קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה מחמת עושק: ר ק ע ע ו ב ד ת י בחודש מרס 1996 נכרת חוזה (אשר אינו נושא תאריך) שעניינו עסקת קומבינציה בין אברהם גוטמן ז"ל (להלן: ,,המנוח''), אשר הלך לעולמו לאחר תום פרשת הראיות, מצד אחד, ובין נתבעת 2 (להלן: ,,הנתבעת'' או ,,אחוזת אלדי'') מצד שני. במסגרת העסקה התחייב המנוח להעביר לנתבעת את זכות הבעלות שלו בשישה מגרשים על קרקע שבבעלותו, בתמורה לקבלת 14 קוטג'ים שתבנה למענו על חלקות קרקע אחרות שתישארנה בבעלותו (נספח ג לתצהיר עדת התביעה בתיה גוטמן, בתו של המנוח [להלן: ,,הגב' גוטמן'']) (להלן: ,,חוזה המסגרת''). מי שייצג את הצדדים בעסקה היה עורךֿֿהדין בן-ציון צנעני (להלן: ,,עוה"ד צנעני''). בסעיף 9 לחוזה המסגרת נקבע שמס הרכישה על רכישת הממכר יחול על הנתבעת ושהיא תשלם אותו. בסעיף 2 נקבע בזו הלשון: הסכם זה ישמש הסכם מסגרת עיקרי וראשי בין הצדדים וכל האמור בו יחייב את הצדדים בחיוב ראשון, הגובר על כל האמור בכל הסכם אשר יבוא בעקבות הסכם זה, אלא אם יאמר, לצד החיוב בהסכם אחר, אשר יבוא בעקבות הסכם זה, שהוא מחייב וגובר על האמור בהסכם זה. כן סוכם בין הצדדים כי סמוך למועד החתימה על חוזה המסגרת יחתמו על שני חוזים נוספים, פיקטיביים, אשר נועדו להצגה לפני רשויות המס: האחד למכירת קרקע והשני למתן שירותי בנייה למנוח. ואכן נחתמו בין המנוח ובין הנתבעת חוזה מכר (מספר סימוכין מ/961101), שלפיו המנוח מוכר לנתבעת שטח קרקע בעבור סך של 1,000,000$ וכנגד התחייבותה לשלם במקומו את מס השבח (שאת גובהו העריכו הצדדים בסך 750,000$) (נספח ד לתצהיר הגב' גוטמן, ולהלן: ,,חוזה המכר''), וחוזה למתן שירותי בנייה (מספר סימוכין מ/9959122), שבמסגרתו התחייבה הנתבעת לבנות בשביל המנוח 14 קוטג'ים תמורת סך 1,750,000$, כשסכום זה כולל מע"מ (נספח ה, ולהלן: ,,חוזה הבנייה''). מאוחר יותר בשנת 1996 חתם המנוח על חוזה רביעי (נספח י, ולהלן: ,,חוזה המע"מ''), ולפיו התחייב לנפק חשבונית מס, אשר תכלול את סכום התמורה שהתחייבה הנתבעת לשלם לו בעבור הקרקע, בצירוף סכום מס השבח אשר יחול על העסקה. יוער כי גם שלושת החוזים הללו אינם נושאים תאריך. זמן-מה לאחר החתימה על מערכת החוזים, ועלֿֿפי הקבוע בסעיף 7 לחוזה המסגרת, פנו המנוח והנתבעת אל נתבע 1 (להלן: ,,הבנק'') וביקשו כי יעמיד לזכות המנוח הלוואה. הנתבעת התחייבה לשלם מחצית מחיובי הריבית שיושתו על ההלוואה שיעמיד הבנק לרשות המנוח, ובלבד שלא ישא בריבית לתקופה העולה על שנה אחת. הבנק נענה לבקשה, כפוף לרישום משכנתה מדרגה ראשונה על כל הזכויות בקוטג'ים שייבנו למען המנוח (להלן: ,,המשכנתה'') (חוזה ההלוואה מיום 05.06.96 - נספח טו לתצהיר הגב' גוטמן, ולהלן: ,,חוזה ההלוואה''). ביום 20.11.96 משך הבנק שיק בנקאי על סך 282,500 ₪ לפקודת ,,האוצר - מס רכוש'' (נספח טז לתצהיר הגב' גוטמן). כשבועיים לאחר מכן, ביום 02.12.96, הודיע פרקליט מטעם הבנק לעוה"ד צנעני כי הבנק שילם את מס הרכישה וכי 'אחוזת אלדי' חויבה בגינו (נספח כג לתצהיר הגב' גוטמן). בסופו של דבר התברר כי הבנק חייב בסכום את המנוח דווקא. גם בין המנוח ובין הנתבעת נתגלעו מחלוקות, שסבו על קיום התחייבויותיהם לפי החוזים שנכרתו ביניהם. המנוח סירב לנפק לתובעת חשבונית מס בגין חוזה המכר, והנתבעת מצדה התנתה את השלמת הפעולות שהתחייבה לבצע בקבלת חשבוניות בגין התמורה שנקבעה באותו חוזה (פיקטיבי, כאמור), בידעה כי המנוח לא שלשל לכיסו כספים הלכה למעשה. ביום 09.07.01 חתם המנוח על הסכם נוסף עם הנתבעת (נספח מז לתצהיר הגב' גוטמן) (להלן: ,,הסכם הפשרה''). במסגרת הסכם הפשרה זנחה 'אחוזת אלדי' את דרישתה מהמנוח לשאת בתשלום המע"מ לפי חוזה המע"מ והסכימה לשאת בכל חיובי המע"מ בכל העסקאות שנעשו בין הצדדים. מנגד הסכים המנוח כי חיוב מס הרכישה יישאר בעינו וכי הוא יהיה זה אשר ישלם אותו, וכמו-כן ויתר על אותו תשלום ריבית על הלוואות אשר קיבל מהבנק ושהנתבעת התחייבה לשאת בחציו לתקופה של שנה. במכתב מיום 28.10.01 הודיע המנוח לנתבעת, עלֿֿידי פרקליטו, על ביטול חוזה המע"מ ובמיוחד על ביטול הסכם הפשרה (ראו נספח נא לתצהיר הגב' גוטמן). ת מ צ י ת ט ע נ ו ת ה צ ד ד י ם התובע טוען כי הבנק טעה כשחייב את חשבונו בסך 282,500 השקלים שנועד לתשלום מס הרכישה, אשר חל על הנתבעת, וכי השיק הבנקאי על סכום זה שמשך הבנק יצא בלא חתימת המנוח או חתימת מורשה מטעמו. לדידו, הבנק אינו צד להסכם הפשרה ולפיכך אין הוא יכול להסתמך עליו. עלֿֿכלֿֿפנים, הסכם הפשרה בוטל משום שנחתם אגב הטעיה, כפייה או עושק. כמו-כן, על ההלוואה שניתנה למנוח עלֿֿפי ההסכם היסודי מחודש יוני 1996 ועל ההלוואות שניתנו לו בהמשך חייב אותו הבנק בריבית גבוהה מזו שעליה סוכם, ובעת מימוש המשכנתה מכר כונסֿֿהנכסים יחידות דיור במחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק. לטענת התובע, הבנק פעל בניגוד לנוהלי העבודה התקינים והפר באופן בוטה את ההסכמים ואת חובות האמון והזהירות שחב כלפיו. הבנק שולל את טענות התובע. בכל הנוגע ליחידת ההלוואה על סך 282,500 ₪, שניתנה לצורך תשלום מס הרכישה, הוא מבקש להסתמך על הסכם הפשרה, שלפיו התחייב המנוח לפרוע תשלום זה בשלמותו. בראות עיניו, הבנק הלך כברת דרך לקראת התובע, אשר פיגר פעמים רבות בהחזר ההלוואה, כאשר הקל עליו והעמיד לו מעת לעת יחידות הלוואה חלופיות על מנת שחשבון ההלוואה יצבור הפרשי הצמדה וריבית בלבד, חלף ריבית הפיגורים שבה היה יכול לחייב אותו. אשר למכירת יחידות הדיור נטען כי כונסֿֿהנכסים מימש את היחידות במחירים שווים למחירים שבהם מכר המנוח בעצמו, מרצונו, יחידות דיור אחרות קודם להליך המימוש - מה גם שהמשכנתה מומשה עלֿֿפי החלטות חלוטות של ראש ההוצאהֿֿלפועל. לבסוף, הבנק טוען שאם יחויב לשלם תשלום כלשהו לתובע, יהיה צורך לקזז את הסך שיחויב בו מן הסכום שהתובע נותר חייב לו. כזכור, התובע טוען כי הסכם הפשרה נחתם בעקבות הטעיה, עושק או כפייה, ולכן בוטל מצדו כדין. הנתבעת דוחה טענה זו מכול וכול. להשקפתה, המנוח חתם על ההסכם מרצונו החופשי ולאחר מכן ניסה להתחמק בחוסר תוםֿֿלב מהתחייבות חוזית שנטל על עצמו בתום משא-ומתן מסחרי, שבו יוצג הן עלֿֿידי עורךֿֿדין הן עלֿֿידי כלכלן. