ביטול כתב ויתור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול כתב ויתור: 1. זוהי תובענה על סך של 2,500,000 ₪ שעניינה דרישה לתשלום עבור עבודות שביצעה התובעת עבור הנתבעת בתחום התקנת אנטנות וציוד לחברת "Yes". 2. התובעת מצוייה בהליכי פירוק והתובע בפני הינו מפרקה, עורך דין דוד ששון, אשר פעל להגשת התביעה על פי אישור בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 3.5.05. רקע עובדתי 3. הנתבעת הינה חברה פרטית אשר עסקה בהצבת אנטנות ובאספקת ציוד תקשורת של חברת "Yes". 4. התובעת, חברה פרטית בע"מ, ביצעה עבור הנתבעת עבודות בתחום זה כקבלן משנה. 5. התובעת גורסת כי בשנת 2001 עיכבה הנתבעת תשלומי כסף אשר הגיעו לתובעת וחוב זה הצטבר ותפח כדי ארבעה מיליוני שקלים. 6. התובעת גורסת כי תשלומים אלה עוכבו שלא כדין ועל הנתבעת לשלמם לה. 7. הנתבעת, אשר פעלה כקבלן ראשי, גורסת כי אינה חבה דבר לתובעת שכן בין הצדדים נחתם הסכם המהווה "כתב סילוק סופי וגמר חשבון" אשר עם חתימתו מנועה התובעת מלדרוש סכומי כסף נוספים לאלה אשר קיבלה במסגרת הסכם זה, קרי, כשלושה מיליון ₪. (להלן: "כתב הסילוק"). כתב הסילוק 8. הצדדים חלוקים על משמעות כתב הסילוק אשר נחתם ביום 30.7.01 שזה לשונו: "כתב סילוק סופי וגמר חשבון ברן רביב טלקום בע”מ (ברן רביב הקמה וייזמות בע"מ) 1. אנו מאשרים קבלת השיקים בסכומים להלן: א. במזומן 1,000,000 ₪. ב. ליום 2.9.01 - 1,000,000 ₪ נוספים. ג. ליום 2.10.01 - כ - 1,000,000 ₪ נוספים (סכום זה בפער של פלוס מינוס 15% יקבע עד ליום 10.8.01, לאחר בדיקה סופית של חשבון בגין חודש יולי כולל קיזוזים וימסר לנו בשיק). 2. הננו מאשרים בזה שחסך הנ"ל, כמפורט בסעיף 1 לעיל, מהווה את כל היתרה המגיעה לנו מכך, לסילוק מלא, סופי ומוחלט עבור ביצוע עבודות פרוייקט Yes עד לתאריך 21.7.01 ועד בכלל. אנו מצהירים בזה כי עם קבלת הסכום הנ"ל קיבלנו את התמורה המלאה והסופית המגיעה לנו מכם, וכי אין לנו ולא תהיינה לנו יותר כל תביעה ו/או טענה מאיזה מין או סוג שהוא, כלפיכם ו/או כל הבאים מכוחכם ו/או מטעמכם ו/או כנגד ד.ב.אס שרותי לווין (1998) בע"מ, בגין כל העבודות שבוצעו על ידינו עבורכם בפרוייקט Yes. 3. מוסכם כי ספירת מלאי סופית תבוצע עד ליום 30.9.01 וחוסרים במלאי הציוד במידה והיו, יופחתו מהסכומים בסעיף 1 לעיל ו/או יפדו מהערבות הבנקאית שנמסרה על ידי הקבלן לברן רביב. במידה ויתברר, עד למועד ספירת המלאי הסופית הנ"ל, כי הקבלן מצא ציוד שערכו קוזז בשל חוסרים במלאי (לפי סה"כ לכל "משפחת" פריטים), יזוכה הקבלן בהתאמה, ובלבד שהציוד האמור נמסר לקבלן על ידי ברן רביב והוא יהיה במצב תקין על פי בדיקת בקרת איכות של ברן רביב...". (ראה: נספח ב' לתצהיר ת/2 סעיפים 1 - 3, ההדגשות אינן במקור - ח.י.). 