קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעת לשון הרע בחוסר תום לב: העובדות הצריכות לתביעה: 1. הנתבעים יזמו פרוייקט לגידול אלמוגים מבוייתים. לטענתם, מדובר בפרוייקט סודי וייחודי שנעשה על פי הסכם ידע עם המכון לחקר ימים ואגמים. במסגרת הפרוייקט פנו לייעוץ אל התובע על מנת שייעץ להם בתחום הכלכלי והשיווקי. 2. התובע שימש כיועץ לנתבעים מכח הסכם שנחתם בינו ובין "מט"י" ובו התחייב לשמור על סודיות ולא להעביר כל ידע ומסמך הקשורים בייעוץ לגורם אחר. 3. בשלב כלשהו, כך לטענת הנתבעים, נודע להם כי התובע עובד עבור גוף נוסף, ומגיש גם עבורו בקשה למענק לקבלת תמיכה בפרוייקט אלמוגים. מדובר בכפר הס, שהקים חברה שנקראה "אלמוגי הים האדום", שהוא תרגום לעברית של שמה של הנתבעת 2. 4. לאחר שנודע הדבר לנתבעים הגישו (ביום 25/12/02) כנגד התובע וכנגד גורמים נוספים בקשה לסעד זמני. הבקשה, שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה, הוגשה ללא תביעה עיקרית והנתבעים ביקשו בה צווי מניעה כנגד המשיבים. בית משפט השלום בחיפה החליט שלא לדון בבקשה לסעד הזמני, וזאת מחוסר סמכות עניינית, והחליט להעביר אותה לדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה (בש"א 20438/02, החלטה מיום 1/1/03). בסופו של דבר נקבע דיון בבקשה בבית המשפט המחוזי בחיפה (בש"א 755/03) ואז התברר כי טרם הוגשה תובענה עיקרית. בשל כך מחק בית המשפט המחוזי את הבקשה (החלטה מיום 19/1/03). 5. ביום 12/8/03 הגיש התובע את התביעה שבפני ובה טען כי על הנתבעים לפצות אותו בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהשימוש לרעה בהליך המשפטי בחיפה, בין היתר, ואולי בעיקר, בשל העובדה שבסופו של דבר לא הוגשה תובענה עיקרית בבית המשפט בחיפה. 6. לאחר שהוגשה התביעה פנו הנתבעות לבית המשפט השלום בחיפה והגישו שם תביעה כנגד התובע וכנגד חברת "אלמוגי הים האדום" (להלן - "החברה") ובה דרשו פיצוי בגין נזקים שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מהפרת הסודיות ומהשימוש שעשו, התובע והחברה, בסודות המסחריים של הנתבעות. 7. אותה תביעה נמחקה כבר בשלב מוקדם מאוד כנגד החברה, וזאת לאחר שהנתבעים (התובעים שם) הצהירו כי לאחר שבדקו את הנתונים התברר שאין בבקשתה של החברה למדען משום הפרה של סוד מסחרי שלהם וכי החברה לא עשתה למעשה שימוש בסודות המסחריים שלהם. כנגד התובע, הנתבע 1 בחיפה, המשיכו הנתבעים בהליכים עד שבסופו של דבר ניתן ביום 6/10/05 פסק דינו של כב' השופט רניאל שדחה את התביעה לגופה. בין היתר קבע כב' השופט רניאל כי נראה כי היה שימוש לרעה מאחר שראוי היה לבדוק ביתר קפידה לפני הגשת התביעה לבית המשפט את הנתונים הנטענים ובפרט כאשר היה זמן לכך. כב' השופט רניאל קבע, בסעיף 6 לפסק הדין, כי הגשת התביעה, לאחר כ- 9 חודשים ממחיקת הבקשה לצו הזמני, ולאור מה שהתברר כבר עד למועד הגשת התביעה, היתה מיותרת ובלתי ראויה. כב' השופט רניאל קבע כי גם התעקשותם של הנתבעים להמשיך את התביעה כנגד התובע עד לשלב של הוכחות וסיכומים, לאחר שהתביעה נמחקה כבר כנגד החברה היתה בלתי ראויה. 