קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי תשלום שכר לקבלן ע''י מזמין העבודה: מבוא 1. התובעת בת.א 1249/04 הינה חברה קבלנית לביצוע עבודות חשמל ותאורה (להלן: "התובעת " או "אינטגרל"). התובע בת.א. 1116/05 הינו קבלן עצמאי לעבודות צנרות ואינסטלציה, (להלן: "התובע" או "מזרחי"). נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה העוסקת בהפקת אירועים. נתבעות מס' 2 ו- 3 (להלן: "וילאר") הינן חברות העוסקות בבניית מבנים והשכרתם. 2. ביום 03.06.02 נכרת הסכם בין התובע לנתבעת, וביום 04.06.02 נכרת הסכם נוסף בין התובעת לנתבעת. שני החוזים נעשו לצורך ביצוע עבודות באולם אירועים המצוי בהר יונה בנצרת עילית (להלן: "אולם האירועים" או "האולם"). אולם האירועים נשוא ההסכם מושכר לנתבעת על ידי וילאר על פי יחסים חוזיים ביניהן. הדיון בשתי התביעות אוחד ביום 21.01.08. להלן אציג את טענות הצדדים בשתי התביעות במאוחד, לאור החפיפה בטענות בשני התיקים. 3. הסכם בין הנתבעת לוילאר מיום 03.07.02 (על פי טענות התובעים) : התחייבו וילאר לממן 62% מההשקעה. הנתבעת תשכור את האולם מאת וילאר למשך 15 שנים. הנתבעת תיתן ערבות בגובה 38% מן ההשקעה. ההשקעה הנ"ל של הנתבעת תחולט לטובת וילאר אם תחליט הנתבעת להפסיק את השכירות לפני תום 15 שנים. ההסכמים: 4. בתביעה 1116/05: ביום 03.06.02 נכרת בין התובע לנתבעת הסכם לביצוע עבודות שרברבות ותברואה באולם האירועים. התובע טען כי למעשה וילאר הן שמימנו באופן מלא את ההשקעה שנדרשה לצורך הכנת האולם לשימושה של הנתבעת. נכרת מסמך נוסף בין התובע לנתבעת שכותרתו "הסכם לביצוע עבודות" המופנה לנתבעת מס' 2, המסמך אינו נושא תאריך אך בפתיח הוא מזכיר את ההסכם שנחתם ביום 03.06.02. 5. בתביעה 1249/04: ביום 04.06.02 נכרת הסכם בין התובעת לנתבעת לביצוע עבודות חשמל ותאורה באולם האירועים. ביום 28.07.02 נכרת בין התובעת לנתבעת מסמך נוסף שכותרתו "הסכם לביצוע עבודות", לפיו הוסכם על ביצוע עבודות חשמל " שלב א" במבנה המצוי בבעלותה של נתבעת 3. באותו הסכם נקבע כי התשלומים בגין ביצוע העבודות, יבוצע על ידי נתבעת 2 לפי שיקול דעתה, ובכפוף להסכם בינה לבין הנתבעת, וכי כל העבודות אשר תבוצענה תהפוכנה להיות בבעלותה הבלעדית של נתבעת מס' 2. סעיפים 3 ו- 7 לאותו מסמך פוטרים את נתבעת מס' 2 מתשלום תמורת העבודות שתבצע התובעת באולם. ביום 18.09.02 נחתם מסמך נוסף שתוכנו ופרטיו זהים למסמך מיום 28.07.02. 6. על פיקוח עבודות החשמל הופקדו שני מפקחים, מר דני ארז מטעם הנתבעת ומר קובי כסיף מטעם נתבעת מס' 2. כל פקודת תשלום היתה נחתמת על ידי המפקח מר כסיף. 7. נחתם הסכם נוסף בין התובעת לנתבעת 2 ביום 10.11.02 שכותרתו "הסכם לביצוע עבודות חשמל/תאורה" באותו אולם אירועים. ההסכם דומה בתוכנו ובפרטיו להסכם מיום 04.06.02 ובכלל לביצוע התשלום על ידי נתבעת מס' 2 והטלת האחריות לביצוע התשלומים על כתפי הנתבעת. טענות התביעה: משני ההסכמים שכותרתם "הסכם לביצוע עבודות" בשתי התביעות עולה כי התשלומים בגין ביצוע העבודות יועברו על ידי נתבעת מס' 2 לפי שיקול דעתה, ובכפוף להסכם הקיים בינה לבין הנתבעת מאידך כל העבודות אשר תבוצענה תהפוכנה להיות בבעלותה הבלעדית של נתבעת 2. בסעיף 7 להסכמים עם התובע ועם התובעת ,סוכם כי נתבעת מס' 2 תהא פטורה באופן מוחלט וסופי מכל חבות או אחריות, ובכלל זה ביצוע התשלום לידי התובעים, וכי הנתבעת לבדה תשא באחריות לאותם תשלומים. התובעים טענו כי סעיף 7 הוכתב על ידי נתבעת מס' 2 כתנאי בל יעבור, כאמצעי כפיה ולחץ, לצורך אישור של כל תשלום לידי התובעים. הם טענו כי על אף שביצעו את חלקם בהסכם, לא שולמה מלוא התמורה המפורטת באותם הסכמים. על כן, נאלצו התובעים לטענתם לחתום ביום 27.04.03 על הסכם שעניינו פריסת חובה הכולל של הנתבעת (להלן : " הסכם הפריסה"). התובעים טענו כי הרקע להסכם הפריסה הוא שבשלב מסוים התגלעו חילוקי דעות בין הנתבעת לנתבעות מס' 2 ו-3, חילוקי דעות אשר לוו באי תשלום לקבלנים השונים, ובכללם התובעים. לפיכך החליטו שלושת הנתבעות לזמן את כל אותם קבלנים לצורך ניהול מו"מ בדבר פריסת החובות, כשעם כל אחד נוהל מו"מ בנפרד. 11. התובעים טענו כי על פי ההסכם הודתה הנתבעת בחוב של 83,245 ₪ בתוספת מע"מ כלפי התובע, וכן בחוב בסך של 366,766 ₪ בתוספת מע"מ כלפי התובעת.הודאה זו כוחה יפה גם כלפי נתבעות מס' 2 ו-3, שכן הסכם הפריסה נערך ועובד על כל פרטיו על ידי מנהלה של נתבעת מס' 2 אשר למעשה ניהל את המגעים עם הקבלנים בשם כל הנתבעות. 12. התשלום הראשון המפורט בהסכם הפריסה ע"ס 12,487 ₪ בתוספת מע"מ שולם במועדו לתובע, והתובע הוציא חשבונית מס בגינו, וכן התשלום הראשון על סך 65,015 ₪ בתוספת מע"מ שולם לתובעת במועדו, שהוציאה חשבונית מס בגינו, אולם יתרת התשלומים לא שולמו. 13. התובעת טענה כי רק לאור המצג של נתבעת מס' 2, על פיו היא אחראית לתשלומים, חיברה התובעת את החשמל לאולם, דבר שאותו אינה נוהגת לעשות בטרם כיסוי כל תמורת העבודות והחומרים. 14. ביום 15.09.03, משחלפו 5 חודשים ולא שולמו לתובעת יתרת התשלומים לכיסוי החוב המוסכם פנה מנכ"ל התובעת לנתבעת בדרישה חד משמעית לתשלום מידי של יתרת החוב, וביום 16.09.03 הוא פנה לנתבעת מס' 2 בדרישה לתשלום החוב. 15. ביום 14.10.03 השיב ב"כ נתבעת מס' 2 לתובעת כי ע"פ ההסכם שנחתם בין הצדדים הופטרה נתבעת מס' 2 מכל אחריות בקשר לתשלום בגין העבודות שבוצעו על ידי התובעת, וכי יש להפנות את כל הטענות כלפי הנתבעת. 16. התובעים טענו כי התנהגותה של הנתבעת עולה כדי הפרת חוזה חמורה, על אף שהם קיימו את התחייבותיהם על פי ההסכמים בינם לבינה. 