ביטול פסק בורר סופי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בורר סופי: מבוא 1. זוהי בקשה לביטול פסק בורר. הבקשה מתייחסת לפסק דין מיום 20.9.07 שניתן על ידי כב' השופטת (בדימ.) ש. פריש, ששימשה בוררת בין הצדדים, על פי מינוי מטעם בית המשפט מיום 16.1.07 בתיק זה. רקע עובדתי 2. בין המבקש והמשיב סכסוך רב שנים שעניינו פעילותם של שני הצדדים כמנהלים ובעלי מניות ב-4 חברות: חברת דן פלג פיתוח והשקיה בע"מ (להלן:"חברת דן פלג"); חברת פלשיר בע"מ; חברת גל (מ.ש.פ.) חברה לעבודות עפר בע"מ; וחברת פרנדשיפ בע"מ (שיקראו כולן להלן: "החברות"). 3. ביום 21.4.02 ניתן פסק בוררות במסגרת בוררות שהתנהלה בפני עו"ד בנימין טמיר (להלן: "פסק הבוררות הראשון" - נספח ב' לבקשה). בפסק בוררות זה דן הבורר עו"ד טמיר במחלוקות שהיו בין הצדדים בקשר לפעילותם בחברה העיקרית - דן פלג פיתוח והשקיה בע"מ. הבורר טמיר קבע שהוא לא דן במחלוקת שהיתה בין הצדדים בענין "מגרש בהרחבה" במושב בני ציון. 4. לאחר מתן פסק הבוררות הראשון פנה המשיב לבית משפט המחוזי בתל-אביב בה.פ. 707/02 לביטול פסק הבורר טמיר. בעקבות הגשת הבקשה ועל מנת לפתור את הסכסוך ביניהם הגיעו הצדדים בתאריך 17.11.02 להסכם פשרה (להלן:"הסכם הפשרה"). הסכם הפשרה הוגש לאישור בבית המשפט המחוזי בת"א וקיבל תוקף של פסק דין ביום 17.11.02 (הסכם הפשרה ואישורו - נספח ג' לבקשה). 5. בסעיף 4 בהסכם הפשרה נקבע כי המבקש ישלם לחברת דן פלג סך של 500,000 ₪ בשני מועדים: עד 16.11.02 סך של 350,000 ₪, ועד 16.1.03 סך של 150,000 ₪. הוסכם על הצדדים שהכספים הנ"ל ישמשו לפרעון חובות נושי החברה וכי המשיב ינהל מו"מ עם הנושים ויפרע מתוך הכספים את חובות חברת דן פלג, כשהכספים יימסרו למשיב לתשלום על פי שיקול דעתו הבלעדי. בסעיף 8 בהסכם הפשרה נקבע, כי מתוך התשלום הראשון בסך 350,000 ₪ יועמד סך של 150,000 ₪ לעוה"ד המטפל בהעברת הזכויות במגרש ברעננה, גוש 7661 חלקה 27, להבטחת תשלום החובות עבור העסקה במגרש בבני ציון, וכן נקבע מה יעשה בכספים אלה, הכל כמפורט בסעיף 8 בהסכם הפשרה. 6. ביום 26.6.03 חתמו שני הצדדים על מסמך "אישור והסכם". במסמך זה נכתב כי לסילוק סופי ומוחלט של הסכם הפשרה מיום 7.11.02 ישלם המבקש למשיב סך של 100,000 ₪, וכנגד תשלום זה "אין למי מהצדדים כנגד משנהו עוד טענות ותביעות בקשר עם קיום התשלום הנקוב בסעיף 4 בהסכם הפשרה הנ"ל. חתימת דן פלג על גבי הסכם זה מהווה אישור בדבר ביצוע התשלום הנ"ל" (מסמך האישור והסכם - נספח ד' לבקשה). 7. ביום 22.10.07 הגיש המבקש נגד המשיב תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בפתח-תקווה בת.א. 3673/07, להשיב לו סכום של 45,543 ₪, שהוא מחצית מהתשלומים ששילם המבקש למס ערך מוסף בגין חוב של חברת דן פלג לרשויות מע"מ בסך כולל של 91,086 ₪. התביעה הוגשה בהתאם לסעיף 6.6 לפסק הבוררות הראשון, שקבע כי למעט חובות המנויים בסעיפים 6.7. ו-6.8 באותו פסק בוררות "הצדדים יהיו אחראים באופן שווה לכיסוי כל חוב של החברות כלפי ספקים, רשויות ושלטונות המס". 