קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על התחייבות בכפיה / ביטול חתימה על התחייבות מחמת כפיה: רקע: 1. התובע עו"ד במקצועו ייצג זוכָה בהליכי הוצאה לפועל (המנוחה בטי קובר ז"ל), כנגד החייב - המנוח יוסף נחום ז"ל, מי שהיה בעלה של הנתבעת ואשר הלך לעולמו ב-10/11/04. מדובר היה בשני תיקי הוצאה לפועל שנפתחו בגין שני פסקי-דין כספיים כנגד החייב: התיק הראשון נפתח ביום 10.7.00 ומספרו 10-04935-00-8 על סך של 30,000 ₪ כולל הוצאות, הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "התיק הראשון"). התיק השני נפתח ביום 14.3.01 על סך של 12,119 ₪, ובצירוף הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ וכן הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "התיק השני"). 2. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל מונה התובע לכונס נכסים, לצורך מכירת דירת המגורים שהייתה בבעלות החייב, ובה התגוררה הנתבעת יחד איתו עד אשר אושפז בבית-החולים, ומאוחר יותר הלך לעולמו. בשלב מסוים (בתאריך 19/7/04), החתים התובע את הנתבעת על התחייבות לפנות את הדירה עד לא יאוחר מ-20/9/04, ללא שיינקטו נגדה הליכי פינויי, שאם לא כן, תהא חייבת לתובע "באופן אישי"(כלשון ההתחייבות) פיצויי מוסכם בסך-25,000 ₪. בנוסף, התחייבה הנתבעת לשלם דמי שכירות בסך 1,350 ₪ לחודש עד לפינוי. בפועל, פונתה הדירה רק כשישה חודשים לאחר המועד הנ"ל; ומכאן תביעת התובע לתשלום דמי שכירות בסך 8,100 ₪, ופיצוי מוסכם בסך 25,000 ₪ (להלן: "כתב ההתחייבות"). 3. אין חולק, כי החייב אושפז בבית החולים פוריה ומרכז גריאטרי "נאות טבריה" החל מיום 25.10.00. מצבו של המנוח באותה עת כפי שתואר במסמכים הרפואיים המצורפים לתצהיר הנתבעת: "אינו צלול ואינו מתמצא בזמן ובמקום", ואף נקבע, כי יש למנות לו אפוטרופוס (ראה המסמכים הרפואיים המצורפים כנספח א' לנ/9). 4. ביום 26.10.00 התקיים דיון בפני ראש ההוצל"פ, ומשלא הופיע החייב פסק ראש ההוצל"פ בהעדר, כי על החייב לשלם החוב בתשלומים של סך 600 ₪ כל חודש, החל מיום 30.10.00 (ראה נספח ג' ל- נ/9). 5. ביום 14.1.02 נערכה שומה לדירה לבקשת התובע, לפיה הוערך שוויה בסך 76,000 $ (דו"ח השמאי מצורף כנספח ז' לתצהיר הנתבעת נ/9). במסגרת הליכי ההוצל"פ, הודיע התובע לראש ההוצל"פ, כי אין הוא מצליח למכור את הדירה, וכי הוגשה בקשה מטעם הזוכה לרכוש את הדירה בסכום של 40,000$ (ראה נספח ז' ונספח ט"ו לתצהיר הנתבעת נ/19). במקביל הנתבעת הגישה מספר בקשות לראש ההוצאה לפועל לעיכוב הליכים, אך הן נדחו, שכן לא הוגשו לבית המשפט המוסמך, מאחר ולא היא הייתה החייבת בתיקי ההוצל"פ (ראה, החלטת ראש ההוצל"פ מיום 31.3.03 ומיום 16.4.03 המצורפים כנספחים י"ג ו- י"ד לתצהיר הנתבעת נ/9). 6. לבסוף הגישה הנתבעת באמצעות עו"ד מהסיוע המשפטי תביעה בבית המשפט לענייני משפחה למתן פס"ד הצהרתי, כי הדירה שייכת לה בלבד, וזאת על פי צוואה, לפיה מוריש החייב המנוח לנתבעת את הדירה. בהחלטה מיום 20.5.04 פסקה כבוד השופטת רבס, כי הדירה שייכת ורשומה על שם החייב בלבד (שהיה אותה עת עדיין בין החיים), וזאת עוד לפני נישואיו לנתבעת. לפיכך קבעה, כי לנתבעת אין זכויות בנכס, ועל כן אין כל עילה לבקשה (נספח י"ט לתצהיר הנתבעת נ/9). 