17. הם טענו גם כי נתבעת מס' 2 חייבת בתשלום יתרת החוב ביחד ולחוד עם יתר הנתבעות, שכן היא נשאה בפועל בכל התשלומים ששולמו לידי התובעים, אישרה כל הוראת תשלום לידיהם, ולמעשה מימנה באופן מלא מכספיה את ביצוע העבודות באולם. 18. כן, טענו כי יש לראות בהתנהגותה של נתבעת מס' 2 משום יצירת חוזה בהתנהגות, לפיו היא התחייבה לשאת בכל התשלומים המגיעים לתובעים בגין ביצוע העבודות. לנתבעת מס' 2 עניין עסקי רב בעבודות שנעשו באולם, וכאשר התגלה משבר חמור מול כל הקבלנים ניהלה היא ממשרדיה את המו"מ לפריסת כל החובות. לפיכך, טענו התובעים כי לא זו בלבד שנתבעת מס' 2 הפרה את התחייבותה החוזית, אלא שהיא גם יוצאת נשכרת מהשלמת העבודות, מבלי ששילמה את תמורתן, בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט. 19. עוד טענו כי נתבעת מס' 2 נהגה בחוסר תום לב, שעה שאילצה את התובעים להסכים לשחרורה מכל אחריות לביצוע התשלומים, שכן אין ספק כי נתבעת מס' 2 הציגה מצג לפיו ביצוע התשלום מצוי בטיפולה ובאחריותה, וכי היא זו שלמעשה יוצאת נשכרת מביצוע והשלמת העבודות על ידי התובעים. 20. טענו כי מעשיה ומחדליה של נתבעת מס' 3 זהים לאלו של נתבעת מס' 2 וכי העילות הנטענות נגד נתבעת מס' 2 כוחן יפה גם כלפי נתבעת מס' 3. טענות ההגנה: 21. נתבעות מס' 2 ו-3 הגישו כתב הגנה, בו טענו כי ביום 03.07.02 נכרת בין נתבעת מס' 3 לבין הנתבעת הסכם שכירות, לפיו השכירה נתבעת מס' 3 לנתבעת מבנה תעשיה הבנוי על המקרקעין הידועים כגוש מס' 17532 באזור תעשיה ג' בנצרת עילית לשם הקמת אולם אירועים. 22. ביום 03.07.02 נכרתה בין נתבעת מס' 3 לנתבעת תוספת להסכם השכירות, לפיה נתבעת מס' 3 העמידה לטובת השוכרת, לשיעורין, הלוואה לצורך מימון התאמות או תוספות אותן התכוונה הנתבעת לבצע במושכר, על מנת להפכו לאולם אירועים, הכל בכפוף לתנאים בסיסיים, ובכפוף להעמדת הבטוחות המפורטות בגוף התוספת מיום 03.07.02 עצמה. 23. וילאר טענו כי התובעים מודים כי חתמו על מסמכי ההפטר, כשאת הסתירה בין מצגיהם והתחייבויותיהם המפורשות לבין הגשת התביעה מנסים הם ליישב בטענה לפיה ההפטר נעשה כאמצעי כפיה ולחץ לצורך אישור של כל תשלום לידי התובעים, הכל שעה שהמסמכים נחתמו בד בבד עם ההתקשרות ולא בעת ביצוע התשלומים, כשבאותם שלבים יכלו התובעים להחליט כי אין ברצונם להתקשר עם הנתבעת לביצוע העבודות, אולם הם בחרו שלא לעשות כן, היות ומשיקוליהם הכלכליים רצו לבצע את העבודות ולגרוף את רווחיהן. 24. וילאר טענו כי התובעים מודים בכתבי התביעה כי חתמו על מסמכי ההפטר, כשיכלו לבחור שלא להתקשר במסמכים אלה. 25. וילאר טענו כי מעורבות בעלי המקצוע מטעמן נגעה אך ורק לפיקוח על כך שההלוואה אשר הועמדה לטובת השוכרת, הנתבעת, כתקציב להתאמות, לא תוצא על ידה לעבודות אחרות שאינן קשורות בפרוייקט הרלוונטי. 26. עוד טענו וילאר כי התובעים מנסים להעלים מעיני בית המשפט כי התובע ביצע עבור הנתבעת עבודות בהיקף כספי של כ-330,000 ₪, ושולם לו סך של כ 260,000 ₪, וכי התובעת ביצעה עבודות בהיקף כספי של 650,000 ₪ ושולם לה סך של 450,000 ₪. 27. וילאר טענו כי לא התחייבו להעמיד לרשות הנתבעת אולם אירועים בהשקעה משותפת, וכי בינן לבין הנתבעת לא התקיימו כל יחסי "שותפות". בהתאם למערכת היחסים בין וילאר לנתבעת העמידה נתבעת מס' 3 לנתבעת הלוואה לצורך מימון התאמות או תוספות אותן התכוונה הנתבעת לבצע במושכר על מנת להפכו לאולם אירועים, הכל כפוף לתנאים בסיסיים ומהותיים בהם הנתבעת לא עמדה. 28. עוד טענו כי וילאר לא התחייבו לממן השקעה בשיעור כלשהו, אלא נחתם הסכם הלוואה בין נתבעת מס' 3 לבין הנתבעת לפיו במידה והנתבעת תעמוד בתנאים רבים ותמלא אחר כל התחייבויותיה כלפי הנתבעת לרבות הפקדת הביטחונות הדרושים, תוענק לה הלוואה לשם התאמת המבנה לצרכיה. 29. וילאר טענו כי התובעים אינם מפרטים כיצד כפו עליהם וילאר לחתום על מסמכי ההפטר, ובאילו אמצעי כפיה ולחץ השתמשו. הם טענו כי הקשרים בין נציגי התובעים לוילאר בעניין זה חלו בשלבים מאוחרים יותר לשלבי חתימת התובעים על זיכרון הדברים ועל מסמך ההפטר הראשון, וברי כי וילאר לא יכלו אז, ואף לא היתה להן כל סיבה, להפעיל על התובעים כל לחץ. 30. וילאר טענו כי בין הנתבעת לביניהן לא נתגלעו חילוקי דעות, אלא שהנתבעת נקלעה למשבר פיננסי קשה, והיא הפרה מערכת ההסכמים שנכרתה בינה לבינן הפרה יסודית. 31. וילאר טענו כי מעורבותן בהשגת הסכם הפשרה (ובהחתמת הקבלנים על הסכמי פריסה) נעשתה אך ורק על מנת למזער את נזקי כל הצדדים, ולהביא לפתיחת האולם, כך שהנתבעת תוכל לשאת בהתחייבויותיה. הן טענו כי כל המגעים הללו אין בהם להטיל עליהן כל חבות שהיא. וילאר טענו כי מעולם לא הוצג מצג בפני התובעים לפיו הן אחראיות לתשלום. 32. הוגשה בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבעת, אולם אין טעם לפרט את טענותיה, היות ותצהירי עדות ראשית מטעמה לא הוגשו, וגם לא הופיע מי מטעמה כלל לדיונים בתיקים דנן. פס"ד בהעדר יינתן נגדה בסוף פסק הדין. 33. נשמעו הוכחות וראיות, וב"כ הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. דיון ומסקנות : 34. השאלה העיקרית שעלינו להכריע בה היא אם חלה על וילאר כל חובה לתשלום יתרת הכספים עבור העבודות שביצעו התובעים באולם ? התשובה לשאלה זו כרוכה מן הסתם בתשובה לשאלה אם נכרת הסכם בהתנהגות כטענת התובעים, בין וילאר לבין התובעים, על פיו הוטלה עליהן חובת התשלום במידה והנתבעת לא תשלים את חובותיה בתשלומים? במידה והתשובה תהיה בחיוב נפנה לבחינת השאלה אם וילאר הפרו את החוזה כאמור? ומהו מעמדן של הסכמי ההפטר שנחתמו על ידי התובעים, כמפורט לעיל? והאם היתה כפיה מצד וילאר על התובעים לחתום את הסכמי ההפטר? הפרת ההסכמים בין התובעים לנתבעת: 35. הסכמי העבודה שנכרתו בין התובעים לנתבעת, נועדו לביצוע עבודות שונות באולם האירועים עבור הנתבעת, כשלאותם הסכמים וילאר לא היו צד כלל. 36. התובעים טענו כנגד הנתבעת, כי היא הפרה את החוזה בהפרה חמורה, בכך שהתנערה מקיום התחייבויותיה לפי ההסכם, ללא כל הצדקה, למרות העובדה כי התחייבויותיהם של התובעים בהסכם מולאו במועדן, לפי המוסכם בין הצדדים. 37. יש לקבל את טענות התובעים בעניין חובה של הנתבעת כלפיהם. אבאר את מסקנתי. 38. חוזי העבודה, כפי שפורטו בפרק ההסכמים לעיל, נחתמו בין התובעים, כל אחד בנפרד, לבין הנתבעת, לפיהם מוטלת עליה האחריות והחבות לתשלום עבור העבודה של התובעים. 39. יתרה מכך, מההסכם שכרתה הנתבעת עם כל אחד מהתובעים ביום 27.04.03 עולה הודאה מאת הנתבעת ביתרת חובה כלפי כל אחד מהתובעים. 40. על כן, על הנתבעת היתה מוטלת החובה והאחריות לשלם לכל אחד מן התובעים את יתרת התמורה עבור העבודות שביצעו באולם, והנתבעת הפרה חובה זו. 41. לאור הפרתה דלעיל של הנתבעת נשאלת השאלה אם היתה מוטלת חובה על וילאר בהיותן המשכירות של האולם ומקימי ההלוואה של הנתבעת, ובמסגרת היחסים בינן לבין הנתבעת, האם היתה מוטלת על וילאר החובה לקיים את חלקה של הנתבעת בהסכמים עם התובעים. 42. מהחוזה שנכרת בין נתבעת מס' 2 לבין הנתבעת (מוצג נ/3) ביום 03.07.02, שהינו תוספת להסכם השכירות שנכרת בין שני הצדדים באותו יום, עולה תשובה חד משמעית, לפיה לא מוטלת כל חובה כזו על נתבעת מס' 2. כך נקבע בסעיף 8 כי הבעלות בהתאמות תהא של נתבעת מס' 2, ובמקרה של סכסוך בין קבלני המשנה לנתבעת הקבלנים לא יוכלו לתפוס את החזקה באותן התאמות, בסעיף 9 נקבע במפורש כי בכל הסכמי ההתקשרות בין הנתבעת לקבלני המשנה ייכלל סעיף הפוטר באופן סופי ומוחלט את המשכירה מכל חבות כלפי הקבלנים בקשר לביצוע העבודות, ועוד בסעיף 12 נקבע כי נתבעת מס' 2 לא תהא אחראית בכל מקרה כלפי הנתבעת, או כלפי הקבלנים אשר יבצעו את העבודות, לכל נזק או אובדן או פגם, או בקשר לתשלום בגין ביצוע ההתאמות. האם נכרת בין וילאר לתובעים חוזה בהתנהגות ? 43. על פי סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן : "חוק החוזים"), חוזה יכול שיעשה ב"דרך אחרת" למשל בהתנהגות. "צורת חוזה 23.חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים." 44. התובעים טענו כי נתבעת מס' 2 חייבת בתשלום החוב כלפיהם ביחד ולחוד עם יתר הנתבעות, שכן היא נשאה בכל התשלומים שהועברו לידי התובעת, אישרה כל הוראת תשלום לידי התובעים, פיקחה כאמור על העבודות שבוצעו ע"י התובעים באולם, ולמעשה מימנה באופן מלא מכספיה את ביצוע העבודות באולם. התובעים טענו כי יש לראות בהתנהגותה של נתבעת מס' 2 משום יצירת חוזה בהתנהגות, לפיו היא התחייבה לשאת בכל התשלומים המגיעים לתובעים בגין ביצוע העבודות. 45. מר דני ארז ששימש כמנהל ומפקח הקמת האולם, וגם מי שהיה אחראי על אישר התשלומים לקבלנים השונים ע"פ התקדמות הבנייה, הצהיר כי במועד כניסתו לתפקידו התובעת כבר התחילה לעבוד בשטח וביצעה עבודות שונות, וביום 28.07.02 התבקש ע"י כל הנתבעות להחתים את התובעת על אותו מסמך הכולל סעיף ויתור, כתנאי מקדים לאישור התשלום הראשון. כשנשאל מר דני ארז בחקירתו הנגדית מטעם מי היה מנהל ומפקח בשטח תשובתו היתה שהוא עבד מטעם הנתבעת (ראה עמוד 2 שורה 4-5 לפרוטוקול יום 21.01.08 ). 46. בסעיפי ההפטר בהסכם מיום 28.07.02, לפיהם התובעת פוטרת את נתבעת מס' 2 מחובת תשלום עבור העבודות שבוצעו על ידה באולם, ומטילה את האחריות אך ורק על הנתבעת, נקבע כדלקמן: סעיף 3 : "ידוע לנו כי בכל מקרה חברתכם (דהיינו נתבעת מס' 2, תוספת שלי ר.נ. ) לא תהא חייבת לשלם לנו את תמורת העבודות הנדונות והיא תעשה כן בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי ובכפוף להסכם אשר נכרת בין וילאר נכסים ובין ר.א. חן הפקות ." ובסעיף 7 נקבע כי: "אנו פוטרים בזאת את חברתכם (דהיינו נתבעת מס' 2, תוספת שלי ר.נ.) באופן סופי ומוחלט מכל חבות ו/או אחריות, מכל מין וסוג שהוא, לרבות חבות תשלום תמורת העבודות, בין במישרין ובין בעקיפין, כלפינו ו/או כלפי כל הבאים מטעמנו בקשר עם ביצוע העבודות הנדונות ומצהירים כי ידוע לנו כי ר.א. חן הפקות בלבד תשא באחריותה כלפינו, לרבות בחבות התשלום בגין העבודות הנדונות. " 47. מכאן עולה כי עת החתים מר דני ארז את התובעת על ההסכם מיום 28.07.02, הוא עבד מטעם הנתבעת ולא מטעמן של וילאר. את ההפטר הוא השיג בהתאם להסכם שנכרת בין הנתבעת לוילאר לפיו על הנתבעת להחתים את הקבלנים על הסכמים הכוללים סעיף הפוטר באופן סופי ומוחלט את וילאר מכל חבות כלפי הקבלנים בקשר עם ביצוע העבודות באולם (ראה סעיף 9 ו 12 למוצג נ/3 ). 48. השאלה העולה כעת היא האם הסכמים אלו (הסכמי ההפטר) הושגו מתוך אילוץ וכפיה, כטענת התובעים,שאלה שאליה אתייחס בהמשך. 49. מעדותו של אברהם דיין, הבעלים של התובעת, עולה התמונה לפיה הוא לא הכיר את נתבעת מס' 2 , לא ראה אותה בשטח, וכן הבין בעת חתימת החוזה עם הנתבעת ביום 04.06.02 כי האחראי לתשלום כלפיו היא רק הנתבעת (ראה עמוד 6 שורה, 13-14 , ו30 לפרוטוקול יום 21.01.08 ). מר דיין אישר כי ההסכם שבכתב, נערך ונחתם על ידי התובעת לאחר שהנתבעת העבירה לו טיוטת חוזה, תוכניות חשמל וכתב כמויות (מוצג ת/1, ראה עמוד 5 שורה 17 ועמוד 4 שורה 24) , וכי לפני ההתקשרות הוא ביקר באתר, וכי הוא ונציגי הנתבעת בלבד, הגיעו להסכמה בדבר התנאים והתשלומים (ראה עמוד 6 שורה 24 עמוד 5 שורה 22). בהסכם שבין התובעת לבין הנתבעת, נקבע כי: "התשלום יבוצע ע"י חברת וילאר אינטרנשיונל בע"מ והאחריות והערבות לגבי התשלום נושאת חברת ר.