8. בדיון שהתקיים בת.א. 3673/07 ביום 16.1.07, הוסכם כי הצדדים יביאו את כל טענותיהם בדבר התשלומים השונים שביצעו בהתאם לסעיף 6.6. בפסק הבוררות הראשון ודרישותיהם להחזר מחצית ההוצאות שהוצאו מהצד השני, לפני בורר שבפניו יביאו את טענותיהם הנ"ל בצרוף ראיות לתשלומים ששילמו ולזכותם לקבל את ההחזר הנטען. כב' השופטת (בדימ.) מונתה בהחלטה הנ"ל כבוררת בין הצדדים ונקבע כי פסק הבוררת יהיה סופי ויחייב את הצדדים (פרוטוקול מיום 16.11.07, עמ' 3-2). 9. בתאריך 20.9.07 נתנה הבוררת פסק בוררות (להלן: "פסק הבוררת"- נספח א' לבקשה). בפסק זה הכריעה הבוררת בתשלומים שונים שכל צד טען ששילם וביקש להכיר בהם כתשלומים שהוצאו על ידו לכיסוי חובות חברת דן פלג בע"מ, ועל כן דרש החזר של מחצית מהסכומים ששילם מהצד השני. 10. על פסק הבוררת הגיש המבקש ביום 22.10.07 את בקשתו דנא לביטול פסק הבוררת. הבקשה הוגשה בעילות שונות שבגינן יש לדעתו של המבקש לבטל את פסק הבוררות. 11. שני ב"כ הצדדים העלו את טענותיהם לגבי פסק הבוררת בסיכומים בכתב שהוגשו על ידם. דיון טענה מקדמית של המשיב 12. המשיב טוען כי מאחר שנקבע בהחלטת בית המשפט מיום 16.1.07 שפסק הבוררות יהיה סופי ויחייב את הצדדים, אין הצדדים יכולים לערער על פסק זה או לבקש את ביטולו. החלטת בית המשפט היתה, לטענתו, על פי הסכמת הצדדים ומשהוסכם על סופיות פסק הבוררת יש לדחות על הסף את בקשת הביטול. המשיב טוען כי פסק הדין מיום 16.1.07 שבו נקבעה בוררות הפך חלוט לאחר שלא הוגש עליו ערעור וחל עליו השתק כמעשה בית דין כמו על כל פסק דין אחר. 13. אכן נפסק כי: "תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב". וכן: "התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו" (רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן:"פס"ד גמליאלי"), פ"ד נ"ז (6) 605, 616). עם זאת, אין באמור לעיל כדי לחסום בפני בעל דין את האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הבורר, ככל שהוא מצוי בתחום העילות המוגדרות בחוק הבוררות שבגינן ניתן לבטל את פסק הבורר (פס"ד גמליאלי, בעמ' 18 ד'). ראו בענין זה גם דברי פרופ' אוטולנגי: "יש ומנסחי הסכם בוררות מכניסים בו פסקה בנוסח "הכרעת הבורר תהיה סופית ומחיייבת ואף אחד מהצדדים לא יבוא לסתרה ולהתנגד לה". תניה זו... הינה פסולה ואין להשגיח בה" ("בוררות דין ונוהל", מהדורה שלישית מורחבת, עמ' 425). 14. בנוגע לטענת המשיב בענין פסק הדין מיום 16.1.07, שהפך לטענתו חלוט ומהווה מעשה בית דין, אין מדובר בפסק דין אלא בהחלטה בלבד אשר מינתה את הבוררת. 