ביטול רישיון ללא תמורה ע''י בעל המקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול רישיון ללא תמורה ע''י בעל המקרקעין: תביעה לסילוק יד וכן תשלום סך של 6332 ₪ שהוגשה על ידי התובע, מינהל מקרקעי ישראל, כנגד הנתבעים מלול שרלס וטובה. כעולה מכתב התביעה הנתבעים פלשו לשטח בחלק מהמקרקעין הידועים כחלקה 367 גוש 6388 בפתח תקווה -השטח סומן בספרה 3 במפה המצבית שצורפה לכתב התביעה להלן: "המקרקעין") ועושים בו שימוש שלא כדין. כך הם ריצפו השטח ובנו קיר החודר אליו. עוד נטען שעליהם לשלם את דמי השימוש הראויים בגין השימוש שהנתבעים עושים במקרקעין אשר מגיעים לסך של 6332 ₪ עבור שבע שנים עד ליום הגשת התביעה. הנתבעים בכתב הגנתם מספר טענות: התיישנות שכן הינם מחזיקים בקרקע מלפני שנת 1943 ולחילופין שיהוי. מעולם לא פלשו לחלקה זו שכן הינם מחזיקים בה כדין מאז תחילת שנות ה- 40. ביתם בנוי על החלקה הצמודה לחלק המקרקעין שפינויו נתבע ולמעשה הוא משמש חלק משביל לבית הנתבעים וכן פרגולה בכניסה לביתם ואם יקבע שיש לפנותם מהמקרקעין אזי שביל הגישה לביתם מהרחוב ייחסם לחלוטין. הינם דיירים מוגנים במקרקעין. הינם ברי רשות בלתי הדירה ומשכך לא ניתן לפנותם. אם ייקבע שיש לפנותם, יש לקבוע שהפינוי מותנה בפיצוי. מהעובדות שעולות בפני עולה שהנתבעת מתגוררת בדירה בחלקה 366 הצמודה לחלקה 367 , כאשר טענת התובע היא שפלשה לחלק מחלקה 367- למעשה לשטח בגודל של כ- 30 מ"ר בצורת משולש אשר בו קיים שביל מרוצף וכן קיר, משכך מבוקש לפנותה משטח זה. מטעם התובע הגישו תצהירים מר יואל אליה מפקח במחלקת הפיקוח אשר מפרט שהנתבעים פלשו לשטח המקרקעין, ריצפו שביל ובנו קיר ללא אישור ו/או הסכמת התובע ובניגוד לכל היתר וזאת בהתאם לדוחות פיקוח שערך ביום 14.6.05 וביום 26.12.05. הנתבעת הצהירה בתצהיר עדותה הראשית מנגד שהוריה המנוחים הם שהתיישבו בבית בו היא מתגוררת כיום בחלקה 366 בתחילת שנות הארבעים והינם דיירים מוגנים בו ועל כן אף זכותה בבית בחלקה 366 הינה זכות דיירות מוגנת. לגבי השטח הנטען לגבי שפלשה אליו לטענתה היא ומשפחתה מחזיקים בשטח מאז תחילת שנות ה- 40 והוא מהווה שטח הכניסה לביתה ושביל הגישה מרח' קדושי קהיר לביתה, כך שאם ייקבע שעליה לפנות השטח תחסם הכניסה לביתה מרח' קדושי קהיר. כן הציגה תמונות המצביעות שכבר בשנת 1960 קיים חלק משביל הגישה, וכן יש גגון אסבסט הנתמך בעמודי עץ במקום בו קיימת כיום פרגולה. כן בשנת 1991 כבר קיים שביל הגישה. עוד הגישה הנתבעת כתמיכה בטענותיה חוות דעת של המומחה מר שאולי יצחק שבדק את צילומי האוויר של השטח וקבע בחוות דעתו שבשטח עברה דרך סלולה ששימשה כדרך גישה מרח' קדושי קהיר לבית הנתבעים כאשר דרך זו קיימת כבר מחודש אוגוסט 1956. כן בתצלום מפברואר 1986 ניתן לראות קיר התוחם מצפון את המקרקעין- הקיר אותו מבקש התובע לסלק ידי הנתבעים ממנו. דיון משפטי: השאלה הראשונה הינה האם קיימת התיישנות בתביעת התובע? המקרקעין נשוא תיק זה הינם מקרקעין מוסדרים. כעולה אף מסיכומי הנתבעים משנת 1956 נעשתה פרצלציה ונוצרה חלקה 367. על מנת לטעון התיישנות במקרקעין מוסדרים היה על הנתבעים להוכיח שיכלו לטעון להתיישנות 25 שנים לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף, דהיינו שהחזיקו בקרקע לפני שנת 1945. הנתבעים טוענים בסיכומיהם שמאחר ובית הנתבעים מופיע בתצלומי האוויר כבר בשנת 1946 ואין מחלוקת שהיה קיים גם קודם לכן והוחזק על ידי הנתבעים אזי סמיכות המקרקעין נשוא תובענה זו לבית הנתבעים מעידה בהסתברות גבוהה שבשטח זה החזיקו הנתבעים ולא אחרים. איני יכולה לקבל הטענה ממספר טעמים שאפרם להלן: אין כל הסכמה מצד התובע לכך שהבית הוחזק ע"י הוריה של הנתבעת בשנות ה- 40. אין כל הוכחה שבשנת 1945 אכן החזיקו הורי הנתבעת בבית, שכן צילום האוויר הינו משנת 1946. הנתבעת נולדה בשנת 1952 ואף בתצהירה אינה מציינת תאריך עליית הוריה לארץ והתיישבותם במקום. לא ברור שהבית נבנה עבור הוריה ויכול והיה קיים כאשר עברו הוריה לגור בו. לא ניתן ללמוד דבר וענין מסמיכות המקרקעין לבית הורי הנתבעת. על הנתבעת היה להוכיח חזקה בשטח נשוא תביעה זו כבר בשנת 1945, וזאת היא לא עשתה. מחוות דעת המומחה שהגישו הנתבעים עולה שבשנות ה- 40 ועד לשנת 1956 המקרקעין היו פנויים ללא גדר או סימן של החזקה, רק בשנת 1956 קיימת במקום דרך. תחום גידור המקרקעין נעשה רק בשנת 1986. משכך לא הוכיחו הנתבעים כל חזקה בפועל במקרקעין קודם לשנת 1986. אף אם היתה דרך קודם לכן אין בכך כדי להקים חזקה במקום שמצריכה סימנים של חזקת קבע, שכן אם היתה במקום דרך, אזי היתה זו דרך שככל הנראה השתמשו בה שכנים נוספים בחלקה 366. משכך יש לדחות את טענת ההתיישנות. בסיכומיהם טוענים הנתבעים לשיהוי, שכן קרן קיימת לישראל נתנה לחברת "דירות עם" לנהל את המקרקעין אולם משנות ה- 40 לא עשו דבר כנגד הנתבעים. התובע יודע שהנתבעים מחזיקים במקרקעין לפחות משנת 1995 אולם לא עשה דבר. איני סבורה שאכן חל שיהוי המצדיק דחיית התביעה. כל שעשו הנתבעים הינו שימוש בדרך כדרך מעבר. לא הוכח בפני שהשקיעו השקעות מרובות במקרקעין ו/או שינו מצבם לרעה, אלא נהפוך הוא, הנתבעים נהנו מהמקרקעין במשך שנים רבות ללא תשלום כל תמורה. כפי שנקבע בעבר בפסיקה אין להחיל על קרקעות המדינה אמות מידה מחמירות של חזקת הידיעה (ראה לענין זה רע"א 9076/05 ואליד אל דוח נ' מינהל מקרקעי ישראל,) וכי על בתי המשפט להגן על האינטרס הציבורי בדבר הצורך בשמירה על מקרקעי ישראל המיוצג על ידי התובע. העובדה שהרשויות לא פעלו מספר שנים נגד מעשים הנעשים שלא כדין אינה מעניקה לנתבעים זכות כלשהיא. מהו מעמד הנתבעת בדירה המצויה בחלקה 366? אומנם הנתבעת אינה נדרשת לפנותה חלקה זו והחלקה אינו נשוא דיון זה, אולם מעדויות הצדדים התרשמתי