אי הכרה כתאונה עבודה בגין גורמי סיכון להתקף לב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גורמי סיכון להתקף לב מהווים סיבה לאי הכרה כתאונת עבודה: השופטת רונית רוזנפלד 1. תביעתו של המערער להכיר באוטם שבו לקה בליבו ביום 26.12.2004 כ"תאונה בעבודה" נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חנה בן יוסף; בל 3621/06) . בית הדין האזורי קבע כי לא קיים קשר סיבתי בין אירוע חריג שארע למערער בעבודתו, לבין האוטם, שהופיע אצלו ארבעה ימים לאחר קרות האירוע החריג. על כך הערעור שלפנינו. 2. הרקע העובדתי, כפי שעולה מתיק בית הדין האזורי הוא כדלקמן: א. המערער משמש כמפקח תנועה בקואופרטיב "דן". בשעות הערב של יום ה- 21.12.94 הודע למערער כי המשטרה דורשת לפנות לאלתר אוטובוס של חברת "דן" אשר חנה והפריע לתנועה בשד' רוטשילד בבת-ים. המערער ניגש לטרמינל ובירר ביומן העבודה מיהו הנהג אשר קיבל את האוטובוס, והסדרן הבהיר לו כי האוטובוס ניתן לנהג עמית קוזניץ לצורך העברתו לחניון. ב. המערער ביקש מהשומר בטרמינל לרשום ביומן מתי חזר האוטובוס לחניון ומה שמו של הנהג. ג. למחרת בבוקר, ביום 22.12.94, הגיע המערער לטרמינל וביקש את פרטי הנהג מהשומר בחניון, וזה מסר לו פרטים של נהג שכלל לא קיים. בהמשך הצביע השומר על הנהג קוזניץ עמית. ד. המערער ניגש אל אותו נהג אך זה הכחיש את הטענה שנהג באותו אוטובוס. בין הנהג לבין המערער התפתח על רקע זה וויכוח קולני וסוער, שכלל איומים ומילות גנאי. וויכוח זה גרם למערער התרגזות שראויה להיחשב כאירוע חריג בעבודתו (להלן: האירוע החריג). תוך כדי כך הוא חש בלחצים וכאבים בחזה. לאחר שנח, ולמרות כאביו, המשיך המערער באותו יום לעבוד. למחרת, יום שישי ה- 23.12.94, נשאר המערער בביתו. בימים שישי ושבת המשיך לחוש כאבים גם בזמן מנוחה. ה. ביום ראשון 25.12.94 הגיע המערער לעבודה, אך באמצע אותו יום עבודה הפסיק לעבוד עקב כך שחש ברע. ו. ביום שני 26.12.94 החלו הקאות ובחילות אצל המערער, ואז הוא פנה למד"א, שם נבדק בבדיקת א.ק.ג. לאחר מכן הובהל המערער לבית החולים וולפסון שם אושפז בטיפול נמרץ. נקבע שהמערער לקה באוטם שריר הלב (להלן גם: האוטם). ז. המערער הגיש תביעה למשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) להכיר באוטם שבו לקה כ"פגיעה עבודה", ותביעתו נדחתה. משנדחתה התביעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי. ההליך בבית הדין האזורי 3. בשלב ראשון קבע בית הדין האזורי בפסק דינו כי לא אירע למערער אירוע חריג בעבודה. במסגרת ערעור שהגיש המערער על פסק דין זה (עב"ל 1358/00), הגיעו הצדדים לכלל הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה אירע למערער אירוע חריג בעבודה ביום 22.12.94. התיק הוחזר לבית הדין האזורי לשם השלמת הרקע העובדתי במלואו. 