15. אינני מקבל, על כן, את הטענה המקדמית של המשיב. קיום ראיה חדשה 16. המבקש טוען כי במסגרת הכספים שהוא ביקש שיוכרו לו, היה סך של 200,000 ₪ ששילם לטענתו לחברת אקרשטיין בגין חובות חברת דן פלג. לטענתו, הוא הגיש תצהיר שלו בענין זה וכן תדפיס של חברת אקרשטיין המוכיח את קבלת הכספים ואולם הבוררת דחתה "כלאחר יד" את טענתו. 17. המבקש טוען כי לאחר סיום הדיונים בפני הבוררת הוא הצליח להשיג שתי ראיות המוכיחות שהוא אכן שילם לחברת אקרשטיין את הסכום של 200,000 ₪. הראיה האחת - צילום של 2 שיקים בנקאיים ששילם לחברת אקרשטיין, שיק אחד על סך 100,000 ₪ שהופקד במזומן על ידי אחיו של המבקש, ושיק שני על סך 100,000 ₪ שנרכש על ידי המבקש מחשבונה של חברת גל השייכת למבקש. הראיה השניה - דו"ח הזמנת שיקים. לטענתו, השיקים מוכיחים את טענותיו שהוא שילם את הסך האמור לאקרשטיין, ולא מן הנמנע שאילו הוצגו ראיות אלו בפני הבוררת, היתה הבוררת משנה את הכרעתה בכל הנוגע לחוב זה. 18. המשיב טוען כי הבאת ראיה חדשה איננה מהווה עילת ביטול על פי סעיף 24 (10) לחוק הבוררות. כמו כן, המבקש ידע או היה צריך לדעת על ראיות אלו בעת הבוררות. בנוסף, בית המשפט אינו יכול לדון בראיות שכן הוא איננו ערכאת ערעור על פסק בוררות, ובמקרה חריג יכול בית המשפט להחזיר לבורר את פסק הבורר לתיקון והשלמה, אולם המבקש סרב לאפשרות זו. המשיב גם טוען, כי בכל מקרה אין בראיות החדשות כל חדש, שכן התשלום לחברת אקרשטיין צריך להיות מכספי המשלם ולא מכספי חברת דן פלג, ואילו המבקש רכש את השיק הבנקאי בסך 100,000 ₪ מחשבונה של חברת דן פלג ולא מכספו. המשיב גם טוען שהמבקש אמר בבוררות בפני הבוררת שהתשלום בסך 200,000 ₪ לאקרשטיין הוא תשלום של החברה. 19. מדובר בראיות חדשות שהמבקש לא הגישן לבוררת, והן מועלות על ידו עתה לראשונה לאחר שהסתיימה הבוררות וניתן פסק הבוררת. המבקש אמנם אומר בסיכומיו כי הראיות הושגו "באופן בו לא ניתן היה לקבלן במועד הדיון", אולם הפסיקה המתייחסת לבקשות להבאת ראיות נוספות לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות, ובמקרה שלנו אף לאחר מתן הפסק, דורשת קיומם של מספר תנאים לצורך רשות להבאת הראיות הנוספות, דבר שלא נעשה במקרה שבפנינו. כך למשל, המבקש לא הראה שהוא לא יכול היה להשיג את צילומי השיקים קודם לכן, וטענתו ש"לא ניתן היה לקבלן במועד הדיון" נטענה ללא בסיס ובעלמא בלבד. המבקש גם לא ביקש בבקשתו כי בית המשפט יבדוק בעצמו את הראיות ואף לא ביקש שפסק הבוררות יחזור אל הבוררת אשר תבדוק את החלטתה בענין זה לאור הראיות החדשות שבידו. בע"א 584/72 מרדכי ציפלוביץ נ' נתן קפלן, פ"ד כ"ז (2) 705, 708, נאמר: "הצדדים ופרקליטיהם התייצבו בפני הבורר, טענו את טענותיהם ובזה הסתפקו. אין זה מחובתו של הבורר לדרוש הבאת ראיות. זה עניינם של בעלי הדין, ומשנמנעו מכך, אין להם להלין על הבורר". 