קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת התחייבות למכירת מניות: א. מבוא לפניי תביעה כספית בסך 261,719 ₪, שהגיש התובע כנגד הנתבע בהליך של סדר דין מקוצר, לאכיפת התחייבות הנתבע על פי הסכם למכירת מניות, אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן" ההסכם"). התביעה הוגשה בהתאם להתחייבותו של הנתבע על פי סעיף 4.3 להסכם, לפיו התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 200,000 ₪, ב - 40 תשלומים שווים ורצופים ע"ס 5,000 ₪ כל אחד, החל מיום 10.2.03, ובכל 10 לחודש. הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להתגונן שנתמכה בתצהירו.(בש"א 179786/08). בהחלטתי מיום 3.2.09, שניתנה לאחר חקירת הנתבע על תצהירו, ניתנה לנתבע הרשות להתגונן כנגד התביעה. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 13.5.09, שמעתי עדותם של מצהירי הצדדים. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומטעמו של הנתבע נשמעה עדות הנתבע וכן עדותו של אביו מר פליקס יער. בהתאם להחלטתי הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב. סיכומי הנתבע הוגשו ביום 26.5.09. סיכומי התובע הוגשו ביום 9.6.09. סיכומי תשובה הוגשו מטעם הנתבע ביום 14.6.09. ב. עיקרי הטענות והעובדות שהוכחו כפי הנטען בתצהירו, בבעלות אביו של הנתבע (להלן: "פליקס"), היתה במשך שנים רבות חברת הובלות בשם טיולי השלושה בע"מ, אשר בחודש פברואר 2001, חדלה מלפעול ונכנסה להליכי פירוק בבית המשפט. התובע, כך נטען, רכש במסגרת תיק הפירוק, את החוזים שהיו לחברת טיולי השלושה עם גופים גדולים, והמשיך פעילותה באמצעות חברה בשם "אדם גרינפלד יעוץ מימון ויבוא בע"מ", אשר שינתה את שמה בשלב מאוחר יותר ל - "טיולי השלושה תיור בע"מ" - היא החברה החתומה על ההסכם (להלן: "החברה"). על פי גרסתו של הנתבע בתצהירו, בחודש פברואר 2003, בהיותו חייל בשירות סדיר, מסר לו אביו כי התובע אינו מעוניין להמשיך ולהיות הבעלים של החברה, וזאת לנוכח הצטברות חובות וחששו של התובע מתביעות אישיות. לטענת הנתבע, התובע מסר לאביו כי הינו מוכן להמשיך פעילותו בחברה בתנאי שמישהו אחר יהיה "בפרונט", ואף הציע כי יהא זה הנתבע. בעדותו הוסיף הנתבע וסיפר על שאמר לו אביו לפני שהגיעו לפגישה עם התובע לשם חתימה על ההסכם : "אבי אמר לי שאני יעזור לו . ידעתי שהמצב שלו הוא לא טוב יש לו הרבה בעיות והוא צריך את העזרה שלי, אמר מהי העזרה שהוא מבקש ממני, אמר שאדם הבעלים של אותה חברה לא רוצה להמשיך להיות רשום בתור בעלים של החברה הזאת, ועל מנת שאבי יוכל להמשיך לעבוד הוא ביקש שאני אבוא איתו לפגישה. אני אבוא לעזור לו לחתום על ההסכם, של העברת המניות על השם שלי". (עמ' 16 לפרוטו' שורות 22-17). על גרסתו זו של הנתבע חזר אביו בעדותו. (עמ' 7-6 לפרוטו'). מנגד, טען התובע בתצהירו כי בעת שביקש למכור את החברה וניהל מו"מ עם גורמים שונים, פנה אליו פליקס וטען בפניו כי הוא מנבא לחברה עתיד טוב ולפיכך ביקש אותו שלא ימכור את החברה לגורם חיצוני, אלא טען כי הוא יביא קונה. לטענת התובע, תחילה הציע פליקס את דודו, אולם כעבור זמן טען כי דודו חלה, או אז הציע כי הנתבע ירכוש את החברה, והתובע מצידו הסכים. (סעיפים 10-7 לתצהירו). בתצהירו פירט הנתבע על שהניע אותו להסכים לבקשתו של אביו: "ידעתי על הלחצים בהם נתון אבי מצד חלק מהנושים. היה ברור לי שרק אם הוא ימשיך לעבוד יוכל לשקם עצמו ולנסות ולהחזיר חלק מהחובות ולצאת מהלחץ של הנושים. בגלל זה הסכמתי לבקשה שישתמשו בשם שלי באופן פורמלי בפרונט של החברה". (סעיף 3 לתצהירו). במסגרת עדותו סיפר הנתבע כי נכח עם אביו במו"מ שנוהל עם התובע בקשר עם רכישת המניות, לדבריו: "שמעתי שדיברו בניהם מה הם מתכוונים לעשות והם רוצים להשתמש בשם שלי לצורך העניין. ולכן הביאו אותי לשם.