9. לשון כתב הסילוק ברורה ונהירה, ונראה הוא כי אין עוררין על כוונת הצדדים בעת חתימתו, לאמור, כי ייערך חשבון שיהא סופי ומוחלט בין הצדדים, ולא תהא עוד כל תביעה או טענה לתובעת כלפי הנתבעת בכל הנוגע לעבודות נשוא כתב הסילוק. עם זאת, תבוררנה נסיבות חתימת כתב סילוק זה, המצביעות אף הן על כוונת הצדדים לסיים החשבון ביניהן באופן סופי ומוחלט, כמפורט להלן. ראיות התובעת 10. על נסיבות חתימת כתב הסילוק העיד מטעם התובעת מר יוסי אדרי בתצהירו ת/2 כי הועסק ע"י התובעת כמחסנאי וכמנהל פרוייקט חברת “Yes” אשר העסיקה את התובעת בהתקנת תורני אנטנות, באמצעות הנתבעת, כקבלן ראשי. 11. התובעת, חברם רום, היתה אחד מקבלני המשנה של הנתבעת חברת ברן, וביניהן נערך חשבון שוטף של קבלת ציוד שהתקבל מברן וכן נערך לעיתים דו"ח החזרת מלאי ואז זוכתה התובעת בהחזר כספי. 12. במהלך שנת 2001 הסתיים הקשר בין חברת “Yes” והנתבעת החלה לעכב תשלומיה ואף לקזז סכומים גבוהים מחשבונות התובעת בתואנה כי מגיעים לה זיכויים בגין ציוד שסיפקה ואשר טרם הותקן או הוחזר. 13. ביום 30.7.01 נערך חשבון לסילוק מלא, סופי ומוחלט בין הצדדים, לסיום יחסיהם, כמפורט בכתב הסילוק. 14. לאור הסכם זה וכן הסכם סילוק קודם לו מ - 10.6.01 אשר הורה אף הוא על חשבון מסכם, הוחזר ציוד הנמצא במחסני רום והועבר למחסנה של הנתבעת, בליוויית דו"ח החזר, הוא נספח ד' לתצהירו. 15. בחקירתו הנגדית העיד מר אדרי על נסיבות חתימת כתב הסילוק הראשון והשני כדלקמן: "ת. כן, התהליך עם ברן לקראת הסוף היה עושק.... היו מראים לי צ'ק, אתה רוצה, תעשה הנחה, תעשה לנו תקבל את הצ'ק, כל מיני דברים שלא עושים.... ש. יפה. ואחרי חודש חודשיים אתה חותם עוד פעם על כתב סילוק וויתור שמתייחס לחודשיים האלה, נכון? ת. נכון. ש. ובשום שלב אתה לא עושה שום פעולה כדי לבטל את ההסכם שלדבריך נעשה תחת עושק? ת. אני האמנתי לרון שאנחנו אחרי זה נעשה בדיקות ויחזירו את הכסף שחסר. תראה, כשאתה עובד יש לך 200 עובדים לשלם להם, אתה לא יכול לשחק משחקים, והעשירי לחודש מגיע, אתה חייב לעשות הסכמים... גם דיברתי בטלפון עם רון ורון אמר לי שמע, בוא נסגור את זה ככה ואחרי זה, נעשה מסמך ואחרי זה תקבל את כל מה שמגיע לך, וזה לא קרה". (ראה: פרוטוקול עמ' 7 שורה 21, עמ' 8 שורות 13-14, עמ' 9 שורות 18-25, עמ' 14 שורות 15-16). 16. לעמדתו, איפוא, מגיע לתובעת זיכוי בגין פריטי ציוד שהוחזרו שכן התובעת שילמה תמורתם בדרך של קיזוזים שנעשו בשלבים מוקדמים יותר. 17. כן העיד מטעם התובעת מר דוד יוגב בוזגלו בתצהירו ת/1, כי הינו בעל מניות בחברה וכי מצטרף הוא לדברי מר אדרי יוסי בתצהירו של זה האחרון. 18. כן ציין כי מגיעים לתובעת זיכויים בגין החזר ציוד, ואף בגין עבודות לקויות, כביכול, אך מודה הוא כי אין בידיו מסמכים שיכולים להעיד על גובה קיזוז זה. 19. עוד ציין הוא כי במסגרת תביעה משפטית שנוהלה בין חברת "Yes" לנתבעת שולמו לאחרונה כספים בהיקף נכבד, אשר על כן אף על זו לשלם כספים לקבלני המשנה שלה, כגון, התובעת. ראיות הנתבעת 20. מנגד, העיד בשם הנתבעת מר נועם שמיר, בתצהירו נ/1 כי העבודה שביצעו התובעת והנתבעת,כקבלנית משנה, נוהלה "גב אל גב", באופן זה שהנתבעת היתה מקבלת חשבונות מהתובעת בגין ההתקנות, זו היתה מחייבת את "Yes", ולאחר שהנתבעת קיבלה התמורה היתה משלמת לקבלן המשנה, קרי, לתובעת. 