20. יתר על כן, בית המשפט הציע למבקש בדיון שהתקיים ביום 4.5.08 להעביר את הראיות החדשות לבוררת על מנת שתבדוק אם יש בהן כדי לשנות את האמור בפסק דינה, ואולם ב"כ המבקש סירב להצעה שפסק הבוררת יחזור אליה לבדיקת טענה זו, באומרו שהמבקש "איבד את אמונו בבוררת" (פרוט' מיום 4.5.08, עמ' 1, שו' 7-6, שו' 19). יצויין, כי הראיות החדשות הנטענות מתייחסות לתשלום אחד בלבד מתוך תשלומים רבים שבדקה הבוררת. גם מבחינה זו אין כל מקום לבקשה לפסילת כל הפסק של הבוררת. על פי סעיף 26 (ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, ניתן להחזיר לבורר לתיקון ולהשלמה את פסק הבורר, אולם אפשרות זו הוצעה למבקש על ידי בית המשפט והמבקש סירב לקבלה. 21. לאור האמור, אני דוחה את הטענה לביטול פסק הבוררת בשל ראיות חדשות. שתיקה כהודיה 22. המבקש טוען כי הוא כתב בתצהירו שהוא שילם את הסך של 200,000 ₪ לחברת אקרשטיין כחלק מהכספים ששילם על חשבון החוב, והוא לא נשאל בענין זה בחקירתו. לטענתו, המשיב גם לא הכחיש הנושא בתצהירו, ויש בכך שתיקה מצד המשיב שמשמעה כהודיה. מאחר והבוררת קבעה שהמבקש לא הוכיח תשלום זה, חרגה המבקשת מהסכם הבוררות והכריעה בעניין זה בניגוד לדין, ויש לבטל בשל כך את פסק הבוררת. 23. המשיב טוען כי אין לקבל את טענת המבקש כאילו היתה שתיקה מצד המשיב. המחלוקות נקבעות בסיכומים,ולא החקירה קובעת את המחלוקות, ובסיכומי המשיב הוכחש התשלום של המבקש לאקרשטיין. לטענתו, אין גם חובה לחקור על כל טענה וטענה, ואם יש ראיות אחרות, כמו תצהירו של המבקש ודבריו בעניין זה בבוררות,אין צורך לחקור ואין בכך שתיקה המתפרשת כהודיה. 24. עניין התשלום לחברת אקרשטיין נדון על ידי הבוררת בעמ' 13-14 בפסק הבורר. הבוררת בדקה את כל טענותיו של המבקש בעניין זה והחליטה את אשר החליטה, ואיני מוצא פגם בהחלטתה. אין לפרש את אי חקירת המבקש בעניין זה, או היעדר התייחסות בתצהיר, כטענה שלא נסתרה או כשתיקה שיש לפרשה כהודיה. הבוררת ציינה כי ב"כ הצדדים פנו אליה במשותף בטרם התחילה בבוררות, ובפנייה המשותפת כתבו: "הוסכם בין הצדדים כי הוכחת התשלום לנושה תעשה רק על ידי מסמך בכתב/חשבונית/קבלה..." (עמ' 2 סיפא בפסק הבוררת,נספח א' לבקשה). הבוררת קבעה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את טענתו בעניין התשלום לחברת אקרשטיין. קביעתה זו היתה בהתאם לדין ולהסכמת הצדדים. 25. אני דוחה את טענת המבקש שיש לבטל את פסק הבוררת בשל האמור לעיל. הכרעה שלא על פי המתווה של הסכם הבוררות הראשון 26. המבקש טוען כי על פי הסכמת הצדדים לבוררות, נדרשה הבוררת להכריע אך ורק לענין התשלומים שהצדדים היו מחוייבים בתשלומם על פי סעיף 6.6 בפסק הבוררות הראשון. לטענתו, הבוררת קיבלה את טענתו של המשיב להשתתפות בתשלום שחרור ערבויות, למרות שהחובות שעל הצדדים לשאת שווה בשווה לפי סעיף 6.6 לפסק הבוררות הראשון אינם כוללים חובות מכוח אותן ערבויות, שכן תשלום הערבויות חלים על המשיב בלבד על פי סעיף 6.4 לפסק הבוררות הראשון. המבקש טוען כי הבוררת הכריעה ללא כל נימוק לקבל תשלומים אלה למרות שקבלתם הינה בניגוד לפסק הבוררות.