8. במקביל להליכים בחיפה הגישו הנתבעים בקשה למחיקת התביעה שבפני על הסף. בקשתם התקבלה על ידי ואולם בעקבות ערעור שהוגש על החלטה זו נקבע כי יש לדחות אמנם על הסף את טענות התובע בקשר להוצאות המשפטיות שנגרמו לו בגין הבקשה לסעדים הזמניים אך יש לדון לגופן בטענות התובע לעניין לשון הרע שגרמו לו הנתבעים ולעניין הפגיעה במוניטין והנזק הלא ממוני שנגרם לו. לפיכך הוחזר התיק לדיון בפני. בשלב זה ביקש התובע, וקיבל, רשות לתקן את תביעתו ולכלול בה טענות הנוגעות לתביעה שהתנהלה בפני כב' השופט רניאל. יש לדון איפוא בטענות התובע. 9. בעניין לשון הרע טוען התובע שתי טענות. האחת, נוגעת להתנהלות הנתבעים טרם נקיטת ההליכים בבית המשפט בחיפה. לטענת התובע, יצרו הנתבעים קשר עם משרד התמ"ס ועם גורמים נוספים והפיצו בכך לשון הרע כנגד התובע. השניה, בעצם נקיטת ההליכים המשפטיים. בעניין זה טוען התובע כי צרופם של חלק מהמשיבים בבקשה לצו הזמני שהגישו הנתבעים בחיפה, היה מיותר, וכי אלה צורפו אך ורק על מנת להפיץ לשון הרע כנגד התובע. עוד טוען התובע בהקשר זה כי בעצם הגשת התביעה, שהוגשה רק 9 חודשים לאחר שהוגשה הבקשה לצו הזמני, יש משום לשון הרע, הן בעצם הגשת התביעה והן בהמשך ניהולה כנגדו, לאחר שנמחקה כבר התביעה כנגד החברה. 10. לעניין הטענה בדבר הפצת לשון הרע טרם נקיטת ההליכים בבית המשפט בחיפה - בעניין זה הוכח כי הנתבעים אכן פנו למשרד התמ"ס וטענו שם, ככל הנראה, כי התובע גזל מהם סודות מסחריים והעביר אותם לכפר הס שהקים עסק מתחרה לעסק של הנתבעים. למעשה, אין מחלוקת על כך שהנתבעים פנו למשרד התמ"ס ועד הנתבעים עצמו הודה בעניין זה (ראה למשל ס' 19 לתצהיר העדות הראשית, וכן עמ' 32 שו' 11-23). 11. לא יכול להיות ספק כי העלאת טענות כאלה כנגד התובע מהווה לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע). ואולם אני סבורה כי בעניין זה עומדות לנתבעים הגנות מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. 12. מר פסטרנק הודה כי אין הנחייה מסודרת שמורה לבעלי העסקים, שמקבלים ייעוץ בפרוייקט החונכות, כיצד לפעול ולמי לפנות במקרה של חשד להעברת סודות מסחריים (עמ' 7 שו' 30 ואילך). בנסיבות האלה, פנייתו של הקיבוץ אל חברת טקטרנדס, כמי שריכזה את הפרוייקט מטעם משרד התמ"ס, היתה הגיונית וסבירה שכן משרד התמ"ס הוא שמפנה את היועץ, ובמקרה זה את התובע, אל הקיבוץ. לפיכך עומדת לנתבעים הגנה וזאת מכח סעיף 15 (3) לחוק. לא יכול להיות ספק כי לנתבעים עניין כשר בשמירה על הסודות המסחריים שהתובע נחשף להם בעבודתו איתם, וכי חברת טקדרדנס היא הכתובת הראויה לפנייה בעניינים האלה. הפרסום, בעצם הפניה לחברת טקדרדנס, חוסה לכן גם תחת ההגנות שבסעיפים 15 (7) ו- (8) לחוק איסור לשון הרע. 13. ההגנות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מותנות בכך שהפרסום נעשה בתום לב ושוכנעתי כי הנתבעים פעלו בתום לב בפנותם למשרד התמ"ס ולחברת טקדרדנס. לא הוכח, למרות טענות התובע, כי הנתבעים עשו פניה בעניין הזה לגורמים נוספים, מעבר לפנייתם לחברת טקטרנדס ולמשרד התמ"ס, ולפיכך, ומכח הוראות סעיף 16 א' לחוק חזקה שהפרסום נעשה בתום לב. גם לא שוכנעתי, בניגוד לטענות התובע, כי הנתבעים עשו שימוש בלשון חריפה מהנדרש