קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם אי התנגדות לצירוף מסמכים הופכת אותם למסמכים קבילים? מבוא וטיב המחלוקת התובע-תאגיד בנקאי הגיש תביעה בסדר דין מקוצר ובה דרישה לחייב 3 נתבעים בסכומים שונים. הנתבעת מס' 1 חברה בע"מ (להלן-"החברה") היתה בבעלות הנתבעים מס' 2 -3 בני זוג נשואים באותה תקופה. חוב החברה נוצר לכאורה במסגרת פעילותה בחשבון חוזר דביטורי שמספרו 563700/06. חובם של הנתבעים נוצר לכאורה בשל ערבותם לחלק מחובות החברה ובשל יתרת חוב לכאורה בחשבון פרטי- חשבון מס' 131064/14, (לנתבעים היה חשבון פרטי נוסף חשבון מס' 507665/48 שאינו כלול בסכום התביעה). כיום נותרה להכרעה רק המחלוקת שבין התובע לבין הנתבעת מס' 3 (להלן תכונה "הנתבעת"), שכן ההליכים נגד החברה-הנתבעת מס' 1 עוכבו בשל צו פרוק שהוצא נגדה ואילו נגד הנתבע מס' 2 ניתן ביום 3.6.07 פסק דין לתשלום מלוא סכום התביעה בשל העדר התייצבות ואי הגשת תצהירי העדות מטעמו. זה השלב להבהיר כי במהלך הארועים היו הנתבעים מס' 2 ו-3 בני זוג נשואים ולמעשה כשהוגשה בקשה למתן רשות להגן, היא נתמכה בתצהיר הנתבעת בשם כל יתר הנתבעים (בש"א 17658/02). הבקשה למתן רשות להגן נענתה בחיוב ע"י כב' הרשם ביום 23.6.04. תיק זה שנפתח בשנת 2002 מגיע רק עתה לכדי סיום משום ששני הצדדים לא מיהרו-בשום שלב לזרז את קידום ההליכים בתיק, במשך עשרות חודשים נוהלו הליכים מקדמיים ואין המחשה ברורה יותר לאמור לעיל כשנבחן את שלב הסיכומים. ביום 10.9.08 נסתיימה שמיעת העדויות, ביום 2.2.09 הוגשו סיכומי התובע , ביום 23.7.09 הוגשו סיכומי הנתבעת (לאחר אורכות שאושרו לשני הצדדים), ביום 9.8.09 הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובע. במהלך 3 ישיבות העידו 4 עדים, מטעם התובע העידו מר ירון פרץ מי ששימש בהנהלת מרחב חיפה של הבנק וגב' שרית (גואז) גז שעבדה בסניף בו נוהל החשבון, מטעם הנתבעת העידו הנתבעת בעצמה והמומחה מטעמה מר אליעזר לוינגר. טיב המחלוקת בהתאם לתמצית טענות הצדדים מאחר ובין הצדדים מחלוקת גם באשר לחזית המחלוקת ומאחר ומדובר בתביעה בסדר דין מקוצר, בה ניתנה לנתבעת רשות להגן על פי בש"א 17658/02 (תצהיר הנתבעת סומן כ-נ/4), את הגדרת השאלות שבמחלוקת יש לחפש בתצהיר הנתבעת נ/4. על פי תצהיר הנתבעת, לנתבעת שתי טענות הגנה מרכזיות, האחת כפירה בקיום חוב כלפי הבנק והשניה טענה כי בשל לחץ שהופעל מטעם הבנק בעת מימוש שיעבוד על מגרש שנועד להבטיח פרעון החוב, נמכר המגרש במחיר נמוך משווי הריאלי ומכאן שיש להפחית את החוב- במידה והוא קיים בשיעור אותו נזק שגרם לכאורה הבנק בלחצו. טענתה המרכזית הראשונה של הנתבעת הינה טענה לעצם קיום חוב כלפי הבנק, לטענה זו מרכיבים דיונים, ראייתים ולגופו של ענין. הנתבעת טוענת כי בהסתמך על חוות דעת מומחה מטעמה מר אליעזר לוינגר הבנק גרם לחיובי יתר בסכום של 3,824,000 ש"ח ולכן לא נותר לטענתה חוב כלפי הבנק. בנושא זה טוענת הנתבעת כי הבנק הסתיר מסמכים משמעותיים ששוללים ממנו הזכות לדרוש חיוב הנתבעת בסכומים הנתבעים. הנתבעת מוסיפה בסיכומיה וטוענת כי גובה החוב לא הוכח במסמכים קבילים. למען הסדר אבהיר כי לגופו של ענין לא נטענו ע"י הנתבעת בתצהירה טענות ספציפיות בנושא החוב הנתבע ע"י הבנק. אין למשל הבחנה בטיעוניה, בין חוב החברה לחוב הפרטי. הנתבעת לא טוענת ספציפית על עוול שנגרם כלפיה והיא מסתפקת בהפניה כללית לחוות הדעת של מר לוינגר (נ/2) שצורפה לבקשת הרשות להגן, אלא שגם בחוות הדעת לא נטענו טיעונים ספציפיים בין השאר מהנימוק כי הבנק לא המציא מסמכים מהותיים. ניתן להבין כי המומחה (להבדיל מהנתבעת ולכך אתייחס בהמשך) מעלה טענה של הטעיה ונגוד ענינים בעת מתן יעוץ לרכישת נ"ע ותוכניות חסכון. עוד יודגש כי לא המומחה ולא הנתבעת מבהירים באותו שלב, לאיזה משלושת החשבונות הם מתייחסים- חשבון החברה או החשבונות הפרטיים, אך כמובן שיש לנתח את טענות הנתבעת והמומחה מטעמה לגבי כל המרכיבים שפורטו בחוות הדעת (המקורית והמשלימה). באשר למכירת המגרש, הנתבעים שיעבדו מגרש לטובת הבנק, הנתבעת טוענת כי בשל לחץ מטעם הבנק, מומש השעבוד במחיר הנמוך ב-100,000$ משוויו הריאלי של המגרש. גם בנושא זה בחרה הנתבעת שלא לפרט בתצהירה את טענות ההגנה, כגון האם יש להפחית את הסכום מחשבון החברה או מהחשבון הפרטי, או מכל החשבונות לפי יחס מסוים. בסוגיה זו, יש לבחון האם הופעל לחץ על הנתבעת בעת מימוש השעבוד ואם התשובה חיובית האם הוכח גובה הנזק שנגרם בשל אותה מכירה בתנאי לחץ. במהלך המשפט הועלו טענות חדשות ע"י שני הצדדים בנושא מכירת המגרש שהעיקרית בהן היא השאלה האם הוסכם כיצד יחולקו כספי התמורה שיתקבלו ממכירת המגרש, האם חלוקה מוסכמת כטענת הבנק המסתמך על הסכם לכאורה מיום 30.9.01 (נספח כד' לת/1) או שמא כטענת הנתבעת יש לפרוע מכספי התמורה בראש ובראשונה את החוב בחשבון הפרטי. שתי טענות הגנה נוספות שלא אוזכרו כלל בתצהיר הנתבעת נ/4, הועלו במהלך המשפט. הטענה הראשונה הינה טענה באשר לתוקף ערבותה של הנתבעת. הנתבעת מאשרת כי היא חתמה על כתב ערבות לחשבון החברה עד לסכום של 100,000 ש"ח. לטענת הנתבעת מדובר בערבות של "ערב יחיד" שהפכה להיות ערבות בטלה עקב מידע מטעה שנמסר לה בעת החתימה ועקב הפרת חובות הבנק כלפיה כערבה והטענה השניה הינה בנושא משיכות אסורות-הנתבעת טוענת כי הבנק אישר לחברה משיכות אסורות שלא באישורה ויש לטענתה לקזזן מהחובות הנתבעים. עוד יצויין כי לכל אחד מהצדדים טענה באשר לעדים שלא הובאו ע"י הצד השני, הבנק טוען כי על הנתבעת היה להביא לעדות את בעלה- הנתבע מס' 2 ואת רו"ח שפעל לטענת הבנק מולו בשם כל הנתבעים. לטענת הנתבעת, הבנק לא הביא לעדות עדים רלבנטיים מטעם הנהלת הסניף, פקידי בנק ומומחים ותחת זאת הביא לעדות את גב' גז שעבדה בסניף במשך מספר חודשים ואת מר פרץ שלא טיפל כלל בחשבונות. דיון הסתרת מסמכים ע"י הבנק חלק מרכזי בקו הגנתה של הנתבעת, מבוסס על הטענה כי הבנק התחמק מלגלות לה מסמכים תוך הסתרת עצם קיומם, למרות שהיא פעלה ללא לאות לטענתה במשך 5 שנים כדי לנסות ולקבל את המסמכים. היא מלינה על התנהגות הבנק שחייב אותה לשאת ב"הוצאות כבדות" בגין "עמלות" שדרש הבנק ואילצה לשכור שרותי מומחה לבדיקת החשבונות. לאחר ניתוח העדויות ובעיקר המסמכים שהוצגו כחלק מהראיות, שוכנעתי כי כל המסמכים הרלבנטיים נמסרו לנתבעת במהלך ההליכים המקדמיים ולא נפגעה זכותה של הנתבעת לבדוק את הטענות כלפיה לפרטי פרטים. אזכיר כי בהסתמך על טענת הנתבעת והמומחה מטעמה בדבר מסמכים חסרים, ניתנה לה רשות להגן ולאחר