הכרעה זו של הבוררת הינה, לטענתו, בהעדר סמכות או בחוסר סמכות. 27. המשיב טוען כי הכרעת הבוררת בענין ערבויות אינה נוגעת כלל לסעיף 6.4 בפסק הבוררות הראשון, שכן סעיף זה מדבר על ערבויות שנתן הבנק לחברה בעוד שפסק הבוררת מתייחס לערבויות של נושים אחרים. המשיב טוען עוד שסעיף 6.4 לפסק הבוררות אף אינו כלול במסגרת סמכויות הבוררת והבוררת פסקה על פי סמכותה. כן טוען המשיב שטענה זו של המבקש לא הועלתה על ידו בסיכומיו בפני הבוררת והם מועלים לראשונה בפני בית המשפט כאן, כשסיכומי הצדדים בבוררות הם הקובעים את גדרי המחלוקת. 28. אני מקבל את טענת המשיב, שטענות שלא הועלו ולא נטענו על ידי המבקש בסיכומיו בפני הבוררת אינן יכולות להיות מועלות על ידו עתה לראשונה בבקשה לביטול פסק הבורר. רק משום כך, כבר יש לדחות את טענת המבקש בענין זה. 29. בנוסף, הבוררת דנה ב-19 תשלומים שונים שהמשיב טען כי על המבקש להשיב לו. ענין מימוש הערבויות הינו סעיף אחד מתוך 19 התשלומים הנ"ל. בעמוד 20 בפסק הבוררת, בסעיף 16, מתייחסת הבוררת לתשלום זה. הבוררת כותבת כי המשיב הביא אישורים לתשלום סכומים שונים לשחרור ערבויות שונות של נושי חברת דן פלג, כשמדובר בערבויות בנקאיות שהוציאה החברה למזמיני העבודה השונים. הבוררת מוסיפה וכותבת כי הוכח לה שהמשיב שילם סכום של 19,900 ₪ לשם שחרור ערבויות שונות של נושי חברת דן פלג, ועל כן היא מחייבת את המבקש לשלם למשיב מחצית מסכום זה. מדובר בתשלומים הנכנסים בגדר סעיף 6.6 בפסק הבוררות הראשון, והבוררת התבקשה לדון בתשלומים אלו. הבוררת פעלה במסגרת סמכויותיה ואין בטענת המבקש בענין זה ממש. 30. אני דוחה את טענת המבקש לבטל את פסק הבוררת בעילה זו. אי פסיקה על פי הדין המהותי זקיפת תשלומים בחיובים אחדים 31. המבקש טוען כי תשלום בסך 500,000 ₪ ששילם למשיב היה עבור תשלום חובות לנושים, בעוד שהבוררת לא קיבלה טענתו זו וקבעה כי הסכום הנ"ל שולם על ידי המבקש כתשלום עבור המגרש בהרחבה. לטענת המבקש, הבוררת הכריעה בענין זה שלא על פי הדין, מאחר ועל פי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), רשאי חייב בעת תשלום לנושה לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום, והמבקש הודיע למשיב לפני התשלום שהתשלום הינו עבור חובות לנושים. לטענתו, כך גם היתה דרך התנהגות הצדדים וכוונתם. המבקש טוען כי הבוררת קיבלה בענין זה עדות בעל פה של עו"ד צמיר, על פני מסמך בכתב, שהוא המכתב שכתב למשיב. 32. המבקש טוען עוד, כי לבוררת לא היתה סמכות לדון בתשלומים ששילם המבקש למשיב על פי סעיף 4 בהסכם הפשרה, והמשיב עצמו הוא זה שהעלה טענה זו בפני הבוררת בתחילת הבוררות. לטענת המבקש, הצדדים לא מסרו לסמכותה לדון ולהחליט בענין תשלום הנוגע לסעיף 4 ואם סברה הבוררת שהיא לא יכולה להכריע בבוררות מבלי לדון בטענת תשלום הסך של 500,000 ₪, היה עליה להשיב את התיק לבית המשפט או לשכנע את הצדדים לשנות את מתחם סמכותה. 