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה תשלום מס הרכישה אין עוררין על כך שהנתבעת הייתה צריכה לשאת בתשלום מס הרכישה, שסכומו 282,500 ₪, ושבטעות חייב הבנק את חשבונו של המנוח בסכום זה. נציג הבנק נחקר בעניין זה: ש: כלומר, לשיטתך, הוא [עוה"ד עודד לב, בא-כוח הבנק - ש' א'] קודם כול בדק את ההסכם. אז כנראה הטעות הייתה אצל עודד לב? כי הוא הוציא לכם מכתב, ואפילו שהוא מדווח, הוא כותב ששילמתם לנתבעת 2. ת: בוודאי שבדיעבד התברר שהייתה כאן איֿֿהבנה, שהייתה כאן טעות בתָםֿֿלב, אבל כאמור, הדברים האלה, אף אחד, בשלב החיוב ובמשך תקופה מאוד ארוכה אחרי זה, לא הפנה את תשומתֿֿלבנו לכך. (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 16-20; ההדגשה שלי) כלל ידוע הוא שבנק חב חובת זהירות כלפי לקוחו (דנ"א 1740/91 בנק ברקליסֿֿדיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 47 [1993]). אמתֿֿהמידה לבחינת התנהגות הבנק היא זו של הסבירות. דרישת הסבירות היא מבחן אובייקטיבי שבית המשפט מסתייע בו על מנת לקבוע את רמת הזהירות שראוי מבחינה חברתית להציב כסטנדרד התנהגות מחייב (ע"א 10691/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מולר, פסקה 12 לפסקֿֿדינה של כבוד השופטת [כתוארה אז] ד' ברלינר [, 28.08.07]). במכתבו מיום 18.11.96 אל פרקליטו של הבנק כתב עוה"ד צנעני כך: [...] יש לשלם את המס לפי שומה עצמית, כדלהלן : - א. מס רכישה -.282,500 ש"ח. ב. מס שבח -.2,000,000 ש"ח. כיוון שעפ"י ההסכם שיש לאחוזת אלדי בע"מ עם מר גוטמן התחייבה זו להעמיד לרשות גוטמן סכום זה, אבקשכם לשלם את שני שוברי התשלום המצ"ב ולהעביר לי הקבלה על התשלום. לחלופין אוכל לקבל שיק לזכותי על סכום זה ואנכי אשלם את שני השוברים - רק החזירום למשרדי. [...] (נספח כא לתצהיר הגב' גוטמן) אמנם בפתח המכתב עוה"ד צנעני אינו מפרט בשם איזה מלקוחותיו הוא פונה לבנק. ואולם יש לזכור כי לפני הבנק עמד החוזה שבין הצדדים, ושמכוחו על הקונה - הנתבעת - לשאת בתשלום מס הרכישה. חובה זו, המוטלת מטבע הדברים על רוכש זכות במקרקעין, חלה גם עלֿֿפי מצוות חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963. יתרֿֿעלֿֿכן, אם לא הייתה הוראתו של עוה"ד צנעני בהירה דייה לבנק, היה עליו לפנות למנוח על מנת לבקש הבהרה, אך זאת לא עשה. לא זו אף זו: כבר ביום 02.12.96 הודיע פרקליטו של הבנק, עוה"ד לב, כי תשלום מס הרכישה בוצע מחשבון הנתבעת (נספח כג לתצהיר הגב' גוטמן), כלומר גם לדעת הפרקליט שייצג את הבנק היה צורך לשלם את מס הרכישה מחשבון הנתבעת. כעבור שישה ימים פנה הלה לעוה"ד צנעני והודיעוֹ: [...] לגבי החברה אחוזת אלדי בע"מ, עליה לחתום על המסמך ששלחתי לך ביום 2.12.96 והמתייחס ליחידת הלואה בסכום של -.282,500 ש"ח. [...] (נספח כד לתצהיר הגב' גוטמן) במענה לפניית עורךֿֿהדין צנעני פירט הבנק במכתב מיום 24.10.97 את יחידות ההלוואה שהועמדו למנוח אחת לאחת (נספח כז לתצהיר הגב' גוטמן). בין היתר כלולה בפירוט יחידת הלוואה על סך 282,500 ₪. מקץ שלושה ימים כתב עוה"ד צנעני לנתבע כי בחיוב שגוי עסקינן וכי יש לתקנו כך שהנתבעת תחויב בו (נספח כח). ביום 04.11.97 ענה לו הפרקליט מטעם הבנק כדלקמן: [...] אכן, אם תבדוק במשרדך תמצא את מכתבי אליך[...] אשר נשלח לצורך החתמת החברה אחוזת אלדי בע"מ על הסך -.282,500 ₪. לצערי, לא החזרת לי מסמך זה עד היום ועל כן חוייב מר גוטמן בסכום זה. (נספח כט) תשובתו זו של הבנק אינה מקובלת בשום פנים ואופן. אין כל סיבה לחייב חשבונו של לקוח אחד משום שלקוח אחר לא חתם על מסמך שנתבקש לחתום עליו. בנסיבות המקרה, אני סבורה כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח כאשר חייב את חשבונו בסכום מס הרכישה ולא טרח לברר את הוראת עוה"ד צנעני לאשורה, אם לא הייתה ברורה לו. עלֿֿכן יש לקבוע כי הבנק התרשל כאשר חייב את חשבון המנוח בסכום של 282,500 ₪. לאור קביעה זו אין עוד צורך לדון בטענת המנוח כי עוה"ד צנעני לא היה מורשהֿֿחתימה בחשבונו ולא היה בעל הרשאה לביצוע הוראות בחשבון. נוסף על כך, ביום 12.02.99 הודיע הבנק לנתבעת כי בכוונתו לחייבה ביום אחד במרס אותה שנה בסך 282,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (נספח לב לתצהיר הגב' גוטמן). במכתב תשובה שנשלח כעבור עשרה ימים הודתה הנתבעת כי בטעות חויב חשבון המנוח בסכום זה כתשלום מס הרכישה, אך העניין טרם נפתר - היות ואנו עומדים לסכם עם מר גוטמן את הסדר החשבוניות שהיינו אמורים להחליף על פי ההסכם ביננו. [...] כמו כן תשלום מס רכישה מופיע בתקציב דו"ח מס' 29, ע"ס של -.307,000 ש"ח ואנו אמורים לחייב סעיף זה בתקציב ולשחרר הסך הנ"ל לצורך תשלום מס רכישה. (נספח לג לתצהיר הגב' גוטמן) ביום 30.05.99 שלח עוה"ד צנעני מכתב לבנק ובו הביא את עמדת הנתבעת: [...] אחוזת אלדי מבקשת לעכב את חיובה וזכויו של