21. בשנת 2001, התקשתה “Yes” לשלם לנתבעת כספים שחבה לה והודיעה על עיכובים בתשלום ועל כוונתה לקזז תשלומים עקב טענה לליקויים וחוסרים בציוד. 22. לאור אלה, ביקשה הנתבעת להגיע להסדרים עם קבלני המשנה, במטרה שלא להותיר חובות כלפיהם, ואף השתדלה ושילמה מכיסה בלא להמתין לביצוע התשלום בתנאי "גב אל גב". 23. חברת "Yes" ביצעה קיזוזים כלליים ועבור כל קבלן משנה חושב חלקו בקיזוזים באופן יחסי לעבודות שבוצעו על ידו. 24. התובעת העדיפה, משיקוליה שלה, לא לחכות עד לסיום ההתחשבנות של הנתבעת מול "Yes" ולקבל בהקדם חובה. 25. ביום 10.6.01 חתמה על "כתב סילוק וגמר חשבון" ראשון, אשר התייחס לכל העבודות שבוצעו ע"י התובעת עד ליום 30.4.01. 26. על פי כתב סילוק זה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,701.659 ₪, המהווה כל היתרה המגיעה לתובעת עד ליום זה בשני תשלומים כדלהלן: א. סך של 628,710 ₪ - במזומן; ב. סך של 2,072.949 ₪ - עד ליום 1.7.01. 27. בתחשיב זה, כבר גולמה "הפחתה" אשר "Yes" הפחיתה, הפחתה המכונה על ידי התובעת "קיזוזים", ואולם הנתבעת פעלה כך כיוון ש"Yes" עשתה כן בתשלומיה כלפי הנתבעת, ועמדה לקזז לה כ - 50 מיליון ₪. 28. ביום 30.7.01 הודיעה חברת "Yes" על הפסקת ההתקשרות עם הנתבעת אשר לא העסיקה עוד קבלני משנה. 29. הנתבעת שילמה שוב לקבלני משנה מכיסה, טרם גמר החשבון עם "Yes", וביום 30.7.01 נחתם כתב הסילוק השני, הוא כתב הסילוק הנזכר דלעיל, אשר התייחס לעבודה שבוצעה מאז כתב הסילוק מחדש יוני ועד לחתימת זה בסוף חודש יולי 2001. 30. לעדותו, קבלני המשנה קיבלו כספם מהנתבעת על פי כתבי סילוק, ברם, "Yes" הגישה תביעה כנגד הנתבעת על סך של כ - 100 מיליון ₪ בגין טענה לניפוח חשבונות שהגישו קבלני משנה, אולם הנתבעת לא יכולה היתה לתבעם עקב קיומם של כתבי סילוק, ככתב הסילוק שבעניננו. 31. התובעת הצהירה בכתב הסילוק כי עם קבלת סכום יתרת חובה בסך של כשלושה מיליון ₪, לא תהיינה לה עוד כל תביעות או טענות מכל סוג ומין כלפי הנתבעת, הנוגעות לביצוע העבודות נשוא כתב הסילוק. 32. לאחר החתימה על כתב הסילוק הוצאו חשבוניות זיכוי בסך של 947,960 ₪, אחת על סך של 260,000 ₪ בגין קיזוזי "Yes" והשניה על סך של 687,960 ₪ בגין חוסרים במלאי וציוד. 33. סכומים אלה תואמים במדוייק את ההפחתות המוסכמות על הצדדים אשר עליהן חתמו הצדדים במסמך המסכם ההתחשבנות בגין חוב הנתבעת, המהווה נספח ד' לתצהירו. 34. להסברו, אין שחר לדרישת התובעת להביא בחשבון הן את הקיזוזים המופיעים במסמך ההתחשבונת והן את סכומי חשבוניות הזיכוי שהוציאה התובעת, שכן ברור כי חשבוניות הזיכוי הוצאו בעקבות מסמך ההתחשבונת וכתב הסילוק השני, וזאת כדי להתאים את האמור בספרי החשבונות להסכמה אליה הגיעו הצדדים. 35. ההפחתות בגין חסרים במלאי נעשו באופן מסודר ובצורה הדדית והתובעת לא העלתה כל טענה נגד ההתחשבנות באותה עת או אף לאחר מכן, במועד סביר כלשהו. 