7. ביום 14.9.04 הגישה הנתבעת באמצעות ב"כ הנוכחי, בקשתה להכריז על המנוח פסול דין ולמינוי אפוטרופוס עבורו, וכן בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לעיכוב הליכי הכינוס (נספחים כב' - כו' ל -נ/9). ביום 13.10.04 הורה ראש ההוצל"פ על השהיית ההליכים כנגד החייב עד להחלטה אחרת, זאת, בין היתר, בשל הבקשה למינוי האפוטרופוס שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה (נספח כ"ח ל- נ/9). 8. ביום 2/2/05 הורה ראש ההוצל"פ לעכב ההליכים כנגד החייב, וזאת לאחר שהובא לידיעתו, כי הלה הלך לעולמו עוד ב-10/11/04. בנוסף, ציין כבוד ראש ההוצל"פ, כי הזוכה רשאי להמשיך בהליכים כנגד עיזבון המנוח, ובלבד שיספק את הנתונים המלאים. כמו כן, הוסיף וציין, כי ההליכים יופנו אך ורק נגד נכסי העיזבון, ולא לכיסם הפרטי של היורשים (נספח כ"ט ל- נ/9). 9. בהחלטתו מיום 19.4.05 אפשר ראש ההוצל"פ לנתבעת למצוא קונה לדירה וזאת תוך 60 ימים, שאם לא כן תתקבל הצעת הזוכה לרכישת הדירה. כמו כן חייבה אותה להעביר את מפתחות הדירה לידי הכונס לא יאוחר מיום 30.4.05. (נספח מ"ד לתצהיר הנתבעת נ/9). 10. בתום התקופה שהוקצתה הודיעה הנתבעת, כי לא עלה בידה למכור את הדירה והיא הביעה הסכמתה, כי הזוכה תרכוש את הדירה על פי הצעתה, ובלבד שהתמורה תשולם בתשלום חד פעמי במזומן (נספח מה לתצהיר הנתבעת נ/9). ואכן, לבסוף, נמכרה הדירה ליורשי הזוכה. טענות התובע בתמצית: 11. לטענת התובע, במשך כ- 14-15 שנים הוא ניסה, כב"כ הזוכָה, לגבות את החובות בשני תיקי תיקי ההוצאה לפועל, אולם, הנתבעת עשתה כל אשר לאל ידה כדי למנוע ולסכל את פירעון החוב. בין היתר, ברוקנה את הכספים בבנק, מה שלא הותיר ברירה אלא לפרוע החובות באמצעות מכירת הדירה. 12. לטענתו, בטרם הפגישה שהתקיימה ביום 19.7.04, אשר במהלכה חתמה הנתבעת על כתב ההתחייבות, הוא שוחח עם ב"כ הנוכחי של הנתבעת ועם עו"ד שדאפנה, מי שייצגה בהליך בפני כבוד השופטת רבס, ומסר להם על דבר קיום הפגישה, ואילו הם לא הביעו כל התנגדות לכך. יתרה מזו, טוען התובע, כי בפגישה נכחה העובדת הסוציאלית, אשר תרגמה לנתבעת את נוסח ההתחייבות (הנתבעת דוברת רוסית, ואינה דוברת עברית), והיא ידעה היטב על מה היא חותמת. לטענתו, הנתבעת לא נתנה כל הסבר מדוע לאחר החתימה על כתב ההתחייבות לא פעלה באמצעות בא כוחה על מנת לבטלו, וזאת נוכח הפגמים החמורים שליוו, לטענתה, את החתימה. לא זו בלבד, הנתבעת אף לא העידה את העובדת הסוציאלית שנכחה בעת החתימה להוכחת טענותיה. 13. עוד טוען התובע, כי כבוד השופטת רבס פסקה בהחלטתה מיום 20.3.04, כי לנתבעת אין זכויות בדירה. לדידו, הנתבעת וב"כ מנועים מלטעון בהליך דנן כל טענה שאינה מתיישבת עם ההליכים הקודמים, שהיו בבית המשפט לענייני משפחה ובפני ראש ההוצל"פ. טענות הנתבעת בתמצית: 14. הנתבעת העלתה במסגרת כתבי טענותיה טענות רבות באשר לאופן תפקודו של התובע ככונס נכסים. בין היתר, טענה, כי התובע הפעיל כנגדה הליכים אגרסיביים, אף על פי שהיא לא הייתה החייבת בתיקי ההוצל"פ. לא זו בלבד, לטענתה, על אף שידע התובע על המצב הרפואי של המנוח ועל העובדה, כי היה מאושפז בבית החולים פוריה, המשיך ונקט בהליכי הוצל"פ מבלי שעמדתו תהא בפני ראש ההוצל"פ. יתרה מזו, טוענת הנתבעת, כי התובע, במעמדו ככונס נכסים, לא הסב תשומת לב ראש ההוצל"פ לעובדה, כי עפ"י תקנה 129 לתקנות ההוצל"פ, התש"ם - 1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ"), היה על ראש ההוצל"פ להקדים ולמנות אפוטרופוס למנוח. 