שהנתבעת מחזיקה בזכויות של דיירת מוגנת בדירה שכן הוריה המנוחים החזיקו בזכות זו, ואף שילמו שכר דירה לחברת רסקו. היא נולדה בבית זה, עזבה אותו לתקופה של כארבע שנים בשנים 1972-1976 עת התחתנה וחזרה לגור בו יחד עם הוריה בשנת 1976, כאשר אביה נפטר בשנת 1987 ואמה בשנת 1990. כן עלה מעדותה שהדירה שהיתה ברשותה נמכרה כבר בשנת 1981 (ראה עמ' 14 שורות 10-12 לפרוטוקול). עובדות אלה לא נסתרו. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) קובע: "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם" . משכך ולאור האמור לעיל, הנתבעת שלא היתה בעלת דירה אחת למגורים התגוררה עם אימה מספר שנים טרם פטירתה ומסקנתי הינה שהנתבעת הינה בעלת זכות דיירות מוגנת בדירה. האם לנתבעת קיימת זכות דיירות מוגנת אף בשטח נשוא תביעה זו? בהתאם לחוק הנתבעת אינה בעלת זכות דיירות מוגנת אף בשטח זה, שכן לא הוכח כלל בפני שהוריה היו בעלי זכות דיירות מוגנת בשטח זה. בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב 1972 -קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני התשט"ו והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה. משלא הורמה כל תשתית ראייתית להוכחת העובדה שהמקרקעין הושכרו לפני שנת תשט"ו ושימשו כמקור פרנסה לנתבעת או להוריה, לא ניתן לקבוע שקיימת לנתבעת זכות דיירות מוגנת במקרקעין. איני יכולה לקבל טענת הנתבעים שחצר של בית פרטי שהושכר חוסה אף היא תחת דיני הגנת דייר, שכן אם אכן כך היה הדבר, אזי בהסכם השכירות היה מקום לציין עובדה זו. כן היה צורך לציין במפורש את השטח צמוד לדירה ומהווה חלק מהסכם השכירות. כן לא הוכח שאכן הוריה של הנתבעת השתמשו בשטח כחצר וגינה, אלא אף מסיכומיה עלה שהשטח שימש כדרך מעבר ותו לא. האם קיימת לנתבעת זכות בר רשות בשטח זה: מהעדויות והמסמכים שהוצגו בפני עולה שככל הנראה הן השביל והקיר נמצאים במקום שנים רבות, כפי שפירטתי לעיל, השביל משנת 1956, הקיר משנת 1986. מתצהיר הנתבעת עולה שמאז ומעולם המקרקעין שימשו כשביל הכניסה לביתם כאשר בהתאם לסרט וידאו משנת 1987 (נספח ו') ותמונות שהציגה משנת 1991 (נספחים ה') המקרקעין היווה חלק מחצר ביתם במהלך השנים אף מעדות מר אליה, מפקח התובעת התרשמתי שאינו יודע מתי נבנו הקיר והשביל, שכן רק בשנת 2004 לאור מפת מדידה שיצאה בדק והבין שקיימת פלישה לשטח זה, דהיינו, אינו מעיד שעד אותו היום לא היו בשטח הקיר והשביל, אלא שלא ידע שעסקינן בפלישה עד אותו היום ניתן להבין זאת שכן כל גודל המקרקעין נשוא התיק הינו 30 מ"ר ועל כן בהעדר מפת מדידה יכול ולא הבחין הפקח בכך קודם לכן. לא הוכח בפני שהתובע במהלך השנים עד לשנת 2005 הודיע לנתבעת שעליה לפנות השטח. יכול היה התובע להוציא מפת מדידה עוד שנים רבות קודם לכן ולהגיע למסקנתו שהמקרקעין אינו חלק מחלקה 366 אלא מחלקה 367, אולם כאשר לא עשה כן ולא טען כל השנים כנגד החזקת הנתבעים במקרקעין, אזי ניתן לקבוע שלנתבעת קיימת זכות בר רשות בשטח זה לאור החזקתה בשטח במהלך השנים הרבות. 10. כאשר עסקינן ברישיון ללא תמורה, רשאי בעל הרישיון לבטלו בכל עת בהודעה שנתן לבעל הרישיון עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין שאין ברצונו להמשיך ולהעניק הרישיון. ראה ע"א (ב"ש), 1243/01, אחים אלפי בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק מח 2002 (3) 3575. עם זאת, ייתכנו מקרים בהם יקבע כי גם רישיון שניתן ללא תמורה הינו בלתי הדיר, כאשר קביעה זו תלויה בנסיבות כל מקרה ומתבססת על שיקולי צדק במקרה קונקרטי. ראה לענין זה פרופ' נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב' חוברת א' עמ' 25-26 התשנ"ה 1995. 11. מהכלל אל הפרט. בתצהירה פירטה הנתבעת שאם תסולק מהשטח תחסם הגישה לביתה מרח' קדושי קהיר. בבית המשפט עלה מעדותה שקיימת גישה לבית אף מרח' קרן היסוד, ולמעשה תמיד היו שתי גישות לבית משני רחובות אלה. לגבי הקיר - העידה הנתבעת שהקיר כלל לא נבנה על ידה אלא על ידי משפחת אהרוני. עלי לציין שהנתבעת הצהירה בתצהירה שבנה ז"ל גילי מלול אשר אותו שכלה בשנת 1991 שיחק בחצר מרגע לידתו ומשכך הבית לרבות החצר מהווה עבורה זכרון חי לבנה שנהרג. 12. למרות הרגישות לעניינה של הנתבעת לא שוכנעתי שזהו המקרה המתאים למתן זכות רשות בלתי הדירה לגבי שטח זה לנתבעת, אשר לא שילמה תמורתו דבר במשך השנים, קיימת לה זכות גישה לביתה מרח' קרן קיימת ולא בנתה את הקיר שמבקשים ממנה לסלק ידה ממנו, כאשר יש לזכור שהשטח הינו בגודל 30 מ"ר ולא הוכח בפני ששינתה מצבה לרעה. משכך לא מתקיימים בענייננו שיקולי צדק התומכים בהכרעה לטובת הנתבעים. 13. לענין זכות הנתבעים לפיצוי בגין השקעותיהם והשבחת המקרקעין כתנאי לפינוי, הנתבעים לא הגישו כל תביעה שכנגד, ולא פירטו כלל מהן השקעותיהם במקרקעין נשוא התיק, ומשכך לא אוכל להעתר לבקשתם במסגרת הליך הפינוי. אם זאת פתוחה בפניהם הדרך להגשת תביעה נפרדת בגין השקעותיהם, אם סבורים הם שיוכלו להוכיח טענותיהם. 14. התובע מבקש בכתב תביעתו לחייב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 6332 ₪ בגין החזקתם בשטח זה בתקופה של שבע שנים לאחור ממועד הגשת כתב התביעה. בסיכומיו של התובע אין כל התייחסות לנושא הכספי. אף הסעדים המבוקשים בסיפא פסק הדין אינם מפרטים כל סעד כספי. מכאן למדה אני שהתובע זנח תביעתו זו. 15. לענין הריסת השביל והקיר - מאחר ובהתאם לראיות שהוצגו בפני לא הוכח שהנתבעים הם שבנו הקיר או ריצפו השביל, לא אוכל להורות שהם אלה שיהרסו. 16. סוף דבר: הנתבעים יסלקו ידם מהמקרקעין - שטח 3 בחלקה 367 גוש 6388 וזאת תוך 60 יום מהיום. עוד ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט לתובע בסך של 8,000 ₪ וכן מע"מ כחוק. ללא תמורהבעל המקרקעיןמקרקעין