4. לאחר שקבע את מסכת העובדות כמפורט בסעיף 2 לעיל, מינה בית הדין האזורי את פרופ' צבי שלזינגר כמומחה יועץ רפואי (להלן גם: המומחה) מטעמו. בית הדין הפנה אל המומחה את השאלות הבאות: "א. האם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה ביום 22.12.94 לבין האוטם בשריר הלב, בו לקה התובע? ב. אם יקבע שקיים קשר סיבתי, האם השפעת העבודה על הופעת האוטם פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים?"   5. המומחה השיב על השאלות שנשאל בזו הלשון: "א. אם אכן הויכוח בין מר יוסף מרקוביץ והנהג מר קוזניק עמית גרם לתובע מר מרקוביץ התרגזות יוצאת דופן עד כדי כך שניתן להתייחס לאירוע כאירוע חריג, הרי ניתן להתייחס אליו כגורם שעלול היה לגרום לשבר ברובד טרשתי שהיה קיים בכלי הדם הכליליים. כתוצאה משבר זה התהווה תהליך פתולוגי שגרם להתפתחות תסמונת תעוקתית לא יציבה ובהמשכה אוטם בשריר הלב. ב. למר מרקוביץ היו מספר גורמי סיכון ללקות באוטם בשריר הלב. הוא סבל מסוכרת שלא תלויה באינסולין, נמדדו אצלו בעבר ערכים מוגברים של לחץ דם, קיימת תורשה למחלת לב טרשתית, עישן עד שלוש וחצי שנים לפני האירוע וכן נמדדו אצלו בעבר ערכים מוגברים של כולסטרול בדמו. מר מרקוביץ לכן היה מועד ללקות בהתקף לב גם ללא אירועים חריגים. לדעתי, השפעת הויכוח בעבודתו להתהוות האוטם פחותה בהרבה מהשפעת המחלה בכלי הדם הכליליים שקוננה בו בגין מכלול גורמי הסיכון מהם סבל". 6. בהמשך הועברו למומחה שאלות הבהרה אלה: "א. נא הפננו לכל המסמכים (תאריכים ומוציא המסמך) מהם אתה למד כי לתובע היו קיימים גורמי הסיכון הבאים: סוכרת שלא תלויה באינסולין, נמדדו אצלו בעבר ערכים מוגברים של לחץ דם, קיימת תורשה למחלות לב טרשתיות, עישן עד שלוש וחצי שנים לפני האירוע. ב. האם נכון לומר כי למעט רישום בודד משנת 1979 (שאף אז דובר במיחושים בחזה בלתי ספציפים מבלי שהוכחה אסכמיה בשריר הלב), הנ"ל עד האירוע בשנת 1994 (דהיינו כ- 15 שנה) לא סבל מכל תעוקה או מועקה שהיא בליבו? ג. נא תשומת ליבך לשינוי ותוספת לעובדות..." 7. בתשובתו לשאלות ההבהרה הפנה המומחה למסמכים רפואיים המלמדים על גורמי הסיכון של המערער. כמו כן שב וקבע כך: "לאחר עיון מחודש בתיק וקריאת חוות הדעת של עמיתי פרופ' שיבולת ופרופ' קפלינסקי נראה לי שהשפעת הויכוח של התובע בעבודתו, גם אם היה חריג, להתהוות האוטם, פחותה מהשפעת המחלה בכלי הדם הכליליים שקוננה בתובע בגין מכלול גורמי הסיכון מהם סבל". 8. לאחר מכן הופנו אל המומחה שאלות הבהרה נוספות, כדלקמן: "א. האם נכון יהיה לומר כי לאחר הפסקת עישון בת שלוש שנים ויותר, אין העישון תורם עוד להתפתחות סיבוכי טרשת (דהיינו חדל להיות גורם המביא לערעור הרובד הטרשתי)? ב. האם נכון כי בדיקת המאמץ המצורפת אשר נעשתה אך חמישה שבועות טרם האירוע הייתה תקינה לחלוטין? ג. האם נכון לומר כי מבחן מאמץ בקצב לב גבוה מאוד וביכולת מאמץ טובה, קובע פרוגנוזה מצוינת וסכנה להתקף לב ברמה נמוכה ביותר? ד. האם נכון כי ניתן להעריך את אותם רישומי לחץ הדם שציינת אצל התובע כיתר לחץ דם "מתון" (גם אם מחייב טיפול), לעומת יתר לחץ דם קיצוני? ה. האם נכון יהיה לומר כי העובדה שאצל התובע היה רובד טרשתי אחד בלבד והדבר מקטין את הסיכון ללקות בהתקף לב? ו. האם כעולה מבדיקת המאמץ, טרם האירוע, נכון יהיה לומר כי התובע היה בכושר גופני טוב וכי הדבר מגדיל את הפרוגנוזה הטובה, נוכח היקף הטרשת ולמרות גורמי הסיכון? ז. האם נכון יהיה לומר כי הסכנה לפתח התקף לב, כאשר המחלה היא בעורק הימני בלבד, לנוכח מבחן המאמץ התקין (חמישה שבועות לפני האירוע), הינה בסדר גודל של 1% בשנה, או כי ממצאי הצינתור במקרה זה בפועל מופחתת חשיבות גורמי הסיכון, שקוננו בתובע והביאו לטרשת?"   