קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ההבדל בין סאטירה לבין לשון הרע: ראשיתו של הליך זה בתביעה לקבלת פיצויים בגין לשון הרע ע"ס 100,000 ₪ בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אשר הוגשה על ידי מר בלילוס אברהם (להלן: "התובע") נגד חברת "מוטו מדיה בע"מ" (להלן: "הנתבעת 1" או "הנתבעת") ונגד הגב' איה ארז (להלן: "הנתבעת 2"). בתיק קוימו שתי ישיבות הוכחות בתאריכים 7 ו-14 יולי 2009 במהלכן נחקרו התובע ועדיו מר שרגא בנאי ומר אהרן אריאלי, מנכ"לית בנתבעת הגב' אלונה פרידמן, מו"ל הנתבעת מר אילן ציוני, עורך הירחון, בתקופה הרלבנטית, מר ערן טננבאום והכתבת הגב' איה טננבאום, אחותו של האחרון. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. רקע עובדתי התובע מאז 1993 ועד לפרישתו בשנה האחרונה, שימש בוחן נהיגה במשרד התחבורה, עיקר עבודתו בוצעה באזור המרכז. הנתבעת 1 הינה המוציאה לאור של הירחון "מוטו מדריך" (להלן: "הירחון") אשר הנתבעת טענה כי עיקר עיסוקו ברוכבי אופנועים וקטנועים וזהו גם קהל היעד שלו. הנתבעת 2 "שם עט" של הכתבת איה טננבאום (להלן: "הכתבת") אשר כתבה את הכתבה נשוא ההליך. בחודש מאי 2006 פורסם גיליון מספר 218 של הירחון, ובו פורסמה הכתבה שכותרתה "אמא'לה טסט" (להלן: "הכתבה") במסגרת מדור שכותרתו "עצור! כוסית לפנייך". בכתב התביעה נטען כי הכתבה נכתבה על ידי הנתבעת 2. הקטעים הרלבנטיים לתביעה שלפני יובאו להלן בלשונם:- " ... מצאתי את עצמי עומדת במגרש חניה, מוקפת באנשים זרים ומחכה למשהו שנקרא "טסטר". הנחתי שלא מדובר בדוגמא ריחנית של בושם כמו שממוקמת בין המדפים ברשתות הפרפומריה...". "בינתיים בשביל להיות יותר רגועה, החלטתי להרים עוד קצת את החצאית, לחדש את האיפור, לחייך הרבה...". כמה דקות מאוחר יותר הגיע הטסטר. ריחני הוא לא היה ואיך שהמורה שלי לנהיגה ראה אותו שמתי לב שהוא קצת מחוויר". דממה השתררה ברחבה וכששאלתי מה הקטע, הסבירו לי שהטסטר הוא לא אחר מאשר 'בליליוס' בכבודו ובעצמו. אני כבר שמעתי על ה'בליליוס' הזה, אבל הייתי בטוחה שמדובר בסוג של צ'יזבט. השמועה אמרה שאף אחד מעולם לא עבר אצלו טסט, ושככל הנראה הוא סוגד לשטן, מרביץ לילדים שלו, אוכל איברים חיוניים שלהם בארוחת הבוקר ובלילה הוא פורץ לבתי קברות ומחלל קברים של צדיקים. אישית זה ממש לא עשה עליי רושם. אני הייתי המומה מזה שהוא מרשה לעצמו להסתובב עם הג'ינס הזה מחוץ לבית, ועוד עם החולצה המכופתרת הזו שפשוט צעקה 'סתיו 2001' וגם ממש לא התאימה לסנדלים התנ"כיות שלו. כאילו... תקנה ראי... או לפחות לוח שנה...". "ככה נסענו לנו ברחובות העיר, כמו שיירת ברווזים אחרי אמא אווזה. אולי הדימוי הזה לא ממש מתאים כי הדמיון היחידי של "בליליוס" הזה לאמא אווזה היה בכך שבשילוב הבגדים הנוכחי שלו הוא נראה בעיקר כמו תוצר לוואי של שפעת העופות." טענות הצדדים לטענת התובע, הוא הבוחן היחיד בארץ ששמו בלילוס, ולדבריו הוא אף מוכר בשם משפחתו בלבד, הן בקרב בוחני הרכב והן בקרב בוחני הקטנועים והאופנועים ובהתאם לכך, הטסטר "בליליוס" המוזכר בכתבה, מכוון ישירות