15. בניסיון להדוף את פעולות התובע, אשר אינן מובאות כלל לידיעת החייב (טרם פטירתו), הגישה הנתבעת לראש ההוצל"פ בקשות שונות, בדרך שגויה, ולעיתים על טופסי "בקשת החייב" הגם שהיא איננה החייב בתיקי ההוצל"פ, וזאת בשל העדר הבנה משפטית והעדר ייצוג. משום כך, נאלץ ראש ההוצל"פ לדחות את בקשותיה פעם אחר פעם. גם הגשת התביעה לפסק דין הצהרתי שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה נעשתה, לטענתה, בשל ייעוץ משפטי כושל, שכן במסגרת התביעה התבקש פסק דין המצהיר, כי הנתבעת בעלת הדירה, בהסתמך על צוואה, כאשר המנוח עודנו בחיים. 16. הנתבעת ממשיכה וטוענת, כי נודע לה במפתיע ביום 19.7.04, כי קיים כנגדה צו פינוי מהנכס המיועד ליום 20.7.04, קרי ליום שלמחרת, וזאת מבלי שניתנה לה האפשרות להביע עמדתה בפני ראש ההוצל"פ לעניין טענותיה כדיירת מוגנת ו/או למדור חלופי, וכאשר אין לה בפועל מדור חלופי. בעקבות צו הפינוי, היא פנתה ללשכת הרווחה, ובליווי עובדת סוציאלית הגיעה למשרדו של התובע שם נחתם כתב ההתחייבות. לטענתה, חתימתה על כתב ההתחייבות ניתנה מתוך לחץ בלתי הולם וכפייה מצד התובע בתפקידו ככונס נכסים, וזאת מבלי שהייתה מיוצגת על ידי עו"ד. רק ביום 13.9.04, קרוב לחודשיים לאחר חתימת כתב ההתחייבות, היא פנתה לב"כ הנוכחי, וזאת בסיוע קרובי משפחתה, ולכן אין שחר לטענת התובע, כי יצר קשר עם בא כוחה בטרם הפגישה, וכי הלה אישר לו לקיימה. 17. עוד בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי בכתב ההתחייבות עליו חתמה אין כל אזכור בדבר זכותה כדיירת מוגנת בדירת החייב. לטענתה, כדיירת מוגנת כלל לא יכול היה התובע לפנותה מהדירה, מבלי שזכויותיה אלו יפדו כדין באמצעות תשלום סביר, ובוודאי שלא יכול היה התובע לחייבה לשלם שכר דירה ופיצוי בגין אי פינוי במועד, כפי שהכתיב לה. לטענתה, המדובר בענייננו במצב קלאסי של עושק, אילוץ והשפעה בלתי הוגנת. מה גם שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה. 18. יתרה מזו, לטענת הנתבעת הגשת הבקשות על-ידה, למינוי אפוטרופוס לחייב בבית המשפט לענייני משפחה, והבקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ, מהוות הודעת ביטול לכתב ההתחייבות, וזאת יום אחד לאחר הפגישה עם ב"כ הנוכחי, עת נודע לה לראשונה על עילות ביטול ההתחייבות, ולכן הביטול נעשה תוך זמן סביר. לא זו בלבד, לטענתה, מכתב בא-כוחה מיום 25.10.04 בו הודיעה לתובע על ביטול כתב ההתחייבות מהווה אף הוא הודעה תוך זמן סביר לביטול ההתחייבות. 