קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שימוש ראויים בגין שימוש חורג: הצדדים ועובדות רלוונטיות: התובע בתביעות המאוחדות ( ת.א. 5837/02 / ת.א. 10632/06) מנהל על פי דין את המקרקעין בגוש 8366 חלקות 56,57,67,76 במושב אלישיב (להלן :"המקרקעין" ו"המושב" בהתאמה). התביעות הינן תביעות של בעל מקרקעין למניעת שימושים הלא חקלאיים בהם, להריסת מבנים לא חוקיים, לפינוי וסילוק ידם של פולשים. התביעה למתן צווים שונים הסתיימה (ראה החלטת כבוד השופט קינר מיום- 21.11.06), ובפסק זה יש להכריע רק בתביעה לדמי שימוש במקרקעין באשר לשתי תקופות: האחת- זו הנתבעת בת.א. 5837/02- בגין שימוש בשנים 1998 ועד דצמבר 2003, השנייה- זו הנתבעת בת.א. 10632/06- בגין השימוש בשנים 2005 ועד ספטמבר 2006. התביעה הוגשה מלכתחילה גם נגד האגודה החקלאית המנהלת את המושב- אלישיב מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, (להלן: "האגודה"), אך תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה עם האגודה - נתבעת 7 בת.א. 5837/02. המקרקעין הינם בבעלות קק"ל ומנוהלים על ידי התובע, כמוכח בנסחי הרישום (נספח א' לתצהיר מוצג ת/4). המקרקעין כלולים במשבצת אשר "נמסרה" לשימוש המושב, אשר התקשר עם התובע בהסכם רשות לשימושים חקלאיים בלבד ולמגורי חברי המושב, הכול כמוגדר בהסכם משבצת שבין התובע לאגודה (להלן: "הסכם המשבצת" שהוא נספח ב' למוצג ת/4). הנתבעות 1 ו-2 הן חברות המושב ובעלות זכויות "בר רשות" בנחלותיהן במושב. המקרקעין כוללים חלקים בחלקה ב' של נחלת הנתבעת 1 (חלקות 57 ו- 76) וחלקים בחלקה ב' מנחלת הנתבעת 2 (חלקות 56 ו- 76). הרשות שהוענקה לנתבעות לשימוש בנחלות, הינה על פי המותר בהסכם המשבצת, שבו נכלל סעיף 19 על פיו נאסר על חברי המושב לבנות במקרקעין ו/או למסור את השימוש לאחר ללא הסכמה בכתב ומראש של התובע. כבר בשלב זה ראוי לסלק מן הדרך טענות הנתבעת 1 על פיהן זכויותיה במקרקעין אחרות, ספק זכויות מכח השתתפות ברכישתם (סעיף 7 לתצהיר בנה של נתבעת 1, מוצג נ/18) וספק זכויות חכירה (סעיף 6 לתצהיר הנ"ל). הזכויות במקרקעין הן זכויות רשומות ומוסדרות. הוכחו הן, כמפורט לעיל, בנסחי רישום. הטיעון לזכויות אחרות, סותרות, לא הוכח. הטענות העובדתיות מפי בן הנתבעת, בגלגול ממה שסיפר לו אביו המנוח, לא נתמכו בראיות ממשיות, וממילא אין לקבלו. נתבעת 1 הקימה על חלקה 57 שבמקרקעין, מבנה לצורך שימוש כחממה ומחסן, על פי היתר בניה כדין. ביום 30.5.96 התקשרה נתבעת 1 עם נתבע 6 (להלן: "דהרי") בהסכם מכוחו הותר לדהרי להפעיל בנחלתה ובמבנה הנ"ל גן אירועים (להלן: "הסכם השכירות", שהוא נספח ז' למוצג נ/18). על פי הוראות הסכם השכירות התחייב דהרי כי כל שימוש במושכר יעשה על פי התנאים, ההוראות והתקנות של כל רשות מוסמכת, וכן התחייב להוצאת רישיון לניהול עסק ולשאת בכל התשלומים בגין רישוי עסקים. לאחר חתימת הסכם השכירות העביר דהרי את ניהול גן האירועים לנתבעת 3, אשר הוקמה לצורך ניהול גן האירועים, בין השנים 1997-1998. נתבעים 4, 5 ודהרי היו נושאי משרה בנתבעת 3. ממרץ 2002 ועד סוף אותה שנה, ניהלה את גן האירועים נתבעת 8 כאשר נתבע 5 ודהרי שימשו כנושאי משרה בנתבעת 8. בהמשך לזכויות החזקה וההפעלה שקבל דהרי מכח הסכם השכירות מנתבעת 1, אמנם הופעל במקרקעין בחלקה 57 ובחלק מחלקה 76, במבנים שהוקמו לטובת העניין ובשטחים הצמודים להם, גן לארועים (ראיות לעניין זה בנספחים שסומנו כנספחים ד' עד ו' לתצהיר ת/4, בהכרעת הדין נספח י' לתצהיר ת/4 ועוד, כפי שעוד יובהר). בשטח הסמוך למבני גן האירועים, השייך לנתבעת 2, חלקה 56 וחלק מחלקה 76, נעשה שימוש כחניון לרכבים לטובת גן האירועים שהופעל כאמור (ראה בין היתר בדוחות הפיקוח, נספחים ג' לתצהיר ת/2, דו"ח מיום 12.2.03 וכן מפת המודד, נספח ב' לתצהיר זה). בשנת 1997 הגישה נתבעת 1 לוועדה המקומית לתכנון ובניה תוכנית לגבי בניית גן אירועים בחלקה א' של נחלתה (להלן: "חלקה א'") התובע נעתר למתן היתר כאמור למשך 3 שנים, וסייג זאת במתן קבלת היתר לשימוש חורג תוך 3 חודשים ממועד האישור העקרוני. בפועל ההיתר לשימוש חורג לא ניתן (סעיף 6 לתצהיר ת/4) ובכל זאת, נתבעת 1 אפשרה בהסכם השכירות, הקמת גן אירועים בשטח המקרקעין בחלקה 57 אשר הנה חלקה ב' של נחלתה, וכן אפשרה הקמת מבנים ללא היתרים והפעלת גן אירועים ללא אישור התובע וללא היתרי בניה. כנגד הנתבעים הוגשו מאז שנת 1999 כתבי אישום בגין בנית מבנים במקרקעין ללא היתרים והפעלת גן אירועים ללא היתרים (מוצג ת/10, נספחים ט', י' ו- יא' לתצהיר מוצג ת/4, מוצגים ת/6, ת/7, ת/8, ת/11, כתב האישום שצורף לנ/2). כעולה מכתבי האישום, הכרעות הדין, גזרי הדין ופסק הדין של בית המשפט העליון (ת/11 - ע"פ 6720/06 ישראל דהרי ואח' נ' מדינת ישראל ואח', ) שהוגשו וניתנו בקשר עם השימוש במקרקעין לגן האירועים, הנתבעים הפעילו את גן האירועים במקרקעין והם שתפסו החזקה בהם משנת 1996 ועד לאפריל 2007, עת נהרס גן האירועים מכוח צווים שיפוטיים (ת/11, עמ' 74 שורות 10-11). בהתאם לממצאי התובע, אשר קיים פיקוח על הנעשה במקרקעין ועל פי ההכרעות הדין הפליליות (נספח י' לת/4, מוצגים ת/6 -ת/8), הנתבעים הסבו ללא אישור מבנה במקרקעין, לגן אירועים תוך בניית מבנים חדשים והוספת מגרש חניה לבאי הגן. מהליכים פליליים שננקטו בין היתר גם כנגד נתבעות 1 ו-2, עלה כי האחרונות איפשרו להפעיל בשטחן גן אירועים. בת.פ. 1724/00 ו -1726/00 בבית משפט השלום בנתניה, הורשעו נתבעים 3 ו- דהרי, ביום 17.01.02, על פי הסדר טיעון, אשר מוכח בכתובים כי נעשה בידיעתן של נתבעות 1 ו-2 ועל בסיס התחייבותן שלא לאפשר המשך פעילות גן האירועים (ראה מוצג ת/8). הסדר הטיעון כלל הודאה בביצוע עבודות בניה שונות ושימוש בגן הארועים ללא היתר, הרשעה בעבירות אלה, וקבלת גזר דין אשר כלל, בין היתר, צווי הריסה למבני גן הארועים שמועד ביצועם דחוי למשך 24 חודשים. ביום 29.04.02 ובב"ש 3744/02 בבית משפט השלום בנתניה, אף הוצא צו הפסקה שיפוטי, לבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובניה, נגד הנתבעים כאן, המונע המשך העבודות בגן האירועים ואכלוסו, זאת לאחר שבוצעו בגן האירועים שינויים בקונסטרוקציית המבנה המרכזי, הוגדל שטח המבנה המרכזי, נבנו קירות בלוקים ועמודים, יצקו במה חדשה ומשטח חדש מבטון ונבנו מסלעות ( נספחים ז ו-ח' לת/4), כל זאת לאחר שניתנו גזרי הדין בת.פ. 1724/00 ות.פ. 1726/00 על פיהם הוצא צו הריסה לגבי הבנייה נשוא כתבי האישום, אשר נדחה ל-24 חודשים. לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים שהתנהלו לגבי המקרקעין, ונקבע שם כי נעשה שימוש חורג על ידי הנתבעים במקרקעין ולאחר שבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה בבית המשפט העליון (ראה מוצג ת/11), נהרסו המבנים והמחוברים שבמקרקעין ביום 13.09.06 . ההליכים הקשורים לצו ההריסה ולהריסה עצמה התנהלו במקביל להליכים בתיק זה, ועל כן, ובהתחשב בכך, קבע כב' השופט קינר ביום 21.11.06 כי די בהחלטות בתיקים הפליליים על מנת ליתן צו שימנע גם שימוש חורג על ידי הנתבעים בתיק זה בעתיד, וזאת לאור השימוש החורג המוכח בהחלטות שיפוטיות שנעשה בעבר על ידם. על כן ניתן צו מניעה קבוע המונע מן הנתבעים 1-6, ו- 8, בעצמם או באמצעות מי מטעמם, לעשות שימוש לא חקלאי במקרקעין, את השימושים על פי המצוין במפת המודד (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן בת.א. 5837/02), לרבות הפעלת גן אירועים במקרקעין. בכך ניתן הסעד האכיפתי בהליך זה, ובפסק זה נותר להכריע בתביעה הכספית לדמי שימוש ראויים וכן בהודעת צד ג' בת.א. 5837/02. התובע הגיש תביעתו לראשונה בת.א. 5837/02. בשנת 2006 תיקן התביעה: בכתב התביעה המתוקן מיום 08.01.06, תבע דמי שימוש ראויים בסך של 2,500,000 ₪ מיום 01.01.98 ועד יום 31.12.03. נוכח העובדה כי גן האירועים המשיך לפעול עד לחודש ספטמבר 2006, הגיש התובע תביעה נוספת בת.א. 10632/00, לדמי שימוש ראויים בסך של 922,017 ₪ בגין יתרת התקופה. לטענת התובע, הנתבעים עשו שימוש במקרקעין לצרכים מסחריים משנת 1996 ועד לחודש אפריל 2007, שימוש המהווה שימוש חורג, בניגוד להסכם המשבצת. על כן הנתבעים התעשרו שלא כדין מן השימוש במקרקעין, שכן ניתנו להם לצרכי חקלאות בלבד והן שילמו דמי חכירה {?] על פי הערכת הקרקע כקרקע לשימוש חקלאי. על כן נתבעו דמי השימוש וזאת בשיעור 10% מאומדן שווי המקרקעין ומכח החלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל. התובע הסתמך בתביעתו על תצהירי ועדויות עדים מטעמו: מר צח אברמסון, מפקח במינהל, עד תביעה מס' 1 (תצהירו הוגש וסומן ת/1, תצהיר נוסף שנחתם בפני ביהמ"ש סומן ת/2); מר דרור בן נתן, מודד, עד תביעה מס' 2 (חוות דעתו מיום- 20.2.07 סומנה ת/3); מר ערן הרשגל, מנהל מדור מחלקה חקלאית במינהל (תצהירו מיום- 20.2.07 סומן ת/4); הגב' דגנית יצחק גולני שמאית מקרקעין (חוות דעתה סומנה ת/5). כמו כן צורפו לתצהירי העדויות נסחי המקרקעין הרלבנטיים (נספח א' לת/4), הסכם המשבצת בין התובע לאגודה (נספח ב' לת/4), מפת המודד (נספח ד' לת/4) תמונות המקום (נספח ה' לת/4) ודוחות הפיקוח מטעם המינהל (נספח ה' לת/4). בכתבי הטענות התגוננו הנתבעים באלה: ראשית, כפרו הנתבעים בחובה לשלם דמי השימוש. נתבעת 1 התגוננה מפני התביעה בטענה כי לא בנתה את הבניה הנטענת, אין לה כל חזקה במקרקעין, הסכם השכירות קבע מפורשות כי כל שימוש במקרקעין יעשה בהתאם לדין, כי האגודה נתנה לה הרשות לשימוש במקרקעין כגן אירועים ועל כן אין המדובר בעניינה בהתעשרות שלא כדין על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979 (להלן:חוק עשיית עושר ולא במשפט"), לרבות נוכח כך שהזכויות במקרקעין שייכות לה ולא לתובע, ובכל מקרה הפיצוי לבעלי הקרקע אמור לחול, לכל היותר, על האגודה; כי החל מסוף שנת 2001 פעלה בניסיון לסלק ידי הנתבעים 2-6 ו-8 מנחלתה ואין לחייבה לפיכך בגין שימוש שנעשה שלא על דעתה. הנתבעת 1 הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעים 3-6 ו-8, בה טענה כי על פי הסכם השכירות אשר נחתם בין הנתבעת 1 לצד ג' 4 (הנתבע 6), התחייב להשתמש במקרקעין על פי כל דין, כן התחייב]לבצע כל הפעולות הנדרשות להסדרת היתר לשימוש שנעשה במקרקעין (ראה סעיף 4 לת/9א וסעיף 2 לת/9ב), התחייב לפעול להוצאת היתרים הנדרשים לביצוע הבנייה שנעשתה במקרקעין והשימוש שנעשה במקרקעין( ראה ת/8, עמוד 4, שורות 7-8 ), כמו כן התחייב כי האחריות בגין כל פעולה במקרקעין מכל בחינה שהיא תוטל עליו ולא על הנתבעות 1 ו-2 וכן לשאת בכל התשלומים אשר יחולו על הנתבעת 1 והוא שישא באחריות בשל כל פעולה במקרקעין האמורים (ראה נ/6, סעיף 7) . נתבעים 2-6,8 התגוננו מפני התביעה בטענות כי התובע לא הוכיח שהנתבעים מחזיקים במקרקעין, בטענות העדר עילה ויריבות, שכן רק המושב קיבל את זכות החזקה ועל כן רק לו קיימת זכות תביעה כנגד נתבעות 1 ו-2. אף טענת עשיית עושר נדחתה על ידי הנתבעים מאחר ונטען כי עבור השימוש במקרקעין שולמו דמי שכירות לנתבעת 1. בסיכומי הנתבעים אף עלו טענות של העדר יריבות נוכח טענה בדבר העדר זיקה בין התובע לבין הבעלים במקרקעין - המנהל, כן עלו טענות להעדר יריבות נוכח היות זכויות הנתבעות 1 ו- 2 שאובות מזכויות המושב, ולא מזכויות התובע או הבעלים; כן עלו טענות לפיהן לא הוגדרו כראוי והוכחו החלקות נשוא השימושים שבמחלוקת ולא הובררה הזיקה בין השימושים להחזקות מי מהנתבעים, ואף עלו טענות על פיהן התביעה לא הוכחה ולא הוכחה זכות לפיצויים מכוח כל דין. לחילופין- כפרו הנתבעים בגובה דמי השימוש אשר נתבעו על ידי התובע. הנתבעים כולם, טוענים כי מאחר ודרישת התשלום בגין דמי השימוש על ידי התובע, נגזרת מהחלטה 755 של מועצת המנהל ומאחר ומדובר בהחלטה החלה על חלקה א' של נחלה חקלאית ועניינה של תביעה זו הוא חלקה ב', אין להחילה במקרה זה. כמו כן טוענת הנתבעת 1 כי דמי השימוש הנתבעים על ידי התובעת אינם ריאליים שכן לא התחשבו בשווי המקרקעין לשימוש חקלאי. עוד טוענות הנתבעות 1-2 כי חוות דעתה של השמאית מטעם התובע לא אבחנה חלקותיהן מן יחידת הקרקע כולה ועל כן לא ניתן לקבוע מהו חלקן היחסי של כל אחת ואחת ומשכך לא ניתן לקבוע גובה דמי השימוש אשר יש להטיל על כל אחת מהן במיוחד לאור העובדה שעל שטחה של הנתבעת 1 הוקם גן האירועים ועל שטחה של הנתבעת 2 הוקמה החנייה. בעניין זה טענו הנתבעים 2-6 ו-8 כי אין ליתן לשמאות התובע משקל שעה שנסמכת רק על דבריהם של מנהלי גנים באזור ולא על הסכמי שכירות בכתב. כבר אציין כי נגד חלק מטענות אחרונות אלה נטען להרחבת חזית, ולהלן יידונו ויוכרעו כל המחלוקות הרלוונטיות. היריבות והעילה לעניין המקרקעין ת.א. 5837/02 מנוהל כבר משנת 2002 וטענה על פיה לתובע, להבדיל מקרן קיימת לישראל, אין זכות לנהל התביעה או לתבוע פיצויים, לא נטענה בכל שלב אלא בסיכומים. על כן טען ב"כ התובע כי טענה זו מהווה הרחבת חזית. ראיתי לקבל טענה זו. העלאת הטענה בשלבים קודמים מאפשרת הייתה שקילת הוספת בעל דין, ולו למען הזהירות, הכול כאשר מהבחינה העניינית זיקת התובע לבעלים ידועה, מוכרת ומעוגנת בחוק. הטענה לא עלתה אף כאשר ניתנו צווי מניעה וצווי עשה ביום 21.11.2006, בהחלטת כב' השופט קינר, שהינה למעשה פסק דין חלקי בהליכים אלה, אשר ניתנה על פי כתבי הטענות ובהכרח מכח היריבות שבין הצדדים כאן. ממילא מושתקים הנתבעים מלהעלותה רק כלפי התביעה הכספית. למעלה מהצורך, ובהמשך להחלטות שכבר ניתנו, אזי שוכנעתי כי בגדר סמכויות התובע לניהול המקרקעין, מוסמך הוא להגיש תביעות בגין פגיעה בזכויות הבעלים, לרבות תביעות כספיות. הנתבעות 1-2 הן חברות מושב ובעלות נחלות. זכויותיהן אינן מעוגנות בכתב, ואלה זכויות המוכרות בפסיקה ובחיי המעשה כזכויותיו של "בר רשות". הרשות היא הרשות להשתמש בשטחים אשר מסורים למושב על פי הסכם המשבצת. את הרשות מעניק המושב לחבריו, ואולם, הרשות היא רשות לעשות שימוש במקרקעי הבעלים, שהועמדו לשימוש המושב, למטרותיו ומטרות חבריו, בהסכם המשבצת. על כן, הבעלים, הינו בעל מעמד לבדיקת עמידת המתיישבים, ברי הרשות - נתבעות -2 ו-1 בענייננו - בתנאי הרשות. בכלל זאת, הבעלים רשאי לטעון להפרת הרשות כאשר נעשים על ידן שימושים לא מורשים. הרשות, אף אם הוענקה לנתבעות על ידי המושב, היא רשותו מטעם הבעלים לעשות שימוש מוגדר ומסוים במקרקעין. משהוצג הסכם המשבצת התוחם את השימושים במקרקעין לשימושים חקלאיים, אזי אלה השימושים היחידים המותרים. ב"כ נתבעת 1 טען כי המקרקעין עליהם ושבהם נעשו השימושים, בכל הקשור לנתבעת 1, הם חלקה 57 בלבד. לטענתו, לא הוכחה זיקה בין חלקה זו לשטחי המושב ולהסכם המשבצת. ב"כ התובע התנגד גם לטענה זו בשל הרחבת חזית. מצאתי כי גם טענת הגנה זו איננה עומדת. הנתבעים לא כפרו בכך שגן האירועים הוקם במושב, לא טענו כי זכויותיהם במקרקעין נובעות ממקור שאינו הרשות מכוח הסכם המשבצת והחברות במושב. על כן, טענתם זו בשלב זה מפתיעה. לו נטען והובהר עובר לשמיעת הראיות כי קיימת מחלוקת לגבי כך ששימושיה הנטענים של נתבעת 1 לא היו בתחום המושב והסכם המשבצת, בוודאי ניתן היה לשמוע ראיות נחוצות נוספות לעניין מחלוקת נטענת זו. למעלה מהצורך יצוין כי בראיות התביעה הוגשו הכרעות הדין בהן הורשעה גם נתבעת 1, בגין שימושים בחלקה 57, תוך שנקבע שם כי נתבעת 1 הינה ברת רשות גם בחלקה זו. אף אם לעניין נתבעת 1 אין תחולה להוראת סעיף 42 א', לפקודת הראיות, אזי עדיין מהוויות הראיות לגבי הליכים הקודמים, שלא נסתרו, ראיות מחזקות להוכחת היות זכויותיה של הנתבעת 1 במקרקעין מכוח זכויות התובע ומכוח רשותו שניתנה בהסכם המשבצת ובהעברה מהמושב. למעלה מהצורך ובהמשך לקביעותיי בסעיף 4 לעיל, אף יצוין כי הוכח בנסח רישום כי הבעלות במקרקעין הם של קק"ל. התובע אישר בתביעתו ובראיותיו כי לנתבעת זכויות במקרקעין וטען כי המדובר ברשות. טענה לפיה לנתבעים זכויות שאינן אלו, ושאינן כפופות להיתריו של התובע, היא טענה נגד הרישום המוכח בנסח ועל כן, ככל שאפשרית, דורשת הוכחה מאת הנתבעים. הנתבעים לא הוכיחו כל מקור אחר לזכויותיהם, עדויות מטעם נתבעת 1 לעניין זה היו עדויות שמיעה, מסמכים שהוגשו לא היו בעלי זיקה לנתבעת ולזכויותיה, וממילא למד אתה כי זכויותיהם הם זכויות בר הרשות במקרקעי קק"ל. לפיכך, הוכחה יריבות, הוכחה זכות התובע לנהל התביעה הכספית בגין כלל המקרקעין ואף הוכח כי זכויות הנתבעות 1-2 במקרקעין, וממילא גם כל יתר הנתבעים, נגזרים מזכויות הבעלים ומהרשאתו. בהתאם לאמור ומשנדחו טענות הנתבעים באשר להעדר יריבות ועילה, נותר להכריע ולברר המחלוקת לעניין הזכות לדמי השימוש הראויים ושיעורם. הזכות לדמי השימוש הראויים: אין מחלוקת כי השימוש המותר במשק, בהתאם להסכם המשבצת הרלבנטי בין התובע לאגודה (ראה סעיף 3 לנספח ב' לת/4) הוא חקלאי ולצרכי מגורים, וכי השימוש בשטחים נשוא תביעה זו, הנו שימוש אחר- הפעלת גן אירועים. אין גם מחלוקת כי לגן האירועים אשר הופעל במסגרת השטחים הרלבנטיים, לא ניתנו היתרי בנייה ו/או היתר לשימוש חורג. כך גם עולה מהכרעות הדין, מההחלטות בערעור לעליון (מוצג ת/11) ומפסק הדין החלקי, החלטת כב' השופט קינר בתיק זה. יוער, למעלה מהצורך, שגם לו עומדת היתה טענת ב"כ נתבעת 1 לפיה לנתבעת זו זכויות חכירה, בדומה לזכויות החכירה של אחר, כאמור בנספח ד' לתצהיר מוצג נ/18, אזי השימוש המותר היה לחקלאות בלבד ולא לשימוש מסחרי כזה שנעשה בגן האירועים. משקיבלו הנתבעות 1-2 כברות רשות מן האגודה השיתופית בה הן חברות מקרקעין למטרה חקלאית, והשכירוה לנתבעים 3-6 ו-8 לצורך שימוש בו כגן אירועים, הרי שקמה לתובע זכות תביעה כנגדם לדמי שימוש ראויים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, זאת על פי חובת ההשבה הקמה מכוח לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן:"חוק עשיית עושר ולא במשפט"), אשר על פיו "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה.". שימוש במקרקעין שלא לזכות שהותרה, בוודאי מהווה קבלת טובת הנאה אחרת מקרקעין. התובע בסיכומיו טען כי זכאי הוא לתשלום דמי השימוש אף בשל הוראות סעיף 24 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. לא מצאתי מקום לדון בטענתו זו שכן מדובר בהרחבת חזית בשלב הסיכומים, וממילא אין מניעה להכריע בנושא דמי השימוש מכוח עילת עשיית העושר, אשר פורטה בתביעה. הכרעה בשאלת האחריות אחריות הנתבעים נלמדת בין היתר מהרשעתם בפלילים, בהכרעות דין אשר קבעו כי עשו שימוש חורג ובנו בנייה שלא כדין לצרכי הפעלת גן הארועים. כנגד הנתבעים 3 ו-6 קיימות הכרעות דין (ת/8), זאת לאחר שהודו במעשים ובעובדות אשר יוחסו להם בכתבי האישום המתוקנים (ת/6 ות/7), באשר לשימוש חורג במקרקעין. כנגד הנתבעים 1-6 קיימת הכרעת דין מיום- 17.11.04 ( נספח י' לת/4) על פיה:"...הבניה במקרקעין נשוא הדיון והשימוש במקרקעין ובבניה נשוא הדיון נעשו על ידי הנאשמים כולם בחריגה מהיתר בניה, ללא היתר בניה כדין...השימוש במבנים ובמקרקעין ...הנו בחריגה מהשימוש על פי תוכניות והיתר בניה שניתן לחממה. השימוש שנעשה על ידי הנאשמים...הינו בניגוד להכרזה על הקרקע כקרקע חקלאית. הבניה נשוא הדיון במקרקעין נעשתה על ידי הנאשמים ללא היתר כדין וכך גם השימוש בבניה ובמקרקעין..."(ראה עמוד 9, שורות 22-30 להכרעת הדין בת.פ.3233/02) . מתוך הכרעות הדין בהליכים השונים, נלמד רצף של שימושים לא מורשים כאמור כבר משנת 1996 (ראה כתב אישום בת.פ.- 1724/00 (ת/6) ובת.פ.- 1726/00-(ת/7) המתייחס למועדים- 25.9.96-24.1.99), וכתב אישום ת/10- ת.פ. 3233/00, המתייחס לשימושים מאפריל 2002 . עובדת היות השימוש ברצף נלמדה מכלל הראיות, ולמעשה לא הוכחשה. עובדת היות השימוש מתמשך לאורך כל השנים הרלבנטיות להליך זה, מוכחת מתוך פסק הדין שבערעור לעליון , מוצג ת/11, שניתן רק במהלך ההליכים כאן, וממילא לאחר התקופה נשוא התביעות שבפני. הדבר אף נלמד מתוך פסק הדין החלקי שכבר ניתן בהליך זה. משהוגשו הכרעות הדין המרשיעות כאמור באשר לנתבעים 1-6, ניתן לראותם כראיה לכאורה לאמור בהם בהתבסס על סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן:"פקודת הראיות"). הנתבעים לא עתרו להבאת ראיות לסתור האמור בהכרעות הדין (כפי הנדרש על פי הוראות סעיף 42ג' לפקודת הראיות) ועל כן מדובר למעשה בהוכחה לאחריותם להפעלת גן אירועים שלא כדין וללא היתר, ומשכך קמה הזכות לתובע לדרוש בגין האמור דמי שימוש. יתרה מכך יובהר, כי מתצהירי ועדויות ההגנה, נלמד שהנתבעים לא הכחישו את עובדות כתב התביעה באשר להפעלת גן האירועים בקרקע אשר הינה חקלאית ללא היתר וללא אישור. טענותיהם הועלו בעיקר באשר לאופן חלוקת האחריות בינם לבין עצמם, כפי שידונו להלן. באשר לחבות נתבעת 8, אמנם נכון הוא כי לא ניתנה הכרעת דין בעניינה, אך הוכח כי הפעילה את אותו גן אירועים, אשר עובדים ומנהלים אותו אותם הבעלים (ראה תצהיר הנתבע 6, נ/19 ותצהיר הנתבע 4, נ/21), וכי לגרסת המצהירים הנ"ל, במהלך התקופה בגינה נתבעים דמי השימוש הראויים על ידי התובע, ניסו שתי החברות הנתבעות, הן הנתבעת 3 והן הנתבעת 8, לקבל אישור תכנוני לשימוש חורג על מנת להכשיר השימוש בקרקע החקלאית לגן אירועים. מכאן מוכח כי הנתבעת 8 הפעילה את גן האירועים וממילא הוכחה חבותה לתוצאות הפעלתו, ככל יתר הנתבעים. לטענת הנתבעת 1, אין לחייבה בתשלום דמי השימוש מאחר ולא היא שביצעה הבנייה והחזיקה בגן האירועים. לשיטתה, בהסכם השכירות נקבע כי השימוש במקרקעין יעשה בהתאם לדין, על כן הפעלת גן האירועים, שחרגה מהוראות הדין הייתה שלא על דעתה ואין לחייבה בשל כך. לא מצאתי לקבל טענתה זו, ואבאר. מתוך הסכם השכירות מוכח כי מטרתו ומהותו הם ניהול גן אירועים במקרקעין. במהלך כל התקופה נשוא כתב תביעה זה הועברו לידי הנתבעת 1, דמי שכירות בעבור השכרת השטח כגן אירועים (נתון זה כשלעצמו אינו במחלוקת, ראה, בין היתר, סעיף 19 לסיכומי הנתבעים 2-6 ו-8, עדותו של הנתבע הנתבע 6:" שילמנו עד יומנו האחרון בגן אנו לא חייבים אגורה" (עמוד 76 שורה 18 לפרוטוקול), ראה עדות עו"ד נאמן רם מטעם נתבעת 1-"...ככל שידוע לי קיבלה תשלומים אני לא יכול לומר כמה ומתי ועבור איזה תקופה" עמוד 56, שורה 10 לפרוטוקול וכן:"לא נדרשתי להגיש תביעה על דמי שכירות" עמוד 59, שורה 25 לפרוטוקול, ראה עדות מר זוהר כהן, בנה של הנתבעת 1: "ש. האם אתה יודע, שאחיך נהג לבוא מידי חודש למשרדי החברות שהפעילו את הגן ולקבל שיק עבור אמך בגין דמי השכירות? ת. הוא היה בא לישראל דהרי... הוא היה מקבל מהפקידה" עמוד 64 שורות 13-17 לפרוטוקול וכן:"ש.הכספים שאימך היתה מקבלת? ת. היו מופקדים לחשבונה. ש.לאישו תקופה אולי נשאר חוב? ת. מהשנים האחרונות לא זכור לי כמה. ש. כאשר היית הולך לקחת שיקים מה היה סכומם? ת. משהו בסדר גודל של 5,000 או 6,000 דולר. האחרונים... בשנת 2006. בשנת 2005 אני חושב שהיה אותו הסכום...זה מה ששולם לאימי משנת 2001 עבור השכירות." עמוד 67, שורות 9-18 לפרוטוקול). עוד בעניין זה ניתן להביא את דברי כבוד השופטת טלמור אביבה בהכרעת הדין מיום- 17.11.04 (נספח י' לת/4):"מחומר הראיות למדים ברורות כי נאשמת 1 (הנתבעת 1 בענייננו- הוספה שלי) לא רק שידעה היטב על ביצוע עבירות הבניה במקרקעין נשוא הדיון והשימוש החורג שנעשה בבניה ובמקרקעין נשוא הדיון במשך שנים מספר, אלא שנתנה יד להם, לא מנעה קיומם ואף קיבלה בגין כך דמי שכירות."( עמוד 11, שורות 1-4 להכרעת הדין)). כפי שכבר נזכר לעיל, הנתבעת המשיכה לאורך השנים להשכיר השטח לנתבעים האחרים, גם לאחר שהוגשו נגדה הליכים פליליים ואף הורשעה בהפרת צו שיפוטי בגין כך. ממילא, למד אתה כי טענותיה לגבי הנחה כי ההשכרה היא כדין או כי ידה לא הייתה בעשיית העושר, אינה יכולה להיחשב ככנה והינה אף מנועה מלהעלותה. אף הוכח כי גם אם הסתייגה הנתבעת 1 מאי הסדרת הפן חוקי לשימוש דהרי במקרקעין, הרי נהנתה מתמורת שימוש זה ואף ידעה על אי חוקיותו. על פי מערכת היחסים בין הנתבעת לבעלים, התובע, לא הייתה לה כל זכות להשכיר המקרקעין ולהנות מדמי השכירות שקיבלה, ועל כן עשתה היא עושר שלא כדין במקרקעין והתביעה כלפיה לדמי שימוש ראויים עומדת. בודאי מיותר לציין כי השכרת המקרקעין למטרת שימוש חקלאי, בוודאי לא הייתה מניבה את התשומות מהן נהנתה הנתבעת 1, והוכחת ההתעשרות בעניינה קלה וברורה. טענה נוספת אותה העלתה הנתבעת 1 באשר להעדר אחריותה, היא כי החל מסוף שנת 2001 פעלת בניסיון לסלק ידי הנתבעים 2-6 ו-8 מן השטח, על כן טענה כי עשתה כל מה שהיה ביכולתה לשמור על כל הסכם ודין ואין לחייבה בכל תשלום, מטעם זה אף שלחה הודעת צד ג' כנגד הנתבעים 3-6 ו-8. גם דינה של טענת הגנה זו להדחות. כתב התביעה המקורי בת.א. 5837/02 הוגש ביום- 13.8.02. הסכם השכירות בין הנתבעת 1 לצד ג' 4 נחתם עוד ביום- 30.5.96 (נספח ז' לנ/18). הליכי הסילוק יד בהם נקטה הנתבעת 1 החלו בהגשת התביעה לפינוי, כפי גרסתה של הנתבעת 1, בעצמה, רק ביום- 13.1.02. גם מעדויות ההגנה עצמן ניתן לראות כי פעילות הנתבעים 3-6 ו-8, לא הופסקה גם ממועד נקיטת ההליכים לסילוק ידם של הנתבעים וצדדי ג', והוכח כי נתבעת 1 אף המשיכה לגבות דמי השכירות עוד שנים נוספות לאחר מכן (ראה בעניין זה עדות בנה של הנתבעת 1- עמוד 67, שורות 11-18). ב"כ הנתבעת 1 אף העיד בהליכים אחרים כי, הגם שהגיש מטעם מרשתו הליכים שונים נגד הנתבעים, מעולם לא התבקש לגרום להפסקת שימושם במקרקעין למטרת גן הארועים (ראה עמ' 21 שורה 20 לנספח ט' לת/4). מכלל הראיות שהוצגו עולה כי גם כאשר נקטה הנתבעת 1 נגד הנתבעים האחרים בפעולות לסילוקם, נהנתה היא מעושר מהשימוש במקרקעין שלא למטרה מורשית וכי אף הליכים אלה לא מוצו נוכח הנאתה זו. ממילא אין בטענותיה אלה משום טענות הגנה מפני תביעת עשיית העושר. עוד בעניין זה ניתן לראות את קביעת בית המשפט בהכרעת הדין מיום- 17.11.04 (נספח י' לת/4) בעניין זה על פיה: "העובדה שבין הנאשמת 1 (הנתבעת 1 בענייננו-הוספה שלי) לנאשם 6 (הנתבע 6 בענייננו- הוספה שלי) התגלתה מחלוקת מסחרית, כלכלית אינה מצביעה על כך שהנאשמת 1 נקטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק שכן הוכח שביצוע עבירות בניה ללא היתר במקרקעיה נעשו במהלך תקופה ארוכה וממושכת, כשאין היא מנסה כלל למנעם, מקבלת בגין כך דמי שכירות..."( ראה עמוד 11,שורות 4-8 להכרעת הדין). טענה נוספת אותה העלתה הנתבעת 1 ועליה חזרו הנתבעים 2-6 ו-8 הנה כי לנתבעת ניתנה הרשות לשימוש בקרקע למטרת גן אירועים על ידי האגודה, אשר על פי גרסת התובע, פעלה ברשותו במקרקעין. הנתבעים ביססו טענתם על מוצג נ/1. המדובר באישור שנתנה האגודה לנתבעת 1 , וזו לשונו: "הרינו להודיעך כי אנו מאשרים הקמתו והפעלתו של גן ארועים בחלקה 21 גוש 8366 במושב אלישיב" (להלן:"האישור"). ראשית יובהר כי מדובר במסמך מיום- 7.2.00, ועל פי לשונו הנו עתידי. משכך לא יכול לחול האישור על התקופה בגינה נתבעים דמי השימוש להפעלת גן האירועים, אשר קדמה למועד זה. כמו כן, השימוש לאורך השנים לא הושפע מעמדת המינהל, עמדת התובע ואף עמדת האגודה, כפי שאלה הובעו בכתבי הטענות. מכאן אתה למד כי השימוש בפועל שעשו הנתבעים לא היה מתוך שהניחו כי השימוש מותר וכאן למד אתה כי טענה זו אינה כנה. כמו כן, לא מצאתי כי בהצגת אישור זה, עמדו הנתבעים בנטל המוטל עליהם להוכיח התרת שימוש חורג בקרקע. על פי הדין, האפשרות למתן רשות לשימוש חורג, נתונה לבעל המקרקעין בלבד או למנהל המקרקעין מטעם הבעלים, הוא התובע. לא הוצג מקור חוקי על פיו הסמיך התובע את האגודה או כל אחר להתיר את השימוש החורג מטעמו ולא נטען כי התובע הסכים לשימוש האמור. ככל שנטען כי אישור האגודה מספק, היה על הנתבעים להוכיח כי ניתן ברשות וסמכות מטעם בעל המקרקעין, והנתבעים לא הציגו ראיות כלשהן לעניין זה. על כן, גם טענות הגנה אלה אינן מתקבלות. לסיכום , הוכח כי במקרקעין, נעשה שימוש חורג אשר לא הותר, על כן קמה לתובע הזכות לגבות דמי שימוש ראויים בגין שימוש זה, מכלל הנתבעים. לפיכך, יש לבחון באם הוכחו דמי השימוש להם זכאי התובע. גובה דמי השימוש הראויים: התובע טוען כי גובה דמי השימוש השנתיים להם הינו זכאי בגין השימוש שלא הותר במקרקעין, הינו השיעור של 10% משווי המקרקעין, זאת בהסתמך על חוות דעת השמאית דגנית יצחקי-גולני (סומנה מוצג ת/5, להלן: "חוות הדעת" ו"השמאית" בהתאמה). על פי חוות הדעת נקבע שווי למקרקעין נשוא כתב התביעה במהלך השנים הרלבנטיות ( 1997-2006) לכל שנה ושנה, וממנו נגזר 10% דמי שימוש שנתיים. השמאית פירטה בחוות דעתה את השיקולים והעקרונות אשר הנחו אותה בקביעת השומה באשר לשווי המקרקעין ושווי דמי השימוש הנגזרים מהם. בסיכומיו, טען התובע כי הערכת דמי השימוש הראויים של 10% נובעת מ 5%-6% משווי המקרקעין בתוספת הנאתם השלילית של הנתבעים, אשר נמנעו מלשלם תשלומי חובה על בגין השימוש אשר נעשה על ידם באופן בלתי חוקי. עוד טוען התובע כי יש להחיל הכלל אשר נקבע בהחלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל גם על חלקה ב', כפי הנדון בענייננו, ולקבוע כי דמי השימוש הראויים מהווים סך של 10% משווי המקרקעין על פי השימוש בפועל. הנתבעים טוענים כי אין לקבל את חוות דעתה של השמאית באשר לגובה דמי השימוש הראויים זאת ממספר טעמים: מאחר ונעשתה באופן שרירותי; נסמכה על החלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל אשר אינה רלבנטית בענייננו, שכן ההחלטה דנה בשימוש חורג בחלקה א' ואילו החלקות הנדונות כאן הנן חלקות ב'; התעלמה משווי הקרקע בשימושה החקלאי; לא הוכח גובה דמי השכירות בגני אירועים באזור הנדון שעה שלא הסתמכה המומחית על הסכמי שכירות. הכרעה התובע נסמך, כאמור, על חוות הדעת וחקירת השמאית על חוות דעתה. בחוות הדעת פירטה השמאית את מטרת חוות הדעת, כך:"לבקשתכם להלן חוות דעתי המקצועית לעניין קביעת אומדן שווי קרקע בשימוש לגן ארועים..."(ראה עמוד 2 לת/5). השיקולים והעקרונות בקביעת השומה מפורטים בסעיף 12 לחוות הדעת (עמוד 7 לת/5). כל השיקולים שמנתה השמאית, לעניין הערכת שווי הקרקע, הם שיקולים רלבנטיים למקרקעין כהגדרתם לשימוש כגן ארועים, ואין לקבל הטענה כל פיה הערכתה לקתה בחוסר רלבנטיות לעניין זה. אולם, בתביעת דמי שימוש ראויים בגין שימוש שלא הותר במקרקעין, על התובע להוכיח את גובה דמי השימוש להם הינו עותר ולא די בהוכחת שווי הקרקע. בעניין זה ניתן להביא מדבריו של המלומד ש' ויסמן על פיהם אין בהכרח זיקה בין שווי הנכס לגובה דמי השימוש, ובין היתר התייחסותו לפסיקה רלבנטית לגבי שימוש בקרקע חקלאית אשר אמצה העיקרון לפיו: ...שווי השוק של המקרקעין איננו רלבנטי כלל כאשר מדובר בשומת דמי שימוש ראויים." (שאול ויסמן, עקרונות של שומת דמי שימוש ראויים במקרקעין תפוסים (שכר ראוי), הפרקליט ל"ט, חוברת ג', 604, התשמ"ט-התשנ"א). מתוך חוות הדעת וחקירת השמאית עולה כי לא אמדה כלל את שווי דמי השימוש, אלא הסתפקה באומדן שווי המקרקעין, ואת ערך השימוש גזרה באופן טכני על פי הוראת המינהל: השמאית, לא כללה בחוות דעתה התייחסות למרכיב ערך השימוש בקרקע, אשר הינו המרכיב הנתבע בתיקים אשר בפניי, מלבד האמור בסעיף קטן 12.13, שזו לשונו: "דמי השימוש נגזרים משווי הקרקע, ושיעורם על פי החלטת 755 של מנהל מקרקעי ישראל, 10% לשנה". כך אף על פי עדותה:" ש. ...את מעריכה את שווי הקרקע, ואומרת ששווי השימוש נגזר מהחלטת המינהל כלומר לא נדרש להעריך את שווי השימוש אלא הערכה שלך מתייחסת לשווי הקרקע? ת. שווי הקרקע בשימוש לגן אירועים" (עמוד 45, שורות 24-26 לפרוטוקול). וכן, "ש. ממי קיבלת את ההנחיה לבצע את הערכת שווי השימוש לפי 10% משווי הקרקע? ת. החלטות המינהל".(עמוד 45 שורות 27-28 לפרוטוקול), וכן: "התבקשתי על ידי המינהל לאמוד את שווי הקרקע ולגזור 10% היות ויש שימוש חורג". וכן:"ש. למה היית צריכה ללכת ל-10% דמי שימוש שנתיים? ת. המינהל מבקש ממני לאמוד את שווי הקרקע,,,ואח"כ המינהל הוא זה שגוזר" (עמוד 47 שורות 6-8 לפרוטוקול), וכן:"נכון, לאמוד את שווי הקרקע ומתוכו לגזור את ה-10% שהמינהל גובה" (עמוד 48, שורה 18 לפרוטוקול). אין לפנינו, אם כך, שמאות המוכיחה את שווי דמי השימוש במקרקעין, ועל כן שווי זה לא הוכח בשומה. נותר לבחון, להלן, באם הוכח השווי במקור ראייתי אחר. אין חולק כי החלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל, אינה עוסקת בחלקה ב', אלא חלה של שימושים מסחריים במבנים בחלקה א', שכן על פי ההחלטה:" עד לשימוש למפעל הנעשה בחלקה א' של נחלה ללא היתר, שאינו עומד בכללי החלטה זו, ישולמו דמי שימוש בשיעור 10% לשנה מערך הקרקע לאותו שימוש, על פי הערכת השמאי הממשלתי, כל עוד נעשה שימוש כזה בחלקה א'..." (סעיף 11(ג) להחלטה 755, צורפה נספח יג' לכתב התביעה המתוקן). אף אין חולק כי החלקות הנדונות בעניין אשר בפניי הנן חלקות ב'. בנסיבות אלה, יש לקבל טענת ההגנה על פיה החלטה 755 אינה חלה בענייננו ויישומה אינו מטיל על הנתבעים כל חובת תשלום. שאלה נפרדת היא האם ניתן לגזור מתוך החלטה 755 דין שווה על ענייננו. כך, כנראה, טוען התובע בסיכומיו. אלא, שככל שנטען כי קיימת זהות עובדתית בין נתוני שטחי א' לשטחי ב' או דמיון שמצדק ההיקש, ראוי היה להוכיחו בחוות הדעת השמאית, עניין שלא הוכח. ככל שמבוקש להשאיר זאת לשיקול דעת בית המשפט, אזי על פניו שונה העניין המוסדר בהוראת החלטה 755, ששם עסקינן בשטחי א' אשר אותם ניתן לכאורה להכשיר, מענייננו כאן, בו עסקינן בשטחי ב', אשר אינם ברי הכשרה. ראה גם החלטה קודמת של מותב זה בת.א. 4770/02, מנהל מקרקעי ישראל נ' לחמיש (לא פורסם). לפיכך, משהטענה לגבי שווי השימוש היא רק מכח החלטה 755, במישרין או בהיקש, יש לדחותה כלא מוכחת. עיון בחקירת השמאית מלמד כי לא הניחה בסיס חילופי להערכת גובה דמי השימוש. אמנם, כאשר נשאלה לגבי הערכתה, העידה כי הסיקה מהם דמי השכירות בגני אירועים באזור, על פי נתונים שהועברו לה על ידי שוכרים בגני אירועים ולא על בסיס הסכמי שכירות אותם בחנה ו/או צירפה לחוות דעתה, כך:"זה דמי שכירות, שישבתי עם שוכרים בגני ארועים בסביבה, ערב ערב ישבתי איתם ובדקתי כמה משלמים שכירות...אתה שומע שדמי השכירות תואמים בין הגנים...על בסיס המקצועיות שלי, כאשר אני בודקת ורואה שזה תואם אחד לשני בכל הגנים בסביבה אני קובעת את האומדן."(עמוד 46, שורות 10-18 לפרוטוקול). אולם, אין באמירות כלליות אלה, שלא נתמכו בראיות, ואשר לא נטען כי נלמדו מהסכמים, ואשר לא נטענו כלל בחוות הדעת עצמה, משום מקור או אסמכתא מקצועית מספקת הנדרשת להוכחת גובה דמי השכירות. כמו כן, לא ברור מתוך העדות מה הם דמי השכירות אשר מצאה השמאית כי משולמים בגני ארועים אחרים, והאם דמים אלה שימשו אותה לקביעת שווי דמי השכירות או לקביעת שווי הנכס. עולה מתוך חקירתה כי כאשר קבעה דמי שימוש בגובה 10% משווי הנכס, עשתה כן בהתחשב בתוספת שעל הנתבעים לשלם בגין חסכונות שונים שחסכו, ואולם, לא ברורו תוספת על איזה סכום, מה גובה החסכון, ממה הורכב החישוב, ועוד (ראה עמוד 47 לפרוטוקול, שורות 21-22). אף לא ברור מתוך עדות השמאית כיצד מתיישבות תשובותיה לגבי תחשיב כלשהו העומד לכאורה בבסיס שומת דמי השימוש עם תשובותיה לפיהן לא נעשתה לכאורה כל פעולה שמאית כאשר גזרה משווי הנכס את דמי השימוש בשיעור 10%, בהוראת התובע. על כן, לא מונחת בפני שומה משכנעת או מוכחת לקביעת שווי דמי השימוש. התובע בסיכומיו ובתשובתו לסיכומי הנתבעים העלה טענה כי דמי השימוש הראויים מהווים כ-5%-6% משווי הקרקע, אולם כאשר הנתבעים לא שילמו היטלים ותשלומי חובה גולמה הנאתם בשיעור דמי השימוש הראויים מתוך השווי, קרי- 10% במקום 6%. אולם, הגם שהטענה שובת לב, ואפשר כי הינה נכונה, המדובר בטענה בעלמא שלא נתמכה בחוות הדעת מטעמו. כמו כן לא הוכחה טענה זו בנתונים נוספים, או בראיות כלשהן, לא הטענה בדבר בסיס לקביעת דמי שימוש ראויים בערך של 5%-6% משווי הקרקע, ולא הטענה בדבר הנאה שלילית של הנתבעים אשר לא שילמו את תשלומי החובה בשל השימוש החורג שלא הותר אשר יש לגלמם בתוספת של 4%. על כן יש לקבוע כי התובע לא הוכיח את גובה דמי השימוש. סוף דבר: לאור האמור, לא הוכח גובה ושווי השימוש אשר יש להשית על הנתבעים, זאת על אף שהוכח כי הנתבעים עשו שימוש שלא הותר במקרקעין וכי התובע זכאי לתבוע בגין שימוש זה. לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה הכספית באשר להשתת תשלום דמי שימוש ראויים. על כן יש אף לדחות את הודעת צד ג'. בשים לב לנסיבות התנהלות תיק זה, ומאחר והתביעות באשר למניעת שימושים לא חקלאיים בקרקע, להריסת המבנים הלא חוקיים, ולפינוי וסילוק ידם של הפולשים, התקבלו בהתאם להחלטת כבוד השופט קינר מיום- 21.11.06, הנני מחייבת את הנתבעים בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך של- 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. החיוב הינו ביחד ולחוד על כל הנתבעים, אך כל אחת מהנתבעות 1 ו- 2 תצא ידי חובת התשלום באם תשלם מחצית מחיוב זה. אין צו להוצאות בהודעת צד ג'. זכות ערעור כחוק.שימוש חורגדמי שימוש