33. המשיב טוען כי סעיף 50 לחוק החוזים לא חל בענייננו כלל. ההכרעה בגרסאות הצדדים אינה מסורה להחלטת המבקש אלא נמסרה להכרעת הבוררת. המשיב טוען כי המבקש עצמו הצהיר בתצהירו שהתשלום בסך 500,000 ₪ שולם על ידו עבור המגרש בהרחבה, ולאחר שהבוררת פסקה שהיא מקבלת את הטענה שהתשלום היה עבור המגרש בהרחבה, הגיש המבקש את בקשתו בטענה של חריגה מסמכות בחוסר תום לב. הבוררת קבעה כי בדיקת טענה זו היא חלק מהבוררות וקבעה את קביעתה בעניין זה לאחר שבחנה היטב את הראיות. בכל הנוגע לטענה של עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, אין כאן עדות בעל פה אלא הודאת בעל דין שניתנה לאחר מועד המסמך הנטען. המסמך עצמו שאליו מתייחס המבקש כמסמך בכתב אינו מתייחס לחובות המשיב אלא למקרה של פסק דין לפינוי הבית כנגד המבקש. 34. עניין התשלום של ה-500,000 ₪ על ידי המבקש זכה לבדיקה מעמיקה ביותר מצד הבוררת. הבוררת הקדישה לטענת המבקש בעניין זה לא פחות מ-4 עמודים (עמודים 13-10 בפסק הבוררת). בענין סמכותה של הבוררת להכריע בשאלת תשלום הסכום של 500,000 ₪ על ידי המבקש, דווקא המבקש הוא זה שדרש להוסיף את ענין תשלום סכום זה לבוררות. בפרוטוקול מיום 20.2.07 שהתקיים בפני הבוררת, נכתב: "עו"ד הורניק (ב"כ המבקש-א.מ.): חוזר על בקשתי להתייחס לסכום של 500,000 ₪ כסכום שמרשי העביר לפלג לצורך תשלום לנושים שונים" (הפרוטוקול - נספח ה' לבקשה). המשיב היה זה שטען אז כי לבוררת אין סמכות לדון בתשלום זה. המבקש עצמו לא טען זאת כלל בבוררות והסכים, ואף דרש, את הכרעת הבוררת בקשר עם תשלום זה. לא יכול המבקש לבוא היום, לאחר שלא טען בבוררות לחוסר סמכות לדון בתשלום זה, אלא להפך, הוא זה שביקש לדון בתשלום זה בבוררות, ולטעון עתה שלא היתה לבוררת סמכות לדון בכך. טענה זו נטענת על ידו לאחר שראה את החלטת הבוררת בענין זה. לטעמי, טענה זו של המבקש גובלת בחוסר תום לב מוחלט. בע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד פ"ד מ"ז (5) 94, 101, נאמר: "בעל דין שהמשיך להתדיין לפני בורר שלשיטתו חרג מסמכותו, וזאת מבלי למחות, הציג מצג בדבר הסכמתו להרחבת סמכותו של הבורר". וראו ה"פ (מחוזי ת"א) 1208/04 בית אוצר ציפורן נ' ראובן פלד בניה ושימור (2001) בע"מ: "גם אם נכונה היתה הטענה כי הבורר פעל בחוסר סמכות, הרי במשך הליכי הבוררות לא כפר המשיב בסמכותו של הבורר לבחון את החלטותיו ולשנותן... לאור זאת, המשיב מנוע מלטעון כיום כי הבורר חרג מסמכותו..." כן ראו בענין זה ספרה של פרופ' אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל": "...