הגנת אמת דיברתי בתביעת לשון הרע של איש ציבור

מהי הגנת אמת דיברתי ? סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי ; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמינותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". שני יסודות מצטברים נדרשים, אפוא, להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכחת היסודות אשר מרכיבים את ההגנה מוטל על הנתבע (רע"א 9575/06 יגאל גיל (רו"ח) נגד עו"ד ד"ר שרה פרטוזי, פסקה 9). ההכרעה בקיומו של היסוד הראשון היא הכרעה עובדתית הבוחנת את מידת ההתאמה בין הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית כפי שהוכחה בראיות. היסוד השני הוא יסוד ערכי, הנבחן על ידי בית המשפט בהתחשב במכלול הראיות והנסיבות שבפניו. שאלת אמיתות המידע הכלול בכתבה נבחנת לא רק מראיות ישירות לגבי סוגיה זו, אלא גם על פי ראיות חיצוניות ונסיבתיות, שיקולים של מדיניות שיפוטית, ונסיבות המקרה. לעניין זה התייחסה כב' השופטת דורנר בת"א (י-ם) 893/89 קליין נ' רון בן ישי ואח': "ניתן להוכח עובדה השנויה במחלוקת (ואף לצורך קנה המידה המחמיר הדרוש במשפט פלילי) לא רק באמצעות ראיות ישירות אלא גם בעזרת ראיות נסיבתיות... ראוי לציין שאף במשפט פלילי, שבו נדרש להוכיח את אשמת הנאשם "מעבר לכל ספק סביר", אין הכרח כי הגרסה המרשיעה תהא בגדר ודאות מוחלטת... אלא די שתהיה בה דרגה גבוהה מאוד של מציאות והסתברות". בת"א 818/93 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן (פסקה 7.2.2): נקבע: "זה מותיר את כל המבואות מן הישיבות שחלה עליהן חובת סודיות...בגדר 'עדות שמועה', ומותיר לעיתונאי רק את האפשרות להסיק על האמת מראיות נסיבתיות - ואינני רואה כל מניעה שהוכחת האמת בפרסום תוסק מראיות נסיבתיות". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגנת אמת דיברתי: תביעה כספית בגין פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). רקע עובדתי 1. התובע, איש ציבור וחבר ללא שכר במועצת העיר נצרת עילית מטעם סיעת הליכוד בעירייה. הנתבע 1 היה במועדים הרלוונטיים חבר מועצת העיר נצרת עילית מטעם סיעת הליכוד, והיום הוא משמש ראש העיר נצרת עילית. הנתבע 2, אף הוא חבר מועצת העיר נצרת עילית מטעם סיעת שינוי. הנתבע מס' 3 הוא עו"ד במקצועו, שימש כבא כוחם של הנתבעים 1 ו-2, ושימש בעבר כחבר מועצת עיריית נצרת עילית. 2. בתאריך 31/10/04 נחתם הסכם אופוזיציה בין סיעת "הליכוד" בעיריית נצרת עילית לבין סיעת "נר". בתאריך 3/11/04 אושר הסכם זה במוסדות הליכוד. מאוחר יותר, חזרו בהם התובע וגב' רעייה פרסמן מחתימתם על ההסכם, ובשל כך בוטל ההסכם עם סיעת "נר". בתאריך 20/12/04 נחתם הסכם קואליציוני בין סיעת "נצרת עילית אחת" בראשות ראש העיר דאז מר מנחם אריאב, לבין סיעת הליכוד. בתאריך 26/12/04 נערך מכרז לתפקיד מנהל אגף גינון ונוף בעיריית נצרת עילית אשר זכה בו מר רן שעיבי, חתנו של התובע. 3. תביעת התובע מבוססת על פרסומים שונים, שנעשו לטענת התובע על ידי הנתבעים, ואשר בהם יוחסו לתובע שחיתות, קבלת שוחד וקידום קרובי משפחה נעדרי זכאות לקידום. 4. התובע והנתבע מס' 2 הגיעו לידי הסדר פשרה, לפיו ביקשו הצדדים להורות על דחיית התביעה נגד הנתבע מס' 2 לאחר שהאחרון העביר לתובע מכתב התנצלות שצורף להסדר הפשרה שהוגש על ידי הצדדים. לאור ההסדר אליו הגיעו התובע והנתבע מס' 2, נדחתה התביעה נגד נתבע זה, ולפיכך הדיון בפסק דין זה יתמקד ביחסים בין התובע לבין הנתבעים 1 ו-3. הפרסומים 5. בסעיפים 8 עד 19 לכתב התביעה תיאר התובע ארבעה פרסומים שונים, שלטענתו מקימים לו עילת תביעה נגד הנתבעים. להלן נביא את הפרסומים כלשונם. הפרסום הראשון 6. ביום 31.5.06 התפרסמה כתבה באתר האינטרנט של YNET (האתר של העיתון ידיעות אחרונות), המדווחת על תלונה שהגישו הנתבעים 1 ו-2. בכותרת הכתבה נרשם: "תלונה: ראש עיריית נצרת עילית נתן שוחד". בגוף הכתבה נכתב בין היתר: "המשטרה חוקרת תלונות לפיהן תגמל מנחם אריאב שני חברי מועצה כשקידם את בני משפחותיהם, בתמורה להפרת הסכם של סיעות האופוזיציה שנחתם נגדו... מהתלונות שהגישו שמעון גפסו וגבי בלגר, שני חברי מועצה המכהנים גם כחברי ועדת ביקורת, עולה כי אריאב קידם ותגמל קרובי משפחה של שני חברי מועצה, שחתמו על הסכם אופוזיציוני. ההסכם, שנחתם בין חברי מועצה מסיעת הליכוד לחברי סיעה אחרת, עלול היה להעמיד את אריאב וחבריו במיעוט בתוך המעוצה, עובדה שהייתה מקשה על תפקודו כראש עיר. ההסכם אמנם אושר על ידי מנכ"ל הליכוד וגם על ידי הממונה על התחום המוניציפלי של התנועה אך על פי התלונה הצליח אריאב תוך שבועיים לבטלו. הוא דאג לתת להם תנאים טובים ושכר וכך הביא לביטול ההסכם, על פי התלונה. מהחומר שהגיע למשטרה עולה כי אחד מחתניו של חבר המועצה מטעם הליכוד קודם מתפקיד של פקח זוטר לראש מדור פיקוח, וחתנה של אחת מחברות הליכוד במועצה קודם לתפקיד ראש אגף גינון. בכך למעשה על פי החשד הבטיח אריאב את ביטול