מר גוטמן, עד אשר יוסדר הענין בינה לבין מר גוטמן, אך זה כבר ענין שמחוץ לדברים אשר אני רשאי להתערב בהם. (נספח לד) ביום 31.10.01 שב המנוח והעלה דרישתו שחשבונו יזוכה ללא דיחוי נוסף (נספח לו). תשובת הבנק מיום 08.11.01 הייתה כדלקמן: חיוב חשבונך במס הרכישה בשנת 1996 נעשה כדין. אם לטענתך מגיע לך החזר בעניין זה מאחוזת אלדי, אנא הסדר עניין זה באופן ישיר עימה ואין צורך ו/או עילה לערב בכך את הבנק. (נספח לז, סעיף 4) מכתב זה, יש להעיר, נכתב לאחר הסכם הפשרה, אך הבנק אינו מזכיר בו את הסכם הפשרה ואינו מבקש להסתמך עליו. מהשתלשלות זו ניתן להבין שבתחילת שנת 1999 הכיר הבנק בעובדה שחשבונו של המנוח חויב בטעות וביקש לתקן את המעוות. אף-עלֿֿפי-כן לא חויב חשבון הנתבעת ולא זוכה חשבונו של המנוח. עינינו הרואות אפוא כי למן תחילת שנת 1997, אז פנו אליו בראשונה, סירב הבנק להעמיד דברים על מכונם ולהשיב את הסכום שגבה בטעות מהמנוח. גם בקשתו של עוה"ד צנעני מיום 20.01.99 כי החיוב השגוי יתוקן לא הועילה. באותה פנייה ציין הפרקליט: [...] אין אתם זקוקים לאשורה של אחוזת אלדי לבצוע פעולה זו, כיון שזו עובדה שהשיק נפרע לשם כסוי מס רכישה של אחוזת אלדי בע"מ והרשום אצלכם מקורו בטעות אשר אינו זקוק לאשור כלשהוא. (נספח ל לתצהיר הגב' גוטמן) לכך יש להוסיף כי הבנק פעל בניגוד להוראת ניהול בנקאי תקין מס' 433, הקובעת שעם גילוי רישום שגוי בחשבון לקוח, על בנק לתקן את הרישום עלֿֿפי הערך הנכון ולתקן את חישובי הריבית שנעשו בחשבון עקב הרישום השגוי (המוצג 'ת/1', אשר התקבל כפוף להתנגדות בא-כוח הבנק להרחבת חזית - ראו עמ' 64 לפרוטוקול). מכל מקום, המומחה מטעם הבנק נשאל מתי יש לתקן טעות בחיוב לקוח שנתגלתה, ואף הוא השיב כי למיטב ידיעתו, יש לעשות זאת לאלתר (עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 27-28). לא כך נהג הבנק בענייננו. הוא המשיך והחזיק בכספי המנוח משך שנים ולא תיקן את טעותו, וכל זאת - כשהוא מודע למצבו הכספי ולאחר שאף הודיעוֹ כי הוא מתעתד לנקוט הליכי הוצאה לפועל. יש בהתנהגות זו משום הפרת חובת הנאמנות של הבנק כלפי לקוחו - המנוח. כעת יש לבחון האם, כטענת הבנק, הסכם הפשרה, שנכרת בין המנוח ובין הנתבעת, מעמיד לו הגנה הגם שהוא אינו צד לו. הבנק מקיש מהסכם הפשרה כי המנוח ויתר על טענותיו גם כלפיו, ותומך, עלֿֿכן, את הגנתו על סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: ,,חוק החוזים''). התובע משיב כי זוהי הרחבת חזית. בכתב ההגנה (סעיף 73) טען הבנק כי הסכם הפשרה פטר אותו מביצוע פעולות בכל הנוגע למס הרכישה, ודַי בכך כדי לפתוח החזית בשאלה זו. לדידי התובע, בוטל אותו הסכם כדין. כפי שיפורט בהמשך, הגעתי לכלל מסקנה שיסודות עילת העושק, הכפייה וההטעיה לא הוכחו, ומכאן שביטול הסכם הפשרה לא נעשה כדין. בסעיף 3 להסכם הפשרה נכתב, בין היתר, כי המנוח - [...] מוותר [...] לאחוזת אלדי על הצורך בשנוי החיוב אשר חוייב בו בטעות ע"י הבנק, בקשר עם תשלום מס הרכישה של אחוזת אלדי בע"מ והחיוב אשר חוייב בו גוטמן ע"י הבנק ישאר בעינו וישולם ע"י גוטמן, כאילו, מלכתחילה, נלקח הסכום האמור ע"י גוטמן, וגוטמן מתחייב לפרעו בשלמות. גוטמן מיפה בזה את כוחו של עו"ד צנעני בןֿֿציון להודיע לבנק דיסקונט על תכן הסכם זה ולאשר שההלוואה אשר נעשתה לפרעון מס רכישה של אחוזת אלדי בע"מ, תחשב כהלוואה אשר ניתנה לו מלכתחילה על כל הנובע מכך. בהתאם לכך שלח עוה"ד צנעני לבנק ביום 12.07.01 לבנק העתק של הסכם הפשרה (נספח נג2 לתצהיר הגב' גוטמן). משנקבע כי הסכם הפשרה לא בוטל כדין והוא בעינו עומד, יש לראות את המנוח כמי שהסתלק מדרישתו לשינוי חיוב מס הרכישה והסכים כי ייוותר על כנו. כמצוטט למעלה, הוא גם נתן הסכמתו לשלם את ההלוואה שניתנה לצורך פירעון חוב מס הרכישה כאילו הייתה זו ההלוואה שלווה לכתחילה. אם כך, הבנק רשאי להסתמך על הסכם הפשרה, ובהתאם - למרות האמור לעיל בשאלת האחריות - אין לחייבו בהשבת הסכומים. התביעה נגד הבנק לתשלום סך של 763,018 ₪ תידחה. חוזה המע"מ התובע מבקש לקבל את חוות דעת המומחה מטעמו, רוה"ח יוסף כץ, אשר מסקנתה היא: [...] לא היה כל בסיס מיסויי חשבונאי חוקי או ענייני לחיוב מר גוטמן בהמצאת חשבונית מס מעסקי החקלאות בגין מכירת הקרקע[,] שכלל לא היתה נכס עסקי ו/או גורם ייצור בעסקי החקלאות. (סעיף 4) לשיטת הנתבעת, טענת התביעה שלפיה המנוח לא היה חייב לשאת בתשלום מע"מ עלֿֿפי חוק אינה ממין העניין, שכן התחייבותו לשלם את המס הייתה תולדה של משא-ומתן ארוך שהתנהל בין הצדדים והבשיל לכדי חוזה מחייב. היא גורסת כי המנוח הציג לפניה מצג שלפיו הוא עוסק מורשה שביכולתו לנפק חשבוניות מס. זה נשאל בחקירתו: ש. נכון שאמרת לנתבעת (2) שאתה עוסק מורשה, וסיפרת להם על הנושא הזה? ת. לא זוכר דבר כזה. (עמ' 20, שורות 3-4) בחוזה המע"מ התחייב המנוח לנפק חשבונית מס בגין הסכם מכר הקרקע לנתבעת - הסכם פיקטיבי, כזכור. קודם לחתימתו כתב עוה"ד צנעני לנתבעת, במכתב מיום 12.5.06, כך: מר אברהם גוטמן עוסק מורשה והוא יוציא לכם חשבונית על עיסקת הרכישה של הקרקע ממנו. מנגד תוציאו אתם חשבונית על עיסקת הבניה ותתקזזו האחד כנגד השני ולפיכך אין תשלום מעשי של מע"מ. מצ"ב נספח מתאים לחוזה לענין זה. (נספח ט לתצהיר הגב' גוטמן) מחוות דעתו של רוה"ח כץ שהוגשה לתיק עולה כי המומחה התבסס על חוזה המסגרת, על חוזה המכר ועל חוזה הבנייה (ראו תשובותיו בעמ' 12 לפרוטוקול, שורה 6, ובעמ' 13, שורות 4-6). בחקירתו העיד: ת. אני בזמנו קיבלתי את שלושת ההסכמים, בשנת 98'. חוותֿֿהדעת