19. הנתבעת מדגישה, כי בעת החתימה על ההתחייבות היא הייתה בת 76, וכי התובע, בתפקידו ככונס נכסים, פעל לקידום האינטרסים של לקוחותיו תוך הימנעות ממילוי חובותיו כלפיה וכלפי המנוח, ואף מעבר לכך, תוך רמיסת זכויותיה כדיירת מוגנת. במצב זה כתב ההתחייבות היה חסר תוקף לנוכח היותו מנוגד לחוק, ולחילופין עמדה לה הזכות לבטלו והיא אכן עשתה זאת כדבעי. דיון והכרעה: 20. בבסיס המחלוקת, בענייננו, תוקף כתב ההתחייבות עליו חתמה הנתבעת. הנתבעת, כאמור, טוענת, כי כתב ההתחייבות חסר תוקף, שכן היא הייתה באותה עת במעמד דיירת מוגנת בדירה מכוח סעיף 33(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), הקובע לאמור: "(ב) נפטר בעל או חוכר-לדורות של נכס כאמור בסעיף קטן (א) לפני שהיה לדייר בו כאמור באותו סעיף, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים בסמוך לפטירת הבעל או החוכר, לפי הענין, והיו מתגוררים יחד בתקופה זו; ובאין בן-זוג יהיו ילדיו לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, הכל בתנאי שהיו מתגוררים אתו יחד בנכס ששה חדשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים". בענייננו, סעיף זה אינו חל, שכן בעת החתימה על כתב ההתחייבות החייב היה בין החיים, ולכן אין אני נדרש לדון בכך. 21. בנסיבות העניין יכלה הנתבעת, לכל היותר, לטעון לתחולת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר הקובע: "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש". סעיף 33 יוצר הגנה עצמאית ללא "תנאים מוקדמים" העולים מסעיפים אחרים שבחוק. לא זו בלבד, הגנת החוק חלה גם אם נכס מסוים בא בגדרו של סעיף 14 לחוק הגנת הדייר, המוציא מתחולת ההגנה נכסים שבנייתם הושלמה לאחר 20.8.68 (בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (2008), עמ' 541). יחד עם זאת, בפסיקה נקבע, כעניין של מדיניות, כי יש לפרש את סעיף 33 כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום. (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 115; רע"א 11152/05 (פורסם באתר נבו)). בענייננו, לא הוצג בפניי אישור מרשם המקרקעין בדבר זכותו של המנוח בדירה, ולכן אין אני יכול לקבוע מסמרות בעניין זה. 22. נשאלת השאלה, האם היה על התובע בתפקידו ככונס נכסים, להעמיד את התובעת על זכותה לדיור חלוף? סעיף 38 לחוק ההוצל"פ, קובע לאמור: "38. הגנת בית מגורים (א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף. (ב) ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת". 23. המלומד בר אופיר בספרו, הוצאה לפועל הליכים והלכות (2008), מתייחס לתפקידו של כונס הנכסים בכל הנוגע לזכויות צד שלישי: "במסגרת פעילותו עשוי כונס הנכסים להיתקל במי שטוען לזכויות כלשהן בנכס שמונה עליו כונס. במקרה כזה צריך כונס הנכסים לפנות אל ראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות בהתאם לסעיף 54(ב) לחוק. ראש ההוצאה לפועל מוסמך לעשות כל אחת מאלה כשהוא מחליט בבקשה האמורה: (1) לתת לכונס הנכסים כל הוראה בדבר מילוי תפקידו בקשר לאותו נכס, ומתוך זיקה לזכות שהצד השלישי טוען לקיומה; (2) להשהות פעולות בנכס כדי לאפשר לצד השלישי לפנות לעניין זכותו לבית המשפט. ניתן להתנות את השהיית הפעולות במתן ערובה (סעיף 57 לחוק)". (עמ' 671). בענייננו, התובע לא הציג כל פנייה לראש ההוצאה לפועל בכל הנוגע לזכויות הנתבעת בדירה, ו/או בקשה למתן הוראות בעניינה, אלא ההיפך הוא הנכון, בעדותו התייחס התובע אל הנתבעת כאל חייבת, כעולה מחקירתו הנגדית: "ש. האם פתחת אי פעם תיק הוצל"פ כנגד הנתבעת. ת. לא, אבל במהלך התיקים האלה הפכה לחייבת. ש. מכוח מה הפכה לחייבת. ת. היא נכנסה לנעלי המנוח. ש. מכוח איזה סעיף בחוק היא נכנסה בנעלי המנוח. ת. צו ירושה, היא נהפכה ליורשת המנוח. לא זוכר אם זה צו ירושה או צו קיום צוואה". (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 1-6). ובהמשך: "ת. הנתבעת היא לא כל כך צד ג', היא צד ישיר.....". (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 1). 