ההסכם ותמיכתם המלאה של חברי המועצה בו". הפרסום השני 7. בגיליון מספר 778 של עיתון "אינדקס העמק והגליל" מיום 6/10/06 פורסמה כתבה בעניין עירית נצרת עילית בה צוטט הנתבע מס' 1 אומר את הדברים שלהלן: "לגבי אופציית גופן למינוי ג'ק לארדו, מר לארדו קיבל שוחד מאריאב, בקידום חתנו מתפקיד של גנן לתפקיד של מנהל אגף גינון, ועל כך אין ברצוני להרחיב את הדיבור בשלב הזה." הפרסום השלישי 8. ביום 31.7.07 שלח הנתבע מס' 3, בשמו ובשם הנתבעים 1 ו- 2, מכתב לראש העיר דאז, מר מנחם אריאב, שנוסחו כדלקמן: "בשם מרשי מר גבי בלגר חבר מועצת העיר ומר שמעון גפסו אף הוא חבר מועצת העיר, מטעם סיעת הליכוד, הנני לפנות כדלקמן: 1. לפי חומר שהועבר אלי על ידי מרשי הנ"ל, מתברר כי 6 חברי מועצת העיר מר זאק לארדו וגב' רעיה פרסמן מטעם סיעת הליכוד, מר משה סאלם, מר חרוש יחיאל ומר סמיון וסרמן מטעם סיעת נצרת-עילית אחת וכן מר אברהם ממן מטעם סיעת ביחד, קיים חשש רציני כי חברי המועצה הנ"ל, נהנים מטובות הנאה משפחתיות, לפיכך הם מנועים מלהשתתף בדיון במועצת העיר על הצעת התקציב לשנת 2007 קבוע ל-1.1.07 בשעה 18:00. 2. בכל הנוגע להשתתפותם בדיון על אישור התקציב, היות והדבר עלול לגרום לששת חברי המועצה הנ"ל, להימצא במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד עניינים אישי, לפיכך מן הראוי שחברי המועצה הר"מ לא ישתתפו בדיון על הצעת התקציב. 3. להלן פירוט העובדות לגבי כל אחד ואחד מחברי המועצה הנ"ל: א) מר זאק לארדו - חתנו מר רן שעיבי, קודם אחרי הבחירות המוניציפליות מ-2003, שכרו הועלה, סמכויותיו ותפקידו שודרגו. הדבר נעשה לאחר שמר זאק לארדו הצטרף לקואליציה ולוועדת הנהלה + כספים בעיריה. חשוב לציין, כי גב' ניבה פורן ראש המנהל העירוני והיועצת המשפטית גב' אולגה גורדון, סירבו לחתום על שדרוג בתפקיד ובשכר של מר רן שעיבי. מרשיי מוסרים כי בנסיבות אלו אתה אישית הורית ו/או חתמת על תוספת הדרגה ותוספת השכר". בהמשך המכתב כתב עו"ד רובין את הדברים שלהלן: 5. התופעה המתוארת לעיל, הנה חמורה ומדאיגה. המשטרה עצמה ציינה זה לא מכבר, כי השחיתות הציבורית, הינה סיכון אסטרטגי לחברה. מדובר בפגיעה חמורה במשטר הדמוקרטי ובתודעה הדמוקרטית. מה ערך יש להליך הדמוקרטי במועצת העיר, כאשר 7 חברי מועצת העיר מתוך 17 מצויים בניגוד עניינים אישי, ועליהם להחליט בהצעת התקציב לשנת 2007. 6. הדבר כאמור הינו חמור ומדאיג ומהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק. אם יורשה לי נימה אישית. אני נזכר לטובה לימים עברו (כך במקור) עת כיהנתי כחבר מועצת העיר, ואז ההתייחסות שלי לחברות במעוצה, הייתה כאל שליחות ציבורית. חבר המועצה נתפס בעיני כנאמן הציבור. עד כמה הזמנים השתנו. היום מתברר לפי הפירוט לעיל, כי חלק מחברי המועצה, רואים בחברות במועצה, תפקיד להפקת טובות הנאה משפחתיות. השליחות הפכה לנורמה פסולה של הפקת טובות הנאה מהתפקיד. בנסיבות אלו, מן הראוי ששבעת חברי המועצה המנויים לעיל, לא ישתתפו בישיבת מועצת העיר, שלא מן המניין, בעניין הצעת התקציב לשנת 2007. הכיצד ייתכן שמרשי יצליחו לשכנע את שבעת חברי המועצה בנושא התקציב, כאשר הם שרויים בניגוד עניינים אישי, משפחתי כה חמור. השתתפותם של חברי המועצה הנ"ל בישיבה הנה פסולה ושלא כדין תוך הפרת אמונים". העתק המכתב נשלח לגורמים שונים וביניהם מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, שר הפנים דאז מר רוני בר-און, מבקר המדינה מר מיכה לינדנשטראוס, סיעת נצרת עילית אחת באמצעות ראש העיר, מר מנחם אריאב, סיעת הליכוד באמצעות סגן ראש העיר מר אלכס גופמן ועוד. הפרסום הרביעי 9. הפרסום הרביעי שלטענת התובע מהווה פרסום לשון הרע מתייחס לכתבה נוספת, שהתפרסמה באתר האינטרנט של העיתון ידיעות אחרונות, שהתייחסה למכתבו של הנתבע 3 שהובא לעיל. בכתבה פורסמו, בין היתר, הדברים שלהלן: בכותרת הכתבה נרשם שלהלן: "חברי מועצה בנצרת עילית: "ראש העיר מושחת"". בכותרת המשנה נכתב: "חברי מועצה טוענים שראש העירייה סידר לחברה... ודאג לג'ובים למקורבים תמורת תמיכה קואליציונית". בגוף הכתה נכתב בין היתר: "חברי מועצה בעיריית נצרת עילית שלחו בשבוע שעבר מכתב תלונה ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה, המאשים את ראש העיר מנחם אריאב בשחיתות ציבורית. על פי התלונה, נהג אריאב להעניק טובות הנאה לחברי מועצת העיר ובני משפחותיהם כדי לזכות בתמיכתם". בהמשך נכתב: "... בתלונה נמסר עוד, כי חתנו של חבר מועצת העיר מטעם סיעת הליכוד, שהועסק בעבר כאחראי על מחלקת הגינון קודם בתפקידו לכאורה לתפקיד מנהל אגף הגינון של העירייה. זאת לאחר חתימת הסכם קואליציוני בין סיעתו של ראש העיר לסיעת הליכוד". המכתב אף מצא דרכו לעיתון "כל העמק והגליל" ופורסם ברובו בגיליון מס' 1219 של העיתון שיצא לאור בתאריך 12/1/07. טענות התובע 10. בסיכומיו טען התובע, כי מדובר בפרסומים שנועדו להכפיש קבוצה של אנשי ציבור, שהקדישו חלק נכבד מחייהם לטובת הציבור