ואני דוחה את נסיונו של התובע להתלות לעניין זה בהבדל שבין החשד לגניבה ובין הטענה כי גניבה בוצעה. אין ספק מהקשר הדברים שדובר בחשדות ולא ניתן לומר שלא היה לו לחשד, על מה להתבסס, והכל כפי שיפורט להלן. 14. התובע מצידו טען כי במקרה שבפני חלות הוראות סעיף 16 ב' לחוק איסור לשון הרע ולפיהן החזקה היא שפרסום נעשה שלא בתום לב וזאת משום שהדבר שפורסם לא היה אמת, הנתבעים לא האמינו באמיתותם של הדברים וגם לא נקטו לפני הפרסום באמצעים סבירים על מנת להיווכח אם הדברים אמת או לא. אני דוחה טענות אלה. 15. אני מאמינה לעד הנתבעים, שפרט בעדותו כי בנסיבות שנוצרו האמינו הנתבעים, כי התובע אכן העביר סודות מסחריים לכפר הס. הנתבעים ציינו כי העובדה שלחברה שהקים כפר הס היה שם זהה לשמה של הנתבעת 2, (בתרגום לעברית), העובדה שעד להקמת החברה הזו לא היה מתחרה לנתבעים בתחום האלמוגים בארץ, והעובדה שהתובע, שעבד כיועץ לנתבעים, נתן ייעוץ גם לכפר הס, הביאו אותם לחשוש כי התובע מעביר סודות מסחריים לכפר הס. לא ניתן להתעלם מהנתונים האלה, ובנסיבות האלה אני מאמינה לעדות עד הנתבעים ולכך שהנתבעים האמינו באמיתות טענותיהם כנגד התובע. אמצעיהם של הנתבעים לבדוק אם החשדות כנגד התובע נכונים, היו מוגבלים ביותר מאחר שלא היו בידיהם מלוא הנתונים הנוגעים לחברה המתחרה שהקים כפר הס ופניית התובעים למשרד התמ"ס ולחברת טקטרדנס נועדה בין היתר לקבל את הנתונים האלה על מנת לבסס, או לשלול, את החשד כנגד התובע. 16. בנסיבות האלה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים טרם הפרסום (סעיף 16 ב' (2) לחוק). 17. חשוב לציין כי על פי הפסיקה עומדת למפרסם ההגנה וחזקת תום הלב אם האמין כי הפרסום אמת וזאת גם אם מסתבר מאוחר יותר כי אמונתו מוטעית. בית המשפט קבע בעניין הזה: "נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו (סעיף 15 (8), ה.א.) כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא שכן בנסיבות אלה ראוי הוא כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות". ע.א. 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דוב) רייבר, פד' לו' (2) 141, 151. 18. התובע לא הוכיח כי מעבר לפניה של הנתבעים אל משרד התמ"ס ואל מר פסטרנק נעשו פניות נוספות על ידי הנתבעים. גם אם יתכן שגורמים נוספים שמעו על הדברים האלה לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעים הם שהפיצו את הדברים האלה לאותם גורמים נוספים. 19. מטעם התובע העידו בעניין הזה, מר יונתן פסטרנק ומר גיורא לבקוביץ'. א. מר לבקוביץ' העיד כי הוא שימש בזמנים הרלוונטיים כיועץ כלכלי חיצוני בלשכת המדען הראשי של משרד החקלאות ובמסגרת תפקידו זה היה חבר בוועדה המשותפת של משרד התמ"ס ומשרד החקלאות שאחראית על אישור מענקי מחקר ופיתוח של המדען הראשי בתחום החקלאות, וכי באחת מישיבות הוועדה, בסוף 2002, נמסר על טענות של קיבוץ סער כלפי התובע. בחקירתו בבית המשפט ציין מר לבקוביץ' כי לא ידע באותו מועד בפני מי העלה הקיבוץ את טענותיו כנגד התובע. את האינפורמציה הביאו לוועדה נציגי משרד התעשייה שהיו חברים בוועדה. מעדותו של עד זה לא ניתן לכן לדעת מי העביר את המידע