א חן הפקות אירועים בע"מ". 50. עולה מעדותו של מר דיין כי עת חתם על ההסכם שנערך בחודש 11.02 הוא פטר את נתבעת מס' 2 פעם נוספת מכל אחריות, וחזר על הניסוח לפיו הנתבעת היא האחראית לתשלום, זאת עשה לאחר שחתם על הסכמי ההפטר, וכך הוא העיד בעמודים 13-14 לפרוטוקול יום 21.01.08: "ש. אני מפנה אותך לנספח ה', הסכם שנערך ב-11/02 חתמת הסכם עם הנתבעת 1 בקשר לאולם. ת. כן, בטוח. ש. ההסכם הזה נוגע לאולם תסביר למה ב 11/02 לחתום על הסכם כזה. ת. כל החבילה למעשה היתה צריכה להיות חתומה מהתחלה אך מכיוון שהניירת, הפרוצידורה והתוכניות לא היו מוכנות, לכן החתימו אנשים על המטבח כדי לזרז את העבודה, ואח"כ הביאו את התוכניות והכל והחתימו אותנו על נספח ה'. ש. מי זה הם הביאו. ת. דני ארז הביא את זה בשטח. ש. כמו ההסכם הנספח א' כך גם ההסכם נספח ה' זה העתקה של נספח א'. ת. נכון. יש שינוי בכספים. ש. יש שינוי בעוד כמה פרטים, גם את ההסכם מי שמדפיס ומתקן זה אתה. ת. גם אתה זה הוצאתי מהמקור במחשב שלי. ש. גם בהסכם הזה אתה על המחשב שלך מוציא את אותו משפט שבו כתוב, שהתשלום מבוצע ע"י וילר והאחריות היא של נתבעת 1. . . . ש. השאלה האם לוילר יש אחריות לשלם לך, בהסכם כתוב שוילר לא אחראית כלפיך אלא נתבעת 1. ת. אמרתי שהניסוח היה מותאם ומוכתב ע"י חנני ולכן זה מה שאתה רואה בהסכם כל הפיסקה זה תוספת להסכם. " 51. למרות שחתם על ההסכם הנ"ל, שהוא הוציא מהמחשב שלו, הוא מעיד בהמשך כי המצב בשטח היה שונה ממה שכתוב באותו הסכם, "בניירת התכוונתי לפטור אותה אך בשטח היו עובדות אחרות, שמראות שוילר היתה מעורבת עד העצמות, בתוך המשרדים שלהם עשינו ניירת." (ראה עמוד 14 שורה 13-14 לפרוטוקול יום 21.01.08). מר דיין העיד גם כי נציג מטעם נתבעת מס' 2 היה מבקר במקום באופן קבוע (ראה עמוד 15 שורה 13-14 לפרוטוקול יום 21.01.08). 52. נתבעת מס' 2 הסבירה כי הנציג שהיה מבקר מטעמה היה מגיע לשטח כדי לוודא כי הכספים המוזרמים למימון, נעשה בהם שימוש עם פי המוסכם עם הנתבעת ולא במטרה לפקח על טיב העבודה והאיכות המקצועית. 53. גם התובע העיד כי המצב בשטח היה שונה ממה שסוכם בכתב, כך במסגרת החקירה נגדית שהתקיימה ביום 21.01.08 והוא העיד כך: " ש. כשחתמת על ההסכם ידעת שיש רק אדם אחד שמתחייב כלפיך וזה נתבעת 1. ת. בהתחלה, כשהיינו בבית שאן. ש. וחודש אח"כ גם כן ידעת. קרה משהו מיוחד. ת. חודש אחרי התחלנו בעבודה. בא המפקח ואמר שהבנין של חב' וילר וחברה טובה, ואין פחד מכספים וכל זה, כי בן אדם יכול לחשוש, בהתחלה לא יודעים, אח"כ התחיל לבוא המהנדס הראשי ונתן הנחיות במקום שהפריעו לסופר שם והיינו צריכים לשנות. אמרו שזה וילר ואין לכם מה לדאוג. אולם הוא ממשיך בעדותו כך : ש. את ההתחייבות שלך לבצע את העבודה היתה מול הנתבעת 1. ת. כן. " ( עמ' 21 לפרוטוקול שורות 15-23). הוא המשיך : " ש. אתה לא חשבת שיש סיבה לעצור את העבודה. ת. אם יש גב שאומר שלא נדאג וזו חב' וילר, תחתום ותבוא תקבל כסף הם מזרימים והכל וראית את הנציגים שלהם בשטח, ממה יש לחשוש. " (ראה שורות29 - 31 לעמוד 21 לפרוטוקול) וכן העיד כי היתה ביכולתו האפשרות לבחור שלא להמשיך בעבודה : " ת. ... מהתחלה הוא אמר שהוא עשה עסק עם וילר, הוא אמר שלא אדאג והם משלמים... ... ש. אם חנני לא ישלם מה תעשה. ת. אני עוצר לו את העבודה, אפרק לו את הדברים, לוילר לא יכולתי לעשות את זה... ש. אתה יודע שוילר לא אחראית כלפיך, אף אחד מוילר לא אמר לך שלקח אחריות, אחרת היית מציין בתצהיר. חנני אמר לך אל תדאג. ת. הם אומרים והם משלמים, זה בשבילו אחריות, כשבא קובי כסיף ואומר לי לעשות ככה וככה, אני לא הכרתי אותו אמרו לי שזה בעל הבית, ותעשה מה שהוא אומר." (ראה עמוד 22 שורות 5-16). 54. לא שוכנעתי מעדויות מנהל התובעת והתובע כי הנ"ל של התובע כי נתבעת מס' 2 יצרה מצג לפיו היא זו האחראית לתשלום לקבלנים, ובכללם התובעים. 55. התובע העיד כי ידע שאין לנתבעת מס' 2 כל מחוייבות כלפיו מההסכם הראשון שנחתם בינו לבין הנתבעת (עמוד 22 שורה 32 לפרוטוקול יום 21.01.08). 56. מר יריב דהן, ששימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה דנן, כמנכ"ל של נתבעת מס' 2 העיד כי ההסכם עם הנתבעת נחתם רק ביום 03.07.02, ורק אז הפכה נתבעת מס' 2 למממנת של העבודות המבוצעות באולם, ועד לאותו יום הנתבעת השכירה את המבנה בדמי שכירות רגילים, כשכל העבודות מבוצעות על ידי האחים חנני על חשבונם בלי כל קשר לנתבעת מס' 2. (ראה עמוד 4 שורה 9 - 13 לפרוטוקול יום 12.02.09). הוא העיד גם כי רק בעקבות ההלוואה שהלוותה נתבעת מס' 2 לנתבעת ביקשה נתבעת מס' 2 מהנתבעת להחתים את הקבלנים על מכתבי הויתור. ( ראה שורה 14-15 לעמוד 4 בפרוטוקול 12.02.09). 57. מר דהן הסביר בעדותו כי הנתבעת חתמה על הסכמים עם הקבלנים שהתחילו לעבוד, עוד בטרם כניסת וילאר לתמונה, וכי בשלב מסויים כחודש לאחר תחילת העבודה, נקלעה הנתבעת לקשיים כספיים, ואז העמידה לה נתבעת מס' 2 הלוואה וכדי להמשיך ולממן את המשך העבודה. הנתבעת שוב נקלעה לקשיים כספיים, ואז נכנסה נתבעת מס' 2 לתמונה וניהלה מו"מ עם הקבלנים, והגיעה איתם להסכמי פריסה, והעמידה את יתרת המימון שהיה לנתבעת לכיסוי התשלום הראשון של הסדר הפריסה, במטרה לאפשר לנתבעת לסיים את העבודה ולהפעיל את האולם, תוך אמונה כי לאחר הפעלת האולם תוכל הנתבעת להמשיך בתשלום החובות לקבלנים, ולהחזיר את ההלוואה לנתבעת מס' 2, ולשלם גם את דמי השכירות שסוכמו בינה לבין נתבעת מס' 2. (ראה עמוד 6 ו 7 לפרוטוקול יום 12.02.09). הוא העיד גם כי לא יצר מצג לפיו נתבעת מס' 2 היא שאחראית על התשלומים של חובות הנתבע, וכך הוא העיד: "ש.