ולהותיר את שמם עם כתם לדורות מתוך אג'נדות אישיות גרידא. מכתבו של עו"ד רובין חרג, כך נטען, באופן משמעותי ממכתב עורך דין בשם לקוחותיו, והוא הוסיף קביעות משלו תוך שהוא מציג את דברי לקוחותיו כדבר מוכח ומגובה במסמכים, תוך הוספת נימה אישית כחבר מועצה לשעבר. מכתב זה, שכל מטרתו הייתה הכפשה, מצא את מקומו בעיתונות עוד בטרם הגיע למכותב, ולפיכך לא צריכה להיות מחלוקת, כי מדובר בפרסום לשון הרע. טענות הנתבע מס' 1 11. הנתבע מס' 1 טען בסיכומיו, כי הפרסומים שנעשו על ידו אינם בבחינת פרסום לשון הרע. השקיפות היא יסוד מהותי במסגרת פעילות ציבורית במשטר דמוקרטי, והייתה זו זכותו הלגיטימית לפנות לגורמים שפנה על מנת שתיערך בדיקה וחקירה. הנתבע איננו נושא באחריות לתוכן הפרסומים והכותרות עליהם החליטו אמצעי התקשורת. לחילופין, טען הנתבע, כי עומדים לו הגנות של פרסום בתום לב ואמת דיברתי. טענות הנתבע מס' 3 12. הנתבע 3 טען בסיכומיו, כי הוא כלל לא העביר את המכתב או כל חומר אחר לאמצעי התקשורת ולא דאג בדרך כלשהי לפרסם בציבור את המכתב ואת תוכנו. לטענתו, לא הונחה תשתית כלשהי לעוולה של פרסום לשון הרע מצידו. הוא הוסיף, כי אם יקבע שהפרסום מהווה פרסום לשון הרע, הרי עומדת לו ההגנה של תום לב, בעודו פועל בתור עו"ד מטעם הנתבעים 1 ו-2, כאשר הוא כותב את המכתב בהתאם לעובדות ומסמכים שהוצגו בפניו על ידיהם. המסגרת הנורמטיבית 13. שלבי הדיון בתביעה בגין פרסום לשון הרע, לאחר שהוכח עצם קיומו של הפרסום, הם ארבעה: שליפת משמעות הביטוי מתוך הפרסום על פי אמות מידה אובייקטיביות, בחינת השאלה אם מדובר בביטוי שהחוק מטיל חבות בגינו, בדיקת קיומן של ההגנות על פי החוק, ולבסוף סוגיית הנזק (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נגד הרציקוביץ', עמ' 568 ). לשון הרע 14. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות אות תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום כדלקמן: "(א) פרסום, לעניין לשון הרע בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות תנועה, צליל או כל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. (ג) ..." כדי לקבוע אם ביטוי או אמרה מסוימים מהווים לשון הרע, יש לפרש אותו ביטוי או אותה אמרה באופן אובייקטיבי, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, ולא בהתאם לתחושותיו של הנפגע, או לכוונותיו הסובייקטיביות של המפרסם (ע"א 334/89 מיכאלי נגד אלמוג פ"ד מו(5), 555). "יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת" (ראה פסה"ד בפרשות רשת שוקן שהובא לעיל, בעמ' 568). בפרשת רשת שוקן הוסיף בית המשפט העליון, כי "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו, הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי... "גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (ציטוט מפסק הדין שניתן בע"א 214/89 אבנרי נגד שפירא פ"ד מג (3), 840, בעמ' 863 - ע.ט.)... ניתן להרחיב סטנדרט זה, ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי... אכן, בבחינת השאלה האם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, יש לקחת בחשבון נסיבות אלה. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידתו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה" (שם, בפסקה 14). ברוח דומה קבע השופט שמגר, כי "לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם" (ראה פרשת מיכאל נגד אלמוג שהובאה לעיל, בעמ' 551). עוד נקבע כי "באיזון נכון בין חופש הביטוי בכלל ובין חופש הביטוי בענייני ציבור פרט, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור" (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 865). 15. ההתחשבות בזהות הנפגע לא תבוא לידי ביטוי, בדך כלל, בהגדרת לשון הרע, אלא בבחינת ההגנות הקבועות בחוק, אז יינתן משקל לאינטרסים אחרים. "במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות האלה: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע... יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, עמ' 623). 16. בענייננו, מדובר במי שמכהן כחבר מועצת העיר נצרת עילית, הפרסום הנדון עניינו אינו חייו הפרטיים של התובע, אלא פעילותו הציבורית בעירייה. מצב דברים זה מחייב מתן משקל רב לאינטרס חופש הביטוי ולאינטרס הציבורי בהחלפת מידע וחשיפתו, כך שהאמור בפסקי הדין שאוזכרו לעיל ישימים לענייננו. יחד עם זאת, אין לומר כי תמיד נדחית זכותו של איש ציבור לשמירה על שמו הטוב, מפני האינטרס ציבורי וחופש הביטוי. גם כאשר מדובר באינטרס ציבורי מובהק, וכך הם הדברים בענייננו, אין לנטוש את הזכות לשם טוב, אלא יש לאזן בין האינטרסים השונים, אשר מתנגשים תוך מתן משקל מיוחד ונכבד לחופש הביטוי. 