שנפתחו בפניה "דלתות בית המשפט" במסגרת הליכים ארוכים וממושכים הציג הבנק רשימה ארוכה של מסמכים-לא תמיד בקצב הראוי, אך בסופו של יום הומצאו לנתבעת כל המסמכים המהותיים, כך למשל צורפו לתצהירי הבנק כל דפי החשבון של שלושת החשבונות למשך כל שנות הפעילות. בהתחשב בתקופה הארוכה אליה מתייחסים טענות הנתבעת, איני סבור כי הבנק התנהג בחוסר תום לב ואיני סבור כי הבנק הסתיר מסמך כל שהוא, למעשה שוכנעתי כי הבנק המציא לנתבעת את כל המסמכים שהיו ברשותו. אבהיר כי בתחילת הדרך היה מקום לטענות הנתבעת והיא היתה זכאית לקבלת רשות להגן ולקבל את כל המסמכים הרלבנטיים, אלא שהתובעת "ננעלה" בעמדה זו, גם לאחר שהוצגו בפניה מסמכים רבים ולמעשה כל המסמכים החשובים. מסיבות שאינן ברורות, בחרה הנתבעת שלא לשנות את כתב הגנתה-דהיינו התצהיר התומך בבקשת הרשות להגן ולהותירו כללי, נעדר פרטים כשהיא "נאחזת" בטענה העיקרית "המסמכים החסרים" טענה שאיבדה מערכה לאחר המצאת כל המסמכים שהיו בידי הבנק. בדרך זו השאירה הנתבעת את קו ההגנה מטעמה עמום. טענות הנתבעת בדבר הסתרת מסמכים, לא הוכחו ואין הן מבוססות על ראיות אלא על השערות או ציפיות של הנתבעת. אבהיר כי כל "המסמכים החסרים" שנותרו כ"חסרים" לטענת הנתבעת כיום, אינם מסמכים שהיא יודעת על קיומם, אלא היא מניחה כי הם צריכים להיות קיימים. הנחה שאינה מספקת כדי להרים את נטל הראיה למי שטוען טענה מסוג זה. אדגיש כי אין לנתבעת טענה לחשיפת מסמך מסוים שהיא יודעת על קיומו מידיעה אישית וגם אין לנתבעת טענה על הסתרת פרוטוקול ישיבה בה הנתבעת השתתפה או כי היא יודעת מידיעה אישית כי היא התקיימה, הנתבעת מניחה הנחות שלא הוכחו ומסיקה מהן מסקנות. כך למשל מניחה הנתבעת מקריאת סיכום פגישה מיום 1.1.01 (נספח ה' לת/1) כי הפגישה נערכה בהמשך לפגישה קודמת והיא מחזקת את הנחותיה בחקירה תאורטית שנחקרו עדי התביעה בנושא. אכן בפרוטוקול הדיון מיום 1.1.01 (נספח ה' לת/1) מוזכרת ישיבה קודמת, בה הגיעו שני הצדדים לסיכום. הבנק הציג פרוטוקול ישיבה קודמת שנערכה ביום 11.10.00 (נספח ג' לת/1) שבה הגיעו הצדדים לסיכום ולפיו המגרש ישועבד. אין כל מניעה לראות את ישיבת 11.10.00 כישיבה הקודמת המוזכרת בישיבת 1.1.01. חשוב לראות כי בשתי הישיבות השתתפה הנתבעת, במקום להניח הנחות מקריאת פרוטוקול ולהאשים הבנק בהאשמות כבדות בדבר הסתרת פרוטוקול ישיבה אחרת שקוימה לכאורה בין אותן שתי ישיבות, היה על הנתבעת להתכבד ולנקוב במפורש מתי קוימה "הישיבה המוסתרת" ומה היה תוכנה ואם אין לנתבעת מידע על קיומה והיא רק מניחה כי היתה ישיבה כזו, עליה להסתפק במידע שהוצג ע"י הבנק, מידע ששוכנעתי שניתן בתום לב. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הבנק לא הציג מסמכים המתייחסים להליך המשא ומתן ה"ממושך" כטענתו, היא מפנה לחוסר במסמכים הבאים: תשובת רו"ח שטיין שאמורה היתה להנתן תוך 24 שעות (לפי סיפא לנספח כג') ומסמכים שלכאורה הוחלפו בין הצדדים בין התאריכים 15.4.01 - 30.9.01. אמנם הבנק לא הציג פרוטוקול ישיבות מיום 15.4.01 ועד 30.9.01 (נספחים ז', ח' לת/1), אך המסקנה אליה מובילה הנתבעת כי הועלמו מסמכים מאותם 6 חודשים אינה המסקנה היחידה האפשרית. אזכיר כי הנתבעת היתה מעורבת באופן ישיר באותם שלבים במגעים עם הבנק, לו היתה טוענת הנתבעת כי היא נכחה בפגישה בחודש יולי 2001 למשל שהוסתרה, ניתן היה להתייחס לטענה ברצינות, אך הנתבעת אינה טוענת לקיום פגישות באותם חודשים ולכן טענתה סתמית. העובדה כי הובטחה תשובת רו"ח שטיין תוך 24 שעות, אינה מחייבת כי ניתנה תשובה בכתב במועד המובטח, אם בכלל. אשוב ואדגיש כי הנתבעת אינה צד זר שמתבקש להביע דעתו על סמך מסמכים, כמו למשל דרך פעולת מומחה, הנתבעת היתה צד ישיר לפעילות הנתבעים מול הבנק והיא ידעה או יכולה היתה לדעת על כל פעולה שהתבצעה ואם היתה פעולה שכזו שלא תועדה, היה על הנתבעת להצביע עליה במפורש. במאמר מוסגר אבהיר כי הבנק עורך סיכומי פגישה, אשר הוצגו כחלק מראיותיו. אני מניח כי הנתבעת בתום כל פגישה ערכה לעצמה תיעוד של המתרחש ולא היתה כל מניעה כי היא תציג את גרסתה לתוכן אותן פגישות, כפי שבוודאי רשמה "בזמן אמת". חיזוק לכך הנני מוצא בעדות המומחה מטעם הנתבעת מר לוינגר כמתואר בעמ' 84 המסביר כי לשני הנתבעים היו מסמכים רבים משלהם: "ת. ...שניהם באו למשרד ביחד עם קלסר מלא מסמכים..... ש. אותו קלסר שהם הביאו בפניך, זה מסמכים שהם הביאו מהבית או מסמכים שהם שמרו? ת. אני מניח מסמכים שהיו להם בבית. המסמכים היו עוד בטרם הוגשו בקשות לבנק להמציא מסמכים". משמע לנתבעת היו מסמכים רבים שנשמרו אצל הנתבעים עוד לפני הגשת התביעה, אף אחד ממסמכים אלו לא הוצג מטעמה או כדבריה בעמ' 9 שורה 25 "אני לא סיפקתי מסמכים כל המסמכים סופקו על ידי הבנק". לסיכום- בסופו של יום ניתן לקבוע כי עד לשלב הגשת תצהירי הנתבעת, נמסרו לנתבעת כל המסמכים הרלבנטיים לניהול הגנתה, הבנק פעל בתום לב ושוכנעתי בהתאם לעדויות ולהליכים המקדמים כי הבנק הציג את כל המסמכים שברשותו. צר לי שהנתבעת לא השכילה לעצור בשלב מסוים ולאחר קבלת כל המסמכים שנמסרו לה, לעשות רביזיה בטענות ההגנה שלה ולתקן את כתב ההגנה כך שיעמיד את כל הנקודות האמיתיות שבמחלוקת להכרעה, בשל דרך זו נוהל המשפט שהנתבעת משאירה את גרסת ההגנה מטעמה כגרסה מעורפלת ונעדרת פרטים. כך למשל כאשר נתבע טוען לטענות הטעיה, חובה עליו לפרט מי הטעה אותו וכיצד. כאשר בסיכומיה טוענת הנתבעת טענת התנית שירות בשירות (המהווה כידוע גם עבירה פלילית) או טענת יעוץ רשלני בעת רכישת נ"ע, חובה היה עליה לטעון טענות אלו בכתב הגנתה ולפרט פרטי פרטים בקשר לטענות חמורות אלו. הנתבעת בחרה להשאיר את תצהירה נ/4 שנחתם ביום 14.11.02 עם אותן טענות, גם בשנת 2008 וגם לאחר שנמסרו לעיונה מאות מסמכים, התנהגות שמשפיעה משמעותית על משקלן של הטענות. הרחבת חזית זה השלב לעבור ולבחון טענות הבנק בדבר הרחבת חזית בשלב הבאת הראיות. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן הנתמכת בתצהיר הנתבעת. משניתנה רשות להגן, הפכה הבקשה לכתב הגנתם של הנתבעים. בשלב שמיעת העדויות נעשה שינוי מהותי מבחינת הנתבעת שלא מצא ביטוי בשינוי מתאים בדרך של תיקון כתב ההגנה. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי לא הוסיפה עובדות אלא טענה "למשמעותן המשפטית, פרשנית וחשבונאית בלבד". היא מוסיפה כי מאחר וניתנה לה רשות להגן בין היתר עקב אי המצאת מסמכי הבנק ולפיכך כוללת החזית את כלל הטענות העולות ממסמכי הבנק. טענה זו אינה מקובלת עליי, טענה כי הנתבעת לא חתמה על ערבות כדין, יש לטעון במפורש כחלק מכתב ההגנה ולפרט לפרטי פרטים היכן נפל הפגם בחתימה, טענה כי הבנק אישר משיכות סכומים מהחשבון ללא הסכמתה, אף היא טענה עובדתית המחייבת אזכור במפורש בכתב ההגנה של כל סכום וסכום. כתב ההגנה של כל הנתבעים התבסס על תצהירה הראשון של הנתבעת נ/4, שהוגש ביום 17.11.02, במשך שנים קיבלה הנתבעת מסמכים במהלך ההליכים המקדמיים, שחייבו עדכון טענות ההגנה וחיזוק לכך ניתן למצוא בהתנהגות הנתבעת שבשלב מסויים הגישה חוות דעת משלימה של המומחה מטעמה. משגילתה למשל הנתבעת קיומו של צורך להגיש חוות דעת משלימה הכוללת טענות חדשות שנתגלו לה לטענתה לאחר גילוי המסמכים, חובה היה עליה לבקש לתקן את כתב ההגנה מטעמה התוחם את המסגרת הדיונית ומשלא עשתה כן אין היא רשאית להעלות טענות הגנה חדשות בשלב הבאת הראיות אלא אם כן ניתנה הסכמה מטעם הבנק להרחבת החזית והבנק התנגד לאורך כל הדרך להעלאת טעות חדשות אלו, (ר' למשל בש"א 19108/06) ולכן דין טענותיה החדשות הנ"ל של הנתבעת להדחות בשל הרחבת החזית. למעלה מן הצורך אבהיר כי גם לגופו של ענין לא הוכחו טענות הנתבעת בנושאים אלו. באשר למשיכות מהחשבון שלא בהסכמת הנתבעת- לטענת הנתבעת, הבנק איפשר לנתבע מס' 2 למשוך 190,000 ש"ח מהחשבון והבנק קיים פגישות עימו ללא נוכחות הנתבעת, היא מפנה לטבלות מס' 2-3 שצורפו לחוות הדעת המשלימה. הבעיה בגרסת הנתבעת שהועלתה כאמור בשלב מאוחר, היא העובדה כי הנתבעת אינה יודעת אם אכן לא נתנה אישור לאותן משיכות. היא העידה כי היא לא זוכרת אם נתנה אישור, חוסר זכרון אינו מקנה זכות לביטול הפעולות ואזכיר כי אין מחלוקת שבשלב זה קיבלה הנתבעת את נושא הנהול לידיה וחזקה עליה כי עקבה אחר הפעולות בחשבון ולו היתה נתקלת בפעולה לא מוכרת היתה מבררת ומודיעה עמדתה. אין מחלוקת אף אחת מהמשיכות מהחשבון לא זכתה להתנגדות מצד הנתבעת בזמן התרחשותה אלא רק שנים לאחר מכן ואף זאת מבלי להצביע בתצהירה על פעולה מסוימת שאינה תקינה. למומחה מר לוינגר לא היו תשובות טובות יותר מתשובות הנתבעת בנושא זה, (ר' עמ' 98). באשר לקשר הישיר בין הנתבע מס' 2 לבין הבנק, על פי המסמכים ניתן להסיק כי הפגישה היחידה שנעשתה עם בעלה הנתבע מס' 2 -פגישה מיום 19.2.01 (נספח ו' לת/1 נספח כא' לת/2)- היתה בשתוף פעולה של הנתבעת שזמן קצר לאחר מכן קידמה את הדרישות שעלו באותה פגישה, (ר' למשל מכתב הנתבעת מיום 22.2.01 נספח כב' לת/2). ביום 19.2.01 נערכה פגישה בין נציגת הבנק לבין הנתבע מס' 2, לכך אוסיף כי טענותיה המאוחרות של הנתבעת אינן מתיישבות עם עדותה והתנהגותה לפיה נתנה לבעלה יפוי כח לחתום בשמה על הסכם מכירת המגרש לצד ג' והרשתה לו לממש בעצמו את הנכס, הניסיון לייחס את הסכסוך המשפחתי שנוצר בין הנתבעת לבעלה, לאחר הגשת התביעה, אינו מתיישב עם העדויות ועם התנהגות הנתבעת שהתגוננה בשם כל הנתבעים ולא מצאה כל נגוד אינטרסים בעת הגשת בקשת הרשות להגן. ערבות הנתבעת- האם פגומה ובטלה כטענתה? הנתבעת טוענת כי בעת החתימה נאמר לה ע"י עובדי הבנק ובעלה הנתבע מס' 2 כי החברה מתנהלת יפה ופורעת את כל חובותיה כסדרה. היא טוענת כי הבנק לא סיפר לה כי במועד החתימה, חובות החברה עמדו על 580,000 ש"ח (נ/1) וכי החברה פיגרה בתשלומיה 8 פעמים כפי שניתח המומחה מר לוינגר, (טבלה 5 לחוות דעתו). על פי המסמכים, ביום 14.2.99 חתמה הנתבעת על כתב הערבות, (נספח ח1' לת/2). באותו מועד לא היה חשבון החברה בפיגור על פי דפי החשבון. כפי שציין ב"כ הבנק בסעיף 146 לסיכומיו כאשר קיים פיגור ניתן לדעת על קיומו לפי כיתוב בתחתית דף החשבון, נכון למועד החתימה על כתב הערבות לא מופיעה בדף חשבון 1/1999 כל אינדיקציה לקיום פיגור שכן לא היה פיגור באותו מועד ולמעשה מעדות הנתבעת כמתואר בעמ' 25 הסתבר כי טענתה בנושא זה אינה מבוססת בנתונים. אך יותר מהכל חשוב לראות כי לאחר שנכנסה הנתבעת "לתמונה" וקיבלה לידיה את ניהול הענינים, היא הצהירה מפורשות כי היא מגבה בערבותה את חוב בעלה וחוב החברה. ר' למשל ישיבת 11.10.00 (נספח יח') בסיכומה נרשם כי הנתבעת החליטה להדק את השליטה על פעילות החברה והיא ביקשה "כל פעילות/שיחות/תזרימי מזומנים יתבצעו דרכי בלבד והיא מוסיפה "את חובות בעלי יוסי בלוטרייך אגבה בחתימת ערבותי ואני עומדת מאחוריו הן בהזרמה הכספית, הן בישיבתי בחברה, ע"ח זמן עבודתי בעבודה הקיימת והן בהזרמה הכספית אשר עתידה להתבצע". ביום 1.1.01 נפגשו שוב הצדדים וגם הפעם מאשרת הנתבעת את קיום חובות בחשבונות הפרטיים ובחשבון החברה והיא מודה באופן אישי כי היא עומדת מאחורי החוב של החברה והחוב הפרטי (נספח ה' לת/1). הנתבעת לא הוטעתה ע"י הבנק היא חתמה מרצון על ערבותה וכמי שניהלה בפועל את החברה משלב מסויים, היא ידעה היטב את מצבה ואף חזרה באותו שלב על התחייבותה כערבה לחובות. למעשה הנתבעת לא חשבה בעת הגשת הגנתה כי נפל פגם בערבות ואפנה לעדות מר לוינגר כמתואר בעמ' 84: "ש. אני אומר לך כשאורנה ובעלה באו בהתחלה, לא נאמר מילה וחצי מילה על תקינות הערבות שלה, זה גם לא עלה בתצהירה הראשון וגם לא בחוות הדעת, ואנחנו גם התנגדנו גם לטענה של הרחבת חזית. אז אולי לא אמרה את זה בהתחלה? ת. יכול להיות שהיא לא אמרה את זה בהתחלה...". לאור האמור מתייתר הצורך לדון בשאלת מעמדה של הנתבעת, כערב יחיד כמתואר בכתב הערבות (נספח ח'1 לת/2) ובהודעה (נספח ח2' לת/2). גם אם נכונות טענות הנתבעת, היא לא העלתה טענה כלשהי בכתב הגנתה בנושא, היא חזרה על הסכמתה לערוב גם לחוב החברה ועליה לקיים את התחייבותה. גובה החוב כתב התביעה- כמו גם תצהיר גב' שרית גז שנועד להוכיח את סכום התביעה, כולל יתרת חוב בשתי חשבונות, חשבון החברה-חשבון מס' 563700/76 וחשבון פרטי-חשבון מס' 131064/14. בגין כל חשבון יש לטענת הבנק 3 מרכיבי חוב, יתרת חוב בחשבון עצמו, יתרת חוב בגין יתרת אשראי=הלוואה ויתרת חוב פיגורים בגין אותו אשראי. באשר ליתרת חוב בחשבון עצמו, הבנק הגיש -ללא התנגדות הנתבעת-את כל דפי החשבון בשתי החשבונות לרבות דפי החשבון נכון ליום הגשת התביעה ולכן ניתן לראות כי נכון ליום 7.7.02 עמד חשבון החברה ביתרת חובה של 4,989 ש"ח (דף מספר 1/2002 בנספח כז') והחשבון הפרטי היה ביתרת חובה של 32,769 ש"ח, (דף חשבון 2/2002 נספח כז). כך שמרכיבים אלו הוכחו ע"י הבנק מעצם הגשת המסמכים ללא התנגדות. (במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת התנגדה גם לנספח י' אך מסמך זהה מופיע בדפי החשבון דף מספר 2/2002 נספח כז' שהוגש בהסכמה ולכן אתעלם מהתנגדות לנספח זה). בכפוף לטענות