הם הבינו שיש גב ויש מי שישלם את החוב, אחרת למה שיחתמו על הסכם פריסה. ת. לא נתתי להם את ההרגשה שיש מישהו אחר, או שאנחנו אחראים לחוב הזה. מה שהסברתי להם זה המצב שאם האולם יפתח ויתחיל לעבוד יש סיכוי שנתבעת מס'1 תוכל לעמוד בהסדרים ואם לא ניתן לנתבעת מס' 1 את הצאנס ולא נאפשר לה לפתוח את האולם כנראה שבזה נגמר הסיפור. (ראה עמוד 7 שורות 15-20 לפרוטוקול יום 12.02.09). 58. לשאלה מדוע וילאר צריכות לבוא ולמזער את נזקי כל הצדדים, השיב מר יריב דהאן בחקירתו הנגדית ( עמ' 10 לפרוטוקול מיום 12.02.09 שורות 19-22) כי " חב' וילר רצתה שהאולם יפתח ויתחיל לעבוד, הקבלנים בשלב הזה חלקם אולי רצו לתבוע , או לפתח בהליכי הוצל"פ כלפי נתבעת מס' 1, דבר שלא היה מאפשר את פתיחת האולם, ולכן היה חשוב שכל הצדדים, הקבלנים וילר וחנני יגיעו להסכמה והסדר ביניהם כי אם לא כולם יתנו כתף העסק לא ילך " . 59. עדותו של מר דהן נמצאה אמינה ומהימנה בעיניי, והסבריו למצב האמיתי בשטח הם הגיוניים, משכנעים, ומשתלבים יפה בכל ההסכמים שנחתמו בין כל הצדדים. אני מקבלת את טענתן של וילאר כי נתבעת מס' 2 נתנה הלוואה לנתבעת לאחר שזו נקלעה לקשיים בפרויקט האולם בו עבדה, וכי נתבעת מס' 2 בחרה לא לשאת בכל אחריות כלפי הקבלנים, כי אם רק להיות מקור למימון המשך הפרויקט. 60. אין לקבל את טענתם של התובעים בעניין זה. טענות התובעים לפיהן וילאר מחוייבים בתשלומים עבור העבודות על אף כל הסכמי ההפטר אינה הגיונית או מתקבלת על הדעת. מסמכי ההפטר, לפיהם הופטרו וילאר מכל חבות לתשלום, נחתמו מההתחלה, יחד עם חתימת הסכמי העבודה בין התובעים לנתבעת. באותו שלב התובעים הבינו היטב כי הנתבעת, ורק הנתבעת, תהיה אחראית כלפיהן לתשלום. ההסכמים לביצוע ההתחייבויות החוזיות ההדדיות נחתמו בין התובעים לנתבעת בלבד, ווילאר לא היו צד להסכמים אלו. התובעת גם חתמה על מסמך הפטר נוסף בחודש 11/02, נוסף למסמך הראשון. 61. בנסיבות אלו יש לקבוע כי מי שהיה אחראי כלפי התובעים על ביצוע התשלומים היתה הנתבעת והיא בלבד. התובעים ידעו בבירור עובדה זו, הסכימו לה מפורשות, וחתמו על מסמכי ההפטר לוילאר. 62. טענותיהם של התובעים בדבר התחייבות וילאר כלפיהם, ומעורבות וילאר בפרוייקט, החלה אך ורק לאחר שהנתבעת נקלעה לקשיים, ולאחר שהבינו כי הם לא יקבלו את כל כספם, ואז החלו לחפש כיס עמוק שישלם להם את יתרת החוב. 63. טענות התובעים כי ההסכמים והמסמכים הכתובים היו שונים מהמציאות בשטח, היא טענה שהועלתה ע"י התובעים שלא בתום לב. מנהל התובעת בעצמו העיד כי הוא הוציא את ההסכמים והמסמכים מהמחשב שלו, על פי הניסוח שהוא ערך, בנסיבות אלו אין להתיר לתובעים לסכם משהו בכתובין, ולטעון את היפוכו בדיעבד. 64. התובעים מחוייבים בכיבוד ההסכמים והמסמכים עליהם הם חתומים, ואינם יכולים להתנער מהסכמותיהם אלו, בכל הקשור להפטרת וילאר מחובת התשלום בגין העבודות. התובעים יכלו מלכתחילה לבחור לא לחתום על המסמכים, ולא לבצע את העבודות, אך הם בחרו לחתום ולבצע את העבודות בהבנה מלאה למערכת היחסים בין כל המעורבים. 65. לאור כלל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הצליחו להרים את הנטל להוכיח כי נוצר חוזה בהתנהגות בינם לבין וילאר. הסכמי הפריסה : 66. כעת עולה השאלה האם ניסיון וילאר להגיע להסדר פשרה עם התובעים בהסכמי הפריסה כדי שיסיימו את עבודתם באולם, יש בו משום נטילת אחריות של וילאר על יתרת התשלומים. 67. בשלב מסוים של ביצוע העבודות על ידי הקבלנים כאמור נוצר מצב בו הקבלנים הפסיקו לקבל את התשלומים להם הם זכאים על אף שביצעו את עבודתם. כדי לנסות ולהסדיר את הסכסוך שנוצר כתוצאה מאי התשלום, וכדי לגרום לקבלנים לסיים את עבודתם, התערבו וילאר על מנת ליישב את הסכסוך. הקבלנים, כולל התובעים, הוזמנו למשרדי וילאר בחיפה על מנת לנהל מו"מ עם כל אחד מהקבלנים בנפרד, כשמי שהוביל את המו"מ הינו מר יריב דהן, מנכ"ל נתבעת מס' 2, בנוכחות המפקח מטעמה מר קובי כסיף ואחד מנציגי הנתבעת. 68. לאחר ניהול מו"מ הושגו הסדרי פריסה ביום 27.04.03, לפיהם מודה הנתבעת בחובותיה כלפי התובעים, כפי שפורט לעיל. 69. התובעים טענו כי במסגרת אותו הסכם פריסה שנוסח ע"י וילאר, ועל מנת לגרום לתובעים לחתום על אותו הסדר, הוצע להם תשלום ראשון של ההסדר באמצעות שיק שיימסר להם במעמד החתימה ואשר מומן ע"י נתבעת מס' 2, אך התשלומים הבאים של אותו הסדר לא שולמו כלל. מכאן עולה בבירור לטענת התובעים חוסר תום ליבן של וילאר, אשר עשו הכל על מנת לגרום לתובעים לחתום על הסכם הפריסה, על מנת שיסיימו את עבודות החשמל באולם ויתחברו לחשמל, ועל מנת שיסיימו את עבודות האינסטלציה והביוב, וכל מה שקרה אח"כ אינו מעניינן. 70. התובעים טענו כי לוילאר עניין עסקי רב בעבודות שנעשו באולם, וכאשר התגלה משבר חמור מול כל הקבלנים, ניהלו ממשרדיהן את המו"מ לפריסת כל החובות, ובכלל זה החוב כלפי התובעים. לאור זאת, טענו התובעים כי לא זו בלבד שוילאר הפרו את התחייבותן החוזית, אלא שהן גם יוצאות נשכרות מהשלמת העבודות מבלי שישלמו את תמורתן. 71. אין מקום לקבל את טענתם של התובעים בעניין זה. הסכמי הפריסה שבהשגתן התערבו וילאר נחתמו בין הנתבעת לתובעים, ובהם מודה הנתבעת בחובה כלפי התובעים. אמנם היה לוילאר עניין בהשלמת העבודות, אולם אין בכך כדי ליצור מצב של התעשרות שלא כדין, שכן ההתעשרות הינה כדין, מאחר וקיים הסכם בכתב בין הנתבעת לנתבעת מס' 2 לפיו משכירה נתבעת מס' 2 את האולם לנתבעת כשהאחרונה היתה אמורה לבצע בו עבודות והתאמות, כשההתאמות יהיו רכושה של נתבעת מס' 2, על פי הסכם זה. התערבותן של וילאר, אם כך, אין בה כדי להטיל עליה אחריות או חבות בתשלום יתרת חובה של הנתבעת. עניין זה היה ברור לתובעים, שהינם בעלי ניסיון בעריכת הסכמים כפי שעולה מעדויותיהם, בעת שחתמו על הסכמי הפריסה ההסדר עם הנתבעת, ולא עם וילאר. 