17. להלן אבחן את התבטאויותיהם של הנתבעים, אל מול פעולות התובע, לאור נקודת האיזון שקבע המחוקק, ובאספקלריה של העקרונות האמורים לעיל. התביעה נגד הנתבע מס' 1 - שמעון גפסו 18. מעיון בכתבות בכללותן, החל מהכותרת הראשית, דרך כותרת המשנה וכלה בגוף הכתבות עצמן, מלמד כי מדובר בפרסום העונה מבחינת תכנו על שלוש החלופות הראשונות שבסעיף 1 לחוק, ולכן הן מהוות פרסום לשון הרע. הפרסומים מתארים את התובע כמי שקיבל שוחד מראש עירית נצרת עילית מר אריאב, בתמורה לחתימה על הסכם קואליציוני בין סיעתו של ראש העיר לסיעת הליכוד. השוחד מתבטא בכך שחתנו של התובע, מר שעיבי, שהועסק כאחראי על מחלקת הגינון בעירית נצרת עילית, קודם בתפקידו לתפקיד מנהל אגף הגינון של העירייה. הפרסומים הנ"ל פוגעים בשמו הטוב של התובע, הם עלולים להשפילו, לבזותו ולעשותו מטרה לשנאה ולעג מצד אחרים. הפרסומים אף עלולים לבזות את התובע, ולפגוע במשרתו כנציג ציבור וכחבר מועצת העיר. על כן, אין ספק שהפרסומים המיוחסים לנתבע מס' 1 הם בגדר פרסום לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. 19. עיון בכתב ההגנה, בתצהיר עדותו הראשית וגם בחקירתו הנגדית של הנתבע מס' 1, מלמד כי הוא אינו מכחיש את המיוחס לו באותן כתבות, אם כי לטענתו הוא אינו אחראי לאופן ניסוח הדברים והכותרות באותן כתבות. בסעיף 19 לכתב ההגנה, אשר מתייחס לפרסום הראשון, אישר הנתבע, כי לאחר הגשת התלונה למשטרת ישראל הוא העביר אינפורמציה על הנושא לגב' שרון רופא, הכתבת של אתר YNET, וכי אותה כתבת פרסמה את העניין כפי שמצאה לנכון. בסעיף 21 לכתב ההגנה, אשר מתייחס לפרסום השני, לא הכחיש הנתבע מס' 1 את הדברים שצוטטו מפיו ואת טענת התובע, כי הוא (הנתבע 1) ייחס לו קבלת שוחד בקידום חתנו. תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה...במפורש או מכללא, או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה...". כפי שפורט לעיל, הנתבע לא הכחיש, לא במפורש ולא מכללא, את המיוחס לו באותן כתבות, תוכן הכתבות לא הוכחש, וכך גם ההתבטאויות שיוחסו לו בהן. הנתבע 1 הסתפק בטענת "אמת דיברתי" ובטענה, כי הוא אינו אחרי לניסוח הכתבות. מאחר שהנתבע 1 לא הכחיש את המיוחס לו באותן כתבות, רואים אותו כמודה בתוכנן ובעובדה שההתבטאויות שיוחסו לו באותן כתבות אכן נאמרו על ידו.. 20. יתרה מכך, בסעיפים 6, 7 ו-8 לתצהירו הודה הנתבע מס' 1, כי הוא העביר מסמכים ואינפורמציה לכתבת אתר YENT ולעיתון אינדקס, וכי הוא מאשר את כל אשר יוחס לו באותן כתבות, אם כי עומדת לו, לטענתו, טענת "אמת דיברתי". בחקירתו הנגדית חזר הנתבע, כמעט מילה במילה, על הדברים שיוחסו לו באותן כתבות וציין "הטענה לגופו של עניין על מתן קידום בדרגה ובשכר למר שעיבי הוא חלק בלתי נפרד מההסכם הקואליציוני ואני מפרש זאת כמתן שוחד לכאורה". במקום אחר אמר הנתבע "לעניין הספציפי נושא הדיון השבתי כבר לצורך הנושא הזה, אריאב הוא נותן השוחד, שהתבטא בקידום של מר שעיבי". בהמשך חזר הנתבע על אותה עמדה וציין "לצורך הנושא הזה, אריאב אכן נותן השוחד ומר לרדו הוא מקבלו. לעניין העברת המידע לתקשורת ציין הנתבע 1, כי הוא אכן העביר מסמכים, מידע ואינפורמציה לאמצעי התקשורת בקשר לקידום חתמנו של התובע תמורת החתימה על הסכם קואליציוני בין מר אריאב לבין סיעת הליכוד, אם כי לטענתו כל מידע שהעביר לתקשורת נבדק על ידו לעומק לפני שהועבר. 21. הנה כי כן, הנתבע 1 אינו מכחיש את המיוחס לו בכתבות נושא הדיון, הוא מאשר שהדברים שצוטטו מפיו אכן נאמרו על ידו, והוא אף הוסיף, כי עד היום הוא בדעה שהתובע קיבל ממר אריאב שוחד, שהתבטא בקידום חתנו בתפקיד. 22. לא יכול להיות ספק שהתבטאויותיו של הנתבע פוגעות באמינותו, ביושרו ובשמו הטוב של התובע, ויש בדברים שיוחסו לתובע כדי להשפילו בעיני הבריות. זאת ועוד, התבטאותו של הנתבע עלולה הייתה לבזות את התובע ולהדביק לו כתם של חוסר אמינות, דבר שעלול לפגוע בו באופן אישי ובתפקידו כחבר מועצה. נוכח כל האמור, אני קובע כי המידע שהעביר הנתבע לגופים המפרסמים, ושלפיו התובע קיבל שוחד מראש העיר, בדמות קידום חתנו תמורת חתימה על הסכם קואליציוני, הוא בבחינת פרסום לשון הרע. 23. משקבעתי, כי הנתבע פרסם לשון הרע, יש להמשיך ולדון בטענות ההגנה שהועלו על ידו, ושעניינן הגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב. טענת "אמת דיברתי" 24. טוען הנתבע, כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי" המעוגנת בסעיף 14 לחוק אשר קובע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי ; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמינותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". שני יסודות מצטברים נדרשים, אפוא, להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכחת היסודות אשר מרכיבים את ההגנה מוטל על הנתבע (רע"א 9575/06 יגאל גיל (רו"ח) נגד עו"ד ד"ר שרה פרטוזי, פסקה 9). ההכרעה בקיומו של היסוד הראשון היא הכרעה עובדתית הבוחנת את מידת ההתאמה בין הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית כפי שהוכחה בראיות. היסוד השני הוא יסוד ערכי, הנבחן