לנציגי הוועדה ולא ניתן לקבוע, על בסיס העדות הזו, כי הנתבעים הפיצו את טענותיהם כנגד התובע. ב. מר פסטרנק העיד כי הוא משמש כמנהל בחברת "טקטרדנס", וכי בזמנים הרלוונטיים לתביעה ריכזה חברה זו את פרוייקט החונכות העיסקית מטעם משרד התמ"ס בנוגע לעסקים קטנים ובינוניים מחדרה צפונה. על פי עדותו של מר פסטרנק פעולות הייעוץ במסגרת פרוייקט החונכות העיסקית של משרד התמ"ס התבצעו באמצעות יועצים שאושרו, בין היתר על ידו כרכז הפרוייקט מטעם משרד התמ"ס, וכי אחד מיועצים אלה היה התובע. מר פסטרנק העיד כי אחד מעובדי חברת טקטרנדס מסר לו כי הקיבוץ טוען שהתובע גזל ממנו סודות מסחריים ומכר אותם לכפר הס, ובעקבות המידע הזה קבע פגישה עם התובע על מנת לברר את הטענות. מר פסטרנק לא יכול היה למסור בוודאות את שמו של העובד שהעביר לו את המידע הזה, אך ציין בעדותו בבית המשפט כי ככל הנראה היה זה מר צחי מני (עמ' 5 שו' 23). מר מני לא הובא להעיד - ולפיכך לא ניתן לקבוע כיצד הגיעו הדברים לידיו של מר מני ואם אכן נאמרו לו על ידי מי מהקיבוץ. על כל פנים, גם אם התלונן הקיבוץ בפני מי מחברת טקטרדנס - חוסים הדברים האלה תחת הגנת סעיף 15 לחוק - כפי שפרטתי לעיל. 20. התוצאה היא שיש לדחות את התביעה בעילת לשון הרע ככל שהיא נוגעת לדברים שנטענו על ידי הנתבעים טרם הגשת נקיטת ההליכים בבית המשפט בחיפה. 21. אשר להליכים המשפטיים עצמם - לטענת התובע עצם הגשת ההליך לסעד זמני, בצרוף המשיבים הרבים שצורפו לו, נעשה בחוסר תום לב ומתוך כוונה להפיץ לשון הרע על התובע. אני סבורה שאין מקום להדרש לטענה זו וזאת לנוכח ההחלטה שנתתי בעניין זה ביום 5.4.06 והחלטת בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש על החלטה זו (ע.א. 3374/06) . בסעיף 6 להחלטה בערעור התייחס בית המשפט המחוזי לטענות ב"כ התובע לפיהם התביעה כאן מתייחסת לארועים שקדמו להליך המשפטי, בצו הזמני ומכאן שבנוגע להליכים המשפטיים הנוגעים לצו הזמני, אין לקבל את טענות התובע. 22. ואולם גם לגופן אין בטענות אלה כדי להועיל לתובע. התובע טען אמנם כי לבקשה לסעד זמני צורפו צדדים שאינם רלוונטיים לה אך טענה זו נותרה בגדר טענה בעלמה ולא ניתן לה פרוט, שלא לדבר על הבאת ראיה בעניין הזה. התובע התייחס בהקשר זה רק לצרופם של משרד התמ"ס ומט"י כנתבעים/משיבים בבקשה אך דווקא בעניינם של שניים אלה קבעתי כבר כי הנתבעים חוסים תחת ההגנות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. 23. הגשת הבקשה לסעד זמני חוסה בצל ההגנה שבסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. ההלכה היא כי בקשות המוגשות בגדר הליך נכנסות באופן טכני בגדר "דיון" לפי סעיף 13 (5). ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פד מ (2) 497. 24. שאלה היא אם מעבר לדרישה הטכנית של המסגרת הדיונית בה נאמרו הדברים, דורש יישום ה"חסינות" גם בחינה עניינית של הדברים שנאמרו, ובמילים אחרות - האם ההגנה שמעניק סעיף 13 (5) היא מוחלטת או יחסית. 