24. אף ראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו מיום 2/2/05, כי על התובע לפעול כנגד עזבון החייב ולא כנגד צדדים שלישיים, ובלשונו: "לעכב את ההליכים נגד החייב אשר הלך לעולמו. הזוכה רשאי להמשיך בהליכים נגד עזבון המנוח ובלבד שיספק את הנתונים המלאים. ההליכים יופנו לנכסי העזבון ולא לכיסם הפרטי של היורשים!". (נספח כט' לתצהיר הנתבעת נ/9). 25. יתרה מזו, סעיף 55 לחוק ההוצל"פ קובע, כי אין במינוי של כונס נכסים כדי לפגוע בזכויות החייב, בין היתר, לפי סעיף 38. כבר נפסק, כי הכונס מייצג את הנושה בכדי לפרוע את החוב, ופועל כידו הארוכה של ראש ההוצאה לפועל, וליתר דיוק: כרגלו הארוכה, שכן ביכולתו לצאת מדל"ת אמות של אולם בית המשפט ולהיות נוכח בשטח. עליו לערוך בירורים ופעולות ולהגיע למקומות שראש ההוצאה לפועל, הממלא תפקיד מעין - שיפוטי, איננו יכול להגיע אליהם. על הכונס חלה חובה לעדכן את ראש ההוצאה לפועל בנתונים עובדתיים, וכן חלה עליו חובת תום לב מוגברת, שכן תפקידו אינו מצומצם בייצוג צד בהליך. הוא חייב לנהוג כצד אובייקטיבי ולעתים לנקוט פעולות יזומות. (בר אופיר, עמ' 672; ע"א 1116/02 (מחוזי ב"ש) דוד כהן נ' חנה הררי ואח', , דינים מחוזי ל"ד(2), 691). 26. סעיף 38 לחוק ההוצל"פ עורך איזון ראוי בין זכות הנושה לגבות את חובו ולהיפרע מהבטוחה שבידיו, מול זכות החייב ליהנות מקורת גג. ב-רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן, פ"ד נו(1) 338, נפסק, כי הסידור החלוף צריך להבטיח לחייב תקופת מגורים מקבילה לזו שנשללה ממנו בהוצאה לפועל. כך שאם מתגורר החייב בדירה שבבעלותו, שמטבע הדברים זכאי הוא להתגורר בה כל ימי חייו, יהיה זכאי לסידור חלוף שיבטיח לו מגורים כל ימיו. (ראה גם, רע"א 11152/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלונית, , דינים עליון ע"ח 608). 27. הנתבעת, כאמור, טוענת, כי המצב בענייננו הינו מצב קלאסי של עושק והשפעה בלתי הוגנת הנופל בגדר סעיף 18 לחוק החוזים, חלק כללי, תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הקובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". הלכה היא, כי ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים - הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ע"א 9207/04 יוסף כמיסה נ' דן גרטלר (2007) (פורסם באתר נבו)). 28. עושק כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים הוא ניצול מצוקתו, חולשתו או חוסר נסיונו של האחר. גם אי-איכפתיות או עצימת עיניים ייחשבו כידיעה אודות מצבו של האחר (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (2005), עמ' 345). ביחס לקשר הסיבתי הנדרש בין ההתקשרות לעושק, נקבע, כי אין עילת העושק טעונה יסודיות ודי בכך שהניצול יביא, על פי מבחן סוביקטיבי, להתקשרות בחוזה, אפילו לא כגורם בלעדי או מכריע להתקשרות זו ( שלו, עמ' 345). אחד המבחנים לקיומה של מצוקה הוא העדר אלטרנטיבה ממשית סבירה להתקשרות בחוזה הנדון (שלו, עמ' 346). יסוד מכונן נוסף של עילת הביטול בגין עושק הוא ש"תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" (שלו, עמ' 347). 