72. לאור האמור, לא ראיתי בהתערבותן של וילאר ליישוב הסכסוך בין הצדדים משום לקיחת אחריות לחובה של הנתבעת כלפי התובעים. כפיה בחתימת הסדרי ההפטר? 73. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה." תכליתה של הוראה זו הובהרה על ידי השופט חשין בע"א 2299/99 אברהם שפייר ו- 28 אח' נ' חברת דיור לעולה בע"מ, פ'ד נה (4) 213 כדלקמן: "תכליתו של החוק גלויה וברורה: מקום שאדם קושר עצמו בהסכם אך בשל לחץ ששלל ממנו את יכולת הברירה, דין הוא שתהא זכות בידו לבטל את ההסכם. שלילת יסוד הרצון החופשי מקנה זכות לביטול ההסכם...... השאלה אם נתקיימה כפיה, אם לאו, שאלה תלויית-נסיבות היא". האם היתה כפיה כלכלית מצד וילאר על התובעים על מנת לחתום על הסדרי ההפטר? ביהמ"ש העליון בע"א 1569/93 יוסי מאיר נ' פרנפורד (ישראל) בע"מ, פד"י מ"ח (5) 705,720, התייחס לבעייתיות בהבחנה בין לחץ כלכלי לגיטימי לבין לחץ כלכלי ההופך לכפייה. הוא קבע כי: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. עניננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי - חברתי - כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יכלו לשאתם". נקבע בפסיקה (ראה ע"א 1569/93 פד"י מח (5) 705) שכדי שכפיה כלכלית תקנה זכות ביטול נדרשים שני אלמנטים; כפיה בלתי ראויה, וכפיה בעלת עוצמה רבה, וכי רק אם מתקיימים שני האלמנטים הללו במצטבר, קמה הזכות לביטול עפ"י סעיף 17 לחוק החוזים. 74. התובעים טענו כי אולצו לחתום על אותם הסדרי הפטר. טענת העושק מוסדרת בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". ביהמ"ש העליון בע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב ואריה דגן (לא פורסם) הרחיב בעניין עילת ה"עושק" בסעיף 28 לפסה"ד, שם נקבע כי: "...הלכה היא כי ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם היתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים - הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר נסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973). עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (ראו דברי השופט י. טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד ל"ו (1) 762, 767). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. "חולשה" חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק (ראו פרידמן וכהן, חוזים, הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 976 ו- 980, ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמ' 261 - 253; ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן ואח', פ"ד נ"ה (1) 939). כבר נקבע, כי כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו, אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים - "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון, כבדי משקל, ואינן פוטרות את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום בו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוטל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר ... אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי משפחתי וללחץ אישי פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (ראו דברי השופט י' קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד (4) 749 בעמוד 756...". 75. אלו הם יסודותיה של עילת העושק: קיום חוזה, קשר סיבתי, התנהגות העושק, מצב העשוק והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. מן הכלל אל הפרט: 76. טענו התובעים כי נתבעת מס' 2 נהגה בחוסר תום לב שעה שאילצה אותם להסכים לשחרורה מכל אחריות לביצוע התשלומים, שכן אין ספק כי נתבעת מס' 2 הציגה מצג לפיו ביצוע התשלום מצוי בטיפולה ואחריותה, וכי היא זו שלמעשה יוצאת נשכרת מביצוע והשלמת העבודות על ידי התובעים. עוד טענו התובעים כי ע"פ ההסכמים הבעלות בעבודות שבוצעו על ידם שייכות לוילאר, ועם זאת הן טוענות בחוסר תום לב כי אינן אחראיות לתשלום. התובעים טענו בנוסף כי מעשיה של נתבעת מס' 3 זהים לאלה של נתבעת מס' 2, וכי העילות הנטענות נגד נתבעת מס' 2 כוחן יפה גם כלפי נתבעת מס' 3. 77. וילאר טענו כי מר דיין לא אולץ לחתום על ההסכם עם נתבעת מס' 1, וכי הוא החל לבדוק מי זו נתבעת מס' 2 רק לאחר שהנתבעת עיכבה את התשלומים, ולאחר שהוא השקיע באולם 200,000 ₪ (עמוד 10 שורה 5-7). 78. וילאר טענו כי מעדותו של מר יריב דהאן עולה כי מבחינת נתבעת מס' 2 ומהשלב שבו היא העמידה את המימון, היה צריך להצמיד לכל הסכם של ביצוע עבודות, כתב התחייבות והצהרה כי אין לה כל אחריות וחבות כלפי הקבלנים ( ראה עדותו של יריב עמוד 12 שורה 24-25 לפרוטוקול יום 12.02.09), וההחתמה על מסמך כזה היתה תנאי מבחינתה להעמדת המימון ( ראה עמוד 12 שורה 13 ליום 12.02.09). 79. וילאר טענו כי דיין הודה כי הוא חתם על המסמך הנוסף לאחר שעיין בו, (עמוד 11 שורה 26), וכן הוא העיד כי איש לא אילץ אותו לחתום ( עמוד 12 שורה 13). לדבריו, הוא חתם על המסמך כיוון שסבר באותו מועד כי חתימתו על כתב ההתחייבות תקצר את הדרך לקבלת הכספים (ראה עמוד 12 שורה 10). הוא לא התכחש לכך שהוא יכול היה לסרב לחתום על כתב ההתחייבות, אך טען כמי שחפץ ליצור רושם של אילוץ מופרך. 