על ידי בית המשפט בהתחשב במכלול הראיות והנסיבות שבפניו. שאלת אמיתות המידע הכלול בכתבה נבחנת לא רק מראיות ישירות לגבי סוגיה זו, אלא גם על פי ראיות חיצוניות ונסיבתיות, שיקולים של מדיניות שיפוטית, ונסיבות המקרה. לעניין זה התייחסה כב' השופטת דורנר בת"א (י-ם) 893/89 קליין נ' רון בן ישי ואח': "ניתן להוכח עובדה השנויה במחלוקת (ואף לצורך קנה המידה המחמיר הדרוש במשפט פלילי) לא רק באמצעות ראיות ישירות אלא גם בעזרת ראיות נסיבתיות... ראוי לציין שאף במשפט פלילי, שבו נדרש להוכיח את אשמת הנאשם "מעבר לכל ספק סביר", אין הכרח כי הגרסה המרשיעה תהא בגדר ודאות מוחלטת... אלא די שתהיה בה דרגה גבוהה מאוד של מציאות והסתברות". בת"א 818/93 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן (פסקה 7.2.2): נקבע: "זה מותיר את כל המבואות מן הישיבות שחלה עליהן חובת סודיות...בגדר 'עדות שמועה', ומותיר לעיתונאי רק את האפשרות להסיק על האמת מראיות נסיבתיות - ואינני רואה כל מניעה שהוכחת האמת בפרסום תוסק מראיות נסיבתיות". 25. על רקע זה אבחן עתה האם הוכחה אמיתות הפרסום. לאחר שעיינתי במכלול הראיות שהובאו בפני, שוכנעתי כי הנתבע 3 הצליח להוכיח את טענת "אמת דיברתי" בהתאם למידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי - דהיינו מאזן ההסתברויות. כפי שפורט לעיל, כחודש וחצי לאחר שנחתם הסכם האופוזיציה בין סיעת הליכוד לבין סיעת נר, בוטל הסכם זה ומייד לאחר מכן נחתם הסכם קואליציה בין סיעת הליכוד בראשות התובע לבין סיעת ראש העיר מר מנחם אריאב. שישה ימים לאחר מכן, קודם חתנו של התובע לתפקיד מנהל אגף גינון. סמיכות הזמנים בין מועד החתימה על ההסכם הקואליציוני לבין קידום חתנו של התובע לתפקיד, מעוררת חשש ממשי, כי הקידום היה קשור לחתימה על ההסכם. זאת ועוד, ממכתב ששלח מר גפסו לתנ"צ מירי גולן ביום 19.12.04 (נספח ט' לתצהיר התובע) עולה, כי ביטול הסכם האופוזיציה בין סיעת הליכוד לבין סיעת נר נעשה ביום 28.11.04, פחות מחודש לאחר החתימה עליו, כי ההסכם בין סיעת הליכוד לבין ראש העיר מר אריאב הובא לאישור סיעת הליכוד ביום 15.12.04, וכי נושא קידום חתנו של התובע לתפקיד עלה בישיבת מועצת העיר באותו יום בו אישרה סיעת הליכוד את ההסכם הקואליציוני. עובדה זו אושרה בעקיפין על ידי התובע במהלך חקירתו הנגדית, שם הוא אישר כי בישיבת מועצת העיר מיום 15.12.04, הוא נמנע מלהצביע על סעיף 15 שעניינו מכרזי כוח אדם, מאחר שהוא לא רצה להיות בניגוד עניינים, שכן חתנו, מר שעיבי, היה מועמד לתפקיד מנהל אגף. נראה, כי מדובר בעסקת חבילה - חתימה על הסכם קואליציה, בין היתר תמורת קידום מקורבים בתפקיד. 26. זאת ועוד, בתצהירו ציין הנתבע, כי הוא ניהל שיחה עם רן שעיבי, חתנו של התובע, בחניה המקורה של עירית נצרת עילית, ובמהלך אותה שיחה אמר מר שעיבי כדלקמן: "מה מפריע לך אם חמי חבר מועצה וסוף סוף אני מקבל קצת קידום, זה לא בא על חשבון אף אחד". לעניין המועד שבו התקיימה הפגישה, ציין הנתבע במהלך חקירתו הנגדית "בין המועד שהופר ההסכם לבין המועד שנחתם ההסכם עם מנחם אריאב. בין תחילת דצמבר לסופו... זה היה במהלך חודש דצמבר 2004" (עמ' 35 לפרוטוקול הדיון מיום 25.12.08). כשנשאל בחקירתו הנגדית, לגבי פגישה זו הגיב מר רן שעיבי, כי הוא לא זוכר את השיחה עליה העיד הנתבע, אך הוא לא שלל את האפשרות, כי התקיימה שיחה שכזו (עמ' 21 לפרוטוקול הדיון), אם כי שלל את האפשרות שהוא אמר את הדברים. בעניין זה עדיפה בעיני עדותו של הנתבע 1, אשר היה עקבי בגרסתו לעניין אותה שיחה שהתנהלה בינו לבין מר שעיבי. הנתבע 1 עשה עלי רושם חיובי, הוא ניסה לדייק בדבריו ועדותו היתה החלטית, קוהרנטית ובלתי מהוססת. לעומת זאת, עדותו של מר שעיבי הייתה מהוססת, טען שאינו זוכר אותה שיחה ולאחר מכן טען שאין זה הגיוני שהוא אמר את המשפט המיוחס לו. אינני מקבל את עדותו של מר שעיבי, שהייתה הססנית ובלתי אמינה. דבריו של מר שעיבי שהושמעו באוזניו של מר גפסו מלמדים על קיומו של קשר בין החתימה על ההסכם הקואליציוני והיות מר שעיבי חתנו של התובע לבין קידומו בתפקיד. מר שעיבי לא טען באותה שיחה שאין קשר בין עובדת היותו חתנו של התובע לבין קידומו בתפקיד, ולא הכחיש את הקשר בין הדברים. נהפוך הוא, מר שעיבי קשר את הקידום לחתנו, וטען כי העניין לא צריך להפריע למר גפסו. 27. בתצהירו טען מר שעיבי, כי הוא קודם בתפקיד בזכות וללא קשר לעובדת היותו חתנו של התובע. לטענתו, הוא היה המועמד הטבעי לתפקיד בשל השכלתו כהנדסאי אדריכלות נוף ובשל הרקע שלו כמנהל מחלקת הגנים והנוף של העירייה למשך למעלה מ-12 שנים. אין בידי לקבל את עדותו של מר שעיבי בעניין זה. מר שעיבי לא נתן הסבר כלשהו, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, לשאלה מדוע מחלקת הגנים בעירייה הפכה דווקא בשנת 2004, סמוך לאחר החתימה על ההסכם הקואליציוני, לאגף, ומדוע הדבר לא נעשה בשלב מוקדם יותר, על אף טענתו, כי הרחבת המחלקה שהוא עמד בראשה, הרחבת תחומי עיסוקה של אותה מחלקה, והרחבת סמכויותיו של מר שעיבי הייתה כארבע שנים קודם לכן. 28. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית אישר מר שעיבי, כי הפיכת מחלקת הגינון לאגף לא לוותה בשום ארגון מחדש, לא התווסף כוח אדם למחלקה, לא התווספו לה סמכויות נוספות, והדבר היחיד שבא לידי ביטוי בעת הפיכת המחלקה לאגף הוא קידום מר שעיבי בתפקיד, בשכר ובדרגה. מר שעיבי ניסה לטעון, כי הפיכת המחלקה לאגף קידם אותו באופן זניח בשכר. ברם הסתבר, כי אין הדבר כך. עם קידומו בתפקיד קיבל מר שעיבי רכב צמוד וגם שכרו הברוטו והנטו עלה במאות שקלים. עוד התברר, כי הוא רשאי לנסוע ברכב עד 20,000 ק"מ בשנה על חשבון העירייה, מבלי שיחויב על ידי העירייה בשל כך. מדובר בקידום משמעותי בשכר ובתנאים, ולכן ניסיונו של מר שעיבי בתצהירו ובתחילת חקירתו להמעיט מערך הקידום ולהציג אותו כאילו מדובר בעניין זניח ולא משמעותי, לא היה במקומו. ניסיון זה מלמד על רצונו של מר שעיבי להציג את הקידום כחסר ערך כדי להפריך את טענות הנתבעים לקשר בין החתימה על ההסכם הקואליציוני לבין אותו קידום. התברר, כי אין בסיס לניסיון זה, כי מדובר בקידום משמעותי מאוד, ועובדה זו, או ליתר דיוק התנהגות זו של מר שעיבי שניסה לטעון אחרת, תומכת בגרסת הנתבעים לקיומו של קשר כאמור. 29. מעבר לכך, אין חולק כי מר שעבי היה המתמודד היחיד למכרז ושההחלטה על השדרוג הייתה של ראש העיר עצמו, בתמיכת מספר עובדים הכפופים לו כגון מ"מ ראש העיר, סגנית ראש העיר וכדו'. לעומת זאת, היועצת המשפטית של העירייה, עו"ד אולגה גורדון ומנהלת המינהל העירוני גב' פורן, ומר אבישי סגל, ראש מינהל כספים, נמנעו מלחתום על פרוטוקול המכרז למרות שהיו נוכחים בועדת הבוחנים. עובדה זו והתעקשותו של ראש העיר לקדם את מר שעיבי בתפקיד, על אף סירובם של ממלאי התפקידים הבכירים לחתום על הפרוטוקול, מלמדת על פגם או התנהלות בלתי כשרה עת הוחלט על קידום מר שעיבי בתפקיד. 30. אוסיף, כי מפרוטוקול ועדת הנהלה וכספים מיום 13.12.04 (צורף לתצהיר התובע) עולה, כי במהלך שנת 2004 נקטה העירייה בפעולות התייעלות, לרבות "צעדים ופעולות נרחבות להתייעלות וצמצום בהוצאות שכר". לא ניתן הסבר כלשהו מדוע בשנה בה נקטה העירייה בצדעים ובפעולות נרחבות לצמצום בהוצאות השכר, מפרסמת אותה עירייה, בהמלצת ראש העיר, מכרז שכל תפקידו קידום מר שעיבי בשכר, הא ותו לא. 31. יתרה מכך, התובע נמנע מלזמן את ראש העיר דאז, מר איראב לעדות. הימנעותו של התובע מלזמן לעדות את מר אריאב, על מנת שיעיד על השיקולים והמניעים שעמדו לנגד עיניו עת קידם את חתנו, פועלת לרעתו. הלכה פסוקה היא שהימנעות בעל דין מלהציג ראיה שברשותו ושאמורה לתמוך בטענותיו, פועלת לרעתו במובן זה שמניחים, כי אילו אותה ראיה הייתה מוגשת, הייתה מפריכה את טענותיו של אותו בעל דין, שמצפים ממנו להציגה. 32. מסכת הראיות שהובאה לעיל מעוררת חשד יותר מאשר סביר, כי קידומו של מר שעיבי נעשה בתמורה לחתימת סיעת הליכוד, שהתובע היה אחד מחברי הנהלתה, על הסכם קואליציוני עם מר אריאב. סמיכות הזמנים בין ביטול הסכם האופוזיציה עם סיעת נר והחתימה על הסכם הקואליציה לבין העלאת נושא קידומו של מר שעיבי לתפקיד (בישיבת 15.12.04) ולאחר מכן מינויו בפועל לתפקיד ביום 26.12.04, תומכת בקיומו של קשר בין הדברים. העובדה שלא הייתה כל מטרה מאחורי השדרוג בתפקיד מלבד קידומו של מר שעיבי בדרגה והעלאת שכרו, העובדה שהשדרוג בדרגה ובשכר בוצע בשנה בה המועצה נקטה בפעולות נרחבות לצמצום בהוצאות השכר, העובדה שמר שעיבי הומלץ על ידי ראש העיר והיה המועמד היחיד לתפקיד, השיחה שניהל מר גפסו עם מר שעיבי בחניה באשר למניעים לקידומו, כל אלה, אף הם מלמדים על קיומו של קשר בין החתימה על הסכם הקואליציה לבין קידומו של מר שעיבי בתפקיד. זאת ועוד, הימנעותם של בעלי תפקידים בכירים בעירייה, לרבות היועצת המשפטית של העירייה, מלחתום על פרוטוקול הישיבה בה קודם מרש שעיבי לתפקיד, אף היא נתנה למר גפסו יסוד סביר לחשוד, כי הליך מינויו של מר שעיבי לא היה כשר, וכי מאחוריו עמדו שיקולים קואליציוניים כפי שהוסבר לעיל. 33. על כן, העברת המסמכים הנוגעים לנושא זה לעיתון אינדקס ולידיעות אחרונות, ודבריו של הנתבע שצוטטו באותן כתבות ולפיהם התובע קיבל שוחד פוליטי בדמות קידום חתנו בתפקיד, אינם מופרכים. יש לזכור, מדובר באנשי ציבור, שיש ביניהם יריבות פוליטית, ולכן הם צריכים להיות ערוכים לספיגת ביקורות והאשמות הנוגעות למילוי תפקידם. כאשר מדובר באנשי ציבור, יש לתת לחופש הביטוי משקל רב ומשמעותי לעומת האינטרס של שמירה על שמו הטוב של איש הציבור. במקרה דנן, ולאור הראיות שהוצגו לעיל, האינטרס של חופש הביטוי גובר על השמירה על שמו הטוב של התובע, שכן התועלת בפרסום, במקרה זה, עולה באופן משמעותי על הנזק שנגרם לתובע עקב פרסום הדברים. לאור כל המפורט לעיל, הנני קובע, כי הנתבע 1 עמד בנטל המוטל עליו להוכחת אמיתות תוכן ההתבטאויות שיוחסו לו באותן כתבות. 