29. הנתבעת נשאלה ביחס לנסיבות שהובילו אותה לחתום על כתב ההתחייבות: "ת. כאשר קיבלתי את המכתב רצתי מיד לעובדת הסוציאלית כי לא ידעתי מה כתוב שם, ואז היא הובילה אותי למשרד, גם היא לא הבינה על מה מדובר. התחלת לצעוק עליי שאני אחתום, שאתה נותן לי רק חודשיים לחיות בדירה הזו, ואם אשלם 1,350 ₪ לחודש, ואחרי שצעקת עליי אמרה לי העובדת הסוציאלית לחתום כי אחרת מחר תוציא אותי מהדירה" (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 6-9). גם בתצהירה טענת הנתבעת: "אני אטען כי חתימתי על מסמך זה נעשתה תחת לחץ ובהיעדר הבנתי את ההליך המשפטי ו/או את האפשרויות העומדות בפניי במצב זה בו אני עומדת להיזרק לרחוב על ידי כונס הנכסים בתוך פחות מ- 24 שעות, זאת מבלי שהייתי מיוצגת על ידי עורך דין ומבלי שהבנתי את זכויותיי במקרה דנן. כך גם, מסמך זה מתעלם לכאורה מזכויותיו של החייב במקרה דנן" (סעיף לז לתצהיר הנתבעת נ/9). 30. סבורני, כי בנסיבות הענין התקיימו יסודות טענת עושק, שכן הנתבעת, שלא היתה מיוצגת עת חתמה על כתב ההתחייבות, הרגישה מצוקה אמיתית ערב פינויה מהדירה, משהועמדה בפני מצב של "אין ברירה", והיה עליה לבחור בין חתימה על ההתחייבות לבין פינוי הדירה למחרת היום. לכך מתווספת גם העובדה של אי-ידיעתה את השפה. טוען התובע, כי בטרם הפגישה הוא התקשר לב"כ הנוכחי של הנתבעת ולעו"ד שדאפנה, אשר הודיעו לו, כי הם אינם מייצגים את הנתבעת, ולכן הסכים להיפגש עימה במשרדו. ב"כ הנוכחי של הנתבעת טוען, כי הוא החל לייצגה ביום 13.9.2004, כחודש ושלושה שבועות לאחר החתימה על כתב ההתחייבות. אין אני נדרש להיכנס למחלוקת זו בין הצדדים, שכן אין חולק, כי ביום החתימה על כתב ההתחיבות הנתבעת לא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין. יתרה מזו, אין חולק כי התובע לא ציין דבר בכתב ההתחייבות ביחס לזכותה של הנתבעת לדיור חלוף, ואף לא הסביר לה דבר זכותה זו. לא זו בלבד, לא נסתרה טענת הנתבעת, כי במועד החתימה לא היה לה דיור חלוף. בנסיבות אלו ניתן גם לומר, כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, שכן לנתבעת הייתה קיימת זכות לדיור חלופי, והיא לא הייתה צריכה לשלם שכר דירה כתנאי לדחיית פינויה בחודשיים, או פיצוי במקרה של עיכוב בפינוי הדירה. 31. בנסיבות העניין, משלא גילה התובע לנתבעת דבר זכאותה לדיור חלוף, בטרם החתימה על כתב ההתחייבות, נהג הוא בחוסר תום לב במו"מ בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק החוזים. העובדה שהנתבעת לא ידעה על זכותה לדיור חלוף, מהווה גם טעות מצדה, והטעיה, מצד התובע, בהתאם לסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים. 32. בהקשר זה אציין, כי אמנם הנתבעת לא העלתה טענות בדבר טעות והטעייה בכתב הגנתה, אלא שהעובדות המבססות את העילות הנ"ל נטענו על ידה. כבר נפסק, כי ביהמ"ש אינו מוגבל בטענות המשפטיות שמעלים בפניו הצדדים, הואיל ותפקידו של ביהמ"ש ליישם את הדין על העובדות שהוכחו בפניו. גם אם אין הצדדים