קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת בנק נגד ערב: רקע בפני תביעה כספית בסך 46,308 ₪. ק.מ. שיווק והספקה בע"מ (להלן: "החברה") פתחה חשבון בבנק אוצר החייל בע"מ (להלן: "התובעת"). בתאריך 7.12.03 נטלה החברה הלוואה לא צמודה בסך 200,000 ₪ (להלן: "ההלוואה") מהתובעת באותו מועד חתם חשפיה משה (להלן: "הנתבע") על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לחובות נתבעת 1 לטובת התובעת (להלן: "כתב הערבות"). בתאריך 2.1.06 חתמו יערי נמרוד וונדל שמריהו (להלן: "הקונים") על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לחובות נתבעת 1 לטובת התובעת. כתוצאה מהפרת הסכם ההלוואה הועמדה יתרת ההלוואה לפירעון ויתרת החוב, כולל משיכת יתר, המגיע לתובעת מהחברה, נכון ליום הגשת התביעה, עומדת בסך התביעה. הנתבע, על אף חתימתו על ערבות בלתי מוגבלת, בסכום לחובות החברה לא נענה לדרישות התובעת לפרוע החוב. לתובעת לא נותרה הברירה אלא להגיש תובענה זו בהליך של הגשת בקשה לתביעה לסכום קצוב בהוצאה לפועל נגד הנתבע, החברה והקונים כאחד. התובעת בקשה להוסיף על הסכום תביעה ריבית מירבית הנהוגה אצל התובעת לגבי חריגות ופיגורים בסך 18.2% לשנה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. החברה והקונים לא התגוננו כנגד התביעה ורק הנתבע דחה את טענות התובעת והגיש בקשת התנגדות לביצוע, בה טוען כדלהלן: הקים את החברה בשנת 1997. ב - 2003 חפץ להרחיב את החברה ונזקק למימון כספי. בעצה עם מנהל העסקים של החברה מר יוסי רוזנצוייג, פנה ל"קרו תבור" שהיא קרן לעידוד עסקים בערבות מדינה תוך שיתוף פעולה עם התובעת בבקשה לקבלת הלוואה בסך 500,000 ₪. בסוף שנת 2003 אושרה לחברה הלוואה בסך 400,000 ₪. לצורך קבלת ההלוואה התבקש מהתובעת לפתוח שני חשבונות, האחד חשבון הלוואה והשני חשבון עו"ש. בחשבון העו"ש הופקדו 120,000 ₪ כבטוחה להחזר ההלוואה. כמו כן התבקש לחתום על כתב הערבות. החברה עמדה בהתחייבויותיה כלפי התובעת ופרעה את חובה (קרן וריבית) מידי חודש בחודשו ללא כחל וסרק, עד ליום בו נמכרו מניות החברה על ידי הנתבע, והועברה השליטה בחברה לידי הקונים. ביום 29.9.05 נחתם הסכם למכירת מניות החברה בין הנתבע לבין קונים. על פי הסכם זה נמכרו מלוא המניות של נתבעת 1 שהיו בבעלות נתבע 2 לרבות הזכויות הצמודות להן ולרבות הוצאות מימון, הלוואות ואשראים ללא יוצא מהכלל לנתבעים 3 ו-4. ביו יתר הפעולות הכרוכות במכירת מניות נתבעת 1 לנתבעים 3 ו-4 חתמו נתבעים 3 ו-4 על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת התובעת על חובות נתבעת 1 וערבותם זו החליפה את ערבותו של נתבע 2 כלפי התובעת. משכך טען כי ערבותו לטובת התובעת על התחייבויות נתבעת 1 חדלה מלהתקיים. כחיזוק לטענותיו הוסיף נתבע 2 כי היות ובחשבון העו"ש היה מופקד פיקדון בסך 120,000 ₪, פקידת התובעת הגב' אתי אסייג אפשרה לו להורות ביום 10.1.06 על סגירת חשבון העו"ש, וכעבור יומיים, אושרה בקשתו ולפיה הסך של 120,000 ₪ הוחזר לנתבע 2 במלואו. בקשתו לסגירת חשבון ההלוואה נדחתה בהסבר כי מדובר במלווה מדינה ועד לסיום החזר ההלוואה לא ניתן לסגור את חשבון ההלוואה. באותו מעמד הסבירה הגב' אתי אסייג כי חשבון העו"ש סגור וערבותו