אליו. בעקבות פרסום הכתבה, טוען התובע כי נחשף לקריאות לעז וקלס בקרב מכריו, בוחני הרכב, אשר קישרו וייחסו אליו את הנאמר בכתבה. מכל האמור, לטענת התובע, מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לקיומו של לשון הרע ולחיוב הנתבעות בפיצוי. לטענת התובע הגב' טננבאום ידעה על קיומו ובחרה בו במכוון. לפיכך, מייחס התובע לנתבעות אף כוונת זדון לפגוע בו באופן אישי. מנגד, הנתבעות מכחישות מכל וכל את טענותיו של התובע. לטענת הנתבעות, המדובר בכתבה אשר פורסמה במדור היתולי בירחון, אשר כותרתו "עצור! כוסית לפנייך" ומכאן שכל הכתבות המפורסמות במדור זה, אינן אלא כתבות היתוליות סאטיריות. כך אף ניתן ללמוד מניסוח הכתבות, אשר לטענת הנתבעות יש בהן כדי להעיד על אופיו ההומוריסטי של המדור. אין המדובר בכתבות מקצועיות או כתבות תחקיר מכל סוג שהוא, אלא מדובר במדור אשר מטרתו מתן "נקודת מבט נשית" בירחון אשר קהל היעד שלו נתפס כגברי. לטענת הנתבעות, השם "בליליוס" נבחר באקראי ולא במכוון כפי שטוען התובע. עוד טוענות הנתבעות, כי בשל העובדה שצוין השם "בליליוס" בכתבה ולא "בלילוס" (שמו של התובע - הערה שלי), ללא שצוין שם פרטי ותחת גרשיים, יכול להבין הקורא הסביר כי מדובר בדמות דמיונית שאינה קשורה לתובע. עוד נטען כי מאחר שהירחון מיועד כאמור בעיקר לבעלי קטנועים ואופנועים, הרוב המוחלט של קוראיו אינו מכיר את התובע ואינו יכול לקשר בין הכתבה ובינו. מכל האמור, טוענות הנתבעות כי כלל לא התקיימו יסודות עוולת לשון הרע ומכאן שדין התביעה להדחות. עוד נטען, כי היה ומדובר בלשון הרע, מתקיימת להם הגנת תום הלב כאמור בסעיף 15(1) לחוק, היות ולא יכלו לדעת על קיומו של התובע ולפיכך כי מתקיים הקבוע בסעיף 16(א) לחוק. עוד נטען כי מתקיימת ההגנה החוקתית לחופש הביטוי וליצירה, אשר רק בנסיבות קיצוניות, שלא הוכח כי התקיימו במקרה דנן, חופש הביטוי יידחה בפני זכות האדם לשם טוב. עוד נטען במסגרת כתב ההגנה כי הנתבעת-2 אינה קיימת שכן הינה "שם עט" של הכתבת איה טננבאום. נושא זה עלה בישיבת קדם המשפט והתובע התבקש לשקול תיקון כתב התביעה. עד למועד זה לא בוצע התיקון. לפיכך, התביעה נגד הנתבעת-2 נמחקת, היות ואינה אישיות משפטית. דיון והכרעה הדין, כפי שעולה מחוק איסור לשון הרע, מתווה את נקודות האיזון בין שתי זכויות יסוד מרכזיות במשטר הדמוקרטי הראויות להגנה: זכות היסוד של כל אדם לשם טוב, מחד, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מאידך. על היחס בין שתי הזכויות האמורות עמד כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 859 (להלן: "פרשת הגביר"): "שמו הטוב של אדם וחופש הביטוי הם ערכי יסוד במשפטנו. ברוב המקרים מתקיימים ערכי יסוד אלה זה בצד זה, בלא לפגוע האחד בשני... הקיום של האינטרס בדבר השם הטוב היה נפגע קשות לו חופש הביטוי היה מוגבל. עם זאת, יש להכיר בכך כי לעתים קיים ניגוד בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי ביחס אליו. ניגוד זה מתבלט מקום שהפרסום מביא לידיעת הציבור מידע הפוגע בשמו הטוב של אדם." אין מחלוקת כי הכתבה פורסמה