טוענים כראוי בענין משפטי כלשהו, אין הדבר פוטר את ביהמ"ש מחובתו ליישם נכונה את הדין על העובדות (ראה: ע"א 2302/04 (מחוזי - חיפה) מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסה נג'ר (2004) (פורסם באתר נבו). גם ד"ר י. זוסמן עמד על כך בספרו סדרי הדין האזרחי (1995), בעמ' 333: "הנתבע עשוי, כידוע, להתגונן לא רק בטענות שבעובדה, אלא אף בטענות משפטיות. ומה דינן של אלה? החייב הנתבע להעלות על הכתב גם טענות משפטיות, בטרם ירשה לו בית המשפט להסתמך עליהן? התשובה היא: לא. כדרך שכתב התביעה צריך להכיל את 'העובדות המהותיות', בהתאם לתקנה 71(א) ואינו צריך לפרש את החוק, כך גם הנתבע צריך להשיב בעובדות על העובדות. מותר לו אמנם, בהתאם לתקנה 74, להביא בכתב הגנתו אף את טענותיו החוקיות, אך אין הכרח בדבר. טענה משפטית טהורה שאין כל ממצא עובדתי כרוך בה, רשאי הנתבע לטעון בשעת בירור המשפט גם אם לא הזכיר אותה בכתב הגנתו. גדולה מזו: אפילו נמנע נתבע מלטעון את הטענה גם במהלך המשפט, בית המשפט יכול לדון בה מיזמתו הוא ויש אשר, יפסוק בית המשפט, בעיקר מהטעמים שבטובת הציבור, ביזמתו, בין אם נטענה בפניו טענה פלונית שבה פסק ובין אם לאו, ובלבד שניתנה לבעלי הדין הזדמנות להגיב עליה". בענייננו, התייחס התובע בסיכומיו ובתגובה לסיכומי הנתבעת, רק לטיעונים העובדתיים ולא התייחס כלל לטיעונים משפטיים. משום כך, סבורני, כי זכותו אינה נפגעת מכך שבית המשפט העלה מיוזמתו את הטענות בדבר טעות והטעיה, הואיל והעובדות המבססות אותן נטענו על ידי הנתבעת. 33. סעיף 14 לחוק החוזים המגדיר את עילת הטעות, קובע כדלקמן: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". סעיף 15 לחוק החוזים המגדיר את עילת ההטעיה קובע, כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". 34. צריך שיתקיים קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה. הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה. על הטוען לביטול בגין טעות להראות כי טעותו היא יסודית עפ"י מבחן אוביקטיבי, הוא מבחן הסבירות. על הטועה להוכיח את סבירות ההנחה כי אלמלא הטעות לא היה מתקשר בחוזה. טעות אשר ניתן להניח שאלמלא אירעה לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה, היא טעות מהותית וחמורה היורדת לשורש העסקה שנעשתה ולעצם מהותה (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, (2005), עמ' 282-283). כאמור לעיל, הסיבה היחידה שהתובעת חתמה על כתב ההתחייבות הוא חששה שתפונה מהדירה למחרת, מבלי שהובאה לידיעתה זכותה לדיור חלופי. 35. ולעניין ההטעיה, סעיף 15 המגדיר את עילת ההטעיה, מרחיב בסיפא את יסוד ההטעיה וכולל בו גם אי-גילוי. ישנם, איפוא מקרים, בהם שתיקת הצד השני נוכח חובת גילוי תיחשב הטעיה. סעיף 12 לחוק החוזים קובע, כאמור, את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. מחובה כללית זו נגזרת גם חובת גילוין של עובדות מהותיות במהלך המשא ומתן. ומכאן: הפרתה של חובת הגילוי לפי סעיף 12 מהווה הטעיה על-פי הסיפא של סעיף 15. (גבריאלה שלו לעיל, עמ' 318-319). כאמור לעיל, בענייננו, חלה על כונס הנכסים חובת תום לב מוגברת מעצם תפקידו כידו הארוכה של בית המשפט, וחובה היה עליו לגלות לנתבעת זכותה לדיור חלופי. 