קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם תשלום חברת ביטוח מהווה השתק: הרקע 1. עניינה של התביעה שלפני נזק שנגרם לרכבו של התובע, לטענתו - עקב תאונת דרכים. התובע טוען שרכבו נפגע מאחור על ידי רכבו של הנתבע 1. הנתבע 1 היה מבוטח על ידי הנתבעת 2. הנתבע 1 הודה כי היה אחראי לתאונה, אך הנתבעת 2 התנערה מחבותה לשלם, בטענה שמדובר בקנוניה בין הנתבע 1 לתובע, ושמדובר בתאונה מבויימת. 2. על פי החלטתי מיום 5.2.09 היה על הנתבעים להגיש סיכומיהם בתוך 21 יום מקבלת סיכומי התובע. התובע הגיש סיכומיו ביום 22.3.09, אך עד היום לא הגיש הנתבע 1 סיכומיו. הנתבעת 2 ביקשה וקיבלה ארכה, והגישה סיכומיה בהתאם. לפיכך, אין לפני סיכומים של הנתבע 1. מאחר שקבעתי כי לתובע זכות תשובה בתוך 5 ימים מקבלת סיכומי הנתבעים, ומאחר שהנתבע 1 לא הגיש סיכומיו, נערך בירור עם ב"כ התובע אם בכוונתו להגיש סיכומי תשובה, והוא השיב בשלילה. לפיכך, פסק דיני ינתן על בסיס החומר שלפני. מאחר שהנתבע 1 לא הגיש סיכומיו, דינו - לפי תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) - כדין בעל דין שלא התייצב לדיון. בהתאם לתקנה 157(2) לתקנות, יהיה התובע זכאי לפסק דין נגד נתבע שלא התייצב, רק לאחר ש"התובע הוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו". מאחר שהנתבעת 2 הגישה סיכומיה, ואכריע בתביעה לגופה, הרי שמה שאפסוק בסופו של יום, בנוגע להוכחת התביעה על ידי התובע כלפי הנתבעת 2, יחול גם על הנתבע 1. טענות התובע 3. התובע שלפני, מר חיים אריה לרנר (להלן - לרנר או התובע), היה הבעלים של כלי רכב מסוג מרצדס, בעל מספר רישוי 9331357 (להלן - הרכב או המרצדס). לדבריו, ביום 13.12.04, ברחוב בן ציון גליס בפתח תקוה, הוא האט את מהירות נסיעתו על מנת לפנות ימינה. אז נפגע רכבו בעוצמה מאחור על ידי הנתבע 1, מר שלמה אוחיון (להלן - אוחיון או הנתבע 1), אשר נהג בכלי רכב מסוג הונדה, שמספר הרישוי שלו הוא 6771423 (להלן - ההונדה). ההונדה היתה מבוטחת בתקופה הרלוונטית על ידי ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (להלן - המבטחת או הנתבעת). לטענת התובע, אוחיון היה אחראי לתאונה ועל כן עליו לפצותו מכח אחריותו הישירה לקרות האירוע. המבטחת חייבת לפצותו מכח הסכם הביטוח בינה לבין אוחיון. לטענת התובע נזקיו הסתכמו בסך של 40,515 ₪, כנזקים ישירים, בנוסף על כך יש לפצותו על אי הנוחות שנגרמה לו, פיצוי בסך 5,000 ₪, ובסך הכל 45,515 ₪. 4. התובע מציין כי המבטחת שילמה לאוחיון תגמולי ביטוח בגין הנזקים שנגרמו להונדה עקב התאונה, לא טענה כלפי אוחיון טענת רמיה או קשירת קשר ומעולם לא תבעה ממנו להחזיר לה את ששילמה לו בגין תביעתו. היא לא פנתה למשטרה ולא הגישה נגד אוחיון תביעה, וכבר מטעם זה, דין התביעה להתקבל. טענות התובע נתמכות בחוות הדעת של השמאי גינדי, אשר הוזמן באופן פרטי על ידי התובע לשום את נזקיו. בדוח נקבע כי לרכב נגרם נזק בשיעור של 49.67%, ובהתאם להמלצת השמאי, הרכב לא תוקן והשרידים נמכרו. הרכבים הפגועים נגררו מהמקום על ידי חברות גרר מוסמכות: ההונדה של אוחיון על ידי גרר של חברת הביטוח המבטחת, והמרצדס של התובע על ידי גרר פרטי. עוד נתמכות טענות התובע בהודאתו של אוחיון, כי הוא אכן היה מעורב בתאונה, והוא אכן אשם בה. הודאה זו נמסרה כבר בהודעה שמסר אוחיון למבטחת וגם בכתב הגנתו, בהודעה שמסר לחוקר מטעם המבטחת, בתצהירו ובחקירתו בבית המשפט. לרנר טוען כי גם עדות הגרריסט, יורם מועלם (להלן - הגרריסט) תומכת אף היא בתביעתו ומוכיחה את קרות הארוע הנטען. 5. התובע טוען כי הנטל להוכיח שהתאונה מבוימת או שהיתה מרמה מוטל על הטוען זאת, ובמקרה זה - המבטחת. הנטל לא הורם, לא הוכח קשר או הכרות מוקדמת בין התובע לנתבע 1, לא הוכח מניע לביצוע ההונאה, לא הוגשו תלונות למשטרה בבקשה לחקור את האירוע. 