הקזוז מצד הנתבעת, הוכח כי על הנתבעת לשלם את שני הסכומים הנ"ל, האחד מכח ערבותה לחוב החברה והשני מכח היותה בעלת החשבון הפרטי. לסכומים מתווספת ריבית כמתואר בתנאי החשבון ובסיכומי הבנק-סעיף 3. השאלה העיקרית והינה שאלה מתחום דיני הראיות, היא האם הוכיח הבנק מהו גובה החוב בגין שתי בקשות האשראי, של החברה והנתבעת. אין מחלוקת כי ביום 22.4.98 נתן הבנק לחברה אשראי(-הלוואה) בשיעור של 307,600 ש"ח, (נספח ג' לת/2) וניתן לראות כי בפועל זוכה החשבון של החברה בסכום הנ"ל (דף מספר 3/98 בנספח כז') אלא שהשאלה היא מה היתה יתרת החוב בגין אותו אשראי ומה היתה יתרת הפיגורים, נכון ליום הגשתץ התביעה. חשוב לראות כי למרות זכותו החוזית של הבנק להעמיד את יתרת ההלוואה שלא נפרעה, לפרעון מיידי בדרך של יצירת יתרת חובה מתאימה בחשבון החברה, הבנק בחר לנהל את התחשבנות ההלוואה בנפרד וביום הגשת התביעה הוא הגיש פרוט יתרת החובה בגין אותה הלוואה בדף חשבון נספח ה', נספח שלהגשתו התנהגה הנתבעת. כך נהג הבנק גם לגבי אשראי (=הלוואה) שניתנה לחשבון הפרטי. אין מחלוקת כי ביום 16.10.01 העמיד הבנק לנתבעת ולבעלה אשראי בגובה 230,275 ש"ח, (נספח יא' לת/2 הנתבעת מודה בחתימה על המסמך עמ' 8 שורה 13). סכום ההלוואה הוזרם לזכות החשבון הפרטי (דף 6/2002 נספח כז'). גם הפעם משלא הוחזרה ההלוואה במלואה, לא העמיד הבנק את ההלוואה לפרעון מיידי אלא ניהל את ההתחשבנות בגין יתרת החוב בנפרד והציג בעת הגשת התביעה את יתרת החובה בגין אותה הלוואה בנספח יב' לת/2, נספח להגשתו התנגדה הנתבעת. אמור מעתה, הבנק הוכיח את יתרת החובה בשתי החשבונות, על גובה יתרת החובה לשתי ההלוואות לא ניתן ללמוד מעיון בדפי החשבון ולהגשת נספחי ה' ו-יב' התנגדה הנתבעת (סעיף 28 לסיכומיה) ולכן נשאלת השאלה האם נספחי ה', ו-יב' קבילים ואם התשובה שלילית האם הוכיח הבנק את יתרת החובה בדרך אחרת. באשר לשאלת הקבילות, לטענת הבנק עצם צרוף הנספחים לכתב התביעה או לתצהירים מבלי שהנתבעת התנגדה באותו שלב לקבילתם, הפכה אותם לקבילים. טענה זו לא ניתן לקבל, צרוף מסמך לכתב התביעה או לתצהיר העדות הראשית, מצביע רק על הצהרת כוונות, לפיה הבנק עומד להגיש את אותו מסמך כראיה מטעמו. מבחן הקבילות נכנס לפעולה רק במועד הבאת הראיות, רק משמבקש בעל דין להגיש באמצעות עד מטעמו מעל דוכן העדים את המסמך, ניתן לדעת האם יוגש המסמך כראיה, בין השאר לאור עמדת הצד שכנגד. הנתבעת לא היתה חייבת להגיד דבר עד להגעת גב' גז לעדות ומשביקש הבנק להגיש באמצעות גב' גז בפתח עדותה מסמכים שאמנם צורפו לתצהירה, אך אינם מוכרים לה, לא נערכו על ידה וגם לא נחתמו על ידה, היתה זכאית הנתבעת להתנגד באותו שלב להגשת מסמכים, ה' ויב'. הציטוט שמצטט ב"כ הבנק בסעיף 148 לסיכומיו מפסק דין יאנג אלום, אינו מועיל לבנק שכן שם הוגשו נספחי התצהיר ללא התנגדות ואילו במקרה שבפניי, התנגד ב"כ הנתבעת ובמועד להגשת נספחים אלו. יתר פסקי הדין באותו סעיף מתייחסים למסמך המהווה רשומה מוסדית, אלא שבמקרה שבפניי לא הוכחו התנאים הופכים מסמך לרשומה מוסדית כמפורט בסעיף 36 לפקודת הראיות. אדגיש כי אין במקרה זה טענה נגד דפי החשבון השוטפים כפי שתואר באותם פסקי דין, אלא התנגדות לדף יתרת חשבון הלוואה שמציג רק את "השורה האחרונה" ללא רקע והסבר כיצד נוצר תוכנו ומבלי שמוכח כי מדובר ברשומה מוסדית. לבנק יש פתרון פשוט למקרה שכזה, פתרון שיצר המחוקק במסגרת האפשרות להגשת ראיות מוסדיות אלא שמסיבות שאינן מובנות בחר הבנק- להתעלם מהוראות סעיף 36 לפקודת הראיות, להתעלם מהתנגדות הנתבעת ולהמשיך בנהול המשפט כאילו טענת הנתבעת חסרת משקל ולא כך הדבר. זה השלב להזכיר כי בעבר, עד שנת 1995 ניתן לרשומה בנקאית מעמד מיוחד, ר' הדיון בנושא בפסק דינו של כב' הש' שמגר בע"א 5293/90 - בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ (פ"ד מז(3), 240), אלא משתוקנה פקודת הראיות ונקבעו תנאים הכרחיים לקיומה של רשומה מוסדית, חובה על הבנק להוכיח התקיימות תנאי סעיף 36 על מנת לזכות בעדיפות הראיתית שמקנה המחוקק לרשומה מוסדית, (במאמר מוסגר אציין כי בע"ש (ירושלים) 195/97 - היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי תק-מח 2004(2), 5364 נקבע כי סעיף הקובע כי ספרי הבנק מהווים ראיה לכאורה, הוא סעיף מקפח בחוזה אחיד, הלכה זו הינה הלכה ראויה בעיניי, אלא שהבנק לא הציג את ספריו בנושא האשראי ולכן לא עמדה ההלכה במבחן בתיק זה). הבנק לא ניסה כלל להביא ראיות באשר לקיום תנאי רשומה מוסדית ולכן צודקת הנתבעת בטענתה כי לא הוכח שדפי חשבון בענין יתרת ההלוואות (נספחים ה' ויב') הם רשומה מוסדית כהגדרתה בסעיף 36 לפקודת הראיות. הבנק משום מה מבסס סיכומיו על פסק דין שאול רחמים הנ"ל, או על פסקי דין שאיזכרו אותו, ר' למשל סעיף 7 לסיכומי התשובה, תוך התעלמות כי פסק הדין הנ"ל מתייחס לסעיף בנושא רשומה בנקאית שבוטל בפקודת הראיות. גם בנק כבעל הדין הרוצה להנות מהחזקה שהעניק המחוקק, בדבר אמיתות תוכנה של רשומה מוסדית, חייב להתכבד ולהוכיח כי מתקיימים התנאים הקבועים באותו סעיף ואבהיר כי לא קיימת חזקה כי כל מסמך בנקאי הוא רשומה מוסדית, במיוחד שהמחלוקת הינה באשר ליתרת חובה בגין הלוואה, שנוהלה בחשבון נפרד ומדפי החשבון שהוגשו בהסכמה לא ניתן לדעת מה היתה אותה יתרה. מובן מאליו כי אין באמור לעיל כדי לשלול מהבנק את זכותו להוכיח טענותיו כבעל דין רגיל, גם ללא "קיצורי דרך" כרשומה מוסדית. על מנת להוכיח קבילות נספחים ה', ו-יב', היה על הבנק להביא לעדות עד שבדק את אמיתות תוכנם על פי ספרי הבנק. הגב' גז לא יכולה היתה לעשות כן, לכל היותר היא עשתה פעולה טכנית של הוצאת דף ממחשב, אך בכך לא די. הבנק אפילו לא טרח להחתים את המסמכים ע"י מורשה חתימה שבדק את נכונות המסמך, (לא די בחותמת הבנק, שיכולה להעיד כי מדובר במסמך בנקאי, אך בהעדר חתימת אורגן של הבנק, המזדהה בשמו והמאפשר חקירתו, לא הופך המסמך לקביל). הבנק בחר להביא את העדה הלא נכונה לשם הוכחת גובה החוב ולכן עליו להסתפק ביתרת החוב המופיעה בדפי החשבון. זה השלב להבהיר כי עדויות עדי הבנק מר פרץ וגב' גז באשר לישיבות בהם השתתפו הינן עדויות אמינות בעיניי, אך באשר לגובה החוב אין הם יכולים לסייע לבנק- בדרך הראייתית בה בחר ולא ניתן היה לחקור אותם חקירה נגדית באשר למידע שאינו בידיעתם, גב' גז עבדה בסניף מפברואר 2000 ועד 11/2000, (עמ' 57, 58) תקופה בה לא ניתנו ההלוואות ולא היו טענות בקשר לאי פרעונן. במאמר מוסגר אציין כי אי הבאת הנתבע מס' 2 כעד מטעם הנתבעת אינו יכול