34. כאמור, התנאי השני לקיומה של ההגנה שבסעיף 14 הוא קיומו של עניין ציבורי בפרסום. לפי מבחן התועלת הציבורית, פרסום אשר נוגע לבעלי תפקידים ציבוריים יחשב לפרסום בעל חשיבות ציבורית רבה. בפרשת אבנרי שהובאה לעיל קבע בית המשפט, כי בסוגיית העניין הציבורי יש לתת משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני הציבור הנוגעים לאישי ציבור. במיוחד נכון הדבר כאשר הפרסום עצמו נוגע לאופן התנהלותו של איש הציבור במסגרת תפקידו הציבורי. הפרסום נושא התובענה הוא פרסום שבמובהק נכנס להגדרת "עניין ציבורי" כאמור בסעיף 14 לחוק. פעילות חבר מועצה במסדרונות העירייה, אשר מקימה מראית עין של פעילות פסולה כאמור, הינה עניין ציבורי מהמעלה הראשונה. ניקיון כפיהם, אמינותם ומעשיהם של נבחרי הציבור, הם מטרות ציבוריות חשובות, ופרסום בנוגע לאלה הינו פרסום שיש בו להביא לקהל היעד הרלוונטי מידע שיסייע בידו בגיבוש עמדתו באותם עניינים. 35. לאור האמור לעיל, אני קובע, כי נתקיימו רכיבי ההגנה שבסעיף 14 לחוק - אמת בפרסום ועניין ציבורי, ועל כן מר גפסו אינו נושא באחריות בגין התבטאויותיו והפרסומים שבאו אחריהן. הגנת תום הלב 36. למעשה, נוכח קביעתי דלעיל, ולפיה חוסה מר גפסו תחת הגנת סעיף 14 לחוק, מתייתר הצורך לדון גם בהגנות סעיף 15 לחוק. עם זאת, ומעבר לדרוש, אדון גם בעניין זה. הפסקה הרלוונטית לענייננו היא הוראת סעיף 15 (4) לחוק, הקובעת: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובע בתפקיד שיופטי רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתקלו באותה התנהגות". תום הלב ביחס להוראת סעיף 15(4) זכה להתייחסות על ידי בית המשפט העליון ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר , שם התייחס כב' השופט ריבלין, למבחנים שיש להנחות בית המשפט עת בא לבחון אם התקיימה ההגנה שבסעיף 15(4) וקבע: "...הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום - האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת ... את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום ... ; את נושא הפרסום ומושאו - האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן ; את מידתיות הפרסום - לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום ... במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה אף היא שיקול רלבנטי ... וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת" (פסקה 32 לפסק הדין). החוק מבחין בין פרסום עובדה, פרסום האמור לשקף מציאות אובייקטיבית, לבין פרסומה של דעה, המשקפת הליך מחשבתי סובייקטיבי. לגבי ההבחנה בין טענה שבעובדה ובין הבעת דעה נקבע על ידי בית המשפט העליון: "השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית עפ"י השכל הישר וכללי ההיגיון, ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה ... פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו, כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר'. אותו הרושם יווצר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום ומבנה הפרסום בכללותו". (שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמוד 310 ; ראו גם ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48 (1992), בעמוד 55). 37. לענייננו, דברי הנתבע נכנסים לגדר ההגנה הקבועה בסעיף 15 (4) לחוק, בהיותם הבעת דעה על התנהגות התובע, שהינו חבר מועצת העיר, אשר קידם את חתנו בתמורה לחתימה על הסכם קואליציוני. המדובר בהבעת דעה על התנהגות אדם בשירות הציבור ועל מעשיו של התובע, כפי שהתגלו לדעת הנתבע באותה התנהגות. כאשר מדובר בהבעת דעה והערכה בנושא פוליטי-אקטואלי, נראה כי המגמה היא להרחיב את מתחם סבירות הדעה כדי לא לחסום את פי המתפלמסים, למען יוכל כל אדם להביע את דעתו בנושאים העומדים על סדר היום ללא מורא (ראה: ע"א (י-ם) 3242/02 בן גביר נ' דנקנר (פורסם באתר נבו: עמ' 7). למרות שהנטל להוכיח את יסודות ההגנה מוטל על הנתבע, הדעה נותנת, כי כאשר מדובר בביקורת ציבורית פוליטית, נטל זה יהיה קל יותר, בזכות קיום אינטרס ציבורי רב עוצמה לקיים ולהגן על שיח פוליטי חופשי, שהוא אבן יסוד בחברה המקיימת תרבות פוליטית דמוקרטית. ישנה חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים ולפיכך ביישום הגנה ספציפית זו יינתן לחופש הביטוי משקל רב מכפי שיינתן לו בעניינים אחרים. 