דיברו על מניות בחברה. דובר שהחברה שאדם היה הבעלים של החברה מבקשים להשתמש בשמי בהסכם".(עמ' 16 לפרוטו' שורות 15-12). טענתו העיקרית של הנתבע הינה כי עובר לחתימה על ההסכם אמר לו התובע כי על אף הכתוב בהסכם, אין כוונה אמיתית כי ישלם את הסכומים האמורים בהסכם, וכי הסכומים ישתלמו מכספי החברה. כן לטענתו מסר לו התובע כי אם לא יהא די כסף בקופת החברה, אזי הוא מצידו יצהיר בפני רשויות מס הכנסה על הפסד רווח הון.(ראה עדותו בעניין זה בעמ' 17 לפרוטו' שורות 15-14). כן ביקש לטעון בעדותו בעניין זה כי בעת החתימה על ההסכם הבין כי המניות יעברו מהתובע אליו ואת התמורה בגינן תשלם החברה. (עמ' 17 לפרוטו' שורות 6-4). עוד הוסיף וטען כי התובע אמר לו כי הוא לעולם לא יצטרך לשלם.(עמ' 17 לפרוט' שורה 12). בהמשך אף הוסיף: "אבי אמר לי שאני לא אצטרך לשלם שום דבר וזה השתלב לי עם הדברים שאדם אמר בפגישה אצלך".(עמ' 18 לפרוט' שורות 2-1). במסגרת תצהירו הכחיש התובע טענותיו האמורות של הנתבע. התובע הוסיף כי טענתו של הנתבע כי התובע אמר לו שההסכם הינו למראית עין על מנת ליצור "חוב אבוד", אינה נכונה, מה גם שזו לוקה לטענתו בחוסר סבירות מאחר והינו נכה צה"ל בשיעור של למעלה מ - 100%, והינו זכאי ממילא לפטור ממס בסכומים גבוהים. (סעיפים 16-15 לתצהירו). הנתבע אישר בעדותו כי עובר לחתימתו על ההסכם קרא את כל ההסכם בעיון ואף שאל שאלות לגבי הסכומים שנרשמו בו.(עמ' 17 לפרוט' שורות 10-9). הנתבע הוסיף וטען כי כלל לא היה מעורב בעסקי החברה ולא ניהלה אלא כפי טענתו: "רק נתתי את השם שלי". לטענתו, רק בשנת 2005, כשנתיים לאחר חתימת ההסכם, הבין כי התובע "סיבך אותו". (סעיף 9 לתצהירו). בעדותו טען: "אני זוכר שפניתי לאדם ושאלתי למה סיבכתם אותי שייקח את המניות חזרה ויעזבו אותי בשקט...". (עמ' 20 לפרוטו' שורות 19-18). ובהמשך טען: "כבר בשנת 2005 הבנתי שסיבכו אותי והשתמשו בי".(עמ' 21 לפרוטו' שורות 20-19). הנתבע אישר בעדותו כי לא שלח לתובע מכתב על ביטול ההסכם. (עמ' 21 לפרוטו' שורות 15-13). התובע טען בתצהירו כי לא היה כל היגיון כלכלי למכור את החברה ללא תמורה, כפי שמנסה לטעון הנתבע. במסגרת עדותם של מצהירי הצדדים, הגישו באי כח הצדדים לתיק בית המשפט, אסופת מסמכים בדבר מצבה הפיננסי של החברה עובר לחתימה על ההסכם, שיש בהם לתמוך בטענת כל אחד מהם, בעניין זה. ג. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחנתי בעיון טענות הצדדים, מצאתי כי לא עלה בידי הנתבע להציג הגנה כלשהיא בפני התביעה, ולפיכך הנני קובע כי דין התביעה כנגדו להתקבל. במסגרת הגנתו טוען הנתבע לבטלותו של ההסכם, בטענות של : "עושק" ו - "לא נעשה דבר". עקרון העל של דיני החוזים הוא חופש החוזים. עקרון זה מבטא, בין היתר, את החופש להתקשר בחוזים - חופש ההתקשרות, והחופש לעצב את תוכנם - חופש העיצוב. המלומדת גבריאלה שלו מגדירה את חופש ההתקשרות כ"חופש לבחור את סוג החוזה הרצוי לצד המתקשר והחופש להחליט אם בכלל להתקשר בחוזה ועם מי להתקשר" (ראו: גבריאלה שלו, "דיני חוזים", 25 (מהדורה שנייה, 2003) (להלן: "שלו"). במילים אחרות: על