25. סוגיה זו טרם זכתה להכרעה חד משמעית (ר' לדוגמא ע"א (ת"א) 1682/06 רסקין נ' לב, מיום 17/9/08), שם קבעה דעת הרוב כי ה"חסינות" הזו היא חסינות יחסית בלבד. 26. עם זאת מחלוקת זו אינה דורשת הכרעה במקרה שבפני, שכן כאן פסק כבר כבוד השופט רניאל כי עצם הגשת הבקשה לסעד הזמני היתה סבירה (סעיף 6 לפסק דינו) ולפיכך גם אם מדובר בהגנה יחסית - נהנים הנתבעים ממנה. לפיכך, אני דוחה את טענות התובע לעניין לשון הרע בהגשת הבקשה לסעד זמני. 27. התובע טען כי בהגשת הבקשה לסעד זמני התרשלו הנתבעים וגרמו לו נזק. לאור קביעותיו של כב' השופט רניאל, לפיהן הגשת הבקשה לסעד הזמני, לכשעצמה, היתה סבירה, וכן לאור העובדות שהיו ידועות אז לנתבעים: שם החברה הזהה לשמם, עיסוקה העתידי ועבודתו של התובע עימה, אני קובעת כי בהגשת הבקשה לסעד הזמני לא הוכחה התרשלות מצד הנתבעים או חוסר תום לב מצידם. ההליך שנקטו בו הנתבעים היה סביר בנסיבות האלה, וגם אם הסתבר, בסופו של דבר, כי לא היה יסוד לחשדותיהם, או כי אלה לא הוכחו כנכונים, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי בהגשת הבקשה לסעד הזמני היתה התרשלות שהם חבים בגינה בפיצוי (מעבר להוצאות ההליך עצמן, שעניינן הוכרע כבר בבית המשפט בחיפה). 28. נותר לדון בטענת התובע לפיה בהגשת התביעה, שהוגשה כ- 9 חודשים לאחר הבקשה לסעד הזמני, קמה לו עילה לפי חוק איסור לשון הרע. 29. התובע טוען גם כי הנתבעים התרשלו, ונהגו בחוסר תום לב מובהק, בהגשת התביעה לבית המשפט בחיפה. 30. הפסיקה הכירה זה מכבר בקיומה של חובת זהירות גם בעת נקיטת הליכים משפטיים. פסק הדין המנחה בעניין זה הוא רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חב' שלום ויינשטיין בע"מ פד' נד' 5, 638. 31. נקבע, ביותר ממקרה אחד, כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין ויינשטיין הנ"ל אינה מצומצמת אך ורק להליכים בבקשות לסעד זמני והיא חלה על כל הליך משפטי: "דברים אלה בפרשת סחר ושירותי ים, מתייחסים לשימוש בלתי ראוי שנעשה במכשיר העיקול הזמני, וניתן ליישמם גם באשר לפעולות אחרות שנקט בעל דין במהלך התדיינות משפטית. אולם ברי, כי גם אם עשויה לעמוד לבעל דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שיפוטי - התרשלות שגרמה לו נזק - הרי שלא בנקל יטיל בית המשפט אחריות שכזו, ובד"כ תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום לב, התנהגות שיש עימה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט". (ע"א 2273/02 פסל בע"מ ואח' נ' חב' העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ, פד"י נח' 2, 36, עמ' 44). גם בעניין אחר קבע בית המשפט את הדברים הבאים: "מקרה מובהק נוסף של חוסר תום לב בנקיטת הליך משפטי מתקיים כאשר מדובר בניצול לרעה של ההליך על מנת להשיג מטרות זרות, כגון: יצירת לחץ בלתי לגיטימי על הצד שכנגד (מעבר לסיכון הנעוץ בקבלת התביעה נגדו), הצקה, סחיטה, הקנטה, או השגת יתרון כלכלי או אחר (ע"א 1915/91 יעקובי ואח' נ' יעקבי, פד"י מט' 3, 529, 575). שימוש לרעה בהליך עשוי אף להחשב למעשה עוולה שיגרור חיוב בפיצויים". (ת.