80. בספטמבר 2002 נחתם הסכם לביצוע עבודות נוספות בין דיין לבין הנתבעת שכותרתו "זכרון דברים לעבודות חשמל שלב ב' " (נ/1), זאת לאחר שהיו עיכובים בתשלומים. 81. בנובמבר 2002 נכרת הסכם נוסף בין התובעת לבין הנתבעת (נספח ה' לתצהיר דיין). דיין אישר כי המו"מ וסיכום התנאים המסחריים נעשו בין הנתבעת לתובעת, ללא כל מעורבות של נתבעת מס' 2 (ראה עמוד 6 שורה 15-16 לפרוטוקול יום 21.01.08), וכי בעת שחתם על הסכם זה התכוון לכבדו, כך שמובן כי איש לא אילץ אותו להתקשר בביצוע העבודות הנוספות, והוא מחוייב לכבד את ההוראה הקובעת כי האחראית היחידה כלפיו הינה הנתבעת. 82. וילאר טענו כי אין לקבל את טענתו של מזרחי כי חתם על ההסכם מתוך אונס, שכן איש לא אנס אותו לחתום על ההסכם מיום 03.06.02 בינו לבין הנתבעת, שכן בעת שחתם על ההסכם לביצוע העבודות בהתחלה הוא לא ידע על קיומן וילאר, ולא סבר כי יש לה שמץ של מחויבות כלפיו. במועד החתימה ביצע רק רבע מהעבודה, והחתימה על הצהרה והתחייבות זאת רק שיקפו את המציאות ולא שינו דבר. 83. וילאר טענו כי אין לקבל את טענת התובעים כי הם נאלצו לחתום על המסמכים הכוללים הצהרות הפוטרות את וילאר, שכן נסיבות המקרה שוללות מכל וכל טענת אילוץ. החתימה על הסכמים המצהירים ומתחייבים כי אין לוילאר כל חבות או אחריות לא שינו את מצבם מלכתחילה, אלא עלו בקנה אחד עם המצב הקיים, והוא כי רק הנתבעת אחראית לתשלום כלפיהם. וילאר העבירה מימון והתובעים קיבלו תמורה שמקורה באותו מימון, לאור הצהרתם והתחייבותם. במובן זה וילאר שינתה את מצבה לרעה והתובעים מושתקים מלהעלות את טענתם הנ"ל, שכן התובעים שיפרו את מצבם על ידי כך שקיבלו את התשלום הראשון שבהסדר הפריסה, ממימון שהעמידה וילאר לנתבעת. הן טענו עוד כי אפילו אם תתקבל טענת התובעים כי היתה כפיה, גם אז לא ניתן לומר כי לא נותרה לתובעים ברירה מעשית סבירה שלא לחתום על המסמכים, שכן כל אחד מהתובעים יכול היה להפסיק את העבודה או להגיש תביעה. הן טענו כי גם אילו סברו התובעים כי היתה כפיה מצד הנתבעות, היה עליהם להודיע על ביטול ההסכם, ולפעול להשבה, תוך זמן סביר מיום שפסקה הכפיה. התובעים לא עשו כך, הם חתמו שוב ושוב על הסכמים, וקיבלו כספים במקורם במימון וילאר. הן טענו כי אילו התחייבותו והצהרתו של מזרחי לפיה אין לוילאר כל התחייבות היתה בגדר אילוץ, אזי היה עליו להודיע על ביטול ההתחייבות זמן סביר לאחר החתימה על הסכם הראשון, או לאחר ההסכם השני או השלישי. לא רק שהוא לא עשה כך, הוא הוסיף לעבוד ולאחר מכן חתם על הסכם נוסף במרץ 2003, המלמד כי אין לוילאר כל התחייבות או אחריות כלפיו. 84. מעדותו של מר דיין עולה כי הוא עשה את השיקולים שלו ובחר לחתום על הסכם הויתור עת התבקש לעשות זאת, וכך הוא העיד: "ש. כשהוא הביא לך את ההסכם אף אחד לא אילץ אותך לחתום עליו, בא מפקח מטעם נתבעת 1 ואתה חתמת. ת. ברגע שהביא לי את המסמך הייתי מושקע לפחות 200,000 ₪ בתוך האולם, זה כולל עבודות שכבר התחילו באולם והחשבון הראשון השני והשלישי התעכבו מצדו של חנני לפחות חודש או חודש וחצי." (ראה עמוד 10 לפרוטוקל יום 21.01.08) וכן הוא העיד כי נתבעת מס' 2 לא היתה מעורבת בתחילת העבודה עת חתם על ההסכם עם הנתבעת: " ש. מתי ידעת לראשונה שוילר חייבים לך כסף. ת. ברגע שהביאו לי את המסמך נספח ב' לחתום עליו, וגם בשטח היו אנשי וילר שפיקחו על העבודה, ומה שאח"כ לאט לאט בדקתי ומצאתי שיש שותפות מלאה ביניהם בהשקעה, ולכן זה היינו הך ולא התנגדתי לחתום. ברגע שדני הביא לי את המסמך ואמר שאחתום כדי שישחרר לי את הכסף, לא התעמקתי הרבה בנקודה הזו. " (ראה עמוד 11 שורות 7-11 לפרוטוקול). דיין גם העיד כי הוא עיין במסמך לפני החתימה, וכי היתה לו האפשרות להפסיק את העבודה, אולם הוא בחר לחתום ולהמשיך, מאחר והשקיע כבר כספים בעבודה, ראה בעמוד 11- 12 לפרוטוקול: " ש. במערכת היחסים שלך עם וילר לא חל שום שינוי ואם כן תגיד מהו. ת. השינוי היחידי שראיתי אותם פועלים בשטח יחד עם דני ארז. ש. קראת את נספח ב'. ת. כן. ש. עיינת בו בצורה רצינית. ת.כן. ש. אתה חשבת לרגע שיש לך אפשרות לא לחתום על המסמך, אתה מכיר את חנני, אמרת לנו שלא חשבת שחנני בקשיים כספיים. ת. זו הנקודה, הם לא רצו לשלם כספים בלי שאחתום על נספח ב'. ש. לא ידעת שחנני בקשיים. ת. באותה תקופה לא היה בקשיים. ש. יכולת להגיש תביעה לבימ"ש. ת. יכולתי להפסיק את העבודה ולהפסיד את כל העבודה. ש. יכולת לומר שאתם לא משלמים כסף ואתה עוזב את העבודה. ת. אני קיבלתי את המסמך באמצע העבודה, כאשר הכל היה פעיל ולא חנני היו בקשיים ווילר לא התנגדה לשלם. ש. הכח שלך גדול יותר, יכולת להגיד שאתה מפסיק את העבודה. ת. יכולתי לעשות הרבה דברים, באותה תקופה שהכל התנהל בצורה יפה ומסודרת לא ראיתי טעם לעשות את זה. ש. אף אחד לא אילץ אותך. ת. הדבר היחידי שהיה מול עיני זה ההשקעה שלי בתוך האולם. ש. באותו זמן חשבת שזה יקצר את הדרך ומיד תקבל את הכסף. ת. נכון. ש. אבל אף אחד לא אילץ אותך לחתום על ההסכם. ת. אם הייתי יודע ורואה שחנני הייתה בקשיים, והיא לא היתה, לכן לא רציתי לחשוב על הנקודה הזו. ש. אתה מצרף לתצהירך נספח ג' עוד הסכם נוסף שמופנה לוילר שגם עליו אתה מאשר שאין לוילר מחוייבות. . . ת. מה שאילץ אותי זו התחושה הפנימית וההשקעה שלי בתוך האולם." 85. מעדותו הנ"ל עולה כי הוא לא אולץ לחתום, אלא בחר לחתום על אותו הסכם ויתור כדי לקבל את הכספים המגיעים לו באותו שלב, בהקדם. 86. מר דיין העיד כי גם ההסכם שנחתם בחודש 11/02 נחתם ללא כל התערבות מצד נתבעת מס' 2 , הסכם שנחתם לאחר שהחלו העיכובים בתשלומים: " ש. גם נספח ה' ( ההסכם מ 11.02 תוספת שלי) רק אתה וחנני מדברים עליו ללא מעורבות וילר. ת. כן. ש. כל יתר התנאים המסחריים מסוכמים ללא מעורבות וילר. ת. נכון . " (עמוד 15 שורה 3-6 לפרוטוקול יום 21.01.08) . 