שאתה רואה היום מתבססת על אותם עקרונות שכתבתי אז, על איֿֿחבות המע"מ של התובע. ת. אז לא נחתם עוד הסכם המע"מ, ככל שאני יודע. (עמ' 12, שורות 17-19) ובהמשך נשאל: ש. אז אם היו לך הסכמים שכאלה, שהיה התובע, והיית רואה שהתובע הסכים לשלם את תשלום המע"מ, איך היית אז מתייחס לחוותֿֿהדעת שלך? ת. אני נשאלתי האם חלה על התובע חבות מע"מ בעסקה הזו, וזאת על בסיס ההסכמים שהוצגו לי. אליהם התייחסתי. כמובן, אפשר להסכים אחרת. (עמ' 13, שורות 7-10; ההדגשה שלי) על נסיבות חתימת חוזה המע"מ העיד המנוח, ועדותו סרטטה מערכת יחסית הדוקה המבוססת על אמון בפרקליטו, עוה"ד צנעני: [...] אני פעם אחת הייתי במשרד [של עוה"ד צנעני - ש' א']. היו הרבה אנשים שם. הוא אמר לי לבוא אתו. נכנסים למשרד, ניגש מאחורי השולחן ואומר לי שהוא בא עכשיו ממס ערך מוסף. הוא הציג לי חתיכת נייר בגודל שליש-דף (מציג דוגמה). הוא ביקש שאחתום עליה, ונסתדר שמה. אני חתמתי. (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 22-25; ראו גם סעיף 13 לתצהירו) ואז נשאל: ש. והוא אמר לך על מה? מה קרה במע"מ? ת. הוא אמר שתסתדרו ביניכם - אני ו'אלדי'. אצל צנעני לא שאלתי שאלות. אם הוא אמר ,,תחתום'' - אז חתמתי. (שם, שורות 26-28; ההדגשה שלי - ש' א') והוסיף: לצנעני יש ייפויֿֿכוח שלי מפה עד להודעה חדשה, איך שאומרים. (עמ' 22, שורה 1; ראו גם סעיף 4 סֵיפה לתצהירו) קודם לכן סיפר: ש. היית הרבה פעמים במשרדו של עורךֿֿהדין צנעני? ת. כמעט יוםֿֿיום. יש לו מקום חנייה. הייתי חונה שם. הייתי נכנס למשרד. לפעמים הייתי נכנס ולפעמים לא. (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 18-20) הדברים מעוגנים בתצהירו של המנוח, שבו הצהיר: עו"ד צנעני טיפל בכל ענייני במשך עשרות שנים מאז שנות הֿֿ60 ואני האמנתי לו לכל דבר וחתמתי בלנקו על כל מסמך שהביא לי, מתוך אמון מלא ביושרו ובאמינותו, כפי שאני מאמין לכל אדם, ומבלי שהיה באפשרותי לבדוק אותו, גם בשל מגבלות השפה. [...] (סעיף 4) ואולם לדבריו, בסופו של דבר ויתר על שירותיו של עוה"ד צנעני לטובת פרקליט אחר הואיל ו,,עם המע"מ הוא עשה לי תרגיל'' (עמ' 23, שורות 18-19). לפי התמונה המצטיירת מן העדויות, המנוח חתם על חוזה המע"מ כי סמך ידיו על פרקליטו דאז. בעת הגשת התביעה כבר היו לו טענות רבות נגד עוה"ד צנעני, אלא שמטעמים השמורים עמו ביכר שלא להגיש תביעה נגדו (עדותו בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 14-15; עדות הגב' גוטמן בעמ' 33, שורות 1-6). המנוח היה רשום ברישומי שלטונות המס כעוסק מורשה בעסקי חקלאות, ולכן לא יכול לקזז את תשלום המע"מ. משכך לא ניפק לנתבעת חשבונית כפי שהתחייב בחוזה המע"מ ולא נשא בתשלום המע"מ. חוזה המע"מ נחתם בשנת 96'. עם זאת התברר שכבר בשנת 98' קיבל המנוח מרוה"ח כץ חוות דעת על אודות החבות במע"מ בעסקה. מכתבו של בא-כוחו מיום 28.10.01 (נספח נא לתצהיר הגב' גוטמן) התייחס (בלשון רפה) גם לביטול חוזה המע"מ. אך פרק הזמן מיום שנודע למנוח על עילה לביטול חוזה המע"מ ועד שהודיע כי כך יעשה אינו יכול להיקרא ,,סביר'', כמצוות סעיף 20 לחוק החוזים. חרף אותם חילוקי דעת שצצו בין המנוח ובין הנתבעת נחתם הסכם הפשרה ביום 09.07.01, אשר נועד ליישב ולפתור את המחלוקות. התובע טוען כי בדין ביטל אותו. האומנם? האם בוטל הסכם הפשרה כדין לאחר החתימה על הסכם הפשרה פנה המנוח לעורךֿֿהדין אשר ייצג אותו בתיק זה, וזה הודיע לנתבעת ביום 28.10.01 על ביטול ההסכם (נספח נא לתצהיר הגב' גוטמן). העתק ההודעה נשלח אף לבנק. לגרסת התביעה, הסכם הפשרה בוטל כדין, בין היתר מחמת עושק, כפייה והטעיה. עושק סעיף 18 לחוק החוזים קובע בזו הלשון: מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה. אם כן, שלושה הם יסודותיה המצטברים של עילת העושק: מצבו של העשוק (היינו ,,מצוקה'', ,,חולשה שכלית או גופנית'' או ,,חוסר ניסיון''); התנהגותו של העושק (ה,,ניצול שניצל''); העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק ובין עושקו (,,תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל'') (ראו: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 [1981]). וחשוב לא פחות: [...] לא קיימת דרישה כי המנצל גרם למצב שבו נמצא המתקשר: המצוקה, החולשה או חוסרֿֿהנסיון יכולים לנבוע ממקור שהוא עצמאי לחלוטין מן הצד העושק. [...] (גבריאלה שלו דיני חוזים 247 [מהדורה שנייה, 1995]) בטרם יכיר בית המשפט בביטול חוזה מחמת עושק, עליו להשתכנע כי משקלם של המצוקה, של החולשה השכלית או הגופנית ושל חוסר הניסיון היה כבד עד כדי כך שאלו פעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקולֿֿדעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון (הלכת סאסי, עמ' 767). כובד משקלו של כל אחד מן הרכיבים הנזכרים אין לו שיעור, ועל בית המשפט לקבוע אותו בכל מקרה ומקרה לגופו לפי נסיבותיו השונות. (שם) ובייחוד: ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק[...]. (שם, עמ' 769) תנאי נוסף לקיומה של עילת העושק הוא ידיעה של העושקֿֿהמנצל על אודות מצבו של העשוק: [...] אין ספק, כי מן המלה ,,ניצול'' משתמעת ידיעה כזאת, כשם שמשתמעת ממנה גם מידה של איֿֿמוסריות מצדו. כן ניתן לראות את אי המוסריות לא רק במקום שיש לעושק הכרה ברורה של מצבו של העשוק, מצב שאותו הוא מנצל, אלא גם כאשר ברשלנות גסה עוצם הוא את עיניו מראותו [...]