א. (י-ם) 1529/99 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, ). יש לבחון איפוא את טענות התובע לאור ההלכות האלה. 32. התובע טוען כי הגשת התביעה, 9 חודשים לאחר שהוגשה הבקשה לסעד זמני, נעשתה ברשלנות ובחוסר תום לב, ותוך הפרת חובה חקוקה. התובע סומך בעניין זה על הדברים שקבע כב' השופט רניאל בפסק הדין: "כאשר הבקשה לצו זמני נמחקה, הוגשה התביעה לאחר כ- 9 חודשים, למרות שהיה על התובעים להגיש את התביעה העיקרית תוך ימים. הגשת התביעה בשלב זה לאור מה שכבר התברר, היתה מיותרת". בהמשך קבע כב' השופט רניאל: "המשך התביעה לשלב של הוכחות וסיכומים, לאחר שכבר נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 2, היה בלתי ראוי". 33. מדובר בקביעות שיש בהן משום מעשה בית דין, ממש כמו הקביעות שקבע כב' השופט רניאל בעניין הסעד הזמני. לדברים האלה יש להוסיף את העובדה שהגשת התביעה שנדונה בפני כב' השופט רניאל, נעשתה רק לאחר שהגיש התובע את התביעה שבפני שבה טען כי למרות הבקשה לסעד הזמני לא הוגשה בחיפה תובענה עיקרית (סעיף 17 לכתב התביעה המקורי). מועד הגשת התביעה העיקרית, והמשך ניהולה כנגד התובע לאחר שהנתבעים שוכנעו כי הנתבעת 2 (בחיפה) כלל לא עשתה שימוש בסודות מסחריים שלהם, ואף הסכימו למחוק את התביעה נגדה, רק מחזק את הקביעות שקבע כב' השופט רניאל בנוגע אליה. הוצאות התביעה העיקרית נדונו כבר בפסק דינו של כב' השופט רניאל ואולם לאור ההלכות שהובאו לעיל קמה לתובע עילת תביעה בגין עצם הגשת התביעה. 34. התובע טען, כאמור, כי הגשת התביעה היתה רשלנית וגרמה להפצת לשון הרע אודותיו. לאור הדברים שקבע כב' השופט רניאל, והאמור לעיל, נראה כי הגשת התביעה בחיפה והמשך ניהולה, לא נעשו בתום לב, והיה בהם משום ניצול לרעה של ההליך המשפטי, תוך רשלנות כלפי התובע. 35. התובע טען כי נגרמו לו נזקים כתוצאה מהתנהלות זו של הנתבעים. 36. ההלכה היא, כי על התובע להוכיח את נזקו במובן זה שעליו להוכיח הן את סכום הנזק הנטען והן את הקשר הסיבתי שבין מעשיו או מחדליו של הנתבע, לנזק הנטען. ( ת.א. (י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן, ). על התובע להניח לכן תשתית עובדתית סבירה לצורך פסיקת הפיצויים במובן זה שעליו להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק, אלא להוכיח גם במידת וודאות סבירה את גובה הנזק. ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ' נ' עו"ד יוסף רוזנבויים, . ע"א 7905/98 AEROCON C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פד"י נה' 4, 387, 397. נקבע, כי לא נדרש דיוק מתמטי בהוכחת הפיצויים אך יש להביא "נתונים סבירים" (שם בעניין רובינוביץ' לעיל). 37. התובע הוכיח פגיעה במוניטין. מעדותו של מר לבקוביץ' ומעדותו של מר פסטרנק עולה כי שניים אלה, לאחר ששמעו על הטענות שהועלו כנגד התובע, חדלו מלהעביר אליו לקוחות נוספים. אין ספק כי בכך נפגע המוניטין של התובע, מוניטין שגם הנתבעים לא הכחישו את קיומו, ואפילו העד מטעמם הודה כי הנתבעים היו מרוצים מעבודתו של התובע עבורם, כמובן עד לחשדות בעניין כפר הס. מר פסטרנק ציין כי מרגע שמתקבלת תלונה על בעיה אתית, יפסיקו את הפעילות מול אותו יועץ וכי כך נעשה גם בעניינו של התובע (עמ' 8 שו' 10). גם מר לבקוביץ' ציין כי לאחר ששמע על החשדות המיוחסים לתובע נמנע מלהמליץ עליו (סעיף 3 לתצהירו ועמ' 4 שו' 9). מר לבקוביץ' ציין מפורשות כי עד לאותו עניין עם כפר הס היה התובע אחד האנשים שהומלץ על ידו (עמ' 4 שו' 19). אין ספק איפוא כי נגרמה פגיעה למוניטין של התובע. 