מנת שחוזה יחייב מבחינה משפטית נדרש שיתקיים בו היסוד ההסכמי, קרי, הסכמה מודעת ומכוונת של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב (ראו: שלו בעמ' 5-6). בענייננו לא הוכח כי הנסיבות האובייקטיביות והתנהגותו החיצונית של הנתבע בעת חתימת ההסכם העידו על אי גמירות דעת מצידו. ההפך הוא הנכון: ההסכם נחתם במשרד מסודר; ההסכם נחתם בנוכחות עורכי דין; הנתבע קרא בעיון והבין את פרטי ההסכם. לא זו אף זו, חתימת הנתבע על ההסכם יש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירות דעתו (ראו: ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ  נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589 (1983)). "לא נעשה דבר" א. לרוב נטענת טענת "לא נעשה דבר" במקרים של טעות ואז, כאמור, על הצד הטוען זאת להוכיח קיומו של שוני מהותי או קיצוני בין המסמך עליו חתם ובין המסמך עליו האמין שחתם. כאשר נטענת הטענה במקרים של כפייה, או אז יש להוכיח כי הכפייה הגיעה לכדי "כפיה קיצונית", קרי, לא רק פגעה ברצונו החופשי של החותם אלא שללה אותו לחלוטין: "נראה שאם מרווח הבחירה שנותר לו הוא כה צר, עד שכמעט אין בידיו ברירה כלל, יהא החוזה בטל לחלוטין ולא רק ניתן לביטול. לפי גישה זו ההבחנה בין חוזה הניתן לביטול מחמת כפיה לחוזה בטל לחלוטין היא עניין של דרגה. חוזה שנקשר בעקבות כפייה "רגילה" או מדרגת חומרה שאיננה קיצונית עד כדי כך, יהיה ניתן לביטול בלבד. לעומת זאת במקרי כפיה קיצוניים יהיה החוזה בטל לחלוטין" (דניאל פרידמן ונילי כהן , "חוזים", כרך ב' בעמ' 982). ב. בעניינו כלל לא הועלתה על ידי הנתבע הטענה לשוני בין המסמך עליו חתם ובין המסמך עליו האמין שחתם. הנתבע אישר כי קרא ההסכם בעיון והבין תוכנו. את כל יהבו תלה הנתבע בהבטחה הנטענת מצידו של התובע שניתנה לו לטענתו בעל פה. כמו כן, לא נטענה על ידי הנתבע טענה לכפייה וממילא כזו לא הוכחה על ידו. הנתבע שב ואישר כי חתם על ההסכם על פי בקשתו של אביו ומפאת רצונו שלו לסייע בידי אביו. למעלה מן הצורך אוסיף לציין כי כבר נפסק כי במקרים מעין אלו לא תישמע טענת הכפייה: "אין מדובר באותם מקרים שבהם "אשה טובה עושה רצון בעלה"; מקרים שברגיל לא תישמע בהם טענה כגון דא". (ראה פסק דינה של כב' השופטת ה' גרסטל, בתיק ה"פ (ת"א) 177/03 בר לוי נ' הדר - חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו) בעמ' 10 לפסק הדין, שם נתקבלה הטענה לאחר שנפסק כי מדובר במקרה יוצא דופן של אישה הלוקה בנפשה מזה תקופה ארוכה, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית מבחינתה, בה לא הייתה יכולה, הלכה למעשה, לפעול אחרת). אוסיף לציין כי עילת הכפייה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, המאפשרת לצד שנכפה לבטל את ההסכם, מתקיימת רק מקום שהכפייה התבצעה על ידי הצד השני לחוזה, ואילו בענייננו ניתן לחשוב שהתבצעה הכפייה (ככל שזו התבצעה), דווקא על ידי אביו של הנתבע, כאשר הוא והנתבע יחדיו היוו למעשה צד אחד לחוזה אל מול הצד האחר, התובע. (ראה בעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ארבל בתיק ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נגד פלוני (אתר נבו). ג. היסוד השני הנדרש הוא העדר רשלנות מצידו של הצד שהוטעה או שנכפה (ראו למשל: ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד(1) 304, 310 (1990)). לרוב, משמעות יסוד זה היא כי לא יוכל צד שחתם על החוזה מבלי שטרח לקוראו להינצל מחיוביו החוזיים בטענה שלא נעשה דבר: "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. ... לא תעמוד טענת non est factum גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה"  (ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד (4) 29, בעמ' 38). ד. בעניינו אין כלל נפקות ליסוד האמור, שכן הנתבע אישר בעדותו כי קרא את ההסכם בעיון והבין את תוכנו, טרם החתימה.   