. (שם, עמ' 768-769) ומן הכלל - אל הפרט: מצבו של המנוח. מעיון בראיות מתחוור כי מצבו הכלכלי של המנוח עובר לחתימת הסכם הפשרה לא היה פשוט כל עיקר. ביום 30.01.01, טרם החתימה על הסכם הפשרה, פנה הבנק אליו ואל בתו בדרישה להסדיר בתוך חמישה ימים תשלום חוב על סך 1,882,110 ₪ בגין הלוואה מס' 101176/7, והזהיר שאם לא יעשו כן ייאלץ לנקוט אמצעים משפטיים לצורך גביית החוב (נספח מ3 לתצהיר הגב' גוטמן). חלק מהחוב היה סכום מס הרכישה שהמנוח חויב בו בשוגג, 282,500 ₪ (קרן), ועליו נוספה ריבית חריגה שבה חייב אותו הבנק. ביום 10.04.01 הודיע הבנק כי החליט להעמיד את יתרת הלוואה מס' 4007660/67 לפירעון מידי, נתן לשניים עשרה ימים לסלקה והתרה בהם שבתום פרק זמן זה יחל בהליכים למימוש הנכס (נספח מ1). ביום 01.06.01 עדכן אותם כי עניינם הועבר לטיפול משפטי (נספח מ5). המנוח טען כי אותן הודעות הן שאילצו אותו לחתום על הסכם הפשרה ביולי 2001, וכי בעשותו זאת נעשק. באותו זמן היה המנוח קשיש אשר הגיע זה מכבר לגבורות. המנוח הצהיר (סעיף 19 לתצהירו) כי חתם על ההסכם לאחר שנכנע ללחץ כבד ביותר שהפעיל, מצד אחד, עוה"ד צנעני, אשר הסביר לו כי הוא חב בתשלום המע"מ עלֿֿפי ההסכם והזהיר אותו מפני הסתבכות בפלילים הצפויה באופק אם לא יחתום עליו; והנתבעת, מצד שני, אשר איימה שלא תמסור לחזקתו את הקוטג'ים עד שלא ינפיק לה חשבונית, מה שיוביל למימוש המשכנתה מצד הבנק (ראו, למשל, מכתב מאת בא-כוח הנתבעת מיום 10.10.00, נספח מא2 לתצהיר הגב' גוטמן, וכן מכתב מאת המנוח מיום 10.01.01, נספח מב). עד התביעה רואהֿֿהחשבון ישראל פינקל (להלן: ,,רוה"ח פינקל''), העיד כי יעץ למנוח בעניינים הקשורים להסכם הפשרה לקראת חתימתו (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 11-12; עמ' 28). לגרסת התביעה, לאורך כל הדרך היה ידוע לנתבעת כי רוה"ח פינקל והגב' גוטמן ממאנים לאשר למנוח לחתום על הסכם הפשרה. ברם עלֿֿאף התנגדות בתו גמר המנוח אומר לחתום עליו (סעיף 86 לתצהירה). בחקירתו נשאל המנוח אם בחמש השנים שבין 1996 ו-2001 נועץ ביועצים, והשיב בשלילה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 29-30). אך קריאת העדויות שבתיק יוצרת רושם שונה בתכלית. המנוח או מי מטעמו התייעצו עם שני רואי-חשבון ועם עוה"ד רחל כץ, שייצגה אותו בעניינים מסוימים, נוסף על פרקליטו הקבוע. על עוה"ד צנעני, שהלך לצדו לאורך כל הדרך, סמך כאמור בעיניים עצומות. כפי שהעיד, גם בתו סייעה בידיו ועזרה לו לנהל את ענייניו (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 8-11; ראו גם עדות הגב' גוטמן בעמ' 38, שורות 10-11). היא הייתה קוראת למענו את כל ההסכמים ומטפלת בענייניו השוטפים (עדותה בעמ' 51, שורות 11-14); היא הייתה כותבת את מכתביו והוא היה חותם עליהם (עדותו בעמ' 24, שורות 18-20). הגב' גוטמן אישרה כי עוה"ד צנעני הכין את כל ההסכמים וכי היא הייתה מעורבת גם כן בעריכתם (עמ' 45, שורות 1-4). הגב' גוטמן העידה שאביה אדם עצמאי במחשבתו ובמעשיו, ושככזה - [...]הוא מחליט על מה הוא חותם ועל מה הוא לא חותם. הוא מחליט אפילו לחתום על דברים שאני אומרת לו לא לחתום עליהם. (עמ' 31, שורות 1-2) ובהמשך אישרה זאת: ש. [...] לגבי הסכם הוויתור מיום 09/07/01 - אנחנו כבר נמצאים בשנת 2001. איך איפשרת לאביך לחתום על המסמך? ת. מי אמר שאיפשרתי לו לחתום על זה? ש. ולמרות זאת הוא חתם. ת. שוב אני חוזרת על כך שאבי חתם באופן עצמאי על מה שהוא רצה, ואיך שהוא רצה. (עמ' 33, שורות 11-15) הלכה פסוקה היא כי חזקה על בעלֿֿדין שיציג לפני בית המשפט ראיה או עדות אשר יכולה לפעול לזכותו, ואם נמנע מעשות כן - משמע שזו עלולה לפעול לחובתו (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 [1990]; ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 [1980]). אין ספק שעוה"ד צנעני היה מעורב מעורבות פעילה באירועים נשוא התביעה ושהייתה לו ידיעה רחבתֿֿהיקף בכל נושא ונושא, ולכן היה יכול להגיה אור על נסיבות חתימת חוזה המע"מ והסכם הפשרה לוּ זומן ליתן עדות. אך התובע נמנע מזימונו במועד המתאים עלֿֿפי התקנות, אף שבית המשפט תמה באוזניו לא פעם - במהלך הבאת הראיות ואפילו תוך כדי ההליך המקדמי - מדוע לא הופיע לפניו. הימנעות זו יש לפרש לחובתו. רק בתום שמיעת ההוכחות ,,נזכר'' לבקש לזמנו (בש"א 161085/08), אף שגרסאות ההגנה לא חידשו דבר שלא היה ידוע עוד בתחילת ההליך. מסיבה זו דחיתי את הבקשה, כאמור בהחלטתי מיום 17.04.08, ולא אפשרתי לתובע לערוך ,,מקצה שיפורים'' לביסוס טענותיו. בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 543, הנחה כבוד הנשיא מ' שמגר: אחד המבחנים המוצעים לבחינת הקושיה, אם קיימת מצוקה שעולה כדי עושק, טמון בשאלה, אם למתקשר הייתה אלטרנאטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן למנוע את העיסקה הנוכחית. [...] (כן ראו שלו, עמ' 248) חומר הראיות מצביע על כך שהמשא-ומתן נמשך תקופה לא-קצרה, ושלכל המאוחר בתחילת שנת 1998 עלתה המחלוקת סביב נושא המע"מ על הפרק (ראו מכתביו של המנוח - נספחים יב1, 2, 4 לתצהיר הגב' גוטמן). במכתב מיום 10.10.00 בא-כוח הנתבעת פונה לעוה"ד רחל כץ וכותב בפירוש שמרשתו נכונה להשלים את התחייבויותיה אם ימלא מרשה אחר שלו, שביניהן ,,המצאת חשבונית מע"מ בגין התמורה ששולמה'' לו (נספח יב5 לתצהיר הגב' גוטמן; ראו גם מכתבו מיום 21.06.99 - נספח יב3). כאן המקום להזכיר שנית שאם היו למנוח טענות מטענות שונות נגד עוה"ד צנעני ונגד הנתבעים, עמדה לרשותו חלופה מעשית וסבירה: פנייה לבורר, כפי שהורה סעיף 12 לחוזה המסגרת, או לבית המשפט - תחת חתימה על הסכם