לפעול לחובתה שכן היא נקלע לסכסוך עימו שהוביל להליכי גירושין. בטרם סיום אבהיר כי הבנק בסעיף 5 לסיכומי התשובה מציין בהדגשה כי את סכומי החוב המפורטים ניתן למצוא בדפי החשבון שצורפו כנספח כז'. את יתרת החובה בחשבון החח"ד והחש"ק אכן ניתן למצוא בדפי החשבון, את יתרת ההלוואה וריבית הפגורים לגבי כל אחד מהחשבונות לא מצאתי באותם דפי חשבון ולכן טענה זו נדחית על ידי. ניתן לקבוע כי ההיפך הוא הנכון, דפי התפתחות יתרת חוב ההלוואה לא נשלחו באופן שוטף לנתבעים-למצער לא נטען כך וגם לא הוצגו דפי החשבון בנושא ולכן דווקא לגבי חוב זה שמבחינת גודלו הוא העיקר, היה על הבנק "להתאמץ" ולהציג מסמך ובו פרוט יתרת האשראי באמצעות עד שבדק את הסכום ויכול לעמוד במבחן החקירה הנגדית, שני העדים מטעם הבנק לא ידעו דבר על גובה החובות שנוצרו בגין ההלוואות ועל דרך חישובם. לסיכום- הבנק הוכיח כי יתרת חוב החברה בחשבון 563700/76 עמדה על 4,989 ש"ח וכי יתרת החוב בחשבון הפרטי 131064/14 עמדה על 32,769 ש"ח. כל הסכומים הם נכון ליום 7.7.02 סמוך למועד הגשת התביעה. האם יש להפחית מסכום יתרת החובה סכומים כטענת המומחה מר לוינגר הנתבעת טוענת כי החשבונות חויבו חיובים ביתר והיא מבקשת להפחית מסכום התביעה, סכום של 3,824,000 ש"ח. הנתבעת מבססת טענותיה על שתי חוות דעת שהוגשו ע"י המומחה מטעמה, מר אליעזר לוינגר, הבנק לא הגיש חוות דעת נגדית. לאחר ניתוח עדותו של מר לוינגר הגעתי למסקנה כי לא ניתן לבסס על מימצאיו דבר, העד אינו מומחה לתחום בו ניתנה חוות הדעת-כלכלה או חשבונאות והיותו מוסמך לארכיטקטורה ובנין ערים לא בדיוק מסייעת לניתוח דפי חשבון. הבעיתיות בעדותו של מר לוינגר נתגלתה מיד עם תחילת החקירה הנגדית. בתחילת הדרך -בשלב הגשת בקשת רשות להגן הגיש המומחה חוות דעת, נ/2. בחלוף 4 שנים בשלב הצגת הראיות הוגשה חוות דעת שכונתה חוות דעת משלימה נ/3 ומהאמור בפתח נ/3 עולה כי היא מהווה המשך לנ/2. בחקירתו הנגדית כמתואר בעמ' 80, טען בתחילה מר לוינגר כי שתי חוות הדעת משלימות זה את זה ומיד באותו משפט טען כי חוות הדעת נ/3 מחליפה את נ/2. (תמוה בעיני אם זה המצב מדוע הדבר לא נכתב במפורש בחוות הדעת ותמוה לא פחות מדוע הוגשה כראיה חוות הדעת נ/2 אם היא הוחלפה באחרת). למעשה כפי שיפורט להלן מר לוינגר הכין חוות דעת תאורטית, בה הוצב החץ במקום שנבחר על ידו ומסביבו הוא צייר את עיגול המטרה, כשאין כל קשר בין השערותיו של מר לוינגר לבין העובדות. המומחה פועל בשיטה של חישובים מקורבים, לא לפי רבעון בנקאי, לכן לא במקרה לא בדק מר לוינגר למשל את הנתונים ההכרחיים לבחינת התנית שירות בשירות, כפי שיפורט להלן. לעובדות לא היתה כל משמעות בעיניו, העיקר היה להציג מסקנות. תשובותיו של מר לוינגר היו כלליות, חישובים שלכאורה נעשו לא הוצגו (ר' עדותו בעמ' 92,93 באשר לחישוב שאם נעשה, הוא לא הוצג) או כדבריו "אני מסביר כי ביצענו את החישוב וראינו שהתוצאה זניחה ביותר כמה מאות שקלים לכל היותר וויתרנו עליה". על מנת להמחיש עד כמה העד לא השיב לשאלות בצורה ענינית אפנה לעדותו כמתואר בעמ' 94: "ש. אתה אמרת קודם שלא ביטלתם אף אשראי מהטבלה, אתה גם אמרת שלא מצאתם אף הסכם הלוואה. עכשיו אתה אומר שיש הלוואה שאתה רואה פתאום שכן ביטלתם אותם ואולי כן יש הסכם הלוואה. האם אתם ביטלתם את האשראים שניתנו, או שלא ביטלתם? ת. מתוך כל ההלואות שמפורטות בטבלה 6, בוטלה בהרצה רק הלוואה שמספרה 9 בשורה 9 על סך 50,000 ₪, זו הלוואה יחידה שביטלנו מתוך ההלואות שמפורטות בטבלה 6 אבל ביטלנו הלוואות אחרות שהן מפורטות כולן בנספח 13. ש. אתם ביטלתם את ההלואה מספר 9 כי איתרתם את הסכם ההלואה? ת. כן אבל לא רק. ש. אתה יכול להציג את הסכם ההלואה? ת. אני מניח אני רק צריך להסתכל. אני לא יכול לענות כרגע בוודאות, האם ביטלנו אותה כי היה לנו זיהוי וודאי שנשען על הסכם ההלואה או על מסמך אחר". מר לוינגר מעלה בחוות דעתו 3 טענות מרכזיות, התנית שירות בשירות, אילוץ בפתיחת תוכניות חסכון ויעוץ רשלני בעת רכישת ניירות ערך, מיותר לציין כי לא מדובר בדיון תאורטי. אם הנתבעת טוענת כי הוטעתה, או הופעל עליה לחץ, היא חייבת לטעון טענות אלו במפורש בתצהירה ולהבהיר מי הפעיל לחץ ומתי, כך גם לגבי יעוץ רשלני. אין ביטוי לטענות אלו בתצהיר הנתבעת ודי בכך כדי להשמיט הבסיס לחוות דעתו של מר לוינגר, מיותר לציין כי אם הופעל לחץ על בעלה של הנתבעת, אין היא יכולה להעיד במקומו. יובהר כי לראשונה במהלך העדויות הסתבר כי מר לוינגר מתייחס רק לפגמים בחשבונות הפרטיים, ביטוי לכך לא מצאתי בחוות הדעת. התנית שירות בשירות/תוכניות חסכון גם אם נבחן כל טענה לגופה נגלה כי טענות הנתבעת לא מבוססות בעובדות. סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, קובע: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". כב' הש' מצא בע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נגד בנק לאומי לישראל קבע "אין ספק כי חייבת להתקיים "קורלציה", מיתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות ((ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, בעמ' 586...ודוק: סמיכות זמנים בין מועדי פתיחתן של תכניות חיסכון לבין מועדי הענקת האשראי עשויה אמנם להעיד, באורח נסיבתי, שהבנק אכן התנה את הענקת האשראי בפתיחתן של התכניות. אך נראה כי לרוב יידרש הלקוח להוכיח גם "מידת התאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי" (דברי השופט לוי, בפרשת סריגי ציביאק, בעמ' 512). זאת ועוד: ככלל, על דבר קיומו של מיתאם ראוי לבית-המשפט ללמוד מראיות אובייקטיוויות, שהנטל להביאן רובץ על שכמו של הטוען לקיום התניה אסורה. כדברי השופט אנגלרד בפרשת בוני התיכון". מיותר לציין כי על הטוען טענות אלו להציג את גובה הסכומים הן באשר לתוכניות החסכון והן באשר לשירות האחר כגון הגדלת מסגרת אשראי ואם יש טענה לפתיחת תוכניות חסכון תחת אילוץ, כפיה והטעיה יש להראות ספיציפית כי אכן כך הדבר. בתצהיר העדות הראשית של הנתבעת אין אזכור לתוכניות חסכון, לנסיבות הטעיה, כפיה או התנייה, מהו גובה האשראי שביקשה ומהן התוכניות שנפתחו עקב כך, למעשה הנתבעת אישרה בעדותה כי לא היתה מעורבת כלל באותו שלב בנהול החשבון, (ר' עדותה במהלך הדיון בבקשת מתן רשות להגן, דיון מיום 24.3.03 עמ' 5 ועדותה בעמ' 21) ובכך הפכה לטענת הגנה זו לחסרת ערך. גם מר לוינגר בעדותו כמתואר בעמ' 86 השמיט את הבסיס לטענה בדבר התנית שירות בשירות: "ש. לא מצאת לנכון לבדוק אם במועד פתיחת תוכניות החיסכון, מסגרת האשראי בחשבון