9. במסגרת תשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה, השיב המומחה כך: " א עישון סיגריות, על אף הסקת העישון לפני שלוש שנים עדיין נחשב כגורם סיכון לטרשת עורקים........ ב. אכן בדיקת המאמץ שבוצעה מספר שבועות לפני האירוע פוענחה כתקינה. ג. מבחן מאמץ שבו מושג קצב לב גבוה ויכולת מאמץ טובה מעיד שאכן אין הצרויות משמעותיות בכלי הדם הכליליים. תוצאות אלו אינן שוללות קיום רבדים טרשתיים בדפנות כלי הדם הכליליים, אשר לא חוסמות משמעותית את זרימת הדם בעורקים, אך עלולים להתערער ולהוות מוקד להתהוות אוטם בשריר הלב. לתופעה זאת משמעות בולטת כאשר לנבדק ישנם גורמי סיכון. כך שבדיקת מאמץ בלבד לא קובעת את הפרוגנוזה לגבי התקפי לב, חייבים להתחשב במכלול גורמי הסיכון. ... ה. קיום רובד טרשתי אחד בלבד מקטין את הסיכון ללקות בהתקף לב בהשוואה לקיום מספר רובדים טרשתיים (לצערי לא ראיתי דו"ח צנתור של התובע). ... ז. לדעתי לגורמי הסיכון היה משקל סגולי גבוה בהתהוות האוטם אצל התובע על אף תוצאות מבחן המאמץ והממצאים בצנתור הלב." 10. בשלב זה הגיש ב"כ המערער לבית הדין בקשה למינוי מומחה אחר. על החלטת בית הדין האזורי לדחות את הבקשה, הוגש ערעור לבית דין זה (עב"ל 384/05, בר"ע 454/05). בפסק הדין נקבע כי אין הצדקה למינוי מומחה אחר. כמו כן נקבע כי יועברו לפרופ' שלזינגר שאלות ההבהרה שלהלן: "א. למומחה יועבר דו"ח הצינתור שבוצע במבקש. המומחה ישאל - האם עיון בדו"ח הצינתור מלמד כי התגלה אצל המבקש רובד טרשתי אחד בלבד והאם יש בדו"ח הצינתור כדי לשנות את מסקנתו כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (גורמי הסיכון). ב. המומחה ישאל בנוסף, האם גם ללא הארוע בעבודה היה לוקה המבקש באוטם שריר הלב בפרק הזמן בו לקה בו בפועל".   11. בתשובותיו לשאלות ההבהרה על פי פסק הדין של בית הדין הארצי, השיב המומחה כך: "א. גם כאשר מדובר בחולה הסובל מ - SINGLE CORONARY ARTERY DISEASE, דהיינו מחלה משמעותית בעורק כלילי אחד, הרי בהתחשב במכלול גורמי הסיכון מהם סבל התובע מר מרקוביץ, השפעת האירוע בעבודה, לדעתי, היתה פחותה בהרבה מהשפעת מכלול גורמי הסיכון ללקות באוטם בשריר הלב, מהם סבל התובע. ב. קשה לקבוע באם ללא האירוע בעבודה, היה מר מרקוביץ לוקה באוטם בשריר הלב באותה העת, יתכן ולא, אך על כל פנים הוא היה מועד ללקות בהתקף לב בכל עת. אציין כמו כן שבמקרה הנוכחי חלף פרק זמן ארוך מהמקובל שיכול היה לקשור ישירות אירוע חריג להופעת אוטם בשריר הלב. במקרה של מר מרקוביץ עברו 4 ימים בין האירוע בעבודה (ויכוח שהוגדר כחריג) והופעת התקף הלב. מקובל לקשור פרק זמן ישיר של עד כ - 24 שעות, בין קיום אירוע חריג להופעת אוטם בשריר הלב".   12. ביום 2.5.06 הגיש המערער בקשה למינוי מומחה נוסף, אולם בקשתו נדחתה על ידי בית הדין האזורי, משלא נמצאה עילה המצדיקה את קבלתה. 13. לאחר כל אלה דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער, בקובעו כי לא קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין הופעת האוטם. בית הדין הסתמך על חוות דעתו של פרופ' שלזינגר ותשובותיו לשאלות ההבהרה, ומצא כי עולה מהן באופן חד משמעי כי השפעת העבודה על הופעת האוטם שאירע למערער הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמי סיכון אחרים אצל המערער אשר אינם קשורים בעבודתו. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער להכרה באוטם שאירע לו כ"תאונת עבודה". כנגד קביעות אלה של בית הדין האזורי הוגש הערעור שבפנינו. הערעור 14. במסגרת דיון "קדם ערעור" שקוים בערעור, הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם להצעת בית הדין, לפיה תופנה למומחה שאלת הבהרה בצירוף ספרות רפואית שתגיש ב"כ המערער. הוסכם כי לאחר שתתקבל תשובת המומחה, יגישו הצדדים טענותיהם בערעור, ולאחר מכן יועבר התיק למתן פסק דין על ידי המותב. 15. בהתאמה למוסכם, נשלחה אל המומחה שאלת הבהרה כדלקמן: עפ"י ניסיונך, הספרות המקצועית והנתונים הסטטיסטיים, מהי לדעתך הסבירות באחוזים כי התובע, בהתחשב בנתונים האישיים שלו, היה צפוי ללקות באוטם שריר הלב באותו מועד בו לקה בו בפועל, גם ללא האירוע החריג? לתשומת ליבך "הנתונים האישיים" כגון - בדיקת המאמץ התקינה שבוצעה בסמוך לפני האירוע, דו"ח הצנטור שבוצע לאחר האירוע, גורמי הסיכון השונים וגילו של המערער בעת האירוע.   16. בתשובתו לשאלת ההבהרה, ציין המומחה כי דפי הספרות שנשלחו אליו אינם רלוונטיים למקרה של המערער. לאחר מכן פירט המומחה את גורמי הסיכון של המערער, וכן הבהיר כדלקמן: "... הויכוח של מר מרקוביץ עם הנהג מר קוזניק, ויכוח שגרם לתובע התרגזות יוצאת דופן, קרה ארבעה ימים לפני הופעת האוטם בשריר הלב. תעוקת הלב, שניתן אולי להגדירה כתסמונת תעוקתית בלתי יציבה, הופיעה יום לאחר האירוע של הויכוח, שהוגדר כחריג. מבחן מאמץ שתוצאתו תקינה, שבוצע שלושה חודשים לפני הופעת האוטם, אינו שולל תשתית של מחלת לב כלילית ואכן צנתור הלב הראה שקיימת טרשת בעורקים הכליליים שבלב. מכל האמור אני מגדיר את השפעת האירוע של הויכוח על בוא האוטם שאירע 4 ימים לפני כן, כזניחה באחוזים לא מעבר ל- 10%." 17. אל המומחה נשלחה שאלת הבהרה נוספת על ידי בית דין זה, בה התבקש לשוב ולהיזקק לשאלת ההבהרה שנשלחה אליו כמפורט בסעיף 15 לעיל, תוך שהודגש כי מתבקשת מן המומחה הבהרה בנוגע ל"סבירות באחוזים לבוא האוטם במועד שבו בא, גם ללא האירוע החריג". כן התבקש המומחה להבהיר ולנמק מדוע אין רלוונטיות לדפי הספרות המקצועית שהועברו אליו באשר לשאלה האמורה. 18. בתשובתו לשאלת ההבהרה הנוספת, השיב המומחה כדלקמן: "בהתייחס לסבירות לאירוע אוטם בשרירי הלב באוכלוסיה בריאה אך בעלת גורמי סיכון, ניתן להתבסס על נתונים שנאספו במחקר. המחקר הגדול שעסק גם בהיבט הפרוגנוסטי (הסבירות ללקות בהתקף לב) הינו המחקר רב השנים הידוע Framingham Heart Attack Study. הקרדיולוגים בעולם מתבססים בנתוניהם על סמך תוצאות מחקר זה, המבטאות את הסבירות ללקות בהתקף לב תוך עשר שנים... הטבלאות של מחקר Framingham מתייחסות לאוכלוסיה בריאה אשר לא ידוע לגביה קיום מחלת לב כלילית. מר מרקוביץ לא נכלל בקטגוריה זאת מאחר והוכחה אצלו בצנתור תשתית חולנית של כלי הדם הכליליים. באשר לספרות הרפואית שהוצגה בפניו, הבהיר המומחה כי: "שני דפי הספרות המקצועית שהובאו לעיוני ע"י בית המשפט סוקרים בדיקות קרדיולוגיות לא פולשניות וכן מביאים סקירה בסיסית של קריטריונים