הפשרה. ויפים בנדון הדברים הבאים: בהקשרים כלכלייםֿֿמסחריים (דוגמת פשרה בסכסוך מסחרי בין פירמות) עוררה הסוגיה של עושק קשיים ניכרים. מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים, וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי, אם כל קושי כלכלי [...] יפתח את השער לטענת עושק. [...] (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 990-991 [1992]) לאור הנימוקים דלעיל סבורתני כי בנסיבות המקרה דנן לא התקיים היסוד הראשון של העילה - המנוח לא היה נתון במצוקה כזו שפגמה ברצונו החופשי. אשר לתנאי הסכם הפשרה - במסגרת ההסכם נקבע כי הנתבעת פוטרת את המנוח מתשלום המע"מ, ומנגד המנוח זונח את הדרישה לשינוי חיוב מס הרכישה שבו חייב אותו הבנק בשוגג ומתחייב לפרוע אותו בשלמותו, וכמו-כן מוותר לנתבעת על תשלום הריבית אשר היה עליה לשלם לפי חוזה המסגרת (התחייבות שאותה הפרה הנתבעת, כפי שהודה עד ההגנה אלי דיגמי, מנהל בנתבעת [להלן: ,,דיגמי''], בעמ' 86 לפרוטוקול, שורות 26-28). עם ביצוע ההסכם, נקבע - מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, הצדדים מוותרים על כל זכות[,] טענה, דרישה או תביעה האחד כלפי משנהו בקשר לאופן ביצוע התחייבויותיהם, מועדי הביצוע לרבות אחור בבצוע, לקויים ו/או פגמים בביצוע עבודות וכל כיוצ"ב, עובר לחתימת הסכם פשרה זה, כפוף לחוק מכר דירות. (סעיף 5) הסכם הפשרה אינו כולל התחייבות מצד הנתבעת למסור את החזקה בקוטג'ים לידיו של המנוח לאחר החתימה על ההסכם. קריאת המכתב ששלח בא-כוחה ביום 24.07.01 מלמדת כי זו המשיכה לעכב את המבנים תחת ידה והסכימה לוותר על זכות העיכבון רק ביחס למבנה אחד, אם יספק לה המנוח את כל האישורים הנחוצים להעברת הזכויות במקרקעין על שמה (נספח נג6 לתצהיר הגב' גוטמן; כן ראו מכתבו מיום 10.04.02, נספח נו). על מנת להוציא את הקוטג'ים מתחת ידי הנתבעת הסכימו המנוח והבנק על מינוי כונסֿֿנכסים. דיגמי העיד כי הנתבעת הייתה צריכה לקבל חשבונית מהמנוח ולהתקזז מול שלטונות מע"מ (עמ' 81 לפרוטוקול, שורות 27-29). הנתבעת הסבה את תשומתֿֿהלב לכך שלולא ויתרה על דרישתה לתשלום המע"מ, היה המנוח נאלץ לשלם בגין העסקה סך כ-1,146,435 ₪, שכזכור לא היה זכאי לקזז. ואילו התביעה טענה כי הנתבעת לא ניזוקה מתשלום סכום המע"מ, באשר היא קיזזה ממנו הוצאות שהוציאה (סעיף 3.1 לחוות דעת רוה"ח כץ). דעתו של רוה"ח כץ בעניין: התוצאה מבחינת הקונה (חברת אלֿֿדי) שבין אם נתקבלה חשבונית מס ע"י מר גוטמן ובין אם ננקטה באלטרנטיבה של חשבונית עצמית, אין כל הבדל מבחינת החברה הקבלנית שכן המע"מ שאלֿֿדי משלמת במקום מר גוטמן היה מותר בקיזוז כמע"מ התשומות ולמעשה דווקא הקיזוז באמצעות חשבונית עצמית מונע את פערי העיתוי בהחזרי המע"מ. (סעיף 3.1 סיפה לחוות הדעת) המומחה לא נשאל שאלות בסוגיה זו בחקירתו הנגדית, ומכאן שדעתו זו לא נסתרה. תמיכה לה נמצא גם בעדותו של דיגמי: ש: האם אתה התקזזת על תשלומי המע"מ ששילמת בגין העסקה הזאת? למשל בתשלומים לקבלנים? ת: ודאי שהתקזזתי. החוב [צ"ל: ,,החוק'' - ש' א'] מחייב, והתקזזתי. (עמ' 87 לפרוטוקול, שורות 5-7) בסעיף 16 לחוזה המסגרת התחייבה הנתבעת לשאת בתשלום חלק מחיובי הריבית: כל חיובי הריבית אשר יוטלו ע"י הבנק על ההלוואה בסך -.2,000,000$ אשר יעמיד הבנק לרשות המוכר [...], יחולו על שני הצדדים בחלקים שווים, וישולמו על ידם, עפ"י ההסכם אשר יקבע ע"י הבנק, ובלבד שהקבלן לא ישא בריבית לתקופה העולה על שנה אחת. בהסתמך על חוות דעת שנתן רוה"ח אמיר פינקל, תבע המנוח סך של 447,138 ₪, נכון ליום הגשת התובענה, בשל התחייבות הנתבעת לשאת בעלות מחצית הריבית שבה חייב אותו הבנק בשנה הראשונה לנטילת ההלוואה (סעיף 16 לחוות דעת אמיר פינקל). לפי חוות דעת מטעם הבנק, הסכום הנכון הוא 386,065 ₪. עלות הוויתור על הדרישה לשינוי חיוב מס הרכישה השגוי מסתכמת, אליבא דתובע, בסך 763,018 ₪, נכון להיום הגשת התובענה (לפי חוות הדעת מטעם הבנק - 656,921 ₪, נכון לאותו מועד). כמו-כן, הצדדים ויתרו על טענות אחרות כמפורט בסעיף 5 להסכם הפשרה, שהובא לעיל. מחוות הדעת של רוה"ח כץ עולה כי מבחינת הנתבעת לא היה הבדל אם נתקבלה חשבונית מס מהמנוח או נופקה חשבונית עצמית. הואיל וכך אין לומר שהנתבעת ניזוקה משום שהמנוח לא הוציא לה חשבונית, ושכפועל יוצא מכך ויתורה בהסכם הפשרה על קבלת חשבונית ממנו לאו ויתור הוא. מן העבר השני, קבעתי כי יסודה הראשון של עילת העושק לא התקיים: המנוח, שקיבל חוות דעת בעניין המע"מ עוד בשנת 98', ידע בדיוק מה משמעות הוויתור כאשר חתם על הסכם הפשרה ועשה זאת מרצונו שלו, לאחר שהתייעץ עם יועצים. אשרֿֿעלֿֿכן יש לקבוע שלא הוכחה עילת העושק. אני ערה לגישה שלפיה מצבו של העשוק מחד גיסא ותנאי החוזה הגרועים מצד שני הם יסודות שלובים אשר תלויים זה בזה, וככל שהיסוד השני מובהק יותר כן תמותן הדרישה להוכחת קיומו של הראשון (ראו: ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי [, 19.11.07]), ואינני מתעלמת ממנה. עם זאת, במקרה דנא ניתן לומר כי לא נפל פגם כלשהו ברצון המנוח בעת שחתם על הסכם הפשרה, ולכן אין להחיל את הגישה המתונה, המצדיקה קיומה של עילת הביטול מקום שבו תנאי החוזה גרועים והפגם ברצון מוחלש (פרידמן וכהן, עמ' 971). כפייה לטענת התובע, הנתבעת - במישרין וגם עלֿֿידי עוה"ד צנעני - הציגה לפניו מצג שלפיו חתימתו על הסכם הפשרה תביא מזור לכל בעיותיו הכלכליות. סעיף 17 לחוק החוזים קובע: (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה. ובכן, גם לעילת הכפייה