בשום שלב - לא בכתב ההגנה ולא אחרת - לא טענה החברה שהבורר אינו מוסמך לפסוק סכומים ולחייבה בתשלומם... כלל גדול הוא, שיש לעורר טענה כזו בשעת הדיון, שאם לא כן - תאבד הזכות להשמעת הטענה" ("בוררות דין ונוהל", מהדורה שלישית מורחבת, עמ' 439). 35. כאמור, המשיב הוא זה שהעלה בפני הבוררת את טענת חוסר הסמכות של הבוררת בענין התשלום של 500,000 ₪. המשיב אינו טוען עוד כיום את טענתו זו. אין, כמובן, להתפלא על כך שהמשיב אינו מעלה יותר ענין זה, שהרי הבוררת פסקה לטובתו בנושא תשלום זה. עם זאת, מאחר והמשיב טען בבוררות ענין זה, דנה הבוררת בפסק הבוררות בנושא סמכותה לדון בתשלום הסכום של 500,000 ₪. בהחלטה מיום 20.2.07, שניתנה על ידי הבוררת בטרם החלה הבוררות, בענין טענת חוסר הסמכות לדון בתשלום בסך 500,000 ₪, קבעה הבוררת: "עלי להכריע בשאלה היחידה העולה מתוך סעיף 6.6 לפסק הבוררות, ודהיינו: שאלת תשלומי הצדדים עבור ספקים, רשויות ושלטונות המס, ולצורך זה עלי לקבל ראיות ולשמוע עדים, אם אתבקש, ולחשב את התשלומים על מנת לאזן בין הצדדים, כי הרי סעיף 6.6 להסכם הבוררות קובע שהצדדים יהיו אחראים באופן שווה לכיסוי החוב וגו'. אם כך, כל טענה של צד בדבר תשלומים ששילם בדרך כזו או אחרת למטרה הנקובה בסעיף 6.6, הינה טענה שמותר שתישמע וזו תעמוד למבחן על ידי במסגרת הבוררות. משכך הם פני הדברים, הרי שמבלי להתייחס למהות הטענה של חיים שירי באשר ל-5000,000 ₪, עצם העלתה כטענה בדבר תשלום לאחת מהמטרות שבסעיף 6.6 הינה לגיטימית ועלי יהיה להתייחס לנכונותה במסגרת פסק הבוררות. ענין זה, ככל טענה אחרת הנוגעת לתשלומים, יצטרך להיות מוכח ומבוסס על חומר הראיות" (ההחלטה - נספח ה' לבקשה). איש מהצדדים לא חלק על החלטתה הנ"ל של הבוררת ולא ערער עליה. הבוררות התקיימה והתנהלה על פי החלטה זו בכל הנוגע לתשלום בסך 500,000 ₪. הבוררת חזרה שוב לענין זה בפסק הבוררות. הבוררת קבעה כי בבואה לדון בסעיף 6.6 לפסק הבוררות ובתשלומים ששילמו הצדדים לכיסוי חוב החברות כלפי ספקים, רשויות ושלטונות המס, שזו הינה סמכותה, עליה לבחון אחד לאחד כל תשלום שהוציא מי מהצדדים מכיסו לשם כיסוי חובות חברת דן פלג. הבוררת חזרה וציטטה בהקשר זה את החלטתה מיום 20.2.07 (עמ' 10 סיפא ו-11 רישא בפסק הבוררת). החלטתה של הבוררת בענין זה היתה נכונה. ברור שהיה עליה לדון בתשלום של 500,000 ₪ לאור טענת המבקש שתשלום זה נועד לכיסוי חובות לנושים. 36. בנוגע לטענת המשיב של קבלת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, אין הדברים כן. הבוררת קבעה את החלטתה על פי כלל הראיות שהוגשו בפניה בענין זה, לרבות גירסת המבקש עצמו שתמכה דווקא בגירסת המשיב ועוד, כפי המפורט בפסק הבוררת. בהקשר זה יצויין, כי על פי הפסיקה: "בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהם על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול" (רע"א 3680/00 - פס"ד גמליאלי). 