בירחון המתפרסם בכ-17,000 עותקים המופצים בחינם אצל בעלי העסקים בתחום הדו-גלגלי, לרבות מוסכים, חנויות לאביזרי אופנועים, יבואנים ואף במכוני הרישוי. הירחון מופץ על ידי הנתבעת-1 בדואר (ראה עדות הגב' פרידמן, עמ' 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 14 יולי 2009). לפיכך, שאלת הפרסום, כהגדרתה בסעיף 2 לחוק אינה שנויה במחלוקת. לעניו זה יוער, כי איני רואה כל חשיבות בטיעון שהועלה על ידי הנתבעת, אשר לקהל היעד של הפרסום. החוק וסעיף 2 בפרט, אינו מייחס לכך כל חשיבות. לפיכך, השאלה הראשונה בא עלי להכריע היא האם בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי מדובר בלשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. במסגרת זו תבחן גם השאלה אם ניתן לקבוע כי "הנפגע" הינו התובע. לעניין השאלה האם מדובר בלשון הרע אם לאו, נקבע כי ביהמ"ש לא יעניק חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים באופן סובייקטיבי. המבחן הינו מבחן אובייקטיבי. היינו, האם בעיני האדם הסביר, הפרסום עלול להשפיל או לבזות אדם בעיני הבריות. השאלה העיקרית הרלוונטית הינה מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר ורגיל היה מייחס למילים. (ראו לענין זה: ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4), 734; ע"א 279/63 סולימאן בלאן נ' שמואל נובוגרודיצקי,פ"ד יח(2),,427 ו-ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 336) הכתבה, אשר חלקיה הרלבנטיים צוטטו לעיל, מתארת בוחן ("טסטר") נהיגה על אופנועים ששמו "בליליוס" כאחד שנודף ממנו ריח רע ולבושו חסר כל טעם באופן מוגזם. עוד מתואר אותו הבוחן כמי שאינו מעביר לעולם נבחנים ו"ככל הנראה הוא סוגד לשטן, מרביץ לילדים שלו, אוכל איברים חיוניים שלהם בארוחת הבוקר ובלילה הוא פורץ לבתי קברות ומחלל קברים של צדיקים", כך ששילוב כל האמור מביא לתוצאת לוואי של "שפעת העופות". התיאורים בהם נוקבת הכתבת הינם ביטויים בוטים, אשר בהתאם לנטען על ידי הנתבעת, נרשמו באצטלה של כתבה סאטירית והיתולית המופנים כלפי אדם, לכאורה פיקטיבי, המכונה "בליליוס". אכן, סאטירה, בהיותה צורת ביטוי בוטה, עוקצנית ומעוררת פרובוקציה, מתאפיינת לרוב בלשון מוגזמת ובמטאפורות המעוותות את המציאות עד כדי גיחוך. פרשנות מילולית של אותה לשון עשויה לעתים להוביל למסקנות מוטעות ולחטוא לעצם אופיו המטאפורי של הביטוי. על כן, כאשר עסקינן בביטויים כגון אלה, יש לייחס למילים את המשמעות הסבירה בהתאם להקשרן, לא בהכרח המשמעות המילולית, תוך התייחסות למכלול, כפי שנתפס בעיני האדם הסביר. כך, לעניין זה, נאמר בפסיקה כי: "... בצד המשקל שניתן לחופש הביטוי בעת עריכת האיזון הראוי בעניין "הבעת דעה מהסוג הטהור", יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הסוגה של פארודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה תגבר זכותו של האדם לשם טוב". (ע"א 4534/02 - רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' . פ"ד נח(3), 558, להלן: "פס"ד רשת שוקן") במקרה דנן, שלל התיאורים הציוריים