6. מכל מקום, טוען התובע, אוחיון הודה באחריותו לתאונה ועל כן, בין שתוכח טענת המבטחת ובין שלא - הודאתו של אוחיון היא הודאת בעל דין ועל כן התובע זכאי להיפרע מאוחיון, בכל מקרה. טענות הנתבע 1 7. אוחיון מודה כי ביום 13.12.04 היה מעורב, עם רכבו, בתאונה עם רכבו של התובע. לדבריו, דיווח על כך באופן מלא למבטחת וחוקר מטעם המבטחת היה אצלו וקיבל את גרסתו. רכבו של אוחיון נפגע קשה והמבטחת פיצתה אותו בגין נזקיו, פיצוי בסך 76,892 ₪, לאחר שגרסתו נבדקה ואומתה. הוא עצמו שיתף פעולה עם המבטחת ומסר לה את כל העובדות. אין לו הכרות קודמת עם התובע ואין כל אמת בטענות המבטחת על קנוניה בינו לבין התובע, אלא מדובר בתאונה בה נפגע רכבו של אוחיון בצורה קשה מאד, ובה נגרם גם סיכון לחייו. הנתבע 1 לא הגיש, כאמור לעיל, סיכומים. טענות הנתבעת 2 8. לטענת המבטחת, לאחר בדיקה שערכה מצאה כי מבוטחה, אוחיון, מסר לה פרטים כוזבים על נסיבות התאונה והעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה. הוא עשה קנוניה עם התובע על מנת להונות את המבטחת. במצב דברים זה, פטורה המבטחת מתשלום כלשהו לתובע, וזאת על פי הוראות סעיפים 22-25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ודין התביעה להידחות. לטענת המבטחת, התאונה לא ארעה כלל, או לא ארעה בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, וכל כולה מעשה מרמה בין הנהגים המעורבים לאחרים, על מנת להוציא מהמבטחת כספים שלא כדין, בכוונת מרמה ותוך יצירת מצג שווא. עוד מוסיפה המבטחת, כי שילמה לאוחיון את תגמולי הביטוח תוך ימים ספורים לאחר האירוע, מבלי שידעה פרטים, אשר נודעו לה בהמשך עקב הצלבה של מידע, לנוכח תביעתו של לרנר. 9. טענות המבטחת נתמכות לדבריה בחוות דעתו של המומחה מר דב גל (להלן - המומחה גל), אשר הגיש חוות דעת, עליה נחקר בבית המשפט (ג/5). לפי חוות הדעת, שניתנה בהתבסס על צילומי נזק של שני כלי הרכב, לא היה כל מגע בין שני רכבים אלה, והנזקים שארעו לרכבים ארעו שלא כנטען על ידי הנהגים, ורכבו של אוחיון לא פגע ברכבו של לרנר מאחור. המבטחת מציינת כי התובע לא הגיש חוות דעת נגדית, של מומחה מטעמו. תמיכה נוספת לטענותיה מוצאת המבטחת בדוח החקירה (ג/6) של החוקר מר עופר גונן (להלן - החוקר גונן), שהגיע למסקנה כי מדובר בתאונה לא אותנטית אלא בתביעה של התובע לקבל תגמולי ביטוח שלא כדין, מהטעמים שפורטו בהרחבה בדוח החקירה ובתצהירו של החוקר גונן. עוד תומכות בטענות המבטחת עדויות עדי התביעה ועדות הנתבע 1 בבית המשפט, כפי שמפרטת המבטחת בסיכומיה. המבטחת מזכירה כי מבחינת הנטלים בתיק, על התובע מוטל להוכיח כי התאונה נושא תביעתו אכן ארעה, ואם הצליח התובע להרים את הנטל, עובר הנטל אל המבטחת, עליה מוטל להוכיח כי מדובר במרמה. בסיכומו של דבר, טוענת המבטחת, התובע לא הרים את הנטל להוכיח שקרתה תאונה, כנטען, ולכן - על פי הפסיקה - לא עובר הנטל אליה, למבטחת, להוכיח את טענת הביום. דיון המצב המשפטי 10. הלכה ידועה היא, שהנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח מוטל על כתפי המבוטח, או בעל הדין המבקש להסתמך על קיומו של כיסוי ביטוחי. במקרה זה - התובע. הנטל להוכיח את טענת הביום או המעורבות של המבוטח בגרימה מכוונת של מקרה הביטוח - מוטל על כתפי המבטחת, המבקשת להתנער מחבותה, ובמקרה זה - על הנתבעת 2. (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5) 661, מפי כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) וכן ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשום הובלות בע"מ, , ניתן ביום 5.10.06, מפי כבוד השופטת ארבל [להלן - ענין המגן]). אין מחלוקת שתחילה, התובע צריך להרים את הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח. רק אם עלה בידיו להוכיח שמקרה ביטוח אכן התרחש, המבטחת צריכה להוכיח את יסוד המרמה: את טענתה שהתובע מנסה לרמותה, או שהוא היה שותף לגרימת מקרה הביטוח. אין התובע צריך להראות כי ידו לא היתה במעל, שבו חושדת המבטחת. ר' גם רע"א 630/07 חממה מאיר סחר 1996 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 14.3.07 מפי כבוד השופט רובינשטיין). מהו הנטל המוטל על המבטחת, בבואה להוכיח שהתובע מנסה לרמותה? יש הטוענים, כי הנטל המוטל על חברת הביטוח כדי להוכיח את טענת המרמה, אינו הנטל האזרחי הרגיל, של "מאזן ההסתברויות", אלא נטל מוגבר, שקרוב במהותו לנטל הפלילי, וזאת - לאור טיבה של הטענה, שהיא במהותה האשמה פלילית. שאלה זו נדונה, כאמור, בענין המגן, וכך נקבע: "עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו" (פסקה 33 לפסק הדין) [ההדגשה הוספה על ידי - מ.ב.נ]. ובהמשך: "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו." (פסקה 42 לפסק הדין). עם זאת: "גישתי לפיה נטל השכנוע לעניין גרימת המבוטח במתכוון לקרות מקרה הביטוח רובץ על חברת הביטוח, אין משמעה הקלה על המבוטח בנטל המוטל עליו להוכיח את יסודות עילתו, היינו, את האירוע העובדתי המוגדר, הוא היסודות החיוביים של תביעתו. כפי שציין הנשיא שמגר, על המבוטח יהיה להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו. במקרה של ביטוח פריצה או גניבה, יהיה עליו לשכנע את בית המשפט כי הייתה לכאורה גניבה או פריצה (במנותק ממידת מעורבותו בה). הוכחה זו תהא על-ידי הצגת ממצאי החקירה המשטרתית (פרשת סיני, בעמ' 676, 679-680, 683), ומסירת העובדות הידועות למבוטח באשר לקרות הנזק." (פסקה 44 לפסק הדין). יישום במקרה דנן 11. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במלוא חומר הראיות, אני מגיעה למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את קרות מקרה הביטוח. הגעתי למסקנה כי התאונה לא התרחשה כפי שנטען, אלא כלי הרכב ניזוקו בנסיבות שונות מאלה הנטענות על ידי התובע והנתבע 1, כאחד. אפרט את הבסיס למסקנתי: תיאור אופן קרות התאונה על ידי שני הנהגים: 12. הן לרנר, התובע, והן אוחיון, הנתבע 1, מסרו בתצהיריהם גרסה מצומצמת ביותר לגבי פרטי התאונה ואופן התרחשותה. התובע הסתפק בתיאור הבא: "ביום 13.12.04, ברחוב בן ציון גליס בפתח תקוה האטתי מהירות נסיעתי על מנת לפנות ימינה ואז נפגעתי בעוצמה מאחור". הנתבע 1 מסר בתצהירו את התיאור הבא: "ביום 13.12.04 היה מעורב רכבי בתאונה עם רכבו של התובע, אני דיווחתי דיווח מלא לנתבעת 2, חוקר מטעם הנתבעת 2 היה אצלי וקיבל ממני את גרסתי. רכבי נפגע בצורה קשה מאד והנתבעת מספר 2 פיצתה אותי בגין הנזקים אשר נגרמו לי...". למעשה, בתצהיר של אוחיון אין כל תיאור של התאונה עצמה. בהודעה הטלפונית של אוחיון לחברת הביטוח אודות התאונה נמסר: "רכב מבוטח פגע ברכב צד ג (מרצדס) שהיה לפניו - אין הדיפה". בבית המשפט, כאשר נדרשו לרנר ואוחיון למסור פרטים נוספים, התעוררו סתירות למכביר: כל אחד מהם סתר את מה שמסר לחוקר גונן, בעדות של כל אחד מהם בבית המשפט היו סתירות בין חלקי העדות השונים ובנוסף, כל אחד מהם סתר את משנהו, כמפורט להלן: 13. התובע טען כי התאונה ארעה בשעה 19:00 [הודעתו של לרנר לחוקר גונן, שסומנה ג/1, בעמוד 2, שורה 23 וכן פרוטוקול, עמוד 5, שורות 2 עד 3]. הנתבע טען כי התאונה ארעה אחרי הצהריים, בסביבות 17:30 - 18:00, "משהו כזה" [פרוטוקול, עמוד 98, שורות 14 עד 15]. בהודעתו לחוקר גונן (ג/4) טען כי התאונה ארעה בשעות הערב, בסביבות 19:00 [עמוד 2, שורה 14]. 14. כאשר נתבקש לרנר לתאר כיצד קרתה התאונה, התחיל להשיב "בקווים כלליים". נדרשו שאלות חוזרות ונשנות של ב"כ המבטחת, והתערבות שלי, עד שהחל למסור פרטים מדוייקים יותר [פרוטוקול, עמוד 29, שורה 21 עד עמוד 32, שורה 18]. 15. לרנר סיפר כי התאונה התרחשה ליד מקום עבודתו, ב"טרייד אין יונדאי". לדבריו, האירוע התרחש בשעות הערב, לאחר שעות העבודה, והוא חזר לכיוון מגרש המכוניות מאחר ששכח דברים במשרד [פרוטוקול, עמוד 43, שורה 18 עד עמוד 44, שורה 16]. לעומת זאת, לחוקר גונן אמר לרנר, כי נסע לכיוון העבודה וכאשר החוקר שאל: "בשבע בערב אתה נוסע לעבודה?" השיב: "ברור. למה לא. צריך לסדר כל הדברים מסוף היום, לפעמים שעה כזאת, לפעמים מוקדם יותר, לפעמים מאוחר". [ג/1 בעמוד 2, שורות 24 עד 27]. כשנשאל מאיפה בא, השיב שאינו זוכר. לגבי התאונה עצמה ציין כי הוא נסע לעבר המגרש, אותת והתכוון לעלות על המדרכה שמובילה לשביל שמוביל למגרש הטרייד אין. היו שני מטר שהפרידו בינו לבין הכניסה, הוא לא הספיק לומר "ג'ק רובינסון" וההונדה נכנסה בו מאחור, כפי שרואים בתמונות הנזק, ומעכה את רכבו מאחור. במועד התאונה הוא היה ב"אווט טוטאלי", כלומר - מבולבל לגמרי. הוא החליף פרטים עם הנהג שפגע בו, אך לדבריו, הוא אינו יכול לזהות את הנתבע, משום שהיה, כאמור, באווט טוטאלי. לרנר סיפר כי מיד לאחר התאונה השאיר את הרכב כפי שהוא, והתקשר ל"אח שלו", יניב אורן. במהלך הדיון התברר כי התובע מכנה את יניב אורן "אח שלו", אף שאין ביניהם קרבה משפחתית, שכן יניב הוא בנו של בעל הבית של הטרייד אין, מר אבנר אורן, ומשפחתו אימצה את התובע כבן [פרוטוקול, עמודים 6 עד 7 וכן עמוד 40]. לרנר סיפר כי אחרי התאונה אמר ליניב שיש לו כאבים איומים ולכן ביקש ממנו לטפל בכל נושא הרכב [פרוטוקול, עמוד 33, שורות 12 עד 15, עמוד 39, שורות 14 עד 24]. לדבריו, הוא אינו זוכר אם אחרי התאונה נסע הביתה עם האוטו של "אחיו" או במונית, אך הוא לא לקח רכב של העבודה [פרוטוקול, עמוד 39, שורות 16 עד עמוד 40, שורה 4]. לחוקר גונן סיפר, לעומת זאת, כי לאחר התאונה עזב את המקום עם אוטו שלקח מהעבודה [ג/1 בעמוד 4, שורות 3 עד 4]. זאת, למרות שבעדותו בבית המשפט הסביר בפירוט כי אסור לעובד הטרייד אין לקחת רכב מהמגרש לשימושו הפרטי [פרוטוקול, עמוד 13, שורה 10 עד עמוד 14, שורה 3]. 16. הוא סיפר כי יניב התעסק בכל נושא הטיפול ברכב לאחר התאונה, והוא זה שיודע את פרטי העניין, לרבות נושא פינוי הרכב ממקום התאונה, מכירת השרידים וכו' [פרוטוקול, עמוד 23 ואילך, עמודים40 ו-41 וכן עמוד 56, שורה 1 ואילך]. למרות זאת, יניב לא זומן לעדות, מסיבה שלא הובהרה. 17. גם אוחיון לא נתן, כאמור, תיאור של התאונה בתצהירו, ובבית המשפט, כאשר נתבקש לתאר את התאונה, השתנתה גרסתו ללא הרף: כאשר נשאל כיצד ארעה התאונה, השיב תחילה: "אני נכנסתי בו" [פרוטוקול, עמוד 83, שורות 15 עד 16]. בהמשך, כשנשאל שוב ושוב בחקירתו הנגדית ונדרש לפרט, מסר שלל תיאורים: "נסעתי, הוא היה מצד ימין. אני נכנסתי בו. פגעתי בו מאחורה" [פרוטוקול, עמוד 89, שורה 8]; "חציתי את הצומת, נסעתי. היה לחץ של מכוניות. נסעתי, לא שמתי לב, זה עניין של שניה, לא יודע אם הסתכלתי, לא הסתכלתי, ונתקעתי בו" [פרוטוקול עמוד 89, שורות 21 עד 23]; "אני לא ראיתי. היה הרבה מכוניות. אז אני סטיתי ימינה בשביל לברוח ונתקעתי בו" [פרוטוקול, עמוד 90, שורות 5 עד 6]; "נסעתי ככה, כבוד השופטת, נסעתי בנתיב. היה לחץ של מכוניות. אולי סטיתי מרכב כלשהו ונכנסתי בבן אדם. אני לא מבין. ש: מה זה אולי? סטית? ת: אני לא זוכר. מה אני? זה ארבע שנים. ש: אז אם אתה לא זוכר אז מאיפה בא פתאום הרעיון שאולי סטית? ת: שמה? אני בטוח סטיתי. מה זה אולי סטיתי. אני בטוח, בשביל לא להכנס ברכב בעניין של שניה ונכנסתי באוטו" [פרוטוקול, עמוד 90, שורה 18, עד עמוד 91, שורה 2]; "ש: עכשיו אתה אומר לנו עכשיו שאתה נסעת בנתיב השמאלי? ת: כן. ש: ונבהלת מרכבים שנסעו ועקפו אותך? איפה הם עקפו אותך? ת: אני לא זוכר בדיוק. אני אומר לך, אני סטיתי ימינה. הייתי בצד שמאל, סטיתי ימינה, ביקשתי לפנות ימינה ולא שמתי לב אליו שהוא היה ואני נכנסתי בו" [פרוטוקול, עמוד 93, שורות 6 עד 12]; "ש: נסעת בתנועה זורמת? היו מכוניות בצדדים? ת: לא היו הרבה. היה תנועה אבל לא, לא היו הרבה. ש: אמרת שברחת מתנועה בצד שמאל. ת: מצד שמאל אני ברחתי וסטיתי ימינה. ש: למה היית צריך לברוח? ת: כי היה לפני רכב. ש: איזה, שלו? של התובע? ת: אתה, אתה חושב שאני, אתה יודע מה הבעיה שלך? ש: נו? ת: אתה חושב שאני מש... אתה מנסה לטשטש אותי. אתה לא תוכל לטשטש אותי" [פרוטוקול, עמוד 99, שורה 15 עד עמוד 100, שורה 2]; "ש: נסעת. ברחת ממכוניות בצד שמאל, אבל היית בנתיב השמאלי. ת: נו? ש: ונתקעת באוטו בצד ימין. לא הבנתי איך קרתה התאונה בכלל. ת: אני סטיתי שמאלה ואחר כך אני ברחתי ימינה. אני לא מבין מה זה. ש: אז למה סטית שמאלה? ת: כי היה מכוניות, נסעתי במהירות. אני לא זוכר את המהירות. אתה אומר לי מהירות. אני בטוח לא אסע ב-20 אני אכנס והאוטו שלי טוטאל לוס. ש: אז באיזה מהירות נסעת בערך? ת: אני לא זוכר, אולי 80. ש: 80 בתוך העיר? ת: 80. אולי 80, משהו כזה, יכול להיות" [פרוטוקול, עמוד 100, שורה 20 עד עמוד 101, שורה 8]. בהודעתו לחוקר גונן מטעם המבטחת (ג/4) סיפר "הוא עקף אותי משמאל ואז נכנסתי בו" [ג/4, עמוד 3, שורה 6]. כאשר עומת בבית המשפט עם גרסה זו, השיב שאינו זוכר, אך הוא זוכר שהתנגש בתובע. לחוקר אמר כי אינו זוכר כמה אנשים היו במרצדס [ג/4, עמוד 4, שורות 19 עד 20]. 18. אוחיון לא ידע לתאר בדיוק כיצד פגע רכבו ברכב התובע, למרות שעל פי הטענה - הוא היה מאחור ואמור היה לראות זאת. הוא לא ידע האם הפגיעה היתה בצורה ישרה מאחורה, או באלכסון. הוא לא זכר בדיוק איזה חלק מרכבו פגע באיזה חלק ברכב התובע [פרוטוקול, עמוד 102, שורה 4 עד עמוד 103, שורה 13]. 19. בעדותו בבית המשפט אמר הנתבע כי הלך לבדו, לקנות מוצרים של קרמיקה באזור סגולה, בסופר קרמיק [פרוטוקול, עמוד 92 עד 93 וכן עמוד 97 עד 98], אך לחוקר גונן אמר כי עמד לפגוש אדם בשם ירון אלון [ג/4, עמוד 2, שורות 16 עד 24]. בבית המשפט אמר כי איננו יודע מי הוא אותו ירון ("מי זה ירון אלון"?) וכי לא הלך להפגש עימו [פרוטוקול, עמוד 98, שורות 16 עד 21]. פניה למשטרה: 20. לאחר התאונה ואף שהתובע לא התפנה לבית החולים, הוא לא הזמין משטרה למקום. טענתו היא שלא עשה זאת, משום שהיה מבולבל. בהמשך טען לרנר, שלא עשה זאת כי לא היה בכך צורך [פרוטוקול, עמוד 37]. הוא ניגש למשטרה, וזאת - כעבור שבוע, כך ציין בעדותו בבית המשפט [פרוטוקול, עמוד 35, שורה 13 עד עמוד 36, שורה 12, עמוד 48, שורה 8 עד עמוד 49, שורה 12], למרות שבתצהירו, בסעיף 6, נאמר כי יום למחרת התאונה הגיש תלונה במשטרה. את הסתירה הסביר בכך שעורך הדין הכין את התצהיר והוא לא שם לב לעניין [פרוטוקול, עמוד 47 עד עמוד 48]. 21. למרות שההודעה של לרנר למשטרה (ג/2) נמסרה שבוע לאחר התאונה הנטענת, כל מה שנכלל בה, מבחינת פרטי הנהג הפוגע, הוא מספר הרישוי של רכב הנתבע. הסבריו לענין זה בבית המשפט נשמעו מתפלמסים ומתחמקים, ומכל מקום - לא היתה בהם תשובה של ממש מדוע לא נמסרו למשטרה כל פרטי הפוגע [פרוטוקול, עמודים 52 עד 54]. בחקירתו החוזרת של התובע ניסה ב"כ התובע להציע הסבר לאי רישום הפרטים, לפיו השוטר לא שאל את התובע מה הפרטים, אך אינני סבורה כי ניתן מענה של ממש [פרוטוקול, עמודים 63 עד 64]. המצב הרפואי של הנהגים, לאחר התאונה: 22. הן לרנר והן אוחיון טענו כי עקב התאונה נפגעו פיזית וחשו ברע [לרנר: פרוטוקול, עמוד 17, שורות 5 עד 6 ושורה 11, וכן עמוד 33, שורות 13 עד 15; אוחיון: פרוטוקול, עמוד 104, שורות 12 עד 19]. למרות זאת, איש משניהם לא יכול להראות כי קיים תיעוד רפואי כלשהו על הנזקים שנגרמו להם, ואיש משניהם לא הגיש תביעת פיצוי בגין נזקי הגוף. התובע לא הזמין אמבולנס למקום, שכן, לטענתו, היה מטושטש ומבולבל [פרוטוקול, עמוד 35, שורה 13 ואילך]. הוא טען כי הלך לבית החולים לאחר התאונה, בחלוף חמש שעות מרגע התאונה, אך התיעוד הרפואי (ג/3) מלמד שהרופאים לא מצאו דבר, והוא קיבל 0 ימי מחלה [ג/3 וכן פרוטוקול, עמוד 17, שורה 2 ואילך, ועמוד 33, שורות 14 עד 18]. דבר זה תמוה למדי נוכח העובדה כי רכבו נחבט, לפי הטענה, מאחור, במכה חזקה ביותר, שהשביתה את רכבו וגרמה נזק רב גם להונדה. לרנר טען כי הסיבה לכך שלא לקח ימי מחלה אחרי הארוע והמשיך לעבוד כרגיל, הינה שהוא "alcoholic-work" (כך בלשונו, אך הכוונה כנראה ל-"workaholic") [פרוטוקול, עמוד 18, שורות 1 עד 3 ועמוד 29, שורות 4 עד 9]. קשה לקבל טענה זו שכן למרות שלרנר, כטענתו, "מכור לעבודה", התברר שכיום אינו עובד כלל, אלא רק לומד. הוא הסביר שה"התמכרות לעבודה" באה לידי ביטוי בכך שכעת, כשהוא לומד, הוא לומד כל היום [פרוטוקול, עמוד 28, שורות 17 עד 18]. עוד יצויין, כי אף שלתובע היה ביטוח חובה ולמרות הטענות על פגיעה בגוף, הוא לא הודיע למבטחת (שומרה) אודות התאונה [פרוטוקול, עמוד 18, שורה 17 עד עמוד 19, שורה 13]. בשלבים אחרים בעדותו בבית המשפט טען לרנר, כי לא היו לו נזקי גוף עקב התאונה, אך הוא חש לא טוב [פרוטוקול, עמוד 49, שורות 10 עד 12 ועמוד 50, שורה 19]. הגרסה בנוגע למצבו הגופני ידעה תפניות נוספות [פרוטוקול, עמוד 51, שורה 10 עד עמוד 52, שורה 17]. 23. אוחיון לא הלך לבית החולים כלל, למרות שלטענתו היה מטושטש וישב ברכב שעה וחצי לאחר התאונה, ולמרות שפקידת הביטוח, אליה התקשר מיידית מהמקום, אמרה לו כנראה ללכת לבית החולים [פרוטוקול, עמוד 104, שורה 12 עד עמוד 108, שורה 23]. פינוי ממקום התאונה: 24. הנתבע לא ידע לספר כיצד עזב את מקום התאונה. הוא ציין כי ישב שעה, שעה וחצי ברכבו ועישן סיגריה, ואף צלצל למבטחת. לא היה לו הסבר מה עשה במקום במשך שעה, שעה וחצי, ומדוע נשאר שם פרק זמן כה ארוך. הוא לא זכר לומר אם התובע נסע מהמקום ברכבו, או לא, אם התובע הזמין גרר או לא, ורק חזר בעדותו על כך שהיה מטושטש [פרוטוקול ,עמודים 104 עד 107]. בהמשך עדותו ציין הנתבע שאכן גרר לקח את רכבו מהמקום [פרוטוקול, עמוד 109]. 25. רכבו של התובע נגרר מהמקום, על פי הטענה, על ידי "גרר אלי", על ידי הגרריסט מועלם. מועלם זומן לעדות והגיש את הקבלה על הגרירה שסומנה ת/1. על פי הקבלה, שמספרה 1053, היא הוצאה ביום 27.1.05. כאשר נשאל הגרריסט מועלם מדוע הוצאה הקבלה רק חודש לאחר התאונה, השיב כי זה היה מועד התשלום [פרוטוקול, עמוד 66]. יצויין, כי על הקבלה ת/1 לא מצויין תאריך ביצוע הגרירה. התובע צירף, לאחר הדיון, לפי החלטה שלי, את הקבלות הממוספרות 1051 עד 1056. התאריכים שלהן הם בין 24.1.05 ועד 21.2.05. הכל, חודש לאחר התאונה. מועלם העיד כי גרר את הרכב ממקום התאונה בפתח תקוה, אך אינו זוכר מה היה אותו מקום ובאיזה אזור של פתח תקוה הוא נמצא. אמינות התובע - נסיבות נוספות: 26. לעניין אמינות התובע ואופן מסירת עדותו, כבר במהלך הדיון הערתי לו כי הוא מעיד בצורה שאינה מסייעת להתרשמות חיובית ממנו ולקבלת גרסתו [פרוטוקול, עמוד 31, שורות 1 עד 3, וכן עמוד 32, שורות 5 עד 16]. בא כוחו טען בסיכומיו (סעיף 3.1.13), כי "אמנם, בדבריו בבית משפט היו אי אלו אי דיוקים אל מול חקירתו אצל חוקר חברת הביטוח. אולם יש להביא בחשבון כי התובע הגיע באיחור לבית המשפט, ננזף קשות [ובצדק יש לומר] על ידי בית המשפט וכן נקנס בסכום של 2,000 ₪ בגין איחורו. לפיכך, אין הסתירות הקטנות באשר היו, לערער את גרסתו עד כדי דחייתה". הדברים אינם נאמרים בפירוש, אך אני מניחה שכוונת ב"כ התובע באמירה הנ"ל היא להסביר שהתובע היה נבוך, או "לחוץ", או נרגש, ולכן לא דייק בדבריו. אין ביכלתי לקבל טענה זו, וזאת משני טעמים: ראשית, אין מדובר ב"אי אלו דיוקים", כהגדרת ב"כ התובע, אלא בהבדלים של ממש בין גרסתו לחוקר לגרסתו בבית המשפט, בסתירות בין גרסת התובע לגרסת הנתבע (ככל שהיתה כזו) ובסתירות בין דברים שאמר התובע לאורך עדותו שלו, בבית המשפט. שנית, התובע דווקא עשה רושם במהלך עדותו לפני של מי שמרגיש נינוח למדי, הוא הרשה לעצמו "לעקוץ" את ב"כ הנתבעת 2, להעיר לו הערות, לספר על עצמו (גם דברים שאינם נדרשים לתביעה באופן ישיר), וזאת - לאורך כל עדותו. הנה מספר דוגמאות: פרוטוקול, עמוד 7, שורות 12 עד 14; פרוטוקול, עמוד 12, שורות 4 עד 10; פרוטוקול, עמוד 13, שורות 5 עד 8; פרוטוקול, עמוד 20, שורות 10 עד 13; פרוטוקול, עמוד 21, שורה 16, עד עמוד 22, שורה 6; פרוטוקול, עמוד 27, שורות 6 עד 16; פרוטוקול, עמוד 36, שורות 13 עד 14; פרוטוקול, עמוד 46, שורות 9 עד 17; פרוטוקול, עמוד 49, שורות 18 עד 23. כאמור, ניכר מכל הדוגמאות הללו, כי התובע חש בנוח למדי על דוכן העדים, השיב לעיתים בציניות ואף "תקף" את ב"כ הנתבעת 2 על חלק משאלותיו, התפלמס והתווכח עמו. 27. ענין נוסף שיש בו כדי להעיב על מהימנותו של לרנר הוא סיפור מעורבותו בתאונה אחרת, שאירעה שנה לפני האירוע דנן (17.12.03), כאשר נהג ברכב מסוג סאאב (להלן - התאונה האחרת). באותו מקרה, הגיע לרנר, לטענתו, לצומת. הוא פנה שמאלה בצומת ורכב הגיע מצד ימין ופגע בסאאב בדופן ימין. לרנר טען באזני החוקר גונן, כי לא הכיר כלל את הנהג שפגע ברכבו באותה תאונה אחרת. ואולם, לאחר חקירה שנערכה לגבי אותו מקרה (על ידי חברת הביטוח AIG שביטחה את הסאאב), בשל חשד שלרנר היה מעורב במרמה בקשר לתאונה האחרת, התברר כי הנהג ברכב האחר, שפגע (לטענת התובע) ברכבו, שמו מנשה בן אבנר אורן, והוא עובד באותו "טרייד אין" בו עבד לרנר. יצוין עוד, כי "אבנר אורן", הוא מעבידו של לרנר. לרנר לא טען בשום שלב, גם כאשר עומת עם הפרטים, כי מדובר ב"אבנר אורן" אחר. הוא רק טען כי כיום (קרי - במועד חקירתו על ידי גונן) הוא מכיר את הנהג האחר, אך במועד התאונה, לא הכירו. בחקירתו בבית המשפט טען לרנר חליפות, בפרק זמן קצר של דקות ספורות (ושני עמודי פרוטוקול בלבד), הן שהנהג ברכב האחר היה האח של המעסיק שלו [פרוטוקול, עמוד 8, שורות 4 עד 18 ועמוד 9, שורות 10 עד 21], והן שהנהג ברכב האחר לא היה האח של המעסיק שלו [פרוטוקול, עמוד 8, שורות 22 עד 23]. כשלעצמי, לא הצלחתי להבין אם הנהג שפגע בסאאב היה אחיו של מעסיקו של לרנר, או לא, אך ברורות שתי עובדות: אחת - לרנר שינה גרסתו בבית המשפט תכופות, ושניה - גרסתו לחוקר, כי כלל לא הכיר את הנהג שפגע בו, מוטלת בספק. עוד יצויין כי לרנר היה מעורב בתאונה נוספת (שלישית במספר, המוקדמת ביותר בזמן מבין השלוש הידועות כאן), 9 ימים בלבד לפני התאונה האחרת. באותה תאונה הוא נהג בכלי רכב השייך לאותו אבנר אורן, כעולה מפסק דינו של כבוד השופט שטרסמן בת"ק (פ"ת) 790/04 , מיום 6.5.04, המתייחס לתאונה השלישית. אם כן, אין ספק שכבר באותה תקופה, הכיר לרנר את אבנר אורן. יתכן אמנם שלרנר לא הכיר את מנשה אורן (הנהג האחר), אך לנוכח הקרבה בין מנשה אורן לאבנר אורן ובין לרנר לאבנר אורן, הייתי מצפה מאדם דובר אמת, המעיד על תאונה מקרית שארעה, שיספר - ולו כקוריוז - שהתברר בדיעבד שהנהג הפוגע הוא קרוב מדרגה ראשונה של אבנר אורן. לטעמי, עצם ההסתרה מטילה צל על אמינותו של לרנר. מעבר לספק שהתעורר לגבי ההיכרות עם הנהג האחר, עצם התרחשותה של תאונה בצומת כלשהו ("גת רימון", לפי גרסה אחת [ג/1, עמוד 2, שורה 4], או ב"כפר מעש" לפי גרסה שניה [פרוטוקול, עמוד 8, שורות 9 עד 10]), דווקא עם האח של מעסיקו - הוא דבר מתמיה, כשלעצמו. אמינות הנתבע 1 - נסיבות נוספות 28. גם לגבי אמינותו הכללית של הנתבע 1, אוחיון, התעוררו סימני שאלה, וזאת - בנוסף לפקפוק בדבר עצם מעורבותו במקרה הנטען, שמתעורר כתוצאה מחוסר התמצאותו במרבית הפרטים הרלוונטיים לתאונה. למשל, אוחיון לא ידע לספר פרטים בסיסיים על רכבו והסביר שהטעם לכך הוא שכל הנושא טופל על ידי בנה של אחותו, תמר, ששמו דודי בן עמי. ואולם, הוא לא ידע לומר לחוקר גונן היכן ניתן למצוא את בן אחותו ומה מספר הטלפון שלו [ג/4, עמוד 1, שורה 10 עד עמוד 2, שורה 3]. נקודות העומדות לזכות התובע או הנתבע, או נגד הסברה שמדובר במרמה: 29. גם התובע וגם הנתבע 1 טענו, וחזרו וטענו, כי לא היתה ביניהם היכרות קודם לתאונה, וגם אין ביניהם קשר מאז התאונה. טענה זו לא נסתרה. 30. אוחיון טען שרכבו היה רכב יקר (כ-90,000 ₪) ולכן למה לו לעשות תאונה מכוונת [פרוטוקול, עמוד 80 עד 81]? על כך לא מצאתי מענה. 31. מאחר שהמבטחת מקליטה את כל שיחותיה, היתה הקלטה של שיחת הטלפון בה התקשר אוחיון למוקד של המבטחת, להודיע על התאונה. החוקר גונן אף סיפר בחקירתו ששמע את ההקלטה. ב"כ המבטחת התחייב לנסות ולמצוא את ההקלטה, בה - טוען גונן - נשמע אוחיון כשהוא רגוע לחלוטין [פרוטוקול, עמודים 124 עד 127 והחלטתי בעמוד 160]. אם אכן בהקלטה נשמע אוחיון רגוע, עובדה זו סותרת את גרסת אוחיון כי היה נסער ומבולבל, שעה שדיבר עם פקידת הביטוח. אין ספק, ששמיעת ההקלטה היתה יכולה לשמש כאלף עדים לחיזוק גרסה זו או הגרסה האחרת. מאחר שההקלטה היתה ברשות המבטחת, הרי שהמצאתה היתה מוטלת עליה. ב"כ הנתבעת הודיע, בסיכומיו, כי ההקלטה לא נמצאה. ההנחה היא, שכאשר קיימת ראיה רלבנטית וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד [ראה: ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (ניתן ביום 27.7.08) בפסקאות 25-27 לפסק הדין; ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06), בפסקה 7; ע"א 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון (ניתן ביום 26.1.05), וכן ראה: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605]. לפיכך, אי הבאת ההקלטה פועלת לחובת המבטחת. 32. נטען כי הרכב של אוחיון נגרר ממקום התאונה על ידי גרר ששלחה לו המבטחת. דוח הגרירה או מסמך אחר הקשור בה - לא הובא. מסמך כזה צריך היה להמצא הן בידיו של אוחיון והן בידי המבטחת. כל אחד מהם צריך היה להיות בעל ענין להביא את המסמך, על מנת שיחזק את טענותיו - זה, כי היתה תאונה באותו יום, באותו מקום, וזו, כי לא היתה. אמנם, מדובר בשני נתבעים, אך מאחר שטענותיהם הפוכות, העדר המסמך לא מחזק אף אחת מהגרסאות. סיכום ביניים 33. כבר בשלב זה, לאור מכלול כל שנאמר עד כה, וגם לאחר שהתחשבתי בשיקולים דלעיל, המשמשים לזכות התובע וגרסתו, אני מגיעה למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את קרות מקרה הביטוח. 34. למעלה מהצורך, אתייחס למספר דברים נוספים, המוסיפים להתרשמותי והמחזקים את מסקנתי הנ"ל: א. הדוח של המומחה גל (ג/5), לפיו "נזקי שני כלי הרכב ארעו שלא כנטען על ידי הנהגים ולא היה מגע בין כלי הרכב" מחזק את מסקנתי, אם כי דוח, המתבסס על צילומים בלבד, משקלו פחוּת בעיני מדוח הנערך בעקבות בדיקה פיזית של כלי הרכב. ברור לי כי לא ניתן היה לערוך בדיקה פיזית של כלי הרכב, שכן במועד בו הוזמנה הבדיקה, הם כבר מזמן לא היו בנמצא, אך הדבר משפיע על המשקל שאני נותנת לממצאים. ב. שני הנהגים, באופן מתמיה, טענו בשלב כלשהו של עדותם בבית המשפט, שהתאונה ארעה ברחוב גיסין בפתח תקוה, ורק אחר כך תיקנו עצמם וגרסו שהתאונה ארעה ברחוב גליס [התובע: פרוטוקול, עמוד 9, שורה 22, עד עמוד 10, שורה 6; הנתבע 1: פרוטוקול, עמוד 92, שורות 8 עד 17]. העובדה ששניהם התבלבלו, ובפרט העובדה שהטעות של שניהם היתה זהה - מעוררת סימן שאלה ומחשבה כי יתכן שהשניים תיאמו סיפור על מקרה שלא אירע. ג. כאשר עומת התובע עם העובדה שרכש כלי רכב שעלה הרבה יותר מכפי יכלתו הכספית, השיב כי עשה זאת בעזרת "בן דוד מולטי מליונר", שמעולם לא הוזכר לפני כן, גם לא באזני החוקר גונן [פרוטוקול, עמוד 27, שורה 6, עד עמוד 28, שורה 22]. ד. לרנר טען כי לארוע לא היו שום עדים [פרוטוקול, עמוד 44, שורה 17 ואילך]. זאת, למרות שאוחיון העיד הן שהיו הרבה כלי רכב נוספים בכביש, והתאונה היתה בעוצמה חזקה (היינו - יש להניח שמשכה תשומת לב), והן שעברו במקום אנשים, שעצרו והציעו עזרה [פרוטוקול, עמוד 110, שורה 12 עד עמוד 111, שורה 5]. ה. שני כלי הרכב, הן של התובע והן של הנתבע 1, נבדקו אחרי הארוע על ידי אותו שמאי - מר עזרא גינדי. ו. הן התובע והן הנתבע התקשו בתאור הליכי רכישת רכבם, בדיקות שנעשו עובר לקניה, הטיפולים שנעשו בו לפני התאונה ועוד [התובע: פרוטוקול, עמודים 14 עד 15; הנתבע 1: פרוטוקול, עמוד 84 ואיך]. כאמור - הערות אחרונות אלה משקלן מועט, אך הן מצטרפות ומחזקות את המסקנה אליה הגעתי, כמפורט לעיל. התייחסות לכך שהמבטחת שילמה למבוטחהּ, אוחיון, את תגמולי הביטוח בגין הנזק לרכבו, עקב תאונה זו: 35. הן התובע והן אוחיון טענו כי העובדה שהמבטחת שילמה למבוטחהּ את תגמולי הביטוח שדרש בגין הנזק שנגרם לרכבו בתאונה זו, ולא הגישה נגדו תלונה למשטרה בשל מרמה, צריכה להביא, מניה וביה, לקבלת תביעתו של לרנר. אינני מקבלת טענה זו. ברגיל, בהעדר טעמים מיוחדים ויוצאי דופן, על מבטחת לתת אמון במבוטחיה ובתביעותיהם, והחריג, שיבוא לידי ביטוי רק כאשר יש לכך סיבה ממשית, יהיה חוסר האמון והטלת ספק. בודאי כך הדבר, בכל הקשור לעצם קרות מקרה הביטוח (ברי, כי את תוכן התביעה ושיעור הדרישה בודקת המבטחת, כדבר שבשגרה). המבטחת כאן פעלה על פי דרך המלך, ורק בהמשך, כאשר נודעו לה פרטים נוספים שהתבררו כנראה עקב הגשת התביעה של לרנר, התעורר חשדהּ במבוטח שלה, אוחיון (כתב ההגנה של הנתבעת 2, דוח החקירה ג/6, סיכומיה המבטחת - סעיף 6). אם בתי משפט יקבעו שההתנהגות הראשונית של מבטחת (קרי: העובדה ששילמה למבוטחהּ את נזקיו, על פי דרישתו) משתיקה אותה מלשנות עמדתה, ההתנהלות של חברות הביטוח עשויה להתחיל להשתנות, באופן שדרך המלך תהיה נקיטת חשדנות וזהירות יתר, מלכתחילה, כדי למנוע מצב של טעויות. הנפגעים הראשונים מכך יהיו המבוטחים, שלא יקבלו תגמולי ביטוח עד שהמבטחת תהיה בטוחה לחלוטין שאין כל מקום לחשד, ויש להניח, שגם פרמיות הביטוח שידרש מבוטח לשלם - תעלנה, כדי לשקף את עלויות הבדיקות הנוספת שתצטרך מבטחת לערוך, בטרם תשלום. לכך ודאי אין הצדקה. אין ספק כי התשלום למבוטח מקשה על המבטחת לטעון כי מדובר במרמה (וכך ציינתי גם בהחלטתי מיום 22.4.07), אך כאשר בידי המבטחת ראיות התומכות בטענת המרמה, אף אם זו נעורה באיחור, כפי שקרה כאן - אין בתשלום הראשוני כדי להשתיקה או כדי לעמוד לה לרועץ. הכרעה 36. כפי שפירטתי לעיל, הן התובע והן הנתבע 1 לא עוררו בי אמון. איני יכולה לבסס מסקנה על עדויותיהם, לפיה התרחש ארוע הביטוח. עדויותיהם לגבי התאונה הביאוני למסקנה, כי תאונה כפי שהם טענו לה - לא ארעה, וספק אם שניהם היו שותפים לתאונה אחת, ביחד. לאור מסקנה זו, דין התביעה להדחות, וכך אני מחליטה. כפי שכתבתי בפתח פסק הדין, אף שהנתבע 1 לא טרח להגיש סיכומים, הרי שהוא "נהנה" מקביעתי שהתובע לא הוכיח את תביעתו, ולכן גם כלפיו תדחה התביעה. סיכום 37. התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט, הכוללות החזר שכר הבטלה או שכר הטרחה של עדי הנתבעת 2, כפי שפסקתי בפרוטוקול ובהתאם לקבלות שיוצגו, הוצאות תימלול הפרוטוקול (בהתאם לקבלה שתוצג) וכן שכר טרחת עו"ד בסך 11,600 ₪ בתוספת מע"מ, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 38. הנתבע 1, חרף העובדה שהתביעה נגדו נדחתה, ודאי אינו זכאי להוצאות משפט, וזאת הן לנוכח מסקנתי לגופה והן מאחר שלא הגיש סיכומים. אני מוצאת מקום לחייבו בהוצאות לטובת הנתבעת 2, אשר בזכות מאמציה (ולמרות מאמציו ההפוכים של אוחיון), התביעה נגדו נדחתה (לענין חיוב בעל דין שזכה בתביעתו בהוצאות ר' ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433, 436 וכן ת"א (מחוזי י-ם) 8215/06 גולובנציץ נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 14.5.09 על ידי כבוד השופטת כנפי-שטייניץ)). לכן, הנתבע 1 ישלם לנתבעת 2 שכר טרחת עו"ד בסך בסך 5,500 ₪ בתוספת מע"מ, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פוליסהשאלות משפטיותחברת ביטוחהשתק / דיני מניעות