של נתבע 2 בטלה לאור אישור חוסן הנתבעים 3 ו-4, וחתימת ערבותם במקומו. נתבע 2 גם הכחיש שהתעלם מפניות התובעת לסילוק החוב שכן הכתובת אליה נשלחו התראות הבנק היא כתובת שלא גר בה מזה 5 שנים. בתאריך 27.5.08 הורה כב' הרשם גבאי יוחנן על מתן רשות להתגונן לנתבע 2 וקבע כי תצהירו ישמש ככתב ההגנה מטעמו והתיק הועבר לדיון בפני. בתאריך 10.9.08 התקיים דיון מקדמי בתיק שבסיומו נקבע התיק להוכחות ביום 8.3.09. במועד הנ"ל התקיימו הוכחות בתיק, כשמצד התובעת העידה הגב' אתי אסייג. מצד ההגנה העיד הנתבע ומר יוסי רוזנצוייג. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. התובעת הגישה סיכומיה ביום 22.3.09 והנתבע ביום 26.4.09. תביעה זו נוהלה בהליך של 'סדר דין מהיר'. על אף זאת, לאור חשיבות פסק הדין בכל הנוגע לפרשנות חובות תאגיד בנקאי כלפי לקוחו לעניין ערבויות, ראיתי לנכון לחרוג מד' אמותיו של פסק דין תמציתי בהליך מהיר, כקבוע בתקנה 214 ט"ז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וליתן, תחת זאת, פסק דין מנומק באופן מלא. כיוון שכך, גם התעכבה כתיבת פסק הדין מעבר לראוי בתיק ב"סדר דין מהיר" ועם הצדדים הסליחה על כך. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם הערבות שחתם הנתבע לטובת התובעת על חובות החברה בטלה לאחר שמכר את מניות החברה ולאחר שהקונים העמידו ערובות מטעמם (פיקדון וערבות אישית לא מוגבלת) או שמה לא בטלה ערבותו לחברה. המסגרת הנורמטיבית בעניין שבפני חלות מספר מערכות דינים. הראשונה, חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"). חוק זה קובע את האחריות שיש לבנקים כלפי לקוחותיהם, ובין היתר איסור הטעיה (סעיף 3), איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות (סעיף 4) וגילוי נאות (סעיף 5) (על כך ראה ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(337 ,(2 ). עוד חובות לגילוי נאות, ניתן למצוא החוק הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992. מערכת הדינים השנייה היא המערכת הכללית של דיני החוזים, ובפרט חובת תום הלב כפי שהיא מוגדרת בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וככל שחובות אלה חלות על פעולות הבנק מכוח סעיף 61(ב) לחוק. נדגיש, כי אין מדובר בחובת תום לב רגילה שחלה על צדדים לחוזה, כי אם חובת תום לב מוגברת, ראה ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל נ' צבאח, פ"ד מח (2) 598 ,573: חובת תום לב בתוך מערכת דינים דלעיל (דיני החוזים) חוצה כבריח תיכון חובת תום-הלב. ככל שמדובר במערכת שבין בנק ללקוח, יש להחיל חובה זו לא רק ברמה המקובלת במערכת יחסים עסקית אחרת. מערכת זו בוודאי שלא יכולה להיות ברמה של "אדם לאדם זאב", ולדידי, לא תספיק גם הרמה של "אדם לאדם אדם", אלא שיש לשאוף לרמה של "אדם לאדם מלאך". עיקרון תום-הלב המעוגן בסיפא של סעיף 39 לחוק החוזים, מחייב את הבנק להתחשב בלקוח ובמטרת החוזה כאשר הוא מגשים את זכויותיו החוזיות של האחרון. במילים אחרות, על הבנק לראות לנגד עיניו את טובתו של הלקוח. לפעול להגשמת מטרה זו, בנאמנות ובמסירות תוך הבטחת אינטרס הלקוח בצורה מרבית. חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981 חוק הבנקאות (שירות ללקוח) והתקנות שהותנו על פיו, מטילים חובות נוספים על הבנק. חובות אלו ייחודיות למערכת יחסים זו. (ראה ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573 ,עמ' 591-592. וכן ראה דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז(5), 31). בין חובות אלו והנובעות מהן, יש להוסיף ולמנות את חובות נאמנות המוטלות על הבנק ביחס ללקוחותיו. נקבע זה מכבר כי הבנק ופקידיו ראוי ויפעלו בכל הקשור ללקוחותיו, כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח. מקורה של החובה נעוץ ביחסי תלות של הלקוח בבנק, כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך כלל, מראש על ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד), גורם ליצירת אותה חובה מיוחדת של הבנק כלפי הלקוח. יחסים אלו בין בנק ולקוחו יש ותעורר בעיה של ניגוד אינטרסים אינהרנטי, בין פעילות העולה בקנה אחד עם טובת הלקוח מחד גיסא, אך מסויגת בשל אינטרס רווחיות הבנק מאידך גיסא. בכל אלו, דווקא משום יחסי התלות הבלתי נמנעים, יהא על הבנק לנהוג למען הגשמת תפקידו, ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות, שמבוססות על יחסים חוזיים גרידא. (ראה ע"א 122/84, מנצור נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ח(4) 94 וכן ע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ. יצחק ורחל הרשקו, פד"י כ"ט(2) 208, 211 וכן ר. בן אוליאל "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק" הפרקליט ל"ז 84 ,83 ,76). לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ד"ר ד' פלפל בת.א. (ת"א) 2069/90 פרחי שירותי מזנון בע"מ (בפירוק) אח' נ' בנק הפועלים בע"מ, . בפס"ד זה סוקרת כב' השופטת פלפל את הפסיקה בדבר חובת האמון וחובת הזהירות של הבנקים ומסיקה לעניין זה כי בבחינת תום לב ודרך מקובלת בקשרים החוזיים, הדגש בפסקי הדין שעניינם התחום החוזי הוא, שחובה זו הינה בדרגה גבוהה בדירוג "תום הלב". הבנק נתפס כבעל הכוח, הידע והאמצעים הטכניים הנאותים לברור ומסירת אינפורמציה. מכאן החבות הגבוהה והמיוחדות המוטלת עליו כלפי לקוח" וכי לבנק חובת זהירות מרבית של בעל מקצוע מיומן ביחסיו עם אחרים. במילים אחרות, גם בדיני הנזיקין, חובת הזהירות הינה מרבית ומוגברת, כפועל יוצא ממעמדו המיוחד של הבנק. במובן זו חובת הזהירות הנזקית, עשויה להיות דומה בהיקפה לחובת הזהירות ותום הלב החוזיים, בשינויים המחויבים. היטיב למצות נקודה זו ד"ר א. פורת במאמרו: "אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב: "לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי עימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות דעת נוספת לפני שהם נוהגים על פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו. ... .. האמון מתייחס בדרך כלל למערכת הבנקאית בכללותה, ולאו דווקא לפקיד הבנק עימו בא הפרט במגע יומיומי. זה האחרון נתפס בעיני רבים כאיש אמון הבקיא במלאכתו ושעיקר יעודו ליתן שירות מקצועי לציבור. התפקידים הציבורים שממלאים הבנקים רק מחזקים רושם זה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הציבור בהם, ואך סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הציפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן". חשוב אף להדגיש כי חובתו של הבנק אינה זהה כל מקרה ומקרה, ולמותר יהיה לציין כי אף באלו תיבחן כל סוגיה לנסיבותיה. חובת הנאמנות שרירה וקיימת היא ברמתה הבסיסית כל אימת שבהם מתאפיינים יחסי בנק לקוח, אולם היקפה ועוצמתה של החובה גמישה היא ומותחת את מידותיה נוכח מדת מעורבותו של הבנק בפעילותו הספציפית של הלקוח ובנסיבות נוספות שיש בהן הצדק מיוחד לשמר על אינטרסים של הלקוח תוך מימושה של חובת נאמנות מוגברת מצדו של הבנק. כך יחולו על הבנק חובות נאמנות יתרות שעה שהוא עומד מול הלקוח ומטפל בעצם בקבלת בטוחות וערבויות בגין האשראי שהוא העניק ללקוח. במצב כזה ברור שהאינטרסים של הבנק נוגדים, באופן אינהרנטי את האינטרסים של הלקוח, המבקש להשתחרר מערבויות אלו. מצינו כי הפסיקה חותרת כל העת למציאת כלים משפטיים ופועלת מתוך אוריינטציה שתכליתה למנוע מהבנק אפשרות לנצל את עודף הכוח והמידע שבידו ולחייב אותו לנהוג בהגינות יתרה, ההולמת את מעמדו וכוחותיו. גישה זו אינה נתחמת בקביעה כי שוררים יחסי אימון, אשר כוחה רב לה ביצירת חובת גילוי מוגברת של עובדות רלוונטיות, ובמסירת אינפורמציה שוטפת, מפורטת ונהירה שתציב את שני הצדדים, ככל שניתן, על מישור אחד. הפסיקה חותרת למציאת מענה אף בתחום הפעלת שיקול הדעת על ידי הבנקאי, שכח כה רב ומסור בידו, ואשר ההלכות בסוגיית יחסי אימון אינן מועילות לשם ריסונו (ראה א' וינרוט, "ריבית", עמ' 27). כך למשל בת.א. 786/93 סטילר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם), שם קבע בית המשפט (כב' השופטת יהודית שיצר), שהבנקים הגדולים בישראל כגון בנק הפועלים ובנק לאומי, נתפסים כגורם ציבורי וככאלה יש מקום למדיניות משפטית שמחילה עליהם נורמות מהמשפט הציבורי. חובת האמון וחובת תום הלב משמשים בידי הפסיקה כלים רבי עוצמה לצורך העלאת הרף הנורמטיבי וכמכשיר המאפשר להתמודד עם תופעות שאין להן מענה בחקיקה. מגמה זו של הגבהת הרף הנורמטיבי המוחל על הבנקים, מעבר לעקרונות תום הלב המקובלים, משתלבת היטב בגישה הכללית הקיימת במשפט הישראלי, כדבר הרחבת גדריהן של חובת תום הלב ושל חובות האמון, שאנו מוצאים לה הדים גוברים והולכים בתחומי המשפט השונים (ראה א' וינרוט, שם, עמ' 30). יחד עם זאת, בתי משפט צריכים להיות זהירים - ואני ער כך - שהתערבות ביחסים החוזיים הכתובים בין תאגיד בנקאי ללקוח, על סמך הסתמכות על חובת תום הלב ותנאים מכללא, צריכה להיעשות במסורה ובזהירות הדרושה בכדי למנוע יצירת אי וודאות משפטית והעמסת עלויות עסקה נוספות כתוצאה מכך, על כלל הציבור. מהכלל אל הפרט ההסכם בין הצדדים בגינו התקשר הנתבע עם התובעת נועד לקיום ולקידום החברה ורק לצורך כך חתם הנתבע על ערבות בלתי מוגבלת בסכום ורק לשם כך הפקיד הנתבע בידי התובעת פיקדון בסך 120,000 ₪. לאור העובדה כי הנתבע מכר את זכויותיו ואת מניותיו בחברה ולאור העובדה כי הקונים העמידו בפני התובעת חלופות לערובות שנתן הנתבע ולאור חובת תום הלב של התובעת בהתקשרותה עם הנתבע, יצרה התובעת בפני הנתבע מצג ולפיו משוחרר הוא מערבותו. במידה והתובעת היתה רוצה שהנתבע ימשיך להיות ערב לחובות החברה, על אף העובדה שקיבלה כערבים נוספים את