העולים מהכתבה, מעוררים אצל הקורא תחושה קשה של לעג וביזוי כלפי מושא הכתבה. הן לגבי צורתו החיצונית והן לגבי אופיו ורמת המוסר שלו. זאת, אף על פי שגם הקורא הסביר אינו מפרש תיאורים אלו כלשונם - לא זו היא מהותה של סאטירה. כפי שנקבע בפס"ד רשת שוקן הרי שמטרתה של סאטירה לעורר דיון ולהתסיס. זאת, כדי להניע עניין ציבורי על סדר היום. בכתבה שלפנינו, לא עולה כל עניין ציבורי או חומר למחשבה אצל הקורא הסביר, למעט תחושה עמוקה של כוונה לבזות, להשמיץ ולפגוע בנשוא הכתבה. הקורא הסביר מקבל את הרושם כי המדובר בבוחן חסר רחמים, בלתי מוסרי ומושחת, אשר אינו בוחל באמצעים כדי להכשיל את נבחניו. עוד מושם דגש על צורתו החיצונית ומראהו אשר אינו מלבב. לפיכך, קביעתי היא כי ממכלול התיאורים, דברי הלעג, הבלע וייחוס התכונות החיצוניות, לרבות תכונות האופי והתנהלותו של מושא הכתבה, עולה כוונה להשפיל, לבזות ואף לפגוע במשרתו של מושא הכתבה ובכך מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 1 (1), (2) ו- אף (3) לחוק. 9. מחלוקת נוספת בה עליי להכריע הינה השאלה האם ניתן לקשר בין האמור בכתבה לבין התובע. לטענת הנתבעות, הכתבה, בהיותה חלק ממדור סאטירי, לא התיימרה לתאר מצב עובדתי כלשהו על אדם מסוים אלא תיארה סיפור דמיוני לחלוטין. מאחר ונכתב השם "בליליוס", שם שאינו זהה לשם התובע באופן מוחלט, השם נכתב תחת גרשיים וללא שם פרטי, הרי שמכאן ניתן ללמוד כי לא מדובר בתובע ואף הקורא הסביר אינו יכול לשייך את הדברים בכתבה לתובע. התובע טען מנגד, כי אך מהעובדה כי השם סומן תחת גרשיים ואף במקומות מסוימים בכתבה נאמר "הבליליוס הזה", נוכח הדמיון הרב בין שני השמות והן נוכח העובדה כי התובע הינו היחיד מבין כלל הבוחנים בארץ בעל שם זה או דומה לו, הרי שניתן ללמוד מכך כי התיאורים היו מכוונים לאדם מאוד ספציפי, הוא התובע. עוד טוען התובע, כי נוכח העובדה שכותבת הכתבה למדה שיעורי נהיגה באותו מקום בו היה עיסוקו המרכזי של התובע, הרי שהמסקנה המתבקשת הינה כי השם "בליליוס" לא נבחר באקראי אלא שמדובר בבחירת שם מכוונת שנעשתה בזדון. לשם הכרעה במחלוקת זו, יש לבחון האם בעיניו של הקורא הסביר, ניתן לקשור את שמו של התובע, בלילוס, בוחן רישוי לרכב לשם המופיע בכתבה, בליליוס, בוחן רישוי לרכב דו-גלגלי. לטעמי אין בעובדה כי שמו של מושא הכתבה נכתב בין גרשיים כדי להצביע על דמות פיקטיבית. עם-זאת, ניתן להבין כי המדובר בכינוי ובבוחן אשר שם משפחתו "הולך לפניו" ודי בו כדי לרמז על הבאות. לעניין זה, אפנה לסעיף 3 לחוק, הקובע לעניין הדרכים להבעת לשון הרע, כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה." הסעיף למעשה מבחין בין שתי דרכים שבהן עשויה להשתמע לשון הרע מפרסום. האחת, כאשר לשון הרע משתמעת מן הפרסום עצמו במישרין ובשלמות. השנייה, כאשר לשון הרע משתמעת מנסיבות חיצוניות כאשר אותן נסיבות הן המקנות את האופי הפוגע וההתייחסות לאדם הטוען כי נפגע וכמובן שניתן לשלב בין השתיים. ראו: ע"א(חי') 114/75 רבינא נ' יונס, פ"מ תשל"ו (א) 351, 352, שם כלל לא צויין שמה של הנפגעת בכתבה אולם