לצנתור קורוני. במחקר CASS המתואר בדפים אלה התבצע מעקב של 14 שנה אחר חולים הסובלים ממחלת לב כלילית מוכחת בצינתור. חולים אלה קיבלו טיפול תרופתי. במחקר זה יש נתונים לגבי שיעורי התמותה אצל חולים אלו. תוצאות המחקר מדגימות בצורה כמותית מספרית שהתמותה באוכלוסיה זאת עולה בהתאם לחומרת הפגיעה בכלי הדם הכליליים. באשר לקביעת הסבירות באחוזים כי המערער היה צפוי ללקות באוטם שריר הלב באותו מועד בו לקה בפועל, גם ללא האירוע החריג, השיב המומחה כך: "למיטב ידיעותיי לא פורסם מחקר המעריך באחוזים את הסיכון ללקות בהתקף לב ביום מסוים ובתאריך נקוב בהסתמך על גורמי הסיכון. לכן, השאלה שנשאלתי ... אין לגביה מענה." 19. לאחר שהתקבלו תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, ניתנה לצדדים האפשרות להגיש השלמת טיעוניהם בקשר לערעור. להלן נעמוד על עיקרי טענות הצדדים, כפי שעולה מכתב הערעור, מפרוטוקול קדם הערעור ומהשלמת טיעוניהם שהוגשה בכתב. 20. לטענת המערער, בית הדין האזורי סמך ידו על חוות דעת המומחה מבלי להעבירה תחת שבט ביקורתו, ומבלי שהפעיל את שיקול דעתו בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין האירוע בעבודה לבין האוטם. המערער מדגיש כי בית הדין נמנע מלדון בשאלת עיתוי בואו של האוטם. השאלה היא מהו הגורם העיקרי ומהו המזערי בהתהוות אירוע לבבי דווקא באותו הרגע בו התרחש. משקבע המומחה כי ללא האירוע בעבודה "יתכן ולא" היה המערער לוקה באוטם, הרי שהתשובה המשפטית לשאלת הקשר הסיבתי היא לכל הפחות כי ההסתברות שהמערער היה לוקה באוטם במועד אחר איננה נמוכה מההסתברות שהאירוע השפיע על בוא האוטם במועד שבא, ובכך יש די להוכחת הקשר הסיבתי. לטענת המערער, המוסד לא עמד בנטל להוכיח כי השפעת העבודה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמי סיכון אחרים. בהתייחסו לתשובת המומחה לשאלה שהופנתה אליו על ידי בית הדין הארצי, טוען המערער כי המומחה נמנע מלענות לשאלה. לטענתו, תשובתו של המומחה, לפיה לא פורסם מחקר המעריך באחוזים את הסיכון ללקות בהתקף לב ביום מסוים בהסתמך על גורמי סיכון, הינה תשובה מתחמקת. המערער טוען כי אין צורך במחקר המעריך באחוזים את הסיכוי ללקות בהתקף לב ביום מסוים, באשר "המומחים מבצעים חדשות לבקרים חישוב של הערכת הסיכון כאמור על פי ההסתברות המפורטת בספרות הרפואית כגון זו שצורפה למומחה, כאשר כל גורם סיכון מוסיף או מפחית משיעור האחוזים השנתי המאפשר ביצוע חישוב ההסתברות היומית". כן טוען המערער, כי הספרות הרפואית שהוצגה בפני המומחה מתייחסת לאחוזי הסיכון של אנשים הסובלים ממחלת לב כלילית מוכחת בצנטור, ולכן היא רלבנטית למערער. לאור האמור טוען המערער כי יש הצדקה למנות מומחה נוסף. לטענתו, קיימים במקרה הנדון מלוא הנתונים להערכת הסיכון אצלו לקבל התקף לב ביום מסוים, וניתן לראות כי אין מדובר בסיכון הסתברותי משמעותי, שכן המערער הרגיש בטוב, עבד ולא סבל מכל קושי במאמץ. המערער מצביע על כך שמספר שבועות טרם האירוע הוא ביצע מבחן מאמץ שהיה תקין לחלוטין. לטענתו, הצנטור שביצע לאחר התקף הלב הראה מצב של טרשת קלה ביותר ופגיעה ברובד טרשתי אחד בלבד, שדרגתה אינה מהווה באותה העת סיכון משמעותי ללקות באוטם שריר הלב, ללא קיומו של טריגר נוסף. המערער מפנה לתשובותיו של המומחה, בהן הוא מאשר כי קיום רובד טרשתי אחד בלבד מקטין את הסיכון ללקות בהתקף לב בהשוואה לקיום מספר רבדים טרשתיים, וכי "מבחן מאמץ שבו מושג קצב לב גבוה ויכולת טובה מעיד שאכן אין הצרויות משמעותיות בכלי הדם הכליליים". 