36. בנסיבות העניין אני קובע, כי לנתבעת הזכות לבטל את כתב ההתחייבות עם היוודע לה דבר העושק ו/או הטעות ו/או ההטעייה. התובע, כאמור, טוען, כי על אף כל טענותיה בדבר הפגמים שנפלו בכריתת החוזה, הנתבעת מעולם לא ביטלה את כתב ההתחייבות. הנתבעת טוענת, מנגד, כי עם היוודע לה דבר זכויותיה לאחר ייצוגה על ידי ב"כ הנוכחי, היא ביטלה את כתב ההתחייבות כדין. 37. סעיף 20 לחוק החוזים קובע בזה הלשון: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". הודעת הביטול צריכה, איפוא, להינתן בתוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול. הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן סביר, אין לה תוקף, והחוזה עומד בתוקפו חרף הפגם בכריתתו. מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי המופעל על ידי בית המשפט, כל מקרה לפי נסיבותיו. סבירות הזמן איננה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי, אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו (שלו, עמ' 365-366). הודעת הביטול אינה טעונה צורה פורמלית מסוימת, פרט למקרה בו הצדדים קבעו בחוזה שביניהם צורה מיוחדת למתן הודעות. הודעת הביטול צריכה לבטא באופן ברור את הכוונה לשים קץ לקשר החוזי בין הצדדים. עליה להיות ברורה וחד-משמעית ולבטא רצון לביטול מוחלט של החוזה. עם זאת, הודעת הביטול אינה צריכה להיות מפורשת; גם התנהגות של המתקשר שממנה משתמעת בבירור כוונת הביטול עשויה להוות הודעת ביטול נאותה (שלו, עמ' 364). 38. בענייננו, כאמור, טוענת הנתבעת, כי המועד הראשון בו נודע לה על הפגמים בכתב ההתחייבות, עת פנתה לב"כ הנוכחי, וזאת באמצעות קרובי משפחתה ביום 13.9.04. כבר ביום למחרת, קרי: ביום 14.9.09 הגיש בא-כוחה הנוכחי בקשה להכריז על החייב פסול דין ולמינוי אפוטרופוס כדין, יחד עם בקשה לעיכוב הליכי כינוס לבית המשפט לעניינני משפחה (ייפוי הכוח של ב"כ הנוכחי צורף כנספח כא' לתצהיר נ/9 והבקשה למינוי אפוטרופוס ועיכוב הליכים צורפה כנספח כב' לתצהיר נ/9). ביום 19/9/04 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה ניתן צו זמני לעיכוב הליכי ההוצל"פ (ההחלטה מצורפת כנספח כז לתצהיר הנתבעת נ/9). לדידי, יש בהגשת הבקשה למינוי אפוטורופוס ולעיכוב הליכי הוצל"פ משום הודעת ביטול לכתב ההתחייבות, שכן הנתבעת בהגשת הבקשה מביעה, למעשה, התנגדותה לפינויה תוך שהיא טוענת במסגרת הבקשה בדבר זכותה לדיור חלוף. באם בכך לא די, הרי במכתב ב"כ הנתבעת מיום 25.10.2004 אל התובע, מציין הוא כדלקמן: "מרשתי הודיעה לך על ביטול "הסכם" זה בדרך של הגשת התביעה והבקשה לבית המשפט ולהוצאה לפועל כפי שהוגשו, כאשר "ההסכם" עליו דרשת כי מרשתי תחתום איננו אלא פרי של לחץ ואי הבנת ההליכים המשפטיים לאשורם". 39. לאור המקובץ לעיל הנני קובע, כי הנתבעת ביטלה את כתב ההתחייבות כדין. טענות הנתבעת ביחס להתנהלות התובע ככונס נכסים דינן היה להתברר בפני ראש ההוצל"פ, וזאת בהתאם לסעיף 58 לחוק ההוצל"פ, המסמיכה את ראש ההוצל"פ לחייב את הכונס בפיצוי בגין הנזק שגרם (היה ונגרם), אם לא מילא חובה מחובותיו ללא הצדק סביר. 40. לאור המקובץ לעיל, הנני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. מסמכיםטענת כפייה