ביהמ"ש החליט לפצותה. במקרה דנן, מסקנתי היא כי מתקיימות נסיבות חיצוניות אשר שילובן מביא לכדי שיוך האמור בכתבה לתובע באופן אישי. ואפרט להלן טעמי: הירחון בו פורסמה הכתבה, הינו ירחון המופץ בחינם בכל הארץ, מיועד בעיקרו לקהל המתעסק ברכב דו גלגלי. בהתאם לעדויות שהושמעו לפני הירחון מחולק גם בין משרדי הבוחנים ובמשרדי הרישוי (עדותו של מר שרגא בנאי, עד התביעה, עמוד 6 שורה 20 לפרוטוקול מיום 7 יולי 2009). בפועל, כך עולה מהאמור, נחשפים לירחון זה קוראים הן מתחום הרכבים והן מתחום האופנועים והקטנועים. לא מצאתי משמעות לאבחנה בין בוחן נהגים לרכב דו-גלגלי לרכב אחר. בוחן רישוי הוא בוחן רישוי ולשמו לא מוצמד סוג הרכב בו עליו הוא בוחן. עוד, עלה מעדותו של התובע כי הוא היחיד מבין כלל הבוחנים בארץ בעל שם זה או דומה לו. גרסתו היתה אמינה ונתמכה בעדותו של מר בנאי (עמ' 8 ש' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 7 יולי 2009) ולא נסתרה על ידי הנתבעות. שעה שהמדובר בדמיון רב, המגיע כמעט לכדי זהות מוחלטת, בין השם "בליליוס" ל"בלילוס" כך שניתן אף לומר כי על אף הוספת "קוצו של היוד" , עדיין השומע והקורא הסביר לא יוכל להבחין כי קיים כלל הבדל בין השמות. עוד, שימוש בשם ייחודי שכאמור אינו שם מן הסוג השכיח כמו: "מר כהן" או "מר לוי" או "מר ישראלי" מוביל למסקנה כי הקורא הסביר יקשר בין נשוא הכתבה ללא אחר מאשר הטסטר "בלילוס" - התובע בעצמו. 10. לאחר שהחלטתי כי התקיימו דרישות החוק לקיומה של עוולת לשון הרע, אבחן כעת את קיומה של הגנת תום הלב כפי שמעוגנת בסעיף 15(1) לחוק. הסעיף קובע כי על הנתבעת להוכיח כי "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע...". דרישה זו של "חייב לדעת על קיום הנפגע" מציבה מבחן אובייקטיבי, לפיו, נשאלת השאלה האם אדם סביר במקומו של המפרסם היה צריך לדעת על קיום הנפגע בנסיבות העניין. שעה שמתפרסמת באמצעי תקשורת כתבה דמיונית בעלת אופי סאטירי על הנתבעת, באמצעות עורך הירחון או הכתב, מוטלת החובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים, בטרם פרסום הכתבה, על מנת לוודא כי אין אדם העשוי להפגע מפרסומה. על הנתבעת היה לוודא כי אין בקרב הבוחנים בארץ שם דומה לשם שיפורסם בכתבה. היותה של הכתבה בעלת תוכן סאטירי והיתולי, אשר מטרתה העיקרית הינה ליצור פרובוקציה ולעורר לעג כלפי מושא הכתבה, לטעמי אף מטילה חובה מוגברת על הנתבעות לנהוג ביתר זהירות ולוודא כי לא קיים אדם בשם כזה באותו תחום עיסוק, בייחוד כאשר מדובר בעיסוק אשר נמנית אליו אוכלוסייה מצומצמת יחסית של בוחנים ובמיוחד שעה ששמו של הבוחן אינו שם שגרתי או נפוץ. לעניין זה, ראה את דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 354/76 - עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ . פ"ד לה(4), 169 ,עמ' 174-175: "מוציא לאור, המפרסם דברים על עורך-דין בישראל, אינו יכול לטעון, כי לא חייב היה לדעת על קיומו של אותו עורך-דין. מספרם של עורכי הדין בישראל אינו כה רב, ובחינה פשוטה יחסית מגלה את שמם. על-כן, סופר, הכותב בישראל סיפור