ה. באשר למישור הראייתי, ברי כי מדובר בטענת הגנה ועל כן נטל ההוכחה של יסודות הטענה מוטל על כתפי צד לחוזה המבקש להשתחרר מהקיום החוזי בטענה שלא נעשה דבר. נטל ההוכחה בעניין זה הוא כבד יותר מן נטל הרגיל במשפט האזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות: "הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים....על המעלים טענת אפסות לסתור חזקה זו, ולהוכיח את גירסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, (אתר נבו). ברי כי משלא הוכיח הנתבע יסודות ההגנה כפי שפורטו על ידי לעיל, ממילא יש לקבוע כי לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש להוכיח טענתו כי "לא נעשה דבר". 6. טענת ה "עושק"  א. עילת העושק הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים ,מכירה בביטולו של חוזה בנסיבות בהן אחד הצדדים "ניצל... את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". החלופה הבאה בחשבון במקרה שלפנינו הנה ניצול מצוקתו של הנתבע. אולם עצם קיומה של מצוקה שהובילה את הנתבע לחתום על ההסכם איננו מספיק. צריך, בנוסף, שהצד השני - אצלנו: התובע - היה מודע למצוקה זו ועשה בה שימוש לטובתו (שלו, בספרה הנ"ל, עמ' 247; פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, עמ' 983), וכן שהתנאים של כתב ההתחייבות גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל. שני התנאים הללו לא הוכחו במקרה שלפניי, ואף נהפוך הוא. ב. מהראיות שהובאו בפניי, ואף מעדותו של הנתבע עצמו, התרשמתי כי היה זה דווקא אביו של הנתבע שניצל את מצוקתו של בנו הנתבע - שהיה מודע ללחצי הנושים על אביו - ועשה במצוקה זו של בנו שימוש לטובתו. הנתבע אישר לא אחת בעדותו כי היה מודע למצבו של אביו ועל כן הסכים להיענות לבקשת אביו לחתום על ההסכם ובכך ולסייע בידו. לא מצאתי לקבל גרסתם הבלתי הגיונית והבלתי סבירה של הנתבע ואביו כי התובע היה זה שביקש להעביר את החברה דווקא על שם הנתבע, ובעניין זה עדיפה בעיניי גרסתו של התובע, ועל כן מצאתי לקבלה. כלל לא ברורה לי טענת הנתבע אשר לא הצביע על אינטרס כלשהוא שהיה לתובע להעביר החברה דווקא לבעלותו של הנתבע ולא לאחר. בדומה, ומאותם הטעמים, מצאתי לקבוע כבלתי מהימנה ובלתי סבירה גרסתו של הנתבע בדבר הבטחות התובע כלפיו כי לא יצטרך לשלם דבר בקשר עם ההסכם. ג. הנני דוחה ניסיונו של ב"כ הנתבע בסיכומיו להסתמך על פסק הדין שניתן בת.א. (חדרה) 4167/02 חיון נ' גבעת נילי כפר שיתופי בע"מ,(אתר נבו). בניגוד לטענתו של ב"כ הנתבע, אין מדובר כלל וכלל בנסיבות הדומות לענייננו. שם נתקבלה טענת העושק לאחר ששוכנע בית המשפט כי הנתבעת ניצלה את גילם הצעיר של התובעים, את חוסר ניסיונם וחוסר הבנתם, את העובדה שהתובע בקושי יודע קרוא וכתוב וכן את האמון אשר נתנו התובעים בנתבעת ובנציגיה, המוכרים להם אישית והנחשבים על ידם לחבריהם, על מנת להחתימם על מסמכים אשר התובעים לא הבינו את תכנם ואת משמעותם. בנוסף, קבע שם בית המשפט כי הוכח במידה מספקת