36. החסר במלאי בגינו בוצעו הקיזוזים התבסס על ספירת המלאי מ - 15.6.01 אשר נחתמה ואושרה ביום 19.7.01 ע"י מר אדרי יוסי מטעם התובעת, כמפורט בנספח ב' לתצהירו. 37. כן העיד מר שמיר בחקירתו הנגדית אודות נסיבות חתימת הסילוק כדלקמן: " ש. ... למה לא כתוב פה שאתם תזכו, כתבתם שתזכו אותם בגין החזרות פריטים בקיצור. למה לא כתוב פה שאתם תזכו אותם, בכלל למה היה צריך לכתוב פה שאתם מזכים אותם, כי אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שכל פעם שיש להם פלוס, אז זה או שהם גנבו או שזה טעות של עץ המוצר, אז למה זה כתוב? למה לא מהתחלה הייתם כותבים שהקיזוז לא אפשרי, או שתקזזו רק אם יוכח שזו לא גניבה, או שזה מתאים לעץ המוצר, למה אין הסתייגות כזאת? ת. אני לא יודע למה זה לא כתוב, ... זה מה שהוסכם בין הצדדים ועל זה הצדדים חתמו. ש: יפה, אבל אתה אמרת לנו כרגע שיש הסכמה אחרת. ת: לא. ממש לא".   (ראה: פרוטוקול עמ' 63 שורות 13-23). עולה מאלה, כי הצדדים סברו וקיבלו כי זה החשבון המוחלט והסופי ביניהם, וכך אף נהגו בפועל שנים רבות לאחר ביצוע התשלום. משמעות כתב הסילוק 37. לאור עדויות אלה, עולה כי כתב הסילוק נערך על פי תחשיבים מדוייקים ומפורטים שקדמו לו, להם היו שותפים מלאים שני הצדדים, ואלה כללו ההפחתות דנן, אשר תועדו בכתובים. 38. יכולה היתה התובעת לסרב לגמר החשבון דאז או לתחשיבים אשר היוו בסיס לו, אך לא כן עשתה בעת הרלבנטית, ואף שנים רבות לאחר מכן, עד שנת 2005, שנה בה אישר בית המשפט המחוזי הגשת תביעה אזרחית בשם החברה שבפירוק. 39. התובעת, הנמצאת, כאמור, כיום בהליכי פירוק, גורסת מפי מפרקה כי לא העלתה טענות אלה כנגד גמר החשבון בזמן אמת שכן לא יכולה היתה לממן הליכים משפטיים כנגד הנתבעת. 40. ברם, לא ראיתי מכתב או הודעה כלשהי על כי התובעת חולקת על תחשיב הנתבעת או על רכיב מרכיביו, וזו העדיפה לקבל כספים בסכומים גבוהים ביותר מן הנתבעת, על פי שני החשבונות האחרונים, ורק עתה, מעלה היא גרסתה כנגד הסכמתה לכתב הסילוק וכנגד הסכמתה לתחשיבי הצדדים, עליהם חתומה אף היא, עצמה, לרבות לקיחה בחשבון של הפחתות בגין חוסרים במלאי ועבודות שלא בוצעו, כמופיע בפרוטרוט בתצהיר המפורט של מר שמיר בפרקים ד' ו - ה' לו. 41. רבות נקבע בפסיקה לעניין סופיותו של כתב סילוק, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה על סופיות חשבון ולהצהרה משותפת כי הצד מקבל התשלום יראה בו תשלום סופי ולא יעלה כל טענה לאי סופיותו או לאי נכונותו בעתיד לבוא. 42. עקרון משפטי זה חותר ליציבות במצבם של בעלי דין, אשר יודעים הבא בפניהם, כלכלית ומשפטית, ואין עליהם לשנות מצבם הפיננסי לרעה שנים רבות אחר חתימת הסכם הסילוק ולאחר תשלום כספי ההסכם במלואם ולאלתר. 43. הוא הדין בענייננו, לאחר שהצדדים הקדישו זמן ארוך ורב לחישובים מקצועיים שהובילו לחשבון הסופי, לא ניתן במחי טענה לחישוב שונה לעשותו מחדש ולדרוש שניים וחצי מיליון ₪ נוספים על אלה ששולמו, ככלות חמש שנים לאחר שנפרע סכום ההסדר ושולם. 