21. המוסד לביטוח לאומי טוען מנגד, כי יש לאשר את פסק הדין של בית הדין האזורי מטעמיו. לטענת המוסד, חוות הדעת של המומחה נהירה, ברורה וחד משמעית, והסתמכותו של בית הדין האזורי על חוות הדעת בעת בחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי, תואמת את ההלכה הפסוקה. לטענת המוסד, סמיכות הזמנים בין האירוע החריג לבין הופעת האוטם אין בה כשלעצמה כדי להכריע בשאלת הקשר הסיבתי. לטענתו, בחוות דעתו של המומחה שהוגשה לבית הדין האזורי ניתנה תשובה חד משמעית, לפיה השפעת האירוע בעבודה על האוטם הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, וכי פרק הזמן בין האירוע בעבודה לבין האוטם היה ארוך מן המקובל לקביעת קשר ישיר ביניהם. בהתייחס לתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה של בית דין זה, טוען המוסד כי המומחה סקר את הספרות המקצועית הרלוונטית והבהיר כי לפי מיטב ידיעתו המקצועית, לא קיימת ספרות המעריכה באחוזים את הסיכון ללקות בהתקף לב בתאריך נקוב בהסתמך על גורמי סיכון. לטענת המוסד, לא הונח בפני המומחה בסיס להוכחת התיזה שניסה המערער להציג, לפיה יש נוסחה להערכה באחוזים של הסבירות בה צפוי אדם ללקות באוטם שריר הלב בהתייחס לגורמי סיכון אישיים. לטענתו, מומחים רבים שהתמנו בעבר על ידי בית הדין הביעו קושי בקביעה מדעית ודאית של מידת ההשפעה של אירוע בעבודה, בהשוואה לגורמי סיכון אישיים. דיון והכרעה 22. בחוות דעתו קבע המומחה היועץ הרפואי, כי ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין האירוע שאירע למערער בעבודתו ביום 22.12.2004 לבין בואו של האוטם בו לקה ביום 26.12.2004. עם זאת סבור היה המומחה, כי השפעתו של האירוע בעבודה פחותה הייתה בהרבה מהשפעת גורמי הסיכון האחרים שקיננו במערער. בהסתמך על חוות דעת המומחה ב"שאלת היחס" בין הגורמים השונים, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער להכיר באוטם שבו לקה כתאונה בעבודה. 23. בפסק הדין בעניין המוסד לביטוח לאומי - דוד מכלוביץ (עבל 477/95, ניתן ביום 16.1.2003, לא פורסם, , להלן- עניין מכלוביץ), עמד חברי השופט יגאל פליטמן על "אבני הדרך" בבחינת "שאלת היחס" בין השפעת העבודה על אירוע התאונה, לבין השפעתם של גורמי הסיכון האחרים. ראשית, כך נקבע בפסק הדין בענין מכלוביץ, התשובה לשאלה אם השפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים מחייבת פניה למומחה "ואם לאור חוות דעתו לא תקבע השפעה פחותה בהרבה כאמור- יוכר האוטם כתאונת עבודה". עוד נקבע שם כי " אומנם התשובה לשאלת היחס מהיותה שאלה משפטית צריכה להינתן על ידי בית הדין; אולם אין בית הדין יכול להשיב לשאלת היחס מבלי שתהא בפניו תשתית רפואית מתאימה שהניח בפניו המומחה הרפואי...". בקשר לשאלת עיתוי בואו של האוטם נקבע כי: "המבחן לפיו ראוי להשיב לשאלת היחס הינו מבחן סמיכות הזמנים, דהיינו הערכת המומחה סבירות קרות האוטם אף ללא אירוע חריג בחיי העבודה באותו פרק זמן בו הוא אירע למעשה. סמיכות זמנים כזו בין מועד הופעת האוטם למעשה למועד הופעתו המשוער ללא האירוע בעבודה- מצביעה על כך כי מן הבחינה המשפטית הוכח שהשפעת האירוע בעבודה על קרות האוטם הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמיו האחרים" (ההדגשה שלי ר.