הקונים, חלה עליה החובה לציין זאת מפורשות בפני הנתבע והוראה זו הייתה צריכה להיות חלק מהסכמה החוזית בין הצדדים. יתרה מזו, לדידי, כחלק בלתי נפרד מההסכמות שבין הצדדים ישנה הסכמה מכללא לפיה היה והנתבע ימכור את זכויותיו ואת מניות החברה, ובמידה והקונים יעמידו ערובות חלופיות מקבילות לערבויות שנתן התובע לתובעת בקבלו את ההלוואה, תפטור התובעת את הנתבע מערבותו. ויפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי כבוד השופט מ' חשין בדעת הרוב בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש על-פי צוואה של המנוח ד"ר אברהם כחולי, פ"ד מז(5) 31, 47-48 (1993): "הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סידרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך הכל מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים - בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25ו-26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר - ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח. אחת החובות שהבנק חב ללקוחו - בגידרי החוזה ביניהם - הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין 'שכנים', בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו. בגידרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק - במלאו אחרי הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו - לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו." בתאריך 12.1.06, לאחר שהנתבע מכר את זכויותיו ואת מניותיו בחברה, ולאחר שהקונים העמידו לתובעת פיקדון בסך 120,000 ₪ ולאחר שחתמו לתובעת על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובתה על חובות החברה, החזירה התובעת לנתבע את הפיקדון שהיה ערובה עד עתה. הנתבע הבין מדברי פקידת הבנק כי הופטר מערבותו בעוד היא העידה בפני כי לא אמרה לו זאת מפורשות. עדותו של הנתבע בפני הייתה סדורה, קוהרנטית ואמינה וכשמתווספת לה גם עדותו של מר רוזנצוויג, היא ועדיפה בעיני על פי עדות פקידת הבנק, כך למשל העיד: "שאלתי את אתי אם אני כבר לא ערב בחברה ונעניתי שאני משוחרר" (שורות 25-26 דף 7 לפרוטוקול מתאריך 8.3.09) וכן: "בסוף כל החיוכים והנחמדות אני שאלתי את אתי אסייג, שהיא היחידה שטיפלה בי, שאלתי אותה אם אני חייב משהוא ואני משוחרר, ענתה שאני משוחרר" (שורות 1-4 דף 8 לפרוטוקול מתאריך 3.8.09). גם העד הנוסף, מר יוסי רוזנצוויג העיד בפני, ועדותו (שהיא עדות אובייקטיבית) תמכה בטענות ובדברי הנתבע. כך העיד למשל: "העברנו את החברה AS IS ובמסגרת הזו הייתי מחוייב לסגור את כל האלמנטים הפיננסיים שקשורים בהעברה, קרי, החשבון העסקי שישב בבנק לאומי בראשון וכן את ההלוואה בבנק אוצר החייל ועם הנתון הזה הגעתי לאתי, נציגת הבנק. הסברתי לה את המהלך והיא אמרה אין שום בעיה". (שורות 25-27 דף 8 ושורה 1 דף 9 לפרוטוקול מתאריך 3.8.09). וכן : "הסכום שדובר לגבי הפקדון בחשבון הוא היה תנאי לזה שאנו משתחררים מהערבויות שלנו. התנאי המתלה היה של אתי והיא הבהירה את זה, אינני יכולה לשחרר את הפיקדון אם לא נסגור את נושא אישור האדונים החדשים (אני ביקשתי לשחרר את הפיקדון לפני שבודקת אותם) אך לא אישרה. ברגע