44. לעניין ההתייחסות להסדר פשרה או לכתב סילוק כאל חוזה מחייב נקבע בע"א 1351/06, עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, , כדלקמן: "את הסכם הפשרה יש לפרש, ככל חוזה, על פי אומד דעתם של הצדדים, הנלמד מן הלשון והנסיבות (ראו ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (ירושלים, תשס"ה) 418-417). תורת הפרשנות התכליתית של החוזה מציבה את תכליתו של החוזה כאמת מידה נוספת לפירושו. על פי תפישה זו, אומד דעת הצדדים מקביל לתכלית הסובייקטיבית של החוזה,  ובצידה של האחרונה עומדת התכלית האובייקטיבית של החוזה, הכוללת את המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזים מסוג זה - ובענייננו, הסכמי פשרה - נועדו להגשים. תכלית זו נקבעת על פי הגיונה, אופיה ומהותה של העסקה או ההסכמה שבין הצדדים (ראו א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, תשס"א), 385-387, 405-403, 537-534). אכן, לשון הסכם הפשרה ונסיבות עריכתו מעידות, כי אומד דעתם המשותפת של הצדדים בהסכם הפשרה היה סילוק המחלוקות בתביעת לשון הרע הראשונה על יסוד ביטול עילותיה, קרי מכתביו הקודמים של המערער; ולצד זאת, התחייבות שלא לחדש את המכתבים במתכונת דומה ללא צידוק בדין. אהבה לא נרקמה בין הצדדים, ועל כן, משבחרו - איש על פי האינטרס שלו - להגיע לפשרה, עמדה שאלת המבט לעתיד. המשיבים חפצו בוודאי לחסום את המערער מכל פניה שהיא לעתיד לבוא לצדדים שלישיים, ואילו המערער רצה בוודאי להותיר בידיו את החירות לפנות לצדדים כאלה בהקשר תביעת המקרקעין. מכאן נוסחת "האופציה הזהירה", כפי שניתן לכנותה. בית המשפט המחוזי, שפירש את ההתחייבות, הוסיף וקבע כי תכליתו האובייקטיבית של הסכם הפשרה הייתה מצד אחד, הסרת מחלוקת משפטית בדרך של פשרה, ומצד אחר, מתן האפשרות לצדדי ההסכם לממש את זכויותיהם על פי דין. לקביעה זו אני מצטרף, בכל הכבוד." עוד ראה: ת"א (ירושלים) 3349/01 קסדור ישראל שותפות מוגבלת נ' מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, , כדלקמן: "ואכן ההלכה הפסוקה הכירה בתוקפו של כתב סילוק. מדובר, למעשה, בחוזה לכל דבר ועניין (ע"א 11/84 רבינוביץ' נ' שלב הקואופרטיב המאוחד, פ"ד מ(4) 533, 538). בהעדר פגמים בכריתתו המצדיקים את ביטולו יהיה, אפוא, בכוחו של כתב סילוק שנחתם כדי לסיים את המחלוקות הכספיות שבין הצדדים מבלי שיהיה צורך לבחון מחלוקות אלה לגופן (ע"א 627/85 ד. איתן בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד מג(3) 42, 43)." וכן ראה: ת"א (ירושלים), 978/95 רמי ולבנה מילון נ' שיכון עובדים בע"מ, , כדלקמן: "כתב ויתור הינו התחייבות חוזית. לפיכך, על הטוען לפגמים בכריתתו, לנקוט בהליך הביטול תוך פרק זמן סביר לאחר שנודע לו על העילה לכך (סעיף 20 לחוק החוזים, חלק כללי), שכן המדובר בעילת נפסדות ולא בבטלות מדעיקרא. הווי - אומר, שהיה צריך לבטל את המסמך תוך פרק זמן מתקבל על הדעת, לאחר תום האילוץ והכפייה הנטענים, אולם אף זאת לא נעשה". 