שלושה יסודות: התקשרות בחוזה, קיומה של כפייה וקשר סיבתי בין ההתקשרות בחוזה ובין הכפייה. בע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149 (1985), נפסק: הכפייה איננה צריכה להיות יסודית ואיננה חייבת להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות, והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי, לאמור, על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד. (עמ' 153) סעיף 17 לחוזה מתייחס גם לכפייה כלכלית, היינו כפייה הקיימת כאשר אדם מתקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי בלתי-חוקי המופעל עליו (שלו, עמ' 234; ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100 [1989]). וכלשונו של כבוד השופט מ' חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 [1994]): [...] לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסריֿֿחברתיֿֿכלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. [...] (עמ' 719) אני סבורה כי כפייה במקרה זה לא הוכחה. אמנם הגב' גוטמן העידה: [...] הם איימו שאם לא יחתום, הוא מסתכן בתיקים פליליים וכל מיני דברים שונים ומשונים, שיהיה כונסֿֿנכסים, ואבא שלי לא אהב לשמוע את הדברים האלה. שזה פלילי, מה שהוא עושה. (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 7-9) אך קודם לכן ענתה את התשובות הבאות: ש. נכון שלא ראית שמישהו מאיים עליו במעמד החתימה? ת. יכול להיות שהיו לו טלפונים מאיימים לפני החתימה. לשאלתך, לא ראיתי. ש. את אומרת שכל הזמן מאיימים עליו. מי מאיים עליו? ת. 'אחוזת אלדי' וצנעני דיברו אליו לא-יפה. לשאלתך, לא שמעתי שאיימו עליו. אני שמעתי מאבא שלי. ראיתי את מצבו. (עמ' 51, שורה 30-עמ' 52, שורה 2) שוב אציין כי המנוח היה מיוצג עלֿֿידי פרקליט וכי זה לא זומן בתוך התקופה שנקבעה בתקנות למסור עדותו, וכאמור, עובדה זו עומדת לו לרועץ. הייתה למנוח אפשרות להיוועץ ביועצים שונים, וכך גם עשה. לדברי פרידמן וכהן - יעוץ עצמאי יכול לשחרר אדם מתלות נפשית במי שמפעיל עליו השפעה לא הוגנת ואף להגן עליו מפני חוסר נסיון. [...] בהקשר לכפיה יכול היעוץ להיות רלבנטי, אם היועץ מסוגל להציע דרך פעולה סבירה שאיננה כרוכה בכניעה לדרישה. (עמ' 926) במקרה דנן, כאמור, שוכנעתי כי המגעים בין הצדדים התפרסו עלֿֿפני תקופה ממושכת. חוזה המע"מ נחתם בשנת 1996 והמחלוקת סביב נושא המע"מ נמשכה שנים מספר (נספחים יב לתצהיר גוטמן). על מנת ליישבה היה התובע יכול לפנות לבית המשפט או לבוררות (ראו פרשת מאיה, עמ' 721-724), אולם הוא נמנע מעשות כן. המנוח נתן בעוה"ד צנעני אמון השמור לבן משפחה ושמע לעצותיו. ש. אמרת קודם שלעוה"ד צנעני היה ייפויֿֿכוח מפה ועד הודעה חדשה. הוא היה, למעשה, המוציא והמביא, וכל מה שאמר לך, אתה סמכת עליו, כי בכלל לא קראת את המסמכים שחתמת עליהם. ת. נכון. ש. למה לא הגשת נגדו תביעה? ת. אני עוד לא גמרתי את העניינים. זה רק התחיל עכשיו. (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 3-8) אם דעתו הייתה שבא-כוחו התרשל בייצוגו, היה באפשרותו להגיש נגדו תביעה. עילת הכפייה אף היא לא הוכחה. בשולי הדברים יצוין כי לא הוכח שנתקיימו יסודות עילת ההטעיה הנזכרת בסעיף 15 לחוק החוזים. המנוח נועץ במישרין ועלֿֿידי אחרת מטעמו ביועצים וידע מה המצב בנושא המע"מ לאשורו לפני שהוסיף חתימתו על הסכם הפשרה. עוד בשנת 1998 קיבל את חוות דעתו של רוה"ח כץ מיום 21.02.98 (נספח יא לתצהיר הגב' גוטמן), שלפיה אין נפקא מנה אם המנוח נתן חשבונית לנתבעת או הנתבעת הוציאה חשבונית עצמית, שכן - המע"מ שהיה משלם הקבלן למר גוטמן היה מתקבל בקיזוז כמע"מ התשומות ולמעשה דווקא הקיזוז באמצעות חשבונית עצמית מונע את פערי העיתוי בהחזרי המע"מ. (סעיף 2.1) ושוב: משלא זומן עוה"ד צנעני לעלות על דוכן העדים, יש לזקוף זאת לחובת התובע. המסקנה היא שהסכם הפשרה לא בוטל כדין, ומכוחה, התביעה לסך של 763,018 ₪ (חיוב מס הרכישה) ולסך 447,138 ₪ (חיוב הריבית) - נדחית בזאת. עילת התביעה הקשורה בהליכי המימוש התובע טוען כי בעת מימוש המשכנתה מכר כונסֿֿהנכסים את הקוטג'ים במחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק. ראשית, בעניין זה צודק הבנק בציינו כי המכירה נעשתה בהתאם להחלטות חלוטות שיצאו מלפני ראש ההוצאה לפועל (נספח יט לתצהיר אלדר; כן ראו שומות הנכסים שמומשו שערכה שמאית המקרקעין מטעם הבנק - נספח טז לתצהירו). השגות על החלטות כאלו, אם ישנן, יש להגיש בדרך הקבועה בחוק, והמנוח נמנע מעשות כן. למעלה מן הצורך - יחידות הדיור שמכר כונסֿֿהנכסים מטעם הבנק באישור ראש ההוצאהֿֿלפועל נמכרו במחיר ממוצע של כ-250,000$ ליחידה (ראו סעיף 31 לתצהיר אלדר). עיון במוצגים 'נ/1'-'נ/6' מעלה כי המנוח מכר מרצון יחידות דיור זהות קודם לתחילת הליך המימוש במחיר כזה. לפיכך לא הוכח כי מכירת יחידות הדיור במימוש מהיר במסגרת הליכי הוצאה לפועל הסבה לתובע נזק, ויש לדחות התביעה בראש-נזק זה. התובע תובע סך של 400,000 ₪ בגין שכרֿֿטרחה אשר המנוח חויב בו במסגרת תיק ההוצאהֿֿלפועל (סעיף 109 לתצהיר הגב' גוטמן ונספח נח). המנוח הצהיר כי נזקק להלוואה בסך 1,000,000$ כדי לשלם חובות וכן לסכום נוסף לצורך תשלום מס שבח בגין העסקה (סעיף 10 לתצהירו; ראו גם חקירתו בעמ' 25 לפרוטוקול, שורות 6-8; לפי סעיף 7א(1) לחוזה המסגרת, החוב החיצוני גובהו 1,250,000$). ההלוואה המקורית שניטלה הייתה בסך 1,950,000$. לא הוכחה כדבעי הטענה שבעקבות החיוב המוטעה של חשבון המנוח בתשלום מס הרכישה בסך 