38. התובע לא יכול היה להציג נתונים באשר להיקפה של הפגיעה במוניטין והשלכותיה הכספיות ואולם נקבע כי "אין לשלול פיצויים באותם המקרים החסרים נתונים לחישוב אריתמטי. כאן עומדת לשופט ברירת המחדל של האומדן... לא נותר אלא "להסתכן" בקביעת סכום העונה ככל האפשר לתכלית הפיצויים תוך שאיפה להשיב את המצב לקדמותו.... המסקנה העולה מהאמור הינה כי המקרים הקשים להוכחה מדוייקת של הנזקים, מצדיקים פיצוי על דרך האומדן". (ת.א. (ת"א) 1501/83 עין טל (1983) בע"מ נ' רוחמה, . 39. בקביעת סכום הפיצוי בגין הפגיעה במוניטין יש לקחת בחשבון גם את העובדה כי הפגיעה לא נגרמה כולה רק בשל הגשת התביעה. חלק מהפגיעה במוניטין מקורו, ככל הנראה, גם בפניותיהם של הנתבעים למשרד התמ"ס ולטקטרדנס ובהליכים לסעד הזמני שננקטו ע"י הנתבעים בסמוך לאחר מכן. 40. אמנם, קבעתי כי הפניות, והבקשה לסעד הזמני, אינם מקימים זכות תביעה לתובע ואולם הגשת התביעה העיקרית, וניהולה, והפגיעה שפגעו אלה במוניטין התובע מקימים לתובע זכות לפיצוי. 41. מאחר שאין ספק כי נגרמה פגיעה במוניטין של התובע, ומאחר שקשה להביא נתונים מדוייקים באשר להיקפה של פגיעה כזו והשלכותיה הכספיות אני פוסקת לתובע בעניין זה פיצוי על דרך האומדן ובסכום של 40,000 ₪. 42. התובע טען גם כי יש לפסוק לו פיצוי גם בגין עגמת נפש, וכי יש לפסוק פיצוי נפרד בעניין הזה. בעניין הזה הפנה התובע לקביעת בית המשפט בעניין ת.א. 31376/05 ויינברג נ' וייסהוף, , שם קבע בית המשפט כדלקמן: "אינני מקבלת את טענת הנתבע כי אין להעניק לתובע "כפל פיצוי" בעילות של עשיית עושר, פגיעה במוניטין ועגמת נפש. כל עילה עומדת בפני עצמה ועל בית המשפט לבחון אם הניח התובע בפניו תשתית ראויה ומתאימה לפסיקת פיצוי בגין כל אחת מהעילות". 43. דומה שלא יכול להיות ספק שההאשמות שהעלו הנתבעים כנגד התובע, וההליכים שננקטו כנגדו בעטיין, ובראשם התביעה שהוגשה נגדו בחיפה, והמשך ניהולה גם לאחר שנדחתה כבר התביעה כנגד כפר הס, גרמו לתובע עגמת נפש והוא זכאי לפיצוי גם בעניין הזה. אני פוסקת לו בגין עוגמת הנפש סכום של 20,000 ₪. 44. התובע טען לירידה בהכנסות וכי ירידה זו נגרמה עקב מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים וכתוצאה מלשון הרע שפורסמו נגדו. דווקא בעניין זה לא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו. 45. התובע טען כי הירידה בהכנסותיו מקורה בביטול פרוייקטים ועבודות שאותן היה אמור התובע להתחיל ואשר אותן אמור היה לקבל בשנים 2002 ו- 2003. התובע טען כי יש לקחת את שנת 2001 כאמת מידה להתייחסות לצורך קביעת הנזק ומאחר שבשנה זו עמדו הכנסותיו על 316,748, יש לבחון לאורן את ההכנסות בשנת 2002 ו- 2003. לאור הנתונים האלה, שהוצגו בחוות דעת מומחה התובע, טוען התובע לירידה בהכנסות בסכום של כ- 160,000 ₪. לטענת התובע גם בדרך חישוב אחרת ניתן לראות כי הירידה השנתית בהכנסותיו היתה בשיעור של כ- 70,000 ₪ לשנה (ראה סעיף 128 לסיכומיו). 