ר.). 24. ואומנם, בהתאם להוראת ס' 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1994, והפסיקה כפי שפרשה אותו, לרבות ההנחיות המפורטות כפי שנמצא בפסק הדין בענין מכלוביץ, התבקש המומחה פרופ' צבי שלזינגר להשיב פעם אחר פעם ל"שאלת היחס", לרבות בשים לב למבחן סמיכות הזמנים. פרופ' שלזינגר חזר בתשובותיו וחיווה פעם אחר פעם את דעתו המקצועית בדבר השפעתו הפחותה בהרבה של האירוע שארע למערער בעבודה לעומת גורמי הסיכון האחרים שקיננו בו. זו הייתה דעתו המקצועית גם לאחר שהופנתה תשומת ליבו לתוצאות בדיקת המאמץ שעבר המערער שבועות אחדים לפני האירוע, כמו גם בשים לב לתוצאות בדיקת הצנטור שעבר המערער. פרופ' שלזינגר אומנם לא ידע להעריך באחוזים את הסיכון ללקות בהתקף לב ביום מסוים ובתאריך נקוב. לפי העולה מתשובותיו, למיטב ידיעתו לא פורסם מחקר המעריך באחוזים את הסיכון ללקות בהתקף לב ביום מסוים דווקא. לא מצאנו ממש בטענת המערער כי בתשובה זו של המומחה יש משום התחמקות, המצדיקה בנסיבות העניין מינוי מומחה נוסף. לא רק שאין המערער מבקש להפנות את המומחה למחקר המעריך באחוזים את הסיכוי ללקות בהתקף לב ביום מסוים דווקא, אלא שמבחן סמיכות הזמנים כפי שעולה מפסק הדין בעניין מכלוביץ אינו מחייב הערכת סבירות בואו של האוטם בתאריך נקוב, ובשעה מסוימת דווקא. הערכת המומחה הנדרשת לפי המפרט בפסק הדין הינה לסבירות קרות האוטם באותו "פרק זמן" בו הוא אירע למעשה. "אותו פרק זמן" אינו בהכרח אותו יום ואותה שעה מדויקת בה הופיע האוטם למעשה. 25. עיון בתשובות המומחה לשאלות שנשאל בקשר לעיתוי בוא האוטם מעלה, כי אומנם, לפי דעתו של המומחה, "יתכן ולא" היה המערער לוקה באוטם באותה העת שבה לקה בו "אך הוא היה מועד ללקות בהתקף לב בכל עת". המומחה מוסיף ומציין באותו ההקשר כי במקרה הנוכחי חלף פרק זמן ארוך מן המקובל שיכול היה לקשור ישירות אירוע חריג להופעת האוטם. המומחה מציין כי "במקרה של מר מרקוביץ עברו 4 ימים בין האירוע בעבודה...והופעת התקף הלב. מקובל לקשור פרק זמן ישיר של עד כ- 24 שעות, בין קיום אירוע חריג להופעת אוטם בשריר הלב". 26. הנה כי כן , לפי העולה מחוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי, השפעת האירוע בעבודה על בוא האוטם, לרבות על עיתוי בואו, פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמי הסיכון הרבים שקיננו במערער. בשים לב למשקלה של חוות דעת המומחה היועץ הרפואי, שהיא בבחינת אורים ותומים לפני בית הדין, לא מצאנו כי יש בנסיבות העניין הצדקה כלשהיא לסטות ממנה. אף לא מצאנו כי יש מקום למנות מומחה יועץ רפואי נוסף, על מנת שייתן אף הוא חוות דעתו בעניינו של המערער. אשר על כן ונוכח חוות דעתו הברורה והחד משמעית של המומחה סבורים אנו כי דינו של הערעור להידחות. 27. סוף דבר- הערעור נדחה. אין צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודההכרה בהתקף לב כתאונת עבודההתקף לב / אוטם שריר הלב