החברה עלתה והאם מצאת עליות כאלה ואם כן תראה לי? ת. בשלב שבו ערכתי את חוות הדעת המשלימה, לא בדקתי אם היו שינוים במסגרת האשראי של החברה, הקשורים לפתיחת תוכניות החיסכון. אם לא בדקתי אז כמובן שלא מצאתי. ש. האם אתה בדקת כי מסגרת האשראי במועד פתיחת תוכנית החיסכון או פיקדונות בחשבון הרלוונטי, עלתה ביום הפתיחה? ת. במסגרות האשראי לא ראינו שינויים. ראינו העמדת הלוואות ספציפיות ואני מפנה לטבלה 6 בחוות דעתי המשלימה, סעיף 52". הכיצד ניתן לטעון טענה כי שירות אחד הותנה בשירות אחר, שרק מתן שירות אחד נבדק ולא נבדק כלל אם כנגדו ניתנה מסגרת אשראי כל שהיא. לכך אוסיף כי אם רוצה הנתבעת להציג את נזקיה ולטעון לגובה החוב, ללא תוכנית החסכון שנכפתה עליה לכאורה, עליה להשיב המצב לקדמותו גם באשר למסגרת האשראי שניתנה לה ולא היתה ניתנת לכאורה ללא אותה תוכנית חסכון. מר לוינגר בחר לעשות חישוב באופן חד צדדי כמתואר בעמ' 88, שאינו יכול לשקף את גובה החוב האמיתי: "ש. כשאתה ביטלת את תוכניות החיסכון בשיחזור, האם במסגרת אותו שיחזור ביטלת גם את האשראי שניתן לשיטתך תמורתן? ת. לא ביטלתי את האשראי שניתן מאחר ולביטול אותן הלוואות אין השפעה ממשית. יש השפעה זניחה ביותר על התוצאה החישובית". לפי התרשמותי הסיבה היא לדרך פעולתו החד צדדית של מר לוינגר, היא שלא היה שירות שהותנה בשירות והמומחה הסתפק בהרצת תוכנות במחשב בלי קשר בין הנתונים המוזנים על ידו לבין המחלוקת בתיק שבפניי. הסבר אחר אפשרי לפגם במערך הנתונים שהציגה הנתבעת נובע מהדרך השגויה בה הבין מר לוינגר את תפקידו ואפנה לדבריו כמתואר בעמ' 95: "ש. האם בחוות הדעת שלך הסתמכת על התנייה של שירות ספציפית בשירות ספציפי? ת. לא. טכניקת חישוב הנזק לא תלויה אם הייתה פה התנייה או הטעיה או אפילו אם לא היה פגם כלשהו. אני מציג עובדה שאם התוכניות האלה לא היו נעשות, יתרת החשבון הייתה אחרת". דוגמא נוספת הממחישה עד כמה חוות הדעת של מר לוינגר מנותקת מהתייחסות לשאלות הספציפיות, ניתן ללמוד משאלה נקודתית ותשובה ארוכה ומתחמקת כמתואר בעמ' 103-104: "ש. האם אתה יכול להצביע על תוכנית חיסכון משנת 1998 שקשורה בטענת התניית שירות בשירות? ת. אתה עשית הבחנה בין תוכניות חיסכון ופק"מ. אני בחוות הדעת בסעיף 50 כותב להלן הפקדונות הנזילים. בחוות הדעת אני מכמת מהנזק מכל סוגי הפקדונות הנזילים בין אם זה תוכניות חיסכון, ניירות ערך ופק"מים. כמו שאני מבין את טענת אורנה לטענת התניית שירות בשירות או הטעייה, שלגבי הנזק שנגרם לה מכך שהחזיקה בבנק כסף נזיל עפ"י דרישת הבנק. לאחר שבית המשפט מבקש ממני להשיב לשאלה הספציפית, אני משיב שכל התנועות בנספח 11 שההגדרה שלהם היא הו"ק או חיסכון, או פקודת תשלום, אלה תוכניות חיסכון. כדי להקל על הזיהוי, אני אומר שכל אלה שהם תוכניות חיסכון הן מתחילות החל משורה 275 עד סוף נספח 11, כל התנועות שמפורטות שם, אלה תנועות של תוכניות חיסכון". אנו מחפשים תוכנית חסכון הקשורה בהתניית שירות בשירות והמומחה בא לתעד פעולות בחשבון בלי קשר לטענה שבלב קו ההגנה. אם לא די בכל האמור לעיל, הרי ש-8 תוכניות חסכון מתוך 9 הינן תוכניות חסכון בתשלומים, כפייה בתשלומים הינה בלתי סבירה שכן הלקוח יכול להפסיק החסכון בתשלומים בכל זמן נתון לכשירצה ואם לא עשה כן, הראיה היא כי פעל מרצון. לאור האמור לעיל הנני קובע כי הנתבעת לא הוכיחה, אילוץ, כפיה או התניית שירות בשירות. ניירות ערך גם בנושא זה העלתה הנתבעת-לא באופן ישיר- באמצעות המומחה מטעמה טענה בדבר היעוץ שנתן הבנק בקשר להשקעות בניירות ערך. לנתבעת אין טענה מפורטת באשר לזהות המטעה או הרשלן, הנתבעת לא מזכירה מהם ניירות הערך שנרכשו, מה היו הסכומים, מתי בוצעה הרכישה וגם בענין זה אזכיר את עדות הנתבעת במסגרת הדיון בבקשת הרשות להגן ולפיה היא אינה יודעת פרטים בנושא כי בעלה ניהל את הפעילות (עמ' 5 לישיבת 24.3.03) ולכן גם בנושא זה לא הוכיחה הנתבעת טענותיה. לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בטענת המניעות שמעלה הבנק כלפי הנתבעת. הבנק הציג כחלק מראיותיו את כל דפי החשבון, הנתבעת לא הראתה פגם כל שהוא שנפל בסכומים המפורטים באותם דפים ואזכיר כי נושא יתרת חוב בגין אשראי לא הוכח ע"י הבנק. לאור האמור לעיל, זכאי הבנק לקבל מהנתבעת את יתרת החוב שהוכחה על ידו באשר לחוב החברה מכח ערבותה והחוב בחשבון הפרטי שהיה בבעלותה. האם נפלו פגמים במימוש המגרש המשועבד המצדיקים הפחתת החוב אין מחלוקת כי כחלק מהבטחונות שהציעו הנתבעים לפרעון החובות או חלק מהם, עמד מגרש שהיה בבעלות הנתבעת, מגרש בדניה בשטח של 1,013 מ"ר ברח' אסתר רבין בחיפה (גוש 12254 חלקה 89) להלן-"המגרש", המגרש שועבד ע"י הנתבעת לטובת הבנק. אין מחלוקת כי המגרש נמכר ע"י הנתבעת ובעלה, אין מחלוקת כי מלוא התמורה הועברה לבנק לכיסוי יתרת החובה. נושא המגרש מעורר 3 שאלות, האם הוא נמכר בשווי לא ריאלי בגלל לחצי הבנק, אם התשובה חיובית, האם הוכח גובה הנזק ובלי קשר לשאלת הלחץ מועלית השאלה האם היתה חובה לפרוע מכספי המגרש בראש ובראשונה את יתרת החובה בחשבון הפרטי. בתצהיר הנתבעת נ/4 המהווה למעשה כתב הגנתם של הנתבעים, הועלתה בנושא זה טענה אחת ולפיה עקב לחצים שהפעיל הבנק על הנתבעת, המגרש ששויו 440,000$ נמכר במחיר של 240,000$ ונגרם נזק בשווי מחצית ההפרש 100,000$. אין בתצהיר הסבר למי נגרם הנזק, האם לחברה, האם לנתבעת ואולי לכל הנתבעים ואזכיר כי התצהיר מהווה הגנתם של כל שלושת הנתבעים. האם הופעל לחץ ע"י הבנק המגרש שועבד כולו בחודשים 9/00-11/00, (המשכנתא נחתמה ביום 4.9.00 ונרשמה בחודש 11/00), המגרש נמכר בחודש 7/01 בחלוף כ-10 חודשים. לטענת הנתבעת מיד לאחר רישום המשכנתא החל הבנק להפעיל עליה לחצים למכירתו. בראש ובראשונה ניתן לראות כי לוח הזמנים הארוך סותר את טענות הנתבעת. הכיצד לחץ מיד בחודש 9/00, מוביל למכירת המגרש רק בחודש 7/01. במהלך 10 החודשים קוימו בין הצדדים 5 ישיבות: ביום 11.10.00 נערכה פגישה בין נציגי הבנק, הנתבעת ובעלה (נספח ג' לת/1 נספח יח' לת/2), ביום 1.1.01 נערכה פגישה בין נציגי הבנק לבין הנתבעת ובעלה, (נספח ה' לת/1, נספח כ' לת/2), ביום 19.2.01 נערכה פגישה בין נציגת הבנק לבין הנתבע מס' 2, (נספח ו' לת/1 נספח כא' לת/2), ביום 15.4.01 נערכה פגישה בין נציגי הבנק לבין רו"ח של החברה כדי להגיע "הסכמה על אופן מימוש הבטוחות ופריסת יתרת החוב, (נספח ז' לת/1 נספח כג' לת/2), בנוסף נוהלו מגעים בין הצדדים (ר' למשל מכתב הנתבעת מיום 22.2.01 נספח כב' לת/2), בכל אותה תקופה אין ביטוי