282,500 ₪ (קרן) ננקטו הליכי המימוש ונגרם לו הנזק בסך 400 אלף השקלים. תביעת התובע בראש-נזק זה נדחית אפוא, לא מצאתי לנכון גם לקבל את תביעת התובע על סך 100,000 ₪ לפיצוי בעד עגמתֿֿנפש וצער שלטענתו חווה המנוח בשל הליכי המימוש. הטענה בדבר חיוב בריבית גבוהה הבנק העמיד למנוח הלוואה על סך כ-1,950,000$ בשנת 1996 כנגד מִשכוּן נכסי המקרקעין שלו (ראו חוזה ההלוואה). בסעיף 4ב לחוזה ההלוואה נקבע שיחידות ההלוואה שתינתנּה עד ליום 15.06.96 תשאנה ריבית שנתית צמודה בשיעור 5.5% ותוחזרנה לבנק ב-25 תשלומים. ביום 30.09.06 או סמוך אליו נחתם חוזה לשינוי תנאי החזר ההלוואה (נספח ד לתצהיר אלדר). מאוחר יותר נחתם ההסכם נספח ו לתצהיר אלדר. לטענת התובע, הבנק עשה דין לעצמו בהחליטו באופן חדֿֿצדדי לחייב את המנוח בריבית גבוהה, בניגוד לסיכום שבין הצדדים. בראש-נזק זה הוא תובע סך 221,986 ₪ (סעיף 91 לסיכומיו). הבנק מתגונן בטענה כי המנוח הפר את חוזה ההלוואה, ולמרות זאת הסכים, לפנים משורת הדין, להעמיד לרשותו יחידות הלוואה חלופיות, שעליהן חויב, עלֿֿפי הוראות החוזה, בריבית ובהפרשי הצמדה עלֿֿפי שיעורי הריבית שהיו מקובלים בבנק כאשר הועמדו ההלוואות החלופיות. בריבית זו חויב במקום ריבית פיגורים, שאותה היה עליו לשלם משום שאיחר בהשבת ההלוואה (ראו גם נספח יט לתצהיר הגב' גוטמן, מכתב מיום 14.05.03 מאת עורכתֿֿהדין המייצגת את הבנק לבא-כוח התובע הנוכחי, סעיף 4). מאיר אלדר, אשר שימש מנכ"ל הבנק בזמנים הנוגעים לתביעה, העיד: ש: [...] מטבע המילים ,,ריבית מוסכמת" - אתה יכול להראות לנו כיצד היא הוסכמה, איך היא באה לידי ביטוי, ההסכמה הזו? ת: אני מניח שהודענו להם מה הריבית המקובלת באותה עת בעסקאות שהבנק עושה, ומאחר שהם קיבלו על עצמם את הריבית הזאת, זו הייתה ריבית מוסכמת. ש: אתה מתכוון שהודעתם להם עלֿֿפה? ת: אולי הודענו בעלֿֿפה, אולי אחרת. ש: אני מפנה לכללי הבנקאות. זו הוראתֿֿדין, לפי דעתי. האם אתה מכיר את ההוראות הכלֿֿכך ברורות? ת: הם חתמו על כל המסמכים, הם חתמו על לוחות תשלומים. ש: אז תראה לי את החתימה שלהם על שיעורי הריבית. זה מה שאני מבקש. ש: האם נכון שלא חייבת בריבית המוסכמת? ת: לא חייבתי פחות. הסכמנו על ריבית. הריבית הזאת הייתה תקפה לאותה תקופת הארכה. באותה תקופה נחתמו הלוואות לפי 6.8 - הלוואות חדשות שביקשו, לפי 6.8 - עם התובע ועם בתו. ש: בוא תפנה אותנו. ת: נספח ח'1, למשל. (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 1-16) נספח ח1 לתצהיר אלדר הוא מסמך של הבנק מיום 07.05.99 בחתימת המנוח המפרט את שיעור הריבית שתיגבה הימנו בגין הלוואה נוספת שנטל. ההלוואה צמודה למדד המחירים לצרכן, ועליה נוספת ריבית בשיעור של 6.8% (ראו גם נספח ט לתצהירו). נספח יג1, מיום 11.07.00, אף הוא מסמך של הבנק בחתימת המנוח, והוא נוקב בשיעור ריבית של 7.75% (ראו גם נספח יא1, הנוקב בשיעור ריבית של 13.45%). ההלוואה המקורית שהעמיד הבנק למנוח ניתנה תחילה בריבית בשיעור 5.5%, אבל מפני שהמנוח לא פרע אותה במועד הוא חויב בריבית גבוהה יותר - אך נמוכה מריבית הפיגורים שבה יכול הבנק לחייב אותו (עלֿֿפי סעיף 5ו לחוזה ההלוואה, המנוח היה אמור להיות מחויב בריבית צמודה בשיעור 17% או בריבית הפיגורים שתהא נהוגה - ראו גם חקירת אמיר פינקל בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 12-16). אגב אורחא אציין גם שבקשה לבדיקת חשבונות הבנק העלתה הגב' גוטמן לפני רוה"ח פינקל כבר בשנת 1997. ביום 22.05.01 היא כותבת לאלדר: ,,אני מודה לך על הסיוע שקיבלנו ממך בימים קשים אלו'' (נספח טו1 לתצהירו) - ואינה מלינה על כך שהבנק גבה ריביות מעבר למוסכם. ולסיום, רוה"ח פינקל נתן תצהיר בתוקף תפקידו כ,,מנהל ובעלים של חברת נצרים ניהול ויישום בע"מ העוסקת בייעוץ פיננסי ובדיקת חשבונות בנק'' (סעיף 2 לתצהירו). בחקירתו נודע שהגב' גוטמן היא עובדת שכירה במשרדו (עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 21) ושגם ניהל עמה מיזם משותף שבעקבותיו חב לה כחצי מיליון דולר (עמ' 27-28). עוד עלה באותו מעמד, כי בנו, אמיר פינקל, שהגיש חוות דעת מטעם התביעה ובה הצהיר כי אין לו כל עניין פרטי במישרין או בעקיפין בנכס שבו היא דנה, עובד אף הוא במשרדו. במסגרת חוות דעתו ערך פינקל הבן תחשיב שערוך חיוב הריבית ביתר. כעולה מאותו מסמך (סעיפים 4 ו-7), חוות הדעת לא הייתה סופית והיה צורך להשלימה. בחקירתו הנגדית הסביר שהואיל ולא סופקו לו כל המסמכים הדרושים, ביצע ,,איזשהו כימות נומינאלי, על מנת להראות סדרֿֿגודל'' (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 24-26; סעיף 4 לחוות דעתו). הוא נשאל מדוע לא התייחס לכל הדפים שצורפו להמרצת הפתיחה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, שכללה כ-35 נספחים אשר פירטו כיצד זוּכה כל סכום וסכום ששילם המנוח בהלוואה, ועל כך השיב כי התייחס למלל בלבד (עמ' 14, שורות 26-28). על השאלה מדוע לא ביקש אותם ענה כי אינו זוכר (עמ' 15, שורות 1-2). לפיכך, הטענה לנזק שנגרם מחיוב בריבית גבוהה בניגוד למוסכם לא הוכחה, ואני דוחה את התביעה בגינה. משהגעתי לתוצאה שאליה הגעתי, מתייתר הדיון ביתר טענות הבנק, כגון התיישנות, שיהוי וכיוצא באלו. ס ו ף ֿ ד ב ר התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן בלשכתי היום, כ"ב בסיוָן, תשס"ט (14 ביוני 2009). המזכירות תשגר העתק פסקֿֿהדין לצדדים. שושנה אלמגור, שופטתסגניתֿֿנשיא ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזהטענת עושקהסכם פשרהפשרה