שקיבלתי אישור גורף לשתי הבקשות הבנתי במסגרת תפקידי וניסיוני שתם הפרק התחייבות מול בנק אוצר החייל". (שורות 4-9 דף 10 לפרוטוקול מתאריך 3.8.09). לכשנשאל מר רוזנצווייג לקיומון של מסמך המאשר את ההפטר מהערבות ענה: "מערכת היחסים ביני לבין אתי זה של הערכה הדדית ואמון מוחלט אחד בשני וכל אחד בתפקידו הוא וזאת לאורך תקופת הכרות של כשנתיים ואשר נעשו פעולות בחשבון גם על בסיס הסכמים והסכמות בע"פ. כך אני נוהג עד עצם היום הזה עם שאר הלקוחות. יתרה מזאת, לא יעלה על הדעת שאני אאשר את השיחה ביני לבין אתי להשאיר את משה חשוף בהתחייבות מול הבנק. א - כי זה אלמנט טריוויאלי ובסיסי, ו-ב- לאורך כל השחות בינינו הובהר על ידי אתי שכך הם פני הדברים". (שורות 11-17 דף 10 לפרוטוקול מתאריך 3.8.09). וכן : "במסגרת היחסים ביני לבין אתי ברגע שאמרה לי שנגמר האירוע של משה כלפי הבנק אותי זה מספק. רמת ההגינות ביחסי לקוח-בנק בין אתי לבני אין לערער עליהם גם במקרה דנן וגם אירועים אחרים. (שורות 22-24 דף 10 לפרוטוקול מתאריך 3.8.09). לשאלה : "אם אתי היתה אומרת לך שאי אפשר להחליף את הערבים מה היית עושה?" (שורה 27 דף 10 לפרוטוקול מתאריך 3.8.09). ענה מר רוזנצוויג: "הייתי פונה לשני האדונים נמרוד ושמוליק ומבקש מהם בנוסף לסכום של 120 אלף פיקדון, נא להביא את הסכום של היתרה העודפת שנשארה ביתרות ההלוואה ובזה היינו סוגרים הנושא של אוצר החייל על פי ההסכם שהיה". (שורות 1-3 דף 11 לפרוטוקול מתאריך 3.8.09). פרשנות חוזה ס' 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשלג 1973 קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". אמון השופט על פרשנותו של חוזה, באופן המתחקה אחר אומד דעתם של הצדדים בשני שלבים עוקבים ומפרדים ומנותקים (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום(1991) פ"ד מט(2),265). במקרה של ספק בפרשנות - יש להעדיף את הפירוש הנוח יותר לצד שלא ניסח את החוזה (ע"א 191/85 מדינת ישראל ואח' נ' נוה שוסטר בע"מ, פ"ד מב(1) 573, 579-580). מאחר וההתקשרות בין הצדדים היא כאמור התקשרות חוזית המגלמת בתוכה גם את החובות המנויות בסעיפים 12 ו39 לחוק זה וכן גם את הוראות סעיף 25א לחוק, יש לבחון את הנסיבות הקונקרטיות. סבורני כי בנסיבות אלו נוצר הפטר לנתבע מהערבות שנתן לתובעת על חובות החברה. הערבות באה בחטיבה אחת יחד עם הפיקדון למטרה אחת, והיא, העמדת ערובה לתובעת על ההלוואה שנדרשה לה החברה. הנתבע כאמור מכר לקונים את החברה על חובותיה וזכויותיה. הקונים נכנסו בנעליו של הנתבע ולאחר שהעמידו ערובות מקבילות וזהות לתובעת, הרי שתפסו את מקומו והחליפוהו. וכמו שתפסו את מקומם על כיסא המנהלים שלו, כך תפסו את מקומו לגבי חיובו. יתירה מזו, התובעת טוענת כי לא היה עולה בדעתה לפטור את הנתבע מערבותו כל עוד לא הוחזר החוב, אולם התובעת בהתנהגותה פטרה את הנתבע לפחות באופן חלקי מאחריותו לחוב, כאשר החזירה לו את הפיקדון. מכאן למד אני כי יש ממש בטענת הנתבע שהיה מקום לפטור את הנתבע מערבותו יחד ובכפוף להחלפתו על ידי הקונים. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתובעת "שידרגה" את איכות הערבויות בכך שבמקום ערב אחד, קיבלה שני ערבים (לא מוגנים) לחוב. עדותה של הגב' אתי אסייג לעניין בדיקת איכותם של הערבים בעייתית ביותר. לדבריה, התובעת לא בדקה האם איכותם של הקונים היא כזו המספקת כדי לתת לנתבע הפטר: "ת. אנו נתנו את ההלוואה שאותו בעל עניין הוא זה שקידם ותחזק את העסק. אני לא יודעת מה האיכויות. אני בדקתי את העסק של הנתבע. ש. את זה לא בדקתם כשהוחלפו הערבים? ת. לא בדקתי אבל היתה דרישה של בעלי החברה שבעצם החברה נמכרה וביקשו לחלט את הפיקדון הפרטי שלו לטובת פיקדון שהנכנסים יצרו לטובתנו כאשר הוראת הקבע הפכה להיות פעיל מחשבון אחר. כל עוד האשראי הקיים ממשיך להיות משולם אני לא יכולה לגרוע את הנתבע". (ראה שורות 8-15 דף 5 לפרוטוקול מתאריך 8.3.09) לעניין הפחתת והחזר הפיקדון היו תשובותיה של גב' אסייג כלליות ולא יורדות לעומקן של דברים: "ש. ביקשתם את זה מהקרן? ת. סביר להניח שקיבלנו אישור של הקרן. אלה הלוואות שמאוד מסודרות. ש. את לא יודעת להגיד באופן פוזיטיבי שקיבלתם אישור מהקרן? ת. אני מניחה שכן כי אנו פועלים מאד מסודר". (ראה שורות 8-15 דף 5 לפרוטוקול מתאריך 8.3.09) כמו כן העידה הגב' אתי אסייג כי על פי הוראות בנק ישראל לא יכלה בנסיבות העניין וככל שמדובר בהלוואה מהקרן לסיוע עסקים לפטור את הנתבע מערבותו לטובתה, אך לא הביאו כל סימוכין לטענה זו, ולהלן דברי עדותה של הגב' אסייג לעניין זה : "ש. איך אנו יודעים את כל הדברים האלה. ת. יש הוראת ביצוע של בנק ישראל. אלה נוהלי הבנק. אלה נוהלים ברורים. ש. לא הבאת את זה לפה? ת. לא יכולה להביא לכאן". (שורות 5-7 דף 5 לפרוטוקול מתאריך 8.3.09) אי הבאת סימוכין אלו לתמוך בטענת זו דלעיל מתפרשת לרעת התובעת. בספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391, צוין כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." אף במקורות ישראל בתלמוד בבלי, (מסכת קידושין, דף סו, עמ' ב) מצאנו את דעתו של האמורא אביי כי כאשר מצוי עד אחד הטוען כי כהן הינו בעל מום, והכהן מכחיש את דבריו, יש להאמין לעד האחד (אף שעל פי ההלכה יש צורך בשני עדים), כי אנו אומרים לכהן "שלח אחוי" וכדברי רש"י, שם: "אם אינך בעל מום, הפשט בגדיך, ונראה". על בסיס דברים אלה מסיקים בעלי התוספות, שם, ד"ה שלח ואחוי: "מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר, עד אחד נאמן עליו, ואפילו עד אחד מכחישו". סוף דבר על התובעת חלה חובת תום לב מוגברת. שיקול הדעת המנחה את התובעת צריך להיות טובת הלקוח. הנתבע מכר לקונים את זכויותיו לרבות חובותיו והתחייבויותיו. הקונים העמידו לתובעת ערבויות חלופיות ואף משובחות יותר ממה שהיו לבנק כלפי הנתבע. התנהגותה של התובעת (החזרת הפיקדון בסך 120,000 ₪) מלמדת על כוונתה לפטור את הנתבע מערבותו על חובות החברה שנמכרה. העדה מטעם התובעת (אתי אסייג) לא טרחה להביא סימוכין לטענה כי אינה יכולה להפטיר את הנתבע מערבותו. עדות הנתבע והעד מטעמו עדיפות בעיני, קוהרנטיות ואמינות מעדות פקידת התובע. אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. התובעת תשא בסך כולל של הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,400 ₪ +מע"מ. סכום מופחת זה בגין הוצאות משפטיות נפסק לאור חריגת הנתבע מהחלטת בית המשפט לעניין אורך הסיכומים.ערבים (ערבות)בנק