38. בענייננו, העובדות כפי שהובאו בהרחבה לעיל, נתנו למר גפסו יסוד סביר להניח, כי קיים קשר בין החתימה על ההסכם הקואליציוני לבין קידום חתנו של התובע. מר גפסו האמין בכנות והוא עדיין מאמין, כי הקידום נעשה תמורת חתימה על ההסכם. אמונה זו אינה מופרכת מעיקרה כפי שהובא לעיל, והיא אינה בלתי סבירה. יתרה מכך, בכל הכתבות והפרסומים הקפיד מר גפסו לציין, כי "השוחד" שקיבל התובע הוא על ידי קידום חתנו לתפקיד. מקריאת הכתבות עולה, בבירור, כי מר גפסו התקומם על עובדת קידום קרובי משפחה של חלק מחברי המועצה מטעם הליכוד זמן קצר לאחר החתימה על הסכם קואליציוני עם מר אריאב, ראש העיר דאז. סמיכות זמנים זו, לדעתו של מר גפסו כפי שבאה לידי ביטוי בכתבות, מהווה מעשה שוחד ושחיתות. בנסיבות ולאור המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין אנשי ציבור, דבריו של מר גפסו חוסים תחת ההגנה שבסעיף 15 (4) לחוק. 39. אשר על כן, אני קובע כי הנתבע 1 חוסה גם תחת הגנת סעיף 15 (4) לחוק, כי הפרסום מקים את חזקת תום הלב כאמור בסעיף 16 (א) לחוק, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר. התביעה נגד הנתבע 3 40. כפי שפורט לעיל, התביעה נגד הנתבע מס' 3 הוגשה בשל כך שהוא שלח בשמם של הנתבעים 1 ו-2 מכתב מיום 3.1.07 לראש העיר, מר מנחם אריאב, ולגורמים רבים שונים כפי שפורט בשולי המכתב. על פי הנטען, תוכן המכתב אף הגיע לעיתונות ופורסם באתר האינטרנט של ידיעות אחרונות. 41. עיון במכתב מגלה, כי אין בו דבר אשר מהווה לשון הרע, וכל כולו הוא בגדר תיאור עובדות והבעת דעה לגיטימית, שאין בה שום לשון הרע. בסעיפים 1 ו-2 למכתב, אשר נוגע בין היתר לתובע, מציין עו"ד רובין, כי מאחר שקרובי משפחתם של ששת חברי המועצה מועמדים לתפקידים שונים בעירייה, הוא סבור כי הם עלולים להימצא, בין במישרין ובין בעקיפין, בניגוד עניינים אישי, ולפיכך מן הראוי שהם לא ישתתפו בדיון על הצעת התקציב. בסעיף 3א' למכתב, פרסום אשר נוגע לתובע, מציין עו"ד רובין עובדות שהוכחו כנכונות. הוא מציין, כי מר שעיבי, חתנו של התובע, קודם בתפקיד לאחר הבחירות לעירייה בשנת 2003, שכרו הועלה וסמכויותיו הורחבו. הוא מציין עוד, כי היועצת המשפטית של העירייה, עו"ד אולגה גורדון וגב' ניבה פורן, ראש המינהל העירוני, סירבו לחתום על שדרוג התפקיד. כפי שפורט לעיל, עובדות אלה הוכחו כנכונות, מעל לכל ספק סביר. אין בציון עובדות אלה כדי להוות פרסום לשון הרע. בסעיף 5 למכתב כותב עו"ד רובין, כי התופעה שצויינה לעיל, קידום קרובי משפחה בתפקידים, היא "חמורה ומדאיגה". הוא הוסיף כי "המשטרה ציינה לא מכבר, כי השחיתות הציבורית הנה סיכון אסטרטגי לחברה". לדעתו, מדובר ב"פגיעה חמורה במשטר הדמוקרטי ובתודעה הדמוקרטית. מה ערך יש להליך הדמוקרטי במועצת העיר, כאשר 7 חברי מועצת העיר מתוך 17, מצויים בניגוד עניינים אישי, ועליהם להחליט בהצעת התקציב לשנת 2007". בסעיף 6 למכתב מציין עו"ד רובין, כי "הדבר חמור ומדאיג ומהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק". בהמשך הוא שוב מציין את העובדה שחלק מחברי המועצה נמצאים בניגוד עניינים, ומבקש שהם לא ישתתפו בדיוני התקציב לשנת 2007. 42. דבריו של עו"ד רובין מהווים הבעת דעה ודאגה בשל מינוי וקידם בתפקיד של קרובי משפחה של חברי מועצת העיר. הוא מביע את דעתו, כי אין זה ראוי שחברי מועצה שקרוביהם עובדים במועצה בתפקידים שונים, ישתתפו בהצבעה על התקציב, מאחר שאותם חברי מועצת העיר נמצאים, לדעתו, בניגוד עניינים. אין באמור במכתב כדי להשפיל את התובע, או כדי לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או לשים אותו ללעג מצד אחרים. אין האמור במכתב גם כדי לפגוע במשרתו של התובע או לבזות אותו. כפי שפורט לעיל, המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר, ותחושתו הסובייקטיבית של התובע אינה קובעת. האדם הסביר, אשר קורא את המכתב, מבין כי הדברים האמורים בו מהווים הבעת דעה ודאגה בשל העסקת עובדים וקידום בעלי תפקידים, המקורבים לחברי מועצת העיר. הבעת דעה כזו אינה מהווה לשון הרע. גם הכתבה שפורסמה בעקבות המכתב אינה מהווה פרסום לשון הרע. האדם הסביר שקורא אותה כתבה מבין, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי אין בה אלא הבעת דעה של תושב העיר וחבר מועצה לשעבר, המאוכזב מנבחרי הציבורי. 43. יתרה מכך, באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, בהקשר של אנשי ציבור דוגמת התובע, נפסק לא פעם, כי הזכות לשם טוב נסוגה מפני עיקרון חופש הביטוי, אשר תפס את מעמד הבכורה. ללא חופש ביטוי, אין מאפשרים לאמת להיחשף, החלפת הדעות לא תתאפשר והמשטר הדמוקרטי לא יוכל להתקיים. הבעת דעות באופן חופשי, בעיקר כשמודבר באנשי ציבור, היא צורך חיוני לקיומו של הליך דמוקרטי נכון ויציב. על כן, העניק המחוקק הגנה להבעת דעה בקשר לאנשי הציבור, גם אם הפרסום מהווה לשון הרע (סעיף 15 (4) לחוק). בענייננו, האמור במכתב אינו מהווה כלל וכלל פרסום לשון הרע, ומכל מקום עומדת לטובת הנתבע 3 ההגנה הקבועה בסעיף 15 (4) לחוק, שעניינה הבעת דעה על התנהגות התובע בתפקיד ציבורי. סוף דבר 44. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעים 1 ו-3. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים 1 ו-3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ + מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.הגנות משפטיותהגנת אמת דיברתי / אמת בפרסום (לשון הרע)אנשי ציבור / דמות ציבוריתלשון הרע / הוצאת דיבה