46. אין צורך להדרש לשיעור הירידה בהכנסות מאחר ולא עלה בידי התובע להוכיח כי מקור הירידה הזו בביטול פרוייקטים או עבודות שאותן היה אמור לקבל ואשר לא הופנו אליו עקב הפצת חשדותיהם של הנתבעים כלפיו. בעניין זה הוגשה חוות דעת מטעם התובע על ידי מר שדה ששימש כרואה החשבון של התובע במועדים הרלוונטיים. מחקירתו של עד זה התברר כי לא ניתן ללמוד מחוות דעתו מה היו כל מקורות הכנסתו של התובע בשנים הרלוונטיות, וגם לא ניתן לדעת מה היה חלקו של כל מקור/לקוח בהכנסה הכוללת (עמ' 13 שו' 6 ואילך). לפיכך גם לא הוכחה נכונות מסקנתו של רואה החשבון, לפיה הלקוחות שנגרעו הם שהביאו לירידה בהכנסה, שכן יתכן שהיתה ירידה בהכנסה גם מאותם לקוחות שהתובע המשיך לעבוד עימם- אך בהיקפים שונים וללא כל קשר לאירועים נשוא התביעה. למעשה, העד גם לא יכול היה למסור נתונים באשר להכנסותיו של התובע מאותם לקוחות שהופנו לתובע ממשרד התמ"ס ואשר "נגרעו" בשלב כלשהו מרשימת הלקוחות (עמ' 14 שו' 17). גם מטעם זה לא ניתן לקבוע כי הירידה בהכנסות נגרמה, אכן, רק בשל הפסקת הפעילות אותם לקוחות, או איזה חלק מירידת ההכנסות יש לייחס להפסקת הפעילות עם לקוחות אלה. לא ניתן איפוא לקבוע כי התובע הוכיח מה היקף הירידה בהכנסותיו שאותו יש לייחס להפסקת הפעילות של הלקוחות שהופנו אליו על ידי משרד התמ"ס ו/או מט"י או ע"י מי מטעמם. בעניין זה, להבדיל מעניין המוניטין, יכול היה התובע להמציא נתונים מפורטים ומסודרים שמהם ניתן יהיה ללמוד מה היו הכנסותיו מאותם לקוחות שנגרעו לפני האירועים נשוא התביעה, ונתונים נוספים שמהם ניתן יהיה להיווכח כי הירידה בהכנסות מקורה אך ורק מגריעת אותם לקוחות. נתונים כאלה לא הובאו ובהעדרם אין מקום לפסוק פיצוי על דרך האומדן. פיצויי כזה ראוי לפסוק רק במקרים שבהם קשה להוכיח במדוייק את הנזק, ולא במקרים שבהם כשל התובע מלהביא נתונים להוכחת נזקיו הנטענים. 47. התובע טען גם לנזקים עקב הגשת התביעה, בסכום של 50,000 ₪ (סעיף 120 ו- 131 לסיכומיו). אני דוחה טענה זו. טענה זו היא למעשה דרישה להוצאות בגין ניהול ההליך בתביעה העיקרית, טענות שנדחו על הסף כבר בהחלטתי מיום 5.4.06 שאושרה בערעור. 48. התובע טען גם לנזקים שנגרמו לו עקב התמשכות התביעה לשלב של הוכחות וסיכומים וגם נזק זה נאמד על ידו בסכום של 50,000 ₪. (סעיף 121 וסעיף 132 לסיכומיו). גם טענה זו יש לדחות בשל ההחלטה מיום 5.4.06 שאושרה בערעור. 49. אשר ללשון הרע שבהגשת התביעה ובניהולה. לכאורה, חוסה הגשת התביעה תחת ההגנות שבסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, שהובא לעיל. 50. כזכור, הפסיקה טרם הכריעה בשאלה אם ההגנה הזו היא מוחלטת או יחסית (ר' לעיל סעיף 25 לפסק הדין). 51. אני סבורה כי אין צורך להכריע בשאלה זו גם בהקשר לתביעה העיקרית שהגישו הנתבעים, וזאת משום שממילא נפסק לתובע פיצוי בגין ההליכים בתובענה, והפיצוי בגין הפגיעה במוניטין ובגין עוגמת הנפש כמוהו כפיצוי בגין לשון הרע. 52. התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 60,000 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום, ובנוסף את הוצאות המשפט ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובע בסכום של 12,000 ₪ ומע"מ.תום לבלשון הרע / הוצאת דיבה