גם התנאי הנוסף לביטול הסכם מחמת עושק, והוא כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. ד. מעבר לאמור לעיל, יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' שגב, פ"ד נח((4), 106: "בהקשרים כלכליים-מסחריים, מעוררת הסוגיה של עושק קשיים ניכרים. עומדים על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרם: 'מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי אם כל קושי כלכלי יפתח את השער לטענת עושק' (פרידמן וכהן, חוזים, הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 990). בענייננו נראה, כי אין לקבל את טענת דגן לעושק, שכן לא מתקיימים התנאים לקיום העילה. אומנם דגן היה נתון במצוקה כלכלית, אולם אין המדובר במצב קיצוני או חמור במיוחד. באותה העת, היה עורך-דין רון גזית, המייצג בפנינו את החברה, מעורב בהליכי העסקה, ויכול היה דגן להיוועץ עמו. העובדה - כי דגן החליט, למרות מצוקתו הכלכלית, לחתום על ההסכם - יכולה ללמד, בנסיבות העניין, לכל היותר, על פגם בשיקול-דעת עסקי בלבד, משמע פגם בכדאיות העסקה, אולם אין מדובר בפגם, העונה על התנאים הדרושים לקיום עילת העושק". ה. יתרה מכך, אפילו הייתה מוכחת התקיימותן של עילות הכפיה או העושק - מה שלאור האמור אינו נכון - לא היה בכך כדי להוביל מאליו לבטלותו של ההסכם, אלא רק להקים בידי הנתבע זכות להודיע על ביטולו. מימושה של זכות הביטול כפוף לסעיף 20 לחוק החוזים, הדורש כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". הנתבע לא עמד גם בתנאי זה. הנתבע אישר בעדותו כי עוד בשנת 2005, הבין כי סיבכו אותו והשתמשו בו. כן, אישר הנתבע כי לא שלח לתובע הודעת ביטול, טרם הודעת הביטול שנשלחה על ידו במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן שהגיש לאחר הגשת התביעה, ובמכתבו מיום 3.2.09. כפועל יוצא מן האיחור, הנתבע איבד את ברירת הביטול, והוא מוחזק כמי שקיבל על עצמו את ההסכם. "עבור הזמן ללא ביטול ההסכם יש בו הוכחה (שהמתקשר) החליט לקיים את החוזה; וכאשר עבר זמן רב, קרוב לודאי שבפועל זה ייחשב כראיה מכרעת שהוא החליט כך" (ע"א 379/69 מעודד נ' דון, פ"ד כד(1) 283, 289). 7. במסגרת הבאת הראיות, וכחלק מהגנת הנתבע, הגיש ב"כ הנתבע מסמכים מהם ביקש לטעון על מצבה הכלכלי הרעוע של החברה עובר לחתימה על ההסכם. על אף שחקירת העדים התמקדה בנקודה זו, לא מצאתי כי יש במסמכים אלה כדי לסייע לנתבע בהגנתו כנגד התביעה, זאת לאחר שהוכח כי חתם על ההסכם מרצונו, לפי בקשת אביו לאחר שעיין בו והבין את תוכנו. כמו כן, וממילא אל מול מסמכים אלה שהוגשו על ידי הנתבע עומדים המסמכים שהוגשו על ידי ב"כ התובע העומדים בסתירה לטענות הנתבע, כמו למשל המסמך ת/1 המלמד על מצבת כלי הרכב של החברה נכון ליום 7.2.03 (ת/1). בנוסף, התייחסו הצדדים והעלו טענות לעניין מידת מעורבותו של הנתבע בפעילות החברה, אלא שגם בעניין זה אינני סבור כי יש לדבר נפקות לעניין התחייבותו של הנתבע על פי ההסכם. 8. לסיכום אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: התביעה מתקבלת. הנני מחייב הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 261,719 ₪,בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (28.9.08) ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן הנני מחייב הנתבע בתשלום הוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. ב"כ התובע יגיש פסיקתא מפורטת לחתימתי. דיני חברותמניות