כתוב כל שהוא לקיומו של לחץ, (ר' אישור על כך מפי הנתבעת בעמ' 19). אם אכן הופעל לחץ על הנתבעת, לכל המאוחר הייתי מצפה כי מיד לאחר מכירת המגרש, היא תתן ביטוי למחאתה על האילוץ לכאורה שהביא למכירת המגרש בכפייה וגם באותו שלב לא טענה הנתבעת טענה כל שהיא. לכך אוסיף כי כשמועלית טענת לחץ ואיומים, על מנת שניתן יהיה לבחון אמינות הטענה, על המתלונן להיות ספציפי ולתאר מי איים אליו, מתי וכיצד, התובעת בתצהיריה נמנעה מלעשות כן. עיון בתוכן הפרוטוקולים של הישיבות שנערכו בין הצדדים מראה שלא רק שלא הופעל על הנתבעת לחץ אלא הבנק הסכים להמתין לקיום הבטחות הנתבעים, למרות שהוא יכול היה לפעול למימוש השעבוד באופן מיידי. הוכח כי הבנק גילה אורך רוח כלפי הנתבעים וחיזוק לכך ניתן למצוא בסיכום ישיבת 19.2.01, פגישה בין נציגת הבנק לבין הנתבע מס' 2, (נספח ו' לת/1 נספח כא' לת/2). הנתבעת אמנם טוענת בתגובה בסיכומיה (סעיף 188) כי מדובר בהטעיה וכי הנתבע מס' 2 לא ייצג את הנתבעת ולמעשה היה ניגוד אינטרסים ברור ביניהם, אלא שטענת הנתבעת אינה מתיישבת עם פקס ששלחה ביום 22.2.01 מכתב ובו הסברים ונתונים לשאלות שהועלו באותה פגישה, (נספח כב' לת/2). מניסוח המכתב עולה כי הנתבעת ובעלה פעלו בשיתוף פעולה באותה עת ומתוך אותם אינטרסים. לאור האמור לעיל הנני קובע כי לא נפל פגם בהתנהגות הבנק, מכירת המגרש המשועבד נעשתה מרצון ובמועד שנבחר ע"י הנתבעים ואזכיר כי הבנק לא מימש זכותו למכור המגרש ע"י כונס נכסים, אלא איפשר בסבלנות ובאורך רוח לנתבעים למכור את הנכס בעצמם במחיר שנקבע על ידם ולכן בנושא התמורה שהתקבלה בעת מכירת המגרש, הבנק לא גרם נזק כלשהו לנתבעים ודין טענת קיזוז זו להדחות. גובה הנזק-מכירה במחיר מופחת למעלה מן הצורך אציין כי הנתבעת מבססת טענותיה לגבי גובה הנזק שנגרם לה לטענתה, על חוות דעתו של השמאי מר מוטי זייד (נספח לנ/4) ולפיה עמד שווי המגרש על סך של 440,000$. אין מחלוקת כי המגרש נמכר בסכום של 240,000$. הנזק מוערך ע"י הנתבעת ב-100,000$ (שהוא הנזק לאחר הפחתת מס שבח). לכאורה אין מניעה להסתמך על חוות דעת שצורפה כנספח לתצהיר הבקשה למתן רשות להגן, (ואזכיר כי חוו"ד של המומחה לוינגר שאף היא צורפה לאותו תצהיר הוגשה כראיה והמומחה אף נחקר עליה). אך מן הראוי היה כי במהלך ההליכים המקדמיים, בהם מתבררת בין השאר זהות העדים בתיק ומהו הזמן הדרוש לחקירתם כי הנתבעת תודיע כי בכוונתה להסתמך על שומתו של השמאי זייד. מאחר ואין חובה שכזו, יכולה היתה הנתבעת לפעול כפי שפעלה ומשלא הובעה התנגדות להגשת התצהיר נ/4 על נספחיו, הפכה חוות הדעת כראיה במשפט. למרות האמור לעיל, הגשת חוות דעתו של השמאי זייד כמוצג אינה מועילה לנתבעת ואין היא מוכיחה באמצעותה את השווי הריאלי של המגרש בחודש 7/01 מועד מכירתו בפועל. השמאי מוטי זייד בחוות דעתו מעריך המגרש נכון ליום 27.7.00, כשנה לפני המכירה ובשנה יכולים לחול שינויים משמעותיים (לשני הכיוונים) באשר לשווי המקרקעין. לאור האמור לעיל לא הוכח גובה ההפרש בין שווי הריאלי של המגרש בפועל לבין הסכום בו נמכר, כך שגם אם היה מופעל לחץ, לא הוכיחה הנתבעת מהי המשמעות הכספית של אותו לחץ. האם היתה חובה לכסות מכספי מכירת המגרש את יתרת החוב בחשבון הפרטי תחילה יודגש כי אין בתצהיר הנתבעת נ/4 טענה כי כספי המגרש היו צריכים לכסות בראש ובראשונה את יתרת החוב הפרטית. טענה זו הועלתה לראשונה ע"י הנתבעת בשלב הבאת הראיות ובסיכומים. מאחר ובמועד קבלת התמורה ממכירת המגרש היו חשבון החברה והחשבון הפרטי ביתרת חובה, נשאלת השאלה האם הוסכם על סדר מסוים של פרעון החוב ומדוע לא זכרה הנתבעת לציין זאת בעת הגשת הבקשה למתן רשות להגן. הנתבעת טוענת כי לאחר קבלת תמורת מכירת המגרש- 1,053,000 ש"ח מתוכה הוזרמו לכיסוי חוב החברה ורק 60,000 ש"ח הוזרמו לכיסוי החוב הפרטי. עיון במסמכים מראה כי לא היתה כל התחייבות או חובה מצד הבנק לכסות בראש ובראשונה את יתרת החובה בחשבון הפרטי. סיכום פגישה 1.1.01 (נספח ה' לת/1) סותר במפורש את טענת הנתבעת. אמנם באותה ישיבה ביקשה הנתבעת כי מכספי מכירת המגרש תחילה יסולק החוב הפרטי, אלא שבנגוד לטענתה כיום כי כך סוכם, נרשם מפורשות בסיכום הישיבה כי "הובהר ללקוח כי כספי המגרש ישמשו תחילה לכיסוי החבות" בחשבון החברה. גם בישיבה שקדמה לה, ישיבת 11.10.00 (נספח יח' לת/2) נדון חשבון החברה. מעיון בסיכום הישיבה עולה כי הדיון התנהל הן באשר למצב הקשה של החשבונות הפרטיים והן לגבי חשבון החברה, כך למשל נרשם "הובהר כי לא ניתן יהיה להמשיך וללוות את החברה ללא הזרמת הון עצמי...". גם כותרת המסמך "קומסול מערכות בע"מ" ביחד עם ציון מספר חשבון החברה אינם מותירים מקום לספק. המסקנות האופרטיביות שנרשמו כהערות בסיום אותו פרוטוקול המהוות חלק מהנושאים שנדונו- החשבונות הפרטיים, חשבון החברה ודרך התנהלות החברה, הן כי "תרשם משכנתא על המגרש, החשבון ינוהל מול הנתבעת בדקדקנות תזרימית ומדי חודש תתקים פגישה לבדיקת מחזורי החברה ופעילותה". לא במקרה כאשר ביום 5.11.00 (נספח ד' לת/1) נדונה בקשת הנתבעת לקבלת הלוואת גישור נרשם "הלקוחה שבנדון נכנסה לנהול" החברה. מסקנת ביניים- בשלב זה הוחלט בהסכמה, על שעבוד המגרש להבטחת כל פעילות הנתבעים. במאמר מוסגר אציין כי פגישת נציגי הבנק עם הנתבע מס' 2 מיום 19.2.01 (נספח ו' לת/1) אינה סותרת את דרישת הנתבעת כי הכל ייעשה דרכה, אין באותה פגישה יותר מאשר דיווח מצד הנתבע מס' 2 שהיה מנהל החברה ובעל זכויות חתימה בחשבונות ולכן איני מוצא כל פגם בהתנהגות הבנק בנושא זה. חיזוק לכך ניתן למצוא במכתבה של הנתבעת מיום 22.2.01 (נספח כב' לת/1) שעל פי תוכנו לרבות משפט הפתיחה הוא מהווה המשך ישיר לפגישה מיום 19.2.01, אותה פגישה שבין נציגת הבנק לבין בעלה של הנתבעת הסתיימה בקביעה כי ממתינים לעדכון עד ליום 23.2.01 בקשר למכירת המגרש, מכתבה של הנתבעת מהווה מסמך עדכון כמבוקש ומשמעו כי הנתבעת ידעה על תוכן הפגישה עם בעלה והיא הסכימה לקיומה. די באמור לעיל כדי להביא לדחית טענותיה המאוחרות של הנתבעת בדבר אי העדפת החשבון הפרטי בעת פרעון החובות, אך מאחר והצדדים הקדישו אנרגיות נוספות לשאלה האם בנוסף לאמור לעיל נכרת הסכם מחייב-כמתואר במסמך אשרור הסדר מיום 30.9.01- (נספח ח' לת/1, כד' לת/2) המבסס את טענת הבנק אתייחס גם לנושא זה. הבנק טוען כי ביום 30.9.01 הוסכם בין הצדדים כי מתוך כספי מכירת המגרש בדניה, רק 60,000 ש"ח יועברו לחשבון הפרטי. הבנק טוען בסעיף 49 לסיכומיו כי הסיכום בחודש 9/01 נעשה בין הבנק לבין הנתבעים "באמצעות רואה החשבון של החברה", אין מחלוקת כי באותה פגישה לא נכחה הנתבעת והיא נוהלה מול רו"ח זאב שטיין שהיה רו"ח של החברה וכשלא היה ברשותו יפוי כח מטעם הנתבעת. הנתבעת כופרת בקיומו של הסכם, לטענתה לא נטענה טענה זו בכתב התביעה ולכן מדובר בהרחבת חזית, לכך מוסיפה הנתבעת כי בפגישת אוקטובר 2000 הסכים הבנק כי כל הפעילות תעשה רק דרך הנתבעת ולכן נהול מגעים עם רואה החשבון של החברה מהווה הפרה של התחיבות הבנק כלפי הנתבעת. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מתוכן המשפט האחרון באותו מסמך הקובע כי "טרם נתקבלה החלטה האם החוב בחברה יפרס או לחלופין יועתק לפרטי ויפרס בו" עולה כי ההסדר אינו מתאר הסכם שהתגבש ולא במקרה נרשם על גבי המסמך בכתב יד "ירון נא בדוק האם אכן זה ההסכם ועדכן את פנחס". על מנת לנתח את תקפותו של מסמך "אשרור ההסדר" (נספח ח' לת/1), חשוב לזכור ולבחון את התנהלות הצדדים עד לאותו יום. מיום 11.10.00 הפכה הנתבעת על פי דרישתה למעורבת ישירה בהתנהלות החברה למעשה היא דרשה כי כל הפעילות תתבצע דרכה בלבד, (נספח ג' לת/1), בהתאם לכך היא טיפלה בתשלום המשכורות לעובדים וביקשה הלוואת גישור לשם כך (נספח ד' לת/1), היא התייצבה לפגישה ביום 1.1.01 (נספח ה' לת/1), בה דובר על דרך מימוש המגרש והמסגרת בה תעבוד החברה. בשלב שהתמורה הצפויה להתקבל ממכירת המגרש היתה "בפתח", החלו רואי החשבון של החברה לנהל מו"מ עם הבנק באשר לדרך המימוש ופריסת יתרת החוב (נספח ז' וח'). קשה להאמין כי מי שניהלה את החברה בפועל ודרשה כי הכל ייעשה דרכה, לא היתה מעורבת בדרך מימוש המגרש ובנהול הכספים באמצעות רואי החשבון של החברה שהפכה להיות חברה אותה היא מנהלת בפועל. שוכנעתי מהנסיבות כולן, כי המפגש מיום 30.9.01 בו נכח רו"ח של החברה, נעשה בידיעת הנתבעת ובהסכמתה. מעיון בנספח ח' הנ"ל עולה כי נרשם עליו בכתב יד "ירון, לבדוק באם אכן זה ההסדר ועדכן את פנחס", ירון פרץ שהעיד מטעם הבנק לא ידע להסביר התרשומת, (עמ' 39) וגם לא ידע מי רשם אותה ומתי ולכן לא ניתן לייחס לתרשומת משקל. אך אבהיר כי מלשון התרשומת עולה כי מי שרשם אותה חפש את "ההסדר" דהינו הוא ידע כי קיים הסדר. הסיבה המרכזית בגינה שוכנעתי כי תוכן ישיבת 30.9.01 היה בהסכמת הנתבעת, הינה בשל התנהגות הנתבעת סמוך לאחר מכן. חשוב לראות כי הסיכום- ממנו מתנערת כיום הנתבעת כלל בין השאר את ההסכמה כי "החוב בחשבון הפרטי יפרס לתקופה של 8 שנים בהחזרים חודשיים", (סעיף 4 לנספח ח' לת/1). בחלוף כשבועיים מאותה ישיבה, חתמה הנתבעת על בקשה לפריסת החוב בחשבון הפרטי למשך 8 שנים, בדיוק כפי שהוסכם! (נספח יא' לת/2). יובהר כי המסמך הוא מסמך לקבלת אשראי, בגובה 230,275 ש"ח, להחזר ב-96 תשלומים חודשים, (96 חודשים= 8 שנים), הנתבעת מודה בחתימה על המסמך (עמ' 8 שורה 13). חיזוק נוסף לאמור לעיל עולה מהעובדה כי הנתבעת קיבלה מהבנק מכתב כוונות ולפיו הוא דרש סכום של 250,000$ שיופקד לחשבון החברה כתנאי לביטול המשכנתא (עמ' 20), הסותר טענת הנתבעת כי סוכם שהתמורה תסלק תחילה את החובות בחשבון הפרטי. לאור כל האמור לעיל לא זכאית היתה הנתבעת כי התמורה בגין מכירת המגרש תועבר במלואה לכיסוי יתרת החובה בחשבון הפרטי. חיובי ריבית אותם מבקשת הנתבעת לקזז הנתבעת טוענת כי סברה שהבנק מחייב אותה בריבית הנהוגה והממוצעת בבנק, בדיעבד נסתבר לה כי חויבה בריבית גבוהה בהרבה. המומחה לוינגר מוסיף כי בהעדר הסכמי אשראי במהלך השנים לא ניתן לחייב בריביות גבוהות. הנתבעת טוענת כי שחזור החשבון ע"י לוינגר מראה כי הוא עמד ביתרת זכות של 221,000 ש"ח ביום 16.10.01 מועד לקיחת הלוואה ע"י הנתבעת (נספח יא). לאחר שמיעת העדויות לא שוכנעתי כי יש בטענה זו ממש. כבר בחקירת הנתבעת בעת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, (עמ' 5 ש' 1 לדיון מיום 24.3.03) אישרה הנתבעת כי היא ידעה שבריבית מרכיב של תוספת סיכון. בחקירתה הנגדית אישרה כי הבנק יידע אותה בנושא זה וכי לא סיכמה על אחוז ריבית ספציפי (עמ' 6) ולא בקשה גובה ריבית מסוים ואפנה לדבריה: "ש.        האם סיכמת עם הבנק על אחוז ריבית ספציפי? ת.       לא. אבל אני הבנתי שכאשר גדלים הבטחונות תוספת הסיכון קטנה. אני חייבת להוסיף שלא הבנתי ועד היום אני לא מבינה לעומק את נושא הריבית. אין לי את היכולת לסכם עם הבנק נושאים מפורטים שאני לא מתמצאת בהם. ... ש.       יש לך הסכם כתוב בעניין הזה? ת. אין לי יכולת ידיעה בנושא הריביות שמאפשר לי גיבוש הסכם מהסוג הזה. ש.       את ביקשת מהבנק שלו יש את יכולת הידיעה לגבש הסכם כזה? ת.      לא. אני חשבתי שהדברים מתבצעים באופן אוטומטי ברגע שאני מגדילה בטחונות תוספת הסיכון קטנה....". הנתבעת הודתה כי היא לא היתה מעורבת בניהול החשבון ואין לה ראיות כי הבנק חרג מהמוסכם, הסכמות אותן יכלה לראות ולבדוק בכל עת שקיבלה דפי חשבון. גם בטפסי הקצאת האשראי שנחתמו ע"י הנתבעים צוינו שיעור הריבית וכי שיעור הריבית כולל מרכיב של תוספת סיכון. הנתבעים המשיכו לנהל החשבונות במשך שנים ארוכות בידיעת כל הנתונים ללא העלאת טענה עד להגשת התביעה ולכן אין מקום לקבל טענות מאוחרות בע"פ המנוגדות למסמכים שבכתב. למעשה גם מעמדת הנתבעת בפני המומחה מטעמה עולה כי אין בסיס עובדתי לטענות הנתבעת כיום ואפנה לדבר מר לוינגר כמתואר בעמ' 83: "ש. אתה קיבלת טענה מאורנה שהבנק הסכים איתה על ריבית ספציפית מסויימת שהיא שונה ממה שהבנק חייב? ת. לא". בטרם סיום אציין כי בנושא חישוב ריבית על בסיס 360 ימים, נושא שלא הועלה במסגרת הבקשה למתן רשות להגן ואין לו ביטוי מפורש בסיכומי הנתבעת, אני מניח שלנתבעת אין טענות. סיכום לאור כל האמור לעיל הנני מחייב הנתבעת-מכח ערבותה ליתרת חוב החברה בחשבון 563700/76 לשלם לבנק את הסכום של 4,989 ש"ח בצירוף ריבית מחושבת קונטוקורנטית בשיעור של 17.1% לשנה או בכל שיעור אחר שיהיה נהוג אצל הבנק בחשבונות חח"ד החל מיום 7.7.02 ועד ליום התשלום בפועל ובנוסף לשלם לבנק בגין יתרת החוב בחשבון הפרטי 131064/14 את הסכום של 32,769 ש"ח בצירוף ריבית מחושבת קונטוקורנטית בשיעור של 22% לשנה או בכל שיעור אחר שיהיה נהוג אצל הבנק בחשבונות חח"ד החל מיום 7.7.02 ועד ליום התשלום בפועל. הריבית תתוסף לקרן כל שלושה חודשים או לפי בחירת התובע במשך כל תקופה הפחותה מ-3 חודשים שבגינה תותר ע"פ הדין צבירת ריבית ותישא אף היא ריבית כאמור. בשל הפער המשמעותי בין סכום התביעה לסכום שנפסק ולאור נמוקי פסק הדין, כל צד ישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו. מסמכיםצירוף מסמכים