דמיוני על עורך-דין פלוני, עליו לברר תחילה, אם עורך-דין בשם זה מצוי בישראל. אין זו טענת הגנה, כי הסופר לא ידע על דבר קיומו של עורך הדין. עליו לברר ולדעת." עמדה דומה ננקטה ב ע"א (ירושלים) 6437/99 - עו"ד חגי סיטון נ' רשות השידור ו-4 אח', , שם נקבע באשר לתוכנית טלויזיה ו"טיזרים" שקדמו לשידורה, אשר נקבו בשמו של דמות ראשית, דמות דמיונית בשם של עו"ד סיטון:- "אכן, מספרם של עורכי הדין בישראל כיום הנו רב הרבה יותר, אולם טעם ההלכה האמורה נותר על-כנו, משאמצעי בירור שמותיהם שוכללו במקביל. מכאן שגם היום ניתן לגלות את שמם בבדיקה פשוטה יחסית, זאת באמצעות האינטרנט או דיסק של ספר טלפונים, שבלחיצת כפתור מאפשרים תוך שניות לברר פרטים אלה." לענין זה אעיר כי היום אף שוכללו אמצעי החיפוש והגישה למאגרי המידע, לרבות השימוש בצ'אטים, בלוגים ופורומים בהם ניתן היה לברר בנקל אם קיים בוחן בשמו של התובע. מחקירתו הנגדית של מר ציוני אילן, מו"ל הירחון, עולה כי הנתבעת או מי מטעמה, לא עשו כל בדיקה ולו הבסיסית ביותר על מנת לוודא כי לא קיים בוחן בשם "בלילוס": "ש. האם עשיתם "בלילוס" בגוגל? ת. אני לא יכול להיכנס למאגר הרישוי ולשאול אם יש בוחן. אין בוחן אופנועים שקוראים לו בלילוס... לא עשיתי בגוגל "בלילוס" ואין לי מושג אם משהו היה יוצא." (עמוד 7 שורה 8-13 לפרוטוקול הדיון מיום 14.7.09) והדבר גם עלה מחקירתו הנגדית של מר ערן טננבאום: "אם היה חשש באיזה צורה שמדובר באדם ספציפי זה לא היה מפורסם. אך זה באמת לא נבדק." (עמוד 4 שורה 2 לפרוטוקול הדיון מיום 14.7.09) בכתב ההגנה אף צוין, בסעיף 14.3, "... הנתבעת מס' 1 לא הייתה מודעת לקיומו של התובע וכי כפי שהתברר לה בדיעבד, אכן אין בוחן אופנועים העונה לשם 'בליליוס'". עולה באופן נחרץ, כי לא נעשו ניסיונות כלשהם לברר האם קיים בוחן בשם בלילוס בקרב בוחני משרד הרישוי עובר לפרסום הכתבה. עוד עולה כי לאחר הפרסום, טרחו הנתבעות ומצאו כי אין בוחן אופנועים העונה לשם זה. אציין כי הנתבעות, בסיכומיהם העלו לראשונה את הטענה כי מבדיקה בגוגל לא עולות תוצאות למילת החיפוש "בלילוס". המדובר בטענה שהועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, לא אוזכרה בתצהירים ולא בכתב ההגנה, לא נתנה לתובע שהות לבודקה ואף סותרת את גרסת הנתבעת כפי שהעיד עליה מר טננבאום לעיל. המדובר בהרחבת חזית, בטענה ובגרסה המועלית לראשונה בסיכומים והתנגדות התובע להעלתה בשלב זה מקובלת עלי. קביעתי היא כי בעידן האינטרנט, שעה שמידע בנושאים רבים ומגוונים הינו נגיש באופן קיצוני ונרחב. עוד, לא הוכח וגם לא נטען כי מידע באשר לפרטיי זהות בוחני מכון הרישוי הינו מידע חסוי או בלתי נגיש לציבור, זאת במיוחד שמכתב ההגנה עולה כי לפחות בשלב הכנתו, עלה בידי הנתבעת לקבל מידע ולפיו לא קיים בוחן אופנועים העונה לשם המוזכר. היה על הנתבעת באמצעות עורך הירחון או הכתבת לטרוח ולבדוק כי אין אדם העשוי להיפגע מפרסום הכתבה. ואף יותר מזה, גם אם בבדיקה ראשונית היה עולה כי אין גישה מלאה לשמות הבוחנים, הרי שהיה על הנתבעת להימנע משימוש בשם כה ייחודי. חופש