45. אשר לטענת ב"כ התובעת לעניין כפייה אשר נכפתה על התובעת בקבלת החשבון הסופי כמות שהוא, הרי שעל פי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, יש להודיע על הכפייה בסמוך לעת כריתת החוזה, דבר שאין לומר בענייננו, לאחר שחלפו כחמש שנים מיום חתימת כתב הסילוק עד להגשת התובענה דנא ביום - 9.5.05. סעיף 17 דנן קובע כי צד שהתקשר עקב כפיה בחוזה רשאי לבטלו: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה". סעיף 20 לחוק קובע את דרך ביטולו של החוזה: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה." 46. בענייננו, לא ראיתי בכניסתה של התובעת לקשיים כספיים משום שהייה בכפייה שנים על שנים, ולא זו אף זו שאין מדובר ב"זמן סביר" לאחר תם הכפייה, כביכול, כפייה שכלל לא הוכחה, אלא המדובר בשיהוי רב או ניכר של חמש שנים, פרק זמן ארוך לכל הדעות, שאינו עולה בכנה אחד עם לשון הסעיף דנן. לעניין זה ראה: ע"א 5806/02, אריאל ארביב ואח' נ' יעקב קרני, פ"ד נח(5), 193, כדלקמן: "הסעיף אינו מגדיר מהי כפייה, למעט הקביעה כי כוח או איום יכולים להוות כפייה, ולמעט הוראת סעיף קטן (ב), שלפיה אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה מהווה כפייה. על-אף חשיבותן הרבה של הגדרות ריבוי ומיעוט אלה אין בהן כדי להציב מבחן ברור באשר לשאלה מהו לחץ אשר משהופעל על צד לחוזה מהווה כפייה. בהקשר זה מקובל לומר, ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו מקים את העילה (ג' שלו דיני חוזים [5], בעמ' 236; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [6], בעמ' 898). עם זאת כלל זה כפוף לסייגים (שם, בעמ' 945), וההכרעה בשאלה אם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה, תלויה בסופו של דבר במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה." עוד ראה: ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, בעמ' 153, כדלקמן: "יסודותיה של עילת הביטול על-פי סעיף 17(א) לחוק הם: התקשרות חוזית, קיומה של כפייה וקשר סיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות. הכפייה איננה צריכה להיות יסודית ואיננה חייבת להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות, והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי, לאמור, על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד ". כן נפסק בע"א 661/88 פיסאר חיימוב נ' פארס חמיד ואח', פ"ד מד (1), 75 ,עמ' 83-84, כדלקמן: "משמע, במקרה דנן התקשר המערער בהסכם עם המשיבים מתוך כפייה, אך כדי לאיין תוקפה של הסכמתו היה עליו לנקוט בפעולה של ביטול ההסכם: כלשון סעיף 17(א) לחוק החוזים, מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. בהתאם לאמור בסעיף 20 לחוק האמור - ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה... ...אולם, במקרה דנן לא ניתנה הודעה זו תוך זמן סביר לאחר שנודע למערער שפסקה הכפייה. המבחן לצורך כך אינו אחיד וקשיח: "סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תיראה כבלתי סבירה... ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תיראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים." (ע"א 760/77 הנ"ל, שם; ע"א 395/83, שלום נ. חק"ל בע"מ ואח', פד"י ל"ט (2) 737 בעמ' 740 )." כן ראה ע"א 126/89 רו"ח עובדיה בלס נ' חברת מלונות דן בע"מ,פ"ד מו(3), 441 ,עמ' 456-457, כדלקמן: "אף אם החוזה הנ"ל נכרת עקב אילוץ, הרי שכל עוד לא בוטל כדין על ידי הסוכן, החוזה תקף לכל דבר ועניין. לפי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חייב מתקשר להודיע על ביטול חוזה שנכרת עקב כפייה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה. בענייננו, לא הובאה כל ראיה לכך שהחוזה בנדון בוטל, ולפיכך החוזה ממשיך לעמוד בתוקף." עוד ראה ת"א (נצרת) 1364/00 יהודית יערי-דגן נ' קבוצת גבע אגודה, , כדלהלן: "אי ביטול החוזה תוך זמן סביר מאיינת את זכותו של הנפגע לבטל את ההסכם, אף אם הוכיח קיומה של כפיה. אף אם נפל פגם של כפיה בכריתת ההסכם - דהיינו איומים מצד הקיבוץ לא לבטל את התלונה - אזי כפיה זו פסקה ביום 23/12/97, מועד ביטולה של התלונה... ...לפיכך, אף אם תראה הגשת התביעה כהודעת ביטול לפי סעיף 20 לחוק החוזים, לא יהיה בכך בכדי לרפא את העובדה שחלף הזמן הסביר לביטול ההסכם מהמועד בו פסקה הכפיה הנטענת." כן ראה ספרה של המלומדת פרופ' ג. שלו , "דיני חוזים", מהדורה שניה, בעמ' 266-265, שם נקבע, כדלקמן: "הודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול. הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, אין לה תוקף, והחוזה עומד בתוקפו חרף הפגם בכריתתו. הגיונה של דרישת הזמן הסביר בסעיף 20 טמון בברירת הביטול. ברירה זו, לבטל את החוזה או להשאירו תקף, מוקנית למתקשר שנפל פגם ברצון הכריתה שלו. אולם ברירה זו אינה עומדת לו לנצח. עליו להחליט בתוך זמן סביר על עמדתו כלפי המשך קיומו של החוזה הפגום. לאחר עבור הזמן הסביר נוצרת הנחה של ויתור על זכות הויתור והשלמה עם הפגם...נ" ובהמשך נקבע: ...כידוע, מבחן הסבירות הוא מבחן אובייקטיבי שיופעל על-ידי בית-המשפט. הזמן הסביר שבתוכו יש לתת הודעת ביטול ייקבע לפי נסיבות העניין. סבירות הזמן אינה נמדדת על-פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי, אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו... ... בסעיף 20 סיפא נקבע דין מיוחד למשך הזמן הסביר למתן הודעת ביטול במקרה של כפייה: בעוד שלגבי כל העילות מתחיל זמן הסביר את מירוצו מיום שנודע למתקשר על עילת הביטול, הרי כשעילת הביטול היא כפייה, מתחיל מירוץ הזמן הסביר רק לאחר שנודע למתקשר שפסקה הכפייה." (ההדגשה אינה במקור - ח.י.). 47. לאור אלה, יש לקבוע כי הגשת התובענה דנא, המהווה הודעת ביטול חוזה אשר ניתנה בחלוף זמן רב ביותר מהעת בה נתקיימה, על פי הנטען, כפייה, בנסיבות שבפנינו, נעדרת משמעות היא וכתב הסילוק נשאר בעינו. 48. סיכומו של דבר, לאור טעמים מצטברים אלה, דוחה אנכי את התביעה. 49. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.מסמכיםכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעות