 חודשים משום שטענה זו בדבר התקופה הרלוונטית נזנחה בסיכומיו בבית הדין האזורי. הערעור שכנגד של מגיל קונסטרקשיין קנדה אל.טי.די: 8. לטענת מגיל, המערערת שכנגד, היה מקום לדחות את תביעתו של המערער ולא היה מקום לקבוע כי מגיל חבה בחובות השותפות. באשר להסכם, נטען כי על פי הראיות הטיוטה לא השתכללה לכדי הסכם מחייב אלא הוא הועסק לתקופת ניסיון ומשלא עמד בה וכשל בתפקידו הוא פוטר כדין. השותפות שילמה לו את כל הכספים המגיעים לו עבור תקופת הניסיון והוא לא זכאי לסכומים בנוסף לכך. כשלון בתפקיד מצדיק פיטורים, ובית הדין האזורי התעלם מסתירות בעדותו של המשיב בעניין ההסכם ולא נתן משקל לראיות בדבר התנהלותו בעבודה. עוד טוענת מגיל, כי גם אם נחתם הסכם הוא לא היה בגדר הסכם לתקופה קצובה. טענתו של המערער לפיה הוא עזב משרה ודאית של מנהל בכיר בחברת "טידן" בקנדה לא הוכחה, והוא זנח את טענתו הראשונית לפיה הובטח לו שיועסק לתקופה של 36 חודשים ולאחר מכן העמיד את תביעתו על פרק הזמן של ביצוע עבודות השלד - 22 חודשים. כן מלינה מגיל על קביעת שכרו של המשיב, אשר עומד לטענתה על 9,000 ₪ לחודש ולא 100,000 $ לשנה. לגרסתה, לבית הדין אין סמכות לדון בהפרשי השכר שניתנו לבני משפחת המשיב בקנדה והם גם לא הוכחו. בנוסף, טוענת מגיל כי אין לחייב אותה באופן ישיר בחובות השותפות במישור של יחסי עובד ומעביד, משנקבע כי השותפות היא שתשלם למערער את הסכום שנפסק. לבסוף, טוענת מגיל כי לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובת המערער לאור התנהלותו. 9. בתגובה לערעור שכנגד, טוען המערער כי מגיל מנועה מלערער על חיוביה, והיא בתור שותפה בשותפות אחראית לחובות השותפות. כן טוען המערער כי הערעור שכנגד מכוון לקביעות עובדתיות אשר אין הצדקה להתערב בהן. דיון והכרעה: 10. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו המפורט והמנומק של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. למעלה מן הנדרש, נוסיף להלן את הדברים הבאים. 11. ראשית, אין בידינו לקבל את טענות המערער בדבר חיובם של יוסף ופנינה באחריות אישית לסכומים שנפסקו נגד השותפות. מעסיקתו של המערער הייתה השותפות, כאשר יוסף ופנינה שימשו כבעלי תפקידים במגיל (חברה בע"מ) אשר הייתה שותפה בשותפות יחד עם המשיבה הפורמלית, חברה שבינתיים נכנסה להליכי פירוק. הכלל הידוע, הקבוע בסעיף 20(א) לפקודת השותפויות קובע כי "כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף...". על כן מגיל, כשותפה בשותפות, נושאת בחיובים שנפסקו נגדה בפסק דינו של בית הדין האזורי, כפי שצוין בסעיף 27 לפסק הדין, ודין טענותיה של מגיל בעניין זה בערעור שכנגד - להידחות גם כן. אין כאן כל חריגה מסמכות של בית הדין האזורי, מקום שמגיל הינה שותפה בשותפות אשר העסיקה את המערער. 12. את שאלת חיובם של יוסף ופנינה יש לבחון על פי דיני הרמת מסך, מקום שהם משמשים כבעלי תפקידים במגיל, אשר הינה חברה בע"מ. בהקשר זה נציין כי בא כוחו של המערער התעקש בטיעוניו כי אין מדובר בהרמת מסך אלא בהפרת חובות מכוח דיני השליחות ו/או הנזיקין. על כך קבע בית הדין האזורי בסעיף 27 לפסק דינו כי אינו מקבל את טענותיו של המערער בעניין זה וכי המעסיקה היא השותפות בלבד. אמנם נכון הוא כי בית הדין האזורי לא הרחיב בנימוקיו בנקודה זו אולם לא מצאנו כי טעה בפסיקתו לאחר שבחנו את טענותיהם של באי כוח הצדדים בעניין זה. נקודת המוצא בדיוננו היא הכלל, לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה. חיוב אורגן של החברה בחיובי החברה אינו דרך המלך. בנסיבות העניין שבפנינו, ולאור הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, לא שוכנענו כי יש מקום לחייב את יוסף ופנינה בחיוביה של מגיל. אמנם, נקבע כי השותפות הפרה את ההסכם עם המערער ונדחתה הטענה כי מדובר היה בחוזה על תנאי אשר היה תלוי בתקופת ניסיון ויוסף ניהל את המשא ומתן עם המערער בקבלתו לעבודה, אולם יוסף פעל בכובעו כנשיא מגיל ואחד מבעלי השליטה בה ובמסגרת סמכותו ולא הוכחו נסיבות אשר יש בהן כדי לחייבו באחריות אישית. יוסף או פנינה לא היו מעסיקיו של המערער באופן אישי ואין ביניהם יחסי עובד ומעביד, ואין ספק בעינינו כי המעסיקה היא השותפות והיא זו אשר נושאת בחיובים כלפי המערער. כמו כן, אין בסיס לטענות המערער בדבר התרשלות או קיומה של עילה נזיקית ספציפית אשר יוסף חב בה אישית כלפיו, מקום שיוסף לא חרג מסמכותו כאורגן בשותפות. הדברים נכונים גם באשר לפנינה, אשר טענותיו העובדתיות של המערער בדבר חלקה במשא ומתן ובהפרת החוזה לא הוכחו בבית הדין האזורי, ואף אין קביעה ברורה בדבר תפקידה בשותפות. מפסק דינו של בית הדין האזורי לא עולים ממצאים עובדתיים בדבר הטעיה מכוונת או חוסר תום לב בולט מצדם של יוסף ופנינה כלפי המערער, ולא הוכחו מצג שווא או רשלנות של יוסף או פנינה באופן אישי. גם אם יוסף ופנינה היו שותפים למשא ומתן שהתנהל עם המערער בעניין העסקתו וסיומה, אין בכך כדי להטיל עליהם חבות אישית, משלא חרגו מסמכותם. לא מצאנו בסיס לטענת המערער לפיה יש לחייב את פנינה באופן אישי מכוח הלכת השיתוף בחובות או הלכת השיתוף בנכסים משום שאין מדובר בחוב אישי של יוסף או פנינה אלא בחיוב שהוטל על השותפות, בה פנינה עבדה כשכירה. בנוסף, אין בסיס לטענת המערער לפיה קיימת הצדקה להטיל על יוסף חבות אישית בגין הפרת חובה חקוקה או מכוח דיני ערבות או חוזה לטובת צד שלישי. כאמור לעיל, השותפות היא המעסיקה אשר חבה כלפי המערער בעילות הקשורות ליחסי העבודה, ולא שוכנענו מטענותיו של המערער כי קיים חריג המאפשר חיובם של יוסף ופנינה בחובות השותפות הנובעים מהעסקתו של המערער. בדיון שהתקיים בפנינו מסר ב"כ המערער כי הגיע לידיו מידע לפיו מגיל עברה הליך של פירוק מרצון בקנדה ולא נותרו ברשותה נכסים או הון כספי שניתן להיפרע מהם. יודגש כי אין אנו נדרשים להתייחס לטענה זו, שנטענה ללא תימוכין, וגם אם יש בטענה זו ממש אין בה כדי לקבוע כי יש לחייב את יוסף ופנינה בחיוביה של מגיל. סוגיית ההוצאה לפועל של חיוביה של השותפות כלפי המערער מקומה אינה בערכאה זו. כמו כן, דין טענותיו של המערער בדבר זכאותו לתנאים הנלווים - להידחות. כאמור, טענות אלה נדחו בבית הדין האזורי משום שלא כומתו כנדרש ולא הוכח בעניינן בסיס מוצק. מדובר בקביעות עובדתיות אשר לא מצאנו טעם חריג להתערב בהן. 13. באשר לערעור שכנגד - סבורים אנו כי גם הוא ראוי להידחות. על פי טענת מגיל, לא נכרת עם המערער הסכם עבודה מחייב לתקופה קצובה אלא היה מדובר בחוזה על תנאי לתקופת ניסיון ומשהמערער לא עמד בדרישות ממנו הוא פוטר כדין. זוהי טענה המכוונת נגד קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי אשר ניתח את מכלול הראיות והעדויות שנשמעו בפניו והגיע למסקנה כי נחתם בין הצדדים הסכם לתקופה קצובה, וההודעה על פיטוריו של המערער ניתנה בניגוד להסכם. קביעתו של בית הדין האזורי מבוססת על הראיות בדבר התנהגותם של הצדדים בתקופת העסקתו של המערער, המסמכים השונים, נוסח ההסכם, והעדויות אשר חלקן צוטט בפסק הדין. מגיל טוענת כי המערער כשל בתפקידו ולכן לא היה פגם בפיטוריו. ניתוחו של בית הדין האזורי היה מפורט ומנומק ולא שוכנענו מטענותיה של מגיל כי מתקיים טעם חריג לסטות ממסקנותיו העובדתיות בעניין. ראוי להדגיש גם כי טענותיה של מגיל בדבר תפקודו של המערער נדחו בפסק דינו של בית הדין האזורי, אשר לא מצא רבב בהתנהגותו של המערער, וקבע במלים ברורות כך: "שוכנענו כי ככל שהדברים לא התנהלו על מי מנוחות לא היה זה בשל חוסר מקצועיות מצדו של התובע או חוסר הבנה בניהול הפרויקט" (סעיף 43 לפסק הדין). אין בידינו לקבל את טענות מגיל בעניין מהימנות העדויות שנשמעו בפני בית הדין האזורי, אשר התרשם מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי. הדברים יפים גם באשר לקביעת שיעור שכרו של המשיב לצורך חישוב הפיצוי המגיע לו. בית הדין האזורי קבע כי סוכם עם המערער על שכר שנתי של 100,000 $ וזהו הסכום הנקוב בהסכם, ומסכימים אנו לקביעתו לפיה אין בטענה כי חלק מהשכר שולם לו בקנדה כדי להפחית את סכום הפיצוי, מאחר ששכרו האמיתי הוא כפי שנקבע בהסכם. מכל הנימוקים לעיל, ועל סמך נימוקיו של בית הדין האזורי, גם דינו של הערעור שכנגד - להידחות. 14. סוף דבר: הערעור והערעור שכנגד - נדחים. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו בערעורים. דיני חברותשותפותאחריות אישית