37. לאור האמור, אני דוחה את טענת המבקש לבטל את פסק הבוררת בשל אי פסיקה בהתאם לדין או חריגה מסמכות. אי מתן הזדמנות נאותה להבאת ראיות 38. המבקש טוען כי הבוררת "פסלה כלאחר יד את התצהיר המשלים" של מר עופר זהבי בענין תשלום 200,000 ₪ לחברת די או המרכז הישראלי לעבודות מתכת והנדסה בע"מ וחברת א. ד. בן בע"מ. לטענתו, הצדדים קבעו מראש את דרך הבאת הראיות והסכימו "כי רק ראיה בכתב/חשבונית/קבלה תהווה ראיה לצורך הוכחת תשלום חוב". לטענת המבקש, הוא לא יכול היה להציג אסמכתא לתשלום החוב לחברות הנ"ל או מסמך בכתב מאחר והחברות חדלו לפעול ומנהל החברה עבר להתגורר בחו"ל, ולכן הביא המבקש את עדותו של מר עופר זהבי שהיה שותף בחברות הנ"ל, באמצעות תצהיר משלים. הבוררת לא קיבלה את התצהיר בקובעה כי אין מדובר בראיה שיש בה להוות דרישת סף לקבלת התשלום. המבקש טוען כי החלטה זו היא בלתי סבירה וקיצונית מאחר ותצהיר בכתב מהווה ראיה מספקת לצורך אישור התשלום. 39. המשיב טוען כי טענת המבקש בענין זה מהווה ערעור על החלטת הבוררת לגופה, ואין בכך קשר לאי מתן הזדמנות להבאת ראיות. הבוררת קבעה בענין זה כי "לא די בהבאת עדים בדבר חובות שחבה החברה לדי. או בע"מ ואף לא העדות אודות תשלום ששילם התובע, מבלי שתובא ראיה בכתב, מסמך, חשבונית או קבלה אשר יתמכו בדרישה" (פסק הבוררת, עמ' 16 פסקה 3). למבקש ניתנה הזדמנות להבאת כל ראיותיו, וקביעת הבוררת הינה קביעה על פי דין ובהתאם לסמכות הבוררת ואינה מהווה עילה לביטול פסק הבוררת. 40. אין לטענת המבקש על מה לסמוך. המבקש קיבל מהבוררת הזדמנות נאותה לטעון את כל טענותיו ולהביא את כל ראיותיו, והמבקש גם מימש זכותו זו הלכה למעשה. הבוררת שמעה את כל טענותיו וראיותיו של המבקש. בענין התצהיר של מר עופר זהבי, הבוררת לא "פסלה כלאחר יד" את תצהירו של מר זהבי. הבוררת קבעה שהיא אינה מקבלת את התצהיר (שניתן גם ללא עדות בעל התצהיר), והחליטה שהוא אינו מהווה ראיה כפי הנדרש. החלטתה זו של הבוררת היתה כדין ובמסגרת סמכותה. 41. אני דוחה גם את טענתו זו של המבקש לביטול פסק הבוררת. 42. המבקש לא חזר בסיכומיו על טענה נוספת שהעלה בבקשתו בענין אי קבלת קלטת תמלול של הקלטת שיחה שהתקיימה בין המשיב ובין עו"ד מיכה צמיר, והוגשה בבוררות על ידי המשיב בין שאר ראיותיו. אי העלאת טענה בסיכומים נחשבת כויתור על הטענה. אין צורך, על כן, להידרש לטענה זו. סיכום 43. לא מצאתי באף אחת מטענות המבקש עילה לביטול פסק הבוררת. המבקש העלה טענות שרובן ככולן היו טענות סרק שלא היה בהן ממש מלכתחילה. פסק הבוררת הינו מקיף, יסודי ומעמיק, כולו בגדר סמכותה של הבוררת, ללא כל חריגה מסמכות כפי שטען המבקש. 44. הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית. 45. המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך של 30,000 ₪, בתוספת מע"מ, ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.יישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות