קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הבטחת תשלום מזונות בבית הדין השרעי: השופטת נילי ארד פתח דבר 1. המשיבה ילידת 30.6.77 אזרחית ישראל ובעלת תעודת זהות ישראלית. אביה מתגורר בירושלים, תושב ואזרח ישראל ובעל תעודת זהות ישראלית (להלן גם: האב). המשיבה, שהייתה קטינה במועדים הרלבנטיים לתובענה, התגוררה בבית סבתה בנצרת ביחד עם האֵם, שאינה תושבת ישראל ואינה מחזיקה בתעודת זהות ישראלית (להלן גם: האֵם). הוריה של המשיבה מתגוררים בנפרד ונמצאים בהליכים משפטיים בבית הדין השרעי. בהחלטת בית הדין השרעי מיום 7.12.99 חויב האב בתשלום מזונות בתו בסך 700 ש"ח לחודש ובהיותה קטינה באותו מועד נקבע כי תשלום המזונות ייעשה באמצעות האֵם. האב לא ביצע את תשלום דמי המזונות למשיבה, אף לא הועילו הליכי הוצאה לפועל שנקטה נגדו האֵם. תביעה שהגישה האֵם ביום 20.2.06 למערער (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) לתשלום גמלה לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב - 1972 נדחתה מן הטעם שאינה תושבת ישראל. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור מר איציק רז ומר דני מיבר; בל 2020/06) , קיבל את תביעתה של המשיבה וקבע כי היא זו הזכאית לתשלום מן המוסד לביטוח לאומי מכוח חוק המזונות ותקנותיו. נגד פסיקתו זו מכוון ערעורו של המוסד לביטוח לאומי. 2. המקרה מושא דיוננו בא בגדר הוראותיו של חוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב - 1972 (להלן: חוק המזונות או החוק) לפיו הזכות לתשלום גמלה מחליפת מזונות תהא ל"זוכה שהוא תושב ישראל" (סעיף 2 לחוק). "זוכה" על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הוא "מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו מתגורר עם החייב, לרבות הורה שאינו מתגורר עם החייב שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו אף אם אינו עמו." המחלוקת מושא ערעור זה בשאלה מי מבין השתיים "זכאית" למזונות במסגרת החוק המקנה זכאות לגמלה מחליפת מזונות. אם יימצא כי האֵם, שאינה תושבת ישראל, היא ה"זכאית" - דין ערעורו של המוסד להתקבל. מנגד - ככל שהקטינה היא ה"זכאית" ובהתקיים תנאי התושבות לגביה - דין ערעורו של המוסד להידחות. סדר הילוכו של דיוננו יהיה כלהלן: נפתח בפסיקתו של בית הדין האזורי ובטיעוני הצדדים בערעור; נפנה לבחינת המסכת הנורמטיבית ונסיים ביישום הדין על נסיבות המקרה הנדון. פסק דינו של בית הדין האזורי עיקר פסיקתו של בית הדין האזורי היה באלה: לפי העובדות המוסכמות - החלטתו של בית הדין השרעי חייבה את האב לשלם מזונותיה של בתו התובעת בלבד. פסק דין שניתן על ידי ערכאה מוסמכת והמחייב הורה בתשלום מזונות ילדו הקטין, הוא לזכות הקטין "אף אם מקבל התשלום הוא הורהו השני של הקטין"; בכך בלבד שתשלום מזונותיה של התובעת נעשו באמצעות האֵם, אין כדי להפוך את האֵם לבעלת הזכות למזונות; משהתובעת היא בלבד הזכאית למזונות, יש לראות בה "כמי שפסק הדין למזונות ניתן לזכותה" ובכך היא עונה על הגדרת "זוכה" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק המזונות; לפי הוראת סעיף 2 לחוק, בהיותה תושבת ישראל, זכאית התובעת לגמלת הבטחת מזונות, האמורה להשתלם לה באמצעות אמה. אי לכך, ועל סמך תקנה 3(1) לתקנות המזונות, זכאית האֵם לפנות למוסד ולקבל ממנו את תשלום הגמלה בעבור בתה. הערעור טיעוני הצדדים ערעורו של המוסד לביטוח לאומי סב על הטענה לפיה אין להכיר במשיבה כ"זוכה" הזכאית לגמלה מחליפת מזונות, בהיותה מצויה בהחזקת האֵם ומתגוררת עימה. לביסוס עמדתו זו, טען המוסד כי חוק המזונות מגדיר "את האֵם כזוכה ולא את הילדה עצמה, הגם שפסק הדין הוא לזכותה". משהתושבות היא תנאי לזכאות לתשלום מזונות ובאין חולק שהאֵם אינה תושבת ואינה עונה על תנאי החוק והתקנות, אין היא יכולה להיחשב כ"זוכה" לצורך החוק. וכי פסיקתו של בית הדין האזורי עלולה לגרום לכך שתשלום גמלאות "ייעשה לידי מי שאינו תושב תוך הנצחת ישיבתו בארץ". הוסיף המוסד והטעים, כי הוא "מודע לקושי המתעורר בסיטואציות מסוג זה, והוא אף בוחן אפשרות לתיקון חוק המזונות בשיתוף עם משרד המשפטים, ואולם, אין בכך כדי לשנות מתוצאות הליך זה בו על פי תקנות המזונות, המשיבה ואמה אינן זכאיות". 5. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, תוך שטענה כי סכום המזונות כפי שניתן לזכותה, הוערך לכיסוי צרכי מחייתה; כי פגיעה בזכותה למזונות שנפסקו לזכותה מהווה "פגיעה בכבודה ובקניינה" המנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן אפליה וחוסר שוויון. זאת, מש"המדובר בקטינה, עם אזרחות ישראלית ותעודת זהות ישראלית, כמוה כמו שאר הקטינים שמגישים תביעות אלה בפני המל"ל, והעובדה שאמה אינה מחזיקה בתעודת זהות ישראלית אין בה כדי לפגוע בזכותה ובמעמדה לקבל את דמי המזונות, כדי להמשיך ללמוד, ולחיות בכבוד"; לבסוף נטען כי "העובדה שהתביעה ו/או ההליכים המשפטיים מתקיימים באמצעות אמה, לא הופכים את האֵם לזוכה, הזוכה היא הבת" בלבד. המסגרת הנורמטיבית דיני המזונות הכלליים- זכותו הגרעינית של הקטין למזונותיו 6. חובתם הטבעית הראשונית של ההורים כאפוטרופוסים הטבעיים לזון את ילדם חקוקה בספר דברי הימים של היות האדם, בדין האישי ובדין הכללי. תכליתם של דיני המזונות, לאפשר מחייתם השוטפת של הילדים וחובת הוריהם לדאוג לרווחתם ולכלכלתם. זכותו של הקטין למזונותיו, מכוח הדין אישי או מכוח חוק המזונות, הינה זכות מהותית ומשנפסקו לזכותו, מהווה אי תשלומם לקטין או עבורו, פגיעה בזכותו החוקתית של הקטין לכבוד ובזכותו לקניין. לפי שמוֹרים המחוקק, ההלכה הפסוקה וכעולה מכתבי מלומדים, משנפסקו דמי מזונות לטובת הקטין, הוא בלבד הזכאי להם, לו בלבד זכות ה"בעלות" על דמי מזונות, מבלי שתהא כרוכה במזונות מי מהוריו, או בהסכמים שעשו ביניהם, גם אם ייצגו אותו או התיימרו לייצגו . על כך שזכות הקטין למזונותיו "הולכת" עמו למקום מושבו למדים אנו אף מהוראת סעיף 17 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 המבחינה בין חובת מזונות בין בני זוג, עליהם יחול דין מקום מושבם, לבין "חובת מזונות של אדם לילד קטין" עליו "יחול דין מקום מושבו של הילד". לאור מהותן וכובד משקלן של זכויות הקטין ובהן זכותו המהותית למזונות, הרחיבו מגמות חדשות בפסיקה ובחקיקה את זכותו הדיונית העצמאית של הקטין לגישה הישירה לבית המשפט לשם מימוש זכויותיו הוא, תוך השוואת מעמדו לזה של בעל דין באשר הוא. אף בכך באה לידי ביטוי התפיסה לפיה הזכויות המהותיות הנוגעות לקטין שלו הן ונתונות לו בלבד . נמצא איפוא, כי לפי דיני המזונות הכלליים, הקטין הוא בעל הזכות לדמי המזונות שנפסקו לו כדין. ההורה - האפוטרופוס הוא בבחינת "כלי עזר" בלבד למימוש זכויותיו של ילדו, ועליו להעמיד את דמי המזונות לרשות הקטין. בהתאם, אין ההורה במעמד "נושה" בכל הנוגע לגביית מזונות הקטין ופעולתו בדרך זו הינה בשמו של הקטין ועבורו, בתוקף חובותיו כאפוטרופוס של ילדו ומכוח זכות ייצוג המוקנית לו בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962. פרק שני: חוק המזונות (הבטחת תשלום) - גמלה מחליפת מזונות 7. כאמור, מתוקף הדין האישי ומכוח הדין הכללי של חוק המזונות, חלה על הורי הקטין החובה הגרעינית הראשונית לסיפוק מזונותיו. כאשר "החייב במזונות נמצא בכלא, ברח מהארץ או נמנע מלשלם" או בהעדר תמיכה כלכלית של החייב בזוכה, ייעשה תשלום דמי המזונות לזכאים על ידי המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי בתשלום "גמלת קיום מחליפת החיוב על פי פסק הדין למזונות". בדרך זו ובמסגרת הוראותיו של חוק המזונות (הבטחת תשלום) ותקנותיו, באה לידי ביטוי מחויבותה השניונית של המדינה "להבטיח אמצעי מחיה לאשה ולילדים שזכו בפסק-דין למזונות" כאשר ההורה שבחזקתו נמצא הקטין, אינו יכול לכלכל את הקטין באופן המבטיח לו קיום שוטף וההורה האחר - החייב אינו משלם לקטין מזונותיו. על תכליתו של חוק המזונות עמד בית דין זה בעניין פולנדי תוך שהטעים כי חוק זה "הוא מאותם החוקים המעמידים את המוסד במישור של 'סוכן לתשלומים', עת בחשבון סופי כל הפסד הוא על חשבון אוצר המדינה - משלם המסים ולא על חשבונו הוא (סעיף 16 לחוק המזונות). עובדה זאת נותנת משמעות מיוחדת המחייבת, ומודגש - המחייבת, את המוסד לגבות ('יגבה') מן החייב כל סכום המגיע מהחייב במזונות לזכאי למזונות. החוק בא לשחרר את הזכאים למזונות מדרך היסורים הקשורה לעתים במימוש זכויות מפסק-דין למזונות, ומה שחשוב יותר - להבטיח מקור ביניים לתשלום, כך שאף אם החייב לא ישלם במועד או שלא ישלם כלל - המינימום יבוא באמצעות המוסד לביטוח לאומי; באמצעותו ולא על חשבונו". חוק המזונות אינו מחייב "התאמה מלאה בין ההתחייבות בהסכם לתשלום המזונות, או בפסק הדין לתשלום המזונות, לבין התשלום מקופת המדינה" . אי התאמה מעין זו, מוצאת ביטויה בהגבלת הזכאים לגמלה מחליפת מזונות, לעומת הזכאים למזונות על פי הדין האישי והאזרחי, ובהגבלת גובה הגמלה מחליפת המזונות, שהיא הסכום הנמוך מבין שניים אלה: השיעור הפסוק למזונות וגובה התשלום שנקבע בחוק ובתקנות. כאשר "נקודת המוצא לתשלום המזונות הוא סכום המזונות כפי שנפסק בפסק המזונות, בכפוף לתקרה הקבועה בתקנות." עם זאת, ההורה החב בתשלום המזונות אינו רשאי להתנער מחובותיו האישיות כלפי ילדיו ולשים מבטחו במדינה שתדאג להם. "נהפוך הוא: דאגתו וטיפולו של הזולת - לרבות רשויות המדינה - מטילים עליו חובת השיפוי" כלפי המדינה . פרשנות המונח "זוכה" ההכרה בזכאות הקטין למזונותיו על פי חוק המזונות לצורך קבלת גמלה מחליפת מזונות, מוגדר המונח "זוכה" בחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב - 1972 בזו הלשון: "זוכה" - מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו מתגורר עם החייב, לרבות הורה שאינו מתגורר עם החייב שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו אף אם אינו עמו". ודוק. זכאות לבקשת תשלום חודשי מן המוסד מותנית בכך ש"הזוכה" - יהא זה הקטין, יהא זה ההורה בחזקתו נמצא הקטין - הינו "תושב ישראל". בה במידה, אף החייב במזונות על פי פסק הדין כלפי "הזוכה" נדרש להיות "תושב ישראל". על כך מורה הוראתו של סעיף 2(א) רישא לחוק שכותרתו "הזכות לתשלום לפי חוק זה": "זוכה שהוא תושב ישראל זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חודשי לפי הוראות חוק זה ובלבד שהחייב הוא תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות...." פרשנות מילולית של הגדרת "זוכה", ככל שעניינה בקטין תושב ישראל שלזכותו ניתן פסק מזונות, המתגורר עם הורה שאינו החייב - הינה אל נכון, כי הקטין הוא ה"זוכה". התיבה "לרבות הורה" אינה באה לגרוע מזכאותו העצמאית של הקטין. מונח זה יפורש על פי תכליתו והיא להוסיף על זכאות הקטין לתשלום לאמור: וכן גם ההורה שבחזקתו נמצא הקטין . פרשנות זו נשמעת אף מדברי ההסבר בהצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"א - 1971 (להלן: הצעת החוק) במסגרתה נאמר כך: "הגדרת המונח "זוכה" באה לרבות הורה שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין. הרבותא היא בכך, שלפני המוסד לביטוח לאומי מופיעים האֵם והילדים כחטיבה אחת הזכאית לתשלומים בהתחשב בגודל המשפחה. עם זאת, אין בהגדרה זו כדי לשלול את זכות הקטין למזונותיו". הנה כי כן, פרשנות נכונה של המונח "זוכה", על פי לשונה ועל פי תכליתה, מלמדת על כוונת המחוקק להבטיח, ראשית לכל, זכותו של הקטין למזונותיו מכוח פסק דין. בנוסף על כך, באמצעות המונח "לרבות" הורחבה יריעת ה"זכאים" גם על אמו של הקטין, תושבת ישראל, בחזקתה נמצא הקטין, מתוקף זכותה העצמאית למזונותיה, כבת זוגו של החייב. 9. על ההכרה בכך שהקטין הוא ה"זוכה" בתשלום מזונותיו, במסגרת הוראותיו של חוק המזונות ולפיו, למדים אנו אף מהוראותיה של תקנה 3(1) לתקנות המזונות (הבטחת תשלום) תשל"ג-1972 (להלן: תקנות המזונות) המונה בין "הזכאים לבקש תשלום מאת המוסד" "ילד" ואמו בחזקתה הוא נמצא, ובלשון הכתוב: "...אשה שבהחזקתה לפחות ילד אחד, בין אם פסק הדין למזונות ניתן לזכותה, בין אם ניתן לזכות הילד בלבד ובין אם ניתן לזכות שניהם". בהוראה זו, על פי פרשנותה קיימת הבחנה בין זכאותה העצמאית למזונות של "האשה" לבין זכאותו העצמאית של "הילד" הנמצא ב"החזקתה", מבלי שזכותו של האחד תבוא בהכרח על חשבון זכותו של האחר. ונבאר: כאשר פסק הדין למזונות ניתן "לזכותה" של "האשה" בלבד - פשיטא שהיא זו הזכאית להגיש בקשה לתשלום הגמלה, ככל שהיא עונה על כלל תנאי הזכאות שבחוק ובתקנות. מנגד, כאשר פסק דין למזונות ניתן "לזכות הילד בלבד" - והאם מקבלת לידיה מזונות הקטין בעבורו כאפוטרופא טבעית, קמה זכאותו העצמאית להגיש את הבקשה לתשלום מתוקף היותו "הזוכה" על פי דין; כאשר פסק הדין "ניתן לזכות שניהם" "הילד" ו"האשה" - עומדת לכל אחד מהם בנפרד הזכות לתשלום המזונות. בשני המצבים האחרונים בהם פסק הדין למזונות הוא לזכות הילד והוא בעליה של הזכות, אין זכאותו של הילד נגרעת בשל כך בלבד שהבקשה לתשלום הוגשה על ידי "האשה" במעמדה כַּאֵם האפוטרופא הטבעית והחוקית שלו, כל עוד הוגשה הבקשה בשם "הילד" ועבורו מכוח זכאותו הוא לדמי המזונות. ברוח זו אף מוסיף מחוקק המשנה ובתקנה 3(3) לתקנות המזונות מקנה זכות עצמאית לבקשת תשלום גמלה מחליפת מזונות ל"ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו בהחזקתה של אמו ואף אינו עמה". לאמור - ילד שאינו נתון במשמורת האֵם ואינו מתגורר עמה. במקרה כזה, מכירות התקנות בזכותו העצמאית של הילד לבקש תשלום הגמלה עבור מזונות שנפסקו לו, למרות היותו קטין. 10. במסגרת הפרשנות התכליתית היונקת מקורותיה מן ההרמוניה הנורמטיבית בדין הכללי, ובהתאם לעקרון המנחה לפיו "עלינו לשאוף להסדר, שבו סוגיות דומות מקבלות פתרון דומה" , קמה ועומדת הזיקה הישירה שבין חוק המזונות (הבטחת תשלום) לבין הזכאות לדמי מזונות בדין הכללי ובדין האישי. זיקה זו מוצאת ביטוייה המובהק בהכרת הדין בזכותו העצמאית של הקטין למזונותיו, ובכך שהחיוב למזונות הוא עבור הקטין ולמענו, מתוקף פסק דין של בית משפט מוסמך הקובע מפורשות זכאות הקטין למזונותיו. 11. כללם של דברים - פרשנות מילולית ותכליתית כאחד של חוק המזונות (הבטחת תשלום) ותקנותיו מעלה, כי משנפסקו מזונות כדין לזכות הקטין, אין מניעה לכך כי בנסיבות המצדיקות זאת, ייחשב הקטין בלבד כ"זוכה" לפי חוק המזונות ובמסגרתו. מן הכלל אל הפרט 12. לאור המסכת הנורמטיבית והפרשנות לתחולת חוק המזונות ותקנותיו, ובנסיבות המקרה כפי שהובררו, הגענו לכלל מסקנה לפיה המשיבה - הקטינה היא ה"זוכה" על פי חוק המזונות (הבטחת תשלום) ומשכך הוא דין ערעורו של המוסד להידחות. טעמינו לכך נבאר להלן. 13. הדין האישי החל על המשיבה והוריה הוא הדין השרעי, ולפיו חייב האב לזון את בתו הקטינה. לפי העולה מעובדות פסק הדין האזורי, קבע בית הדין השרעי בהחלטתו, כי לפי הדין האישי החל על המשיבה ואביה, חייב האב במזונות בתו הקטינה. בתוך כך נקבע שיעור המזונות לפי מצבם הכלכלי של ההורים וכלל נסיבות המקרה. משקמה זכאותה של המשיבה למזונותיה מכוח החלטתו של בית הדין השרעי, לה בלבד ה"בעלות" על דמי המזונות. המשיבה אף עונה על דרישות חוק המזונות כזכאית לתשלום הגמלה, בהיותה "תושבת ישראל" לפי סעיף 2(א) לחוק המזונות, על כך אין חולק. אף אין חולק כי אביה - החייב הוא תושב ישראל. בנסיבות אלה, כאשר לא צלחה גביית דמי המזונות מן האב, קמה זכותה העצמאית של המשיבה לתבוע תשלום גמלה מחליפת מזונות לפי חוק המזונות ובמסגרתו. שכן, פנייתה של האֵם למוסד לביטוח לאומי לקבלת התשלום אינה נעשית עבור עצמה, אלא כאפוטרופא בלבד של בתה הקטינה "הזוכה" על פי החלטה הקובעת את זכותה למזונות, בשמה ועבורה בלבד. וזאת, מבלי שנקשור זכותה של הקטינה במעמדה של האֵם, שאינה תושבת ישראל, וממילא אינה בגדר "זוכה" על פי החוק. פגיעה בזכותה של המשיבה למזונות, בנסיבות המקרה הנדון, ומטעמים של העדר מבחן הכנסות האם, היא בלתי מידתית ואינה עונה על מבחני פסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סוף דבר - מסקנת הדברים ותוצאתם היא, כי המשיבה זכאית לקבל מן המוסד לביטוח לאומי תשלום גמלה להבטחת מזונותיה מתוקף החלטת בית הדין השרעי ולפי הוראותיה של תקנה 3(1) לתקנות המזונות. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי ולחייב את המוסד בתשלום שכר טרחת עורך דין המשיבה בערעור בסך 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ. השופט יגאל פליטמן קראתי חוות דעתה המקיפה של חברתי השופטת ארד והחלטתי לצרף דעתי למסקנתה מטעמי שלי. 1. עפ"י הגדרת פסק דין למזונות, [(בחוק המזונות הבטחת תשלום) התשל"ב-1972 (להלן - החוק)], פסק דין למזונות מוגדר כפסק דין שניתן על ידי בית דין מוסמך בישראל, שלפיו חייב אדם לשלם מזונות לילדו הקטין או להורהו. לאור החיוב האמור על פי פסק הדין למזונות הוגדרו "הזוכה" ו"החייב". "החייב" הינו - מי שפסק דין למזונות ניתן לחובתו. "הזוכה" הינו - מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו. משאלה הן הגדרות החוק לפסק דין למזונות ול"זוכה", פשיטא, שילדו של "החייב", החייב במזונותיו על פי פסק דין למזונות, צריך להיחשב "לזוכה". אלא, שבמקרה שכזה, ככל שמדובר בקטין הנמצא בהחזקת הורהו, הרחיב החוק את מעגל הזוכים וכלל בו אף את אותו הורה, גם אם הוא כשלעצמו אינו בגדר מי שפסק הדין למזונות ניתן לטובתו. תכלית אותה הוראה ברורה, לאפשר להורה לקבל כזוכה את התשלום המבטיח מחייתו של ילדו, על מנת שיכלכלו וידאג לצרכיו על פי חובתו כהורה. 2. חוק המזונות הבטחת תשלום כמו חוק הביטוח הלאומי - הינו חוק טריטוראלי שנועד לדאוג לרווחת תושבי המדינה. משום כך בחוק המזונות, "פסק דין למזונות" הינו, בעיקרו של דבר, "פסק דין של בית משפט או בית דין שנתנו בישראל" (סעיף 1 לחוק) ו"הזוכה" הזכאי לתשלום על פי החוק מאת המוסד חייב להיות ככלל תושב ישראל (סעיף 2(א) לחוק). מכאן שהורה, שפסק דין למזונות ניתן לזכותו או לזכות ילדיו והוא איננו תושב הארץ - אין הוא זכאי לתשלום על פי החוק. הבעיה במקרה שלפנינו הינה, שאומנם פסק הדין למזונות לזכות הקטינה ניתן על ידי בית דין בישראל המוסמך לתתו; ואומנם הקטינה הזוכה, בת לאב החייב תושב ישראל, הינה תושבת ישראל ומתגוררת אצל סבתה בנצרת; אלא שאמה איננה תושבת ישראל. אילו האם הייתה תושבת ישראל לא היתה כל מניעה שתקבל "כהורה זוכה", את התשלום על פי חוק המזונות עבור בתה הנמצאת בהחזקתה. משהאמא אינה זכאית לתשלום על פי החוק "כהורה זוכה הזכאי לתשלום", לא נותר אלא לבחון האם בתה הקטינה הינה בגדר "זוכה" הזכאית לתשלום על פי החוק. לגבי הבת, טיעון המוסד נסמך על שני אדנים: ראשית - על תקנה 2 לתקנות המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ג-1973, (להלן - התקנות) לפיה - "החוק יחול על סוגי הזכאים לפי התקנות"; ושנית - על תקנה 3(3) לתקנות, לפיה - רק "ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו בהחזקתה של אמו ואף אינו עימה"; זכאי לבקש תשלום מאת המוסד, על פי החוק. לאור האמור בתקנות, טענת המוסד הינה, כי משהזוכה הקטינה במקרה שלפנינו הינה בחזקת אמה ונמצאת עימה, אזי גם היא אינה זכאית במקרה שלפנינו לתשלום על פי החוק. לסיכום, לטענת המוסד אין עליו לשלם על פי החוק לא לאם כהורה וגם לא לבתה הקטינה. 3. טענת המוסד, כפי שיוסבר להלן, ראויה להידחות, מתוך שהיא מוציאה הדברים מהקשרם. כדי לעמוד על הקשר הדברים הנכון, יש לאבחן בין שלושת מונחי הדין: "זוכה", "זוכה הזכאי לתשלום" ו"זוכה הזכאי לבקש תשלום". שכן, לא כל זוכה זכאי לתשלום, ולא כל זוכה הזכאי לתשלום זכאי לבקש תשלום. מתוך עמידה על האבחנות בין שלושת מונחי הדין הללו תפורש תקנה 3(3) לגבי "ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו והוא בחזקתה של אמו," ועל פי זאת יוכרע הערעור. 4. א. "זוכה". משניתן פסק דין למזונות המחייב את החייב לשלם מזונות לילדו הקטין, שניים באים בגדרו של הזוכה בגין אותו חיוב: הקטין - שפסק הדין ניתן לזכותו, והורהו שילדו הקטין נמצא בהחזקתו (הגדרת זוכה בסעיף 1 לחוק). ב. "זוכה הזכאי לתשלום". לא כל זוכה זכאי לתשלום על פי החוק. תנאי להיות הזוכה זכאי לתשלום הינו היותו, בעיקרו של דבר, תושב ישראל (הגדרת הזכות לתשלום לפי חוק זה בסעיף 2 לחוק), הטעם לכך בואר לעיל. ג. משכך הם הדברים, לגבי פסק דין למזונות לטובת הקטין קיימים שני זוכים זכאים לתשלום בגין אותו חיוב של החייב למזונות לקטין על פי פסק הדין למזונות - הקטין והורהו שבהחזקתו הוא נמצא. כל זאת בתנאי כמובן ששניהם תושבי ישראל. ככל שההורה אינו תושב ישראל אין הוא בגדר זכאי לתשלום על פי החוק למרות היותו זוכה, ואז נשאר הקטין כזוכה יחיד הזכאי לתשלום על פי החוק. ד. על פי התקנות שהותקנו מכוח סעיפים 20 ו-21 לחוק - "החוק יחול על סוגי הזכאים לתשלום לפי תקנות אלה". (תקנה 2 לתקנות). במילים אחרות, במקרה שלפנינו האם היא אמנם "זוכה", אך איננה בגדר "זוכה הזכאית לתשלום" משום שאיננה תושבת ישראל. אשר על כן החוק "לא יחול עליה" הן על פי סעיף 2 לחוק והן על פי תקנה 2 לתקנות. ה. במקרה הרגיל, בו ניתן פסק דין למזונות לטובת הקטין, והקטין שאמו הינה גם בגדר "זוכה" וגם בגדר "זכאית לתשלום על פי החוק", יש הכרח להכריע מי מבין שניהם יהא הזוכה הרשאי לבקש תשלום מאת המוסד. בכך עוסקת תקנה 3(1) לתקנות הדנה בזכות האישה לבקש תשלום מאת המוסד הן במקרה של פסק דין למזונות שניתן לטובתה והן במקרה הרלבנטי לעניננו של פסק דין למזונות שניתן לטובת ילדה, שלגביו היא בגדר זוכה כהורה. באותה תקנה נאמר, כי "אישה שבהחזקתה לפחות ילד אחד בין אם פסק הדין למזונות ניתן לזכותה ובין אם ניתן לזכות הילד בלבד", היא בגדר זוכה לגביו, הזכאית לבקש תשלום מאת המוסד. במילים אחרות על פי אותה תקנה, לגבי האם כזוכה הזכאות לתשלום, ניתנת לה עדיפות על פני ילדה לבקש תשלום עבורו על פי החוק. העדפת האם על פני ילדה לבקש תשלום במקרה שכזה ברורה; ותכליתה כאמור, להבטיח קיום חובת ההורה לדאוג לצרכיו של הקטין, כלכלתו, בריאותו וחינוכו, משום שהילד מטבע הדברים אינו יכול ככלל לדאוג לעצמו כראוי. ו. תקנה 3(3) קובעת לגבי ילד "זוכה" "הזכאי לתשלום מאת המוסד", כי אם "פסק הדין למזונות ניתן לזכותו ואינו בהחזקתה של אמו ואף אינו עימה", אזי הוא יימנה על סוגי הזוכים היכולים לבקש תשלום מאת המוסד. במילים אחרות אותה תקנה מקימה קודם כל את זכות הקטין "הזוכה" לבקש תשלום, ובהמשכה היא באה להשלים ולסייג את תחולת תקנה 3(1) לגביו. משום כך היא מבהירה, כי כאשר הקטין שניתן פסק הדין למזונות לזכותו, אינו בהחזקת אמו הזוכה או שאינו נמצא עימה - אזי הוא יחשב כזוכה יחיד הזכאי לבקש תשלום מאת המוסד. ז. משכך הם הדברים, יש לקבוע, כי תקנות 3(1) ו-3(3) תכליתן לעודד את האם הזוכה הזכאית לתשלום, להשאירו בהחזקתה ואצלה, על מנת שתוכל לדאוג למחייתו וצרכיו, מתוך ראיית טובת הילד. ככל שהיא לא תעשה כן תישלל ממנה זכותה העדיפה לקבלת אותו תשלום עבורו, והוא יחשב לזוכה יחיד הזכאי לבקש תשלום מאת המוסד. ח. משזאת היא פרשנות הדין, אזי במקרה בו האם אינה בגדר "זוכה הזכאית לתשלום" משום שאין היא תושבת ישראל, ממילא אין היא יכולה להימנות על "סוגי הזוכים הזכאים לבקש תשלום" מאת המוסד. וכך הילד נשאר כזוכה יחיד, ומשום כך עניין החזקתו והימצאותו של הילד עימה - אינו רלבנטי, ועניין העדפת האם על ילדה - אינו רלבנטי אף הוא, שהרי מימלא החזקתה או אי החזקתה בו אינם משנים דבר. במקרה שכזה, כשהילד הוא הזוכה היחיד הזכאי לתשלום, אזי הוא גם הזכאי היחיד לבקש תשלום וזאת על פי הרישא של תקנה 3(3) לפיה - "ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו" - ימנה על "סוגי זוכים הזכאים לבקש תשלום מאת המוסד". ט. אם ייפסק אחרת ותתקבל טענת המוסד, יימצא הילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו לוקה פעמיים, משום שהוא נמצא בהחזקת אמו. פעם בגינה - משום שהיא אינה זוכה הזכאית לתשלום חרף החזקתה בילדה; ופעם בגינו - משום שהוא נמצא בהחזקתה של אמו. פרשנות כזאת מסכלת את תכלית הדין למתן תשלום למחייה לילד תושב ישראל שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואין הוא יכול לממשו ולפיכך היא ראויה להידחות. י. באשר ליישום האמור במקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו אם הקטינה אינה תושבת ישראל, משום כך הזוכה היחידה הזכאית לתשלום והזכאית לבקש תשלום מאת המוסד על פי הדין הינה בתה הקטינה, וזאת על פי הרישא לתקנה 3(3) כ"ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו...". 5. סוף דבר - לאור האמור דין ערעור המוסד להידחות. הנשיא סטיב אדלר הנני מצטרף לעמדתם של חברי השופטת ארד והשופט פליטמן. עלי להוסיף, כי המקרה דנן נוגע למצב שהגירושים לא היו פיקטיביים והאֵם אינה מקיימת משק בית משותף עם אבי הקטינה, ממנו התגרשה. נציג ציבור, מר אהוד נבותקראתי בעיון את דעתם של שלושת השופטים המלומדים ואני מצטרף לעמדתם.נציג ציבור, מר יורם בליזובסקיהנני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו השופטים ולנימוקים עליהם עמדה בהרחבה השופטת נילי ארד בדעתה. סוף דבר המשיבה זכאית לקבל מן המוסד לביטוח לאומי תשלום גמלה להבטחת מזונותיה מתוקף החלטת בית הדין השרעי ולפי הוראותיה של תקנה 3(1) לתקנות המזונות. ערעורו של המוסד לביטוח לאומי נדחה. המוסד ישלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בערעור בסך 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ.בית הדין השרעי (מוסלמי)מזונות