87. מעדותו של דיין עולה גם כי טרם החתימה על אותו הסכם הוא התייעץ עם אחד העובדים שלו, והחליט לקחת את הכספים המוצעים לו בשלב זה, ובמקרה שתתעורר בעיה בהמשך יגיש תביעה, בעמוד 17 שורה 1 - 17 : "ת. מכיון שהכל נערך במשרדי וילר בחיפה, לא היה לי שום חשש להמשיך לחתום על טיוטות שתאמו לטיוטות הקודמות למעט החלפת החברה מוילר לוילר נכסים. ש. אף אחד לא אילץ אותך. ת. אני קמתי והלכתי ולא רציתי לחתום והתייעצתי, ואמרו לי שאקח את הכסף שנותנים לי, חתמתי כי ידעתי שאני לא אקבל כסף וזה בשבילי סכום לא מבוטל באותה תקופה, לקחתי את הסכום חתמתי ויצאתי. ידעתי שאני בלאו הכי לא מקבל כסף, אין לי משהו ביד, אם הם מציעים אני אקח. ש. כשחתמת על הסכם הפריסה ב 27.04.03 התכוונת למה שחתמת לפטור את וילר. ת. בכל מקרה היה כתוב שוילר ישלמו. ש. האם התכוונת לכבד את החתימה שלך על ההסכם, נספח ו'. ... נספח ו' נחתם מספר חודשים לאחר סיום העבודה. ש. ולאחר הכל הסכמת לחתום על נספח שפוטר את וילר מאחריות. ת. זה היה במטרה לקחת את הכסף שמגיע לי, נתנו לי שיק ויצאתי לאחר שחתמתי על ההסכם. אף אחד במדינה שלנו לא שמים עליו אקדח לחתום. " וכן עמוד 17 -18 בהמשך דיין בעדותו ביום 21.01.08 : "ש. אמרת לנו שלא רצית לחתום על ההסכם, לאן הלכת. ת. יצאתי החוצה התקשרתי והתייעצתי. ... ת. יש לי מישהו במשרד שאני מתייעץ איתו, חבר עבודה. ... ת. הוא אמר שבינתיים מציעים לך כסף קח מה שמציעים לך, ומקסימום אם הדברים יתגלגלו אחרת נגיע למשפט. ש. מערכת היחסים בינך לבין וילר, הכח היה אצלך, אם היית מגיש תביעה יכולת להפעיל עליו לחץ. ת. זה מה שעשיתי לאחר שראיתי שהדברים לא מתקדמים. " 88. גם התובע מזרחי העיד כי הוא בחר לחתום על הסכם הויתור מאחר והוא השקיע כבר הרבה כספים בעבודה, וכך הוא העיד בעמוד 22 שורה 19-21 : " ש. במקרה הזה אף אחד לא אילץ אותך לעשות עבודה. ת. המצב אילץ אותי כשהייתי מושקע עם כל הכסף, כמה אני יכול לממן אדם פרטי עם עסק קטן." כשנשאל התובע מדוע לא ביקש להכניס את נתבעת מס' 2 להסכם מיום 27.04.03 על אף שישבו שם השיב : " ת.לא יודע למה, הם ביקשו שאחתום וחתמתי. ש. ככה אונסים בן אדם. ת. זה יותר מאונס, כשאתה צריך את הכסף האמנת להם, יריב יושב וקובי כסיף ומכירים אותך ואתה בא למשרד, אולי לא הסתכלתי בכל הסעיפים. " (ראה עמוד 23 שורו 26-30 לפרוטוקול יום 21.01.08 ) ועוד הוא העיד שלא היתה לו ברירה אלא לחתום על הסכם ההפטר, שכן היה במצוקה כספית והיה צריך את הכסף : " ש. אתה אומר שבגלל שרצית כסף זה האילוץ. ת. לא היתה לי ברירה, אם לא הייתי חותם לא הייתי רואה שקל. ש. יש לך את וילר. ת. נכון יש לי את כל הכסף שלי בבנין שלהם, הם לא רוצים לשלם, שיתנו לי להוציא את הדברים. יש להם אולם שמחות. ש. אם חשבת שאתה צודק למה לא הגשת תביעה נגד וילר במקום לחתום על ההסכם. ת. במצוקה שהייתי לא היה לי זמן, הייתי במצוקה כספית, תאר לך שלושה ארבעה אנשים יעשו לך דבר כזה, וזה קרה ועושים את זה אנשים." (ראה עמוד 24 שורות 13-20 לפרוטוקול יום 21.01.08 ). 89. מעדותו של מר יריב דהאן, ששימש כמנכ"ל של נתבעת מס' 2 בתקופת הרלוונטית לתביעה, עולה כי אילו לא חתמו התובעים על ההסכם לא היו יכולים לקבל את הכספים מהסיבה שלא היה לנתבעת כסף לשלם, וכך העיד בעמוד 7 שורה 15 : " שאם לא נפרוס להם את החוב, כבר היום אין לנתבעת מס' 1 כסף לשלם והיה נגמר הסיפור. " . 90. עולה מלשון ההסכמים עליהם חתמו התובעים, ומנסיבות חתימת הסכמי ההפטר ע"י התובעים, כפי שהדבר מצא את ביטויו בעדויות בפניי, כי לא התקיימה כפייה כלכלית פסולה חברתית, מוסרית או כלכלית. היתה ברירה בידי התובעים להפסיק את העבודה ולהגיש תביעה, כפי שעשו בסופו של דבר, אך הם בחרו באותו שלב לחתום על הסכמי ההפטר, לקבל כסף, ולהמשיך בעבודה. התובעים אף אינם עותרים בתביעה זו לביטול ההסכם, אלא למעשה לביטול חלקי של ההסכם. הם הסכימו לקבל כספים על פי אותם הסכמים, ומבקשים כעת לבטל את סעיפי ההפטר באותם הסכמים. אין ליתן יד לניסיון התובעים להתחמק מהתחייבויותיהם והסכמותיהם שניתנו במעמד, ובתמורה, וכתנאי לקבלת כספים. אין להתיר לתובעים למעשה להטעות את וילאר בכך שיסכימו בכתב לפטור אותן מכל חבות, כדי לקבל מהן כספים, ולאחר מכן לעתור לביטול הסכמותיהם בדבר הפטר וילאר מכל התחייבות. 91. התובעים גם כשלו מלהוכיח את התנאים המצטברים להוכחת עילת העושק על פי סעיף 19 לחוק החוזים. לא התקיימו בפנינו יסודות עילת העושק, ולא שוכנעתי כי התובעים היו שרויים במצוקה שהעמידה אותם במצב חלש מול וילאר, או שנשללו מהן דרכי פעולה אחרים באותה נקודת זמן. גם לא הוכח בפניי כי תנאי ההסכמים הינם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. תנאי ההסכמים הם דווקא הגיוניים וסבירים מבחינת חיי העסקים והמסחר, במערכת היחסים המשולשת בין התובעים, הנתבעת ווילאר. 92. לסיכום, אני דוחה את התביעות כנגד נתבעות מס' 2 ו-3, ומחייבת את התובעים ביחד ולחוד, לשלם לנתבעות אלו הוצאות משפט ושכ"ט עוד בסך 10,000 ₪ ומע"מ. 93. נתבעת מס' 1 תשלם לתובעת ב ת.א. 1249/04 סך של 356,066 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.04.03 עד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ. נתבעת מס' 1 תשלם לתובע בת.א. 1116/05 סך של 82,793 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.04.03 עד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ.   מזמין עבודהקבלן