הביטוי לא היה נפגע לו הכתבה היתה מתפרסמת בשם בדוי, אשר היה נבחר לאחר בחינה ובדיקה כי אינו דומה לשמו של אף בוחן רישוי. לכן אני קובעת כי לא הוכח כי הנתבעת לא היתה חייבת לדעת על קיומו של בלילוס. נהפוך-הוא, עורך עיתון אחראי וכתבת מקצועית היו טורחים ומבררים אם קיים בוחן העונה על שם זהה ומונעים פגיעה בו. לאור האמור, הנתבעת לא עמדה בדרישת סעיף 15(1) לחוק ובוודאי לא הוכיחה כי מתקיימת הגנת תום הלב כאמור. בנסיבות אלו ברי כי לא מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק. 11. עוד טענה הנתבעת להגנה הנובעת מהזכות לחופש הביטוי זאת בהסתמך על הטענה כי המדובר בכתבה סאטירית. נפסק בעבר כי שמו הטוב של אדם מזה וחופש הביטוי מזה, אינם בעלי אופי חוקתי-פורמלי. הם חלק מאותן "זכויות יסוד 'שאינן כתובות עלי ספר', אלא הן נובעות במישרין מאפיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" (השופט לנדוי בג"צ 243/62 - אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' לוי גרי . פ"ד טז(4), 2407, 2415). בשאלת האיזון בין ה"חרות" ל"זכות" דן כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת הגביר והצביע על האיזון שנקבע בחקיקה ואמות המידה לפרשנותו: "הנה כי כן, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי בעניני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל, ושמו הטוב של איש ציבור בפרט, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חפשית של מידע בעניני ציבור הנוגעים לאישי ציבור. " בפס"ד רשת שוקן, אשר עסק בסאטירה, נקבע בין היתר כי החשיבות לשאלה האם מדובר באיש ציבור אם לאו, מקבלת משנה תוקף. היינו, היותו של אדם אישיות ציבורית יוצרת חשיפה, מטבע הדברים ומעצם מעמדו לביקורת ציבורית ולניסיונות להתנכל לשמו הטוב. על כן במקרים אלו המשקל המוענק לזכות לשם טוב נחלש מול הזכות לחופש הביטוי והיצירה. קביעתי היא כי זהו אינו המקרה שלפנינו. במקרה דנן, מדובר באדם פרטי, עובד מדינה, אשר לא הציב עצמו במקום בו נתון הוא לביקורת ציבורית. אין המדובר בדמות נגישה לכלי התקשורת ולא בכזו המנהלת עימה דיאלוג בשום אופן וצורה. על ההבחנה בין איש ציבור לבין אדם פרטי, בפרשת הגביר בעמ' 864 נפסק: "לאיש ציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו - יותר מאשר לאיש 'הפרטי' - להגן כראוי על שמו הטוב". מכל האמור איני מקבלת את הטענה כי בשם הגנה על חופש הביטוי יש לאפשר השתלחות משוללת רסן, באצטלה של כתבה היתולית וסאטירית באדם פרטי תוך פגיעה בזכותו לשם טוב. כפי שציינתי לעיל, הרי שהיצירה האומנותית לא היתה נפגעת לו הכתבה היתה נוקבת בשם שונה משמו של התובע. הזכות לחופש הביטוי אינה מקנה את הזכות לפגוע בשמו של אדם, על לא עוול בכפו, רק לשם ההגנה על חופש הביטוי והיצירה. לכן גם טענה זו אני דוחה. נזקי התובע 12. התובע בתצהירו טען כי הפך ללעג ולבדיחה בקרב חלק ממכריו, אשר התלוצצו על חשבונו וכינו אותו בשמות המאזכרים את הכינויים ש"הודבקו" לו במסגרת הכתבה (סעיפים 15 ו- 16 לתצהיר התובע). טענה זו נתמכה בתצהירו של מר בנאי (סעיף 7) ובתצהירו של מר אריאלי (סעיף 7). בחקירתו הנגדית אף הוסיף התובע "כל מי שהכיר אותי, קרא את הכתבה עשה ממני צחוק כולל התלמידים" (עמ' 4 ש' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 7 יולי 2009) עוד טען התובע כי לאחר פרסום הכתבה, סרבו מספר נבחנים להבחן אצלו. דבר שעשוי היה להוות פגיעה בשכרו. טענה בדבר פגיעה בשכר לא הוכחה ולא הוגשה כל אסמכתא לתמיכה בה. ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף פ"ד נה (5) 510, 525, נקבעו הכללים להערכת פיצוי בגין לשון הרע:-   " הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע ... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר.... רק כך יהא ניתן - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב, אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי "נמוך" כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. גם אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי "גבוה" כדי להגן על השם הטוב. על בית-המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא רכושי - שנגרם לניזוק." הנשיא (כתוארו אז) ברק נתן כלים להערכת הפיצוי:   "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי." (שם, בעמ' 525) בסעיף 7א לחוק נקבע כי: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. רשאי בית המשפט לחייב הנתבעת לשלם לפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק." מעדותו של התובע ומן הכנות בה נמסרה התרשמתי מעומק העלבון ומכך שהפגיעה היתה עבורו מאד קשה. עוד עלה כי לאחר פרסומה של הכתבה נפגעה שגרת חייו הופרעה מנוחתו וזאת לתקופה ארוכה. חיזוק לפגיעה ולהתנהגות הסובבים כלפי התובע עלתה גם מגרסת עדיו. נכון הוא כי לא הוכח אבדן הכנסה ובסופו של דבר לא נפגעה משרתו של התובע. אולם שוכנעתי כי הכתבה הסבה לו נזק תדמיתי והפכה אותו למושא ללעג ולבדיחה בקרב הבוחנים והנבחנים במכון הרישוי כאחד. התובע טען כי הכתבת בחרה בשמו מתוך כוונת זדון לפגוע בו זאת משום שהכירה אותו בשעה שנבחנה במכון הרישוי בו נהג לעבוד. מחד, טענה זו לא הוכחה. לא הוצגה כל אסמכתא לזהות הבוחן שבחן את הכתבת. מאידך, לא הוצגה על ידי הכתבת גרסה ראויה או הגיונית לבחירה האקראית בשמו של התובע שאינו שם שכיח. בשוקלי את נטל הראיה הרובץ על התובע להוכיח את כוונת הזדון ואת עדותה של הכתבת איני יכולה לקבוע כי הוכחה כוונת הזדון. עוד בשוקלי את גובה הפיצוי אציין כי התובע פנה לנתבעת בבקשה שתפרסם התנצלות והבהרה אולם הנתבעת סירבה לפנייתו. לפיכך, מכל האמור אני קובעת כי הפיצוי שישולם לתובע בגין נזקיו יעמוד על סך של 40,000 ₪. 13. התביעה נגד הנתבעת-2 נמחקה. לכן אני מחייבת רק את הנתבעת-1 לפצות התובע בסך של 40,000 ₪. בתיק התקיימו שתי ישיבות מקדמיות, שתי ישיבות הוכחות והוגשו סיכומי בכתב, לפיכך, תישא הנתבעת-1 בהוצאות העדים, בסך 350 ₪ כל אחד ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום לאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. לשון הרע / הוצאת דיבה