קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בגין הוצאת צ'קים דחויים בידיעה שהעסק הולך להיסגר: התובעת היא חברה העוסקת בייצור ושיווק קמח (להלן: "המוצרים"). הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא חברה שנוסדה על מנת להפעיל מאפיה בעיר אלעד (להלן: "המאפיה"). המאפיה החלה לעבוד בפברואר 2006 (עדות המנהל עמוד 10 שורה 18). הנתבע 2 (להלן: "המנהל") ניהל את המאפיה והיה "הרוח החיה" ו"המוציא והמביא" במאפיה. הנתבע 3 (להלן: "הנתבע") מחזיק בכל מניות הנתבעת ושימש מנהלה היחיד הרשום ברשם החברות. על פי כתב התביעה, התובעת סיפקה לנתבעת ממוצריה והנתבעים אשר התחייבו לשלם עבור המוצרים - לא שילמו. התובעת טענה כי על פי הנהלת חשבונותיה חוב הנתבעת לתובעת נכון ליום 21.2.07 היה סך של 77,421 ₪. המאפיה פעלה מפברואר 2006 עד סוף ינואר 2007 וכל אותו זמן רכשה סחורה מן התובעת בסכום כולל של 130,000 ₪ או 150,000 ₪ וכאשר המנהל והנתבע סגרו את המאפיה נותר חוב של יותר ממחצית הסכום. המאפיה נמכרה לצד שלישי בשם "האופים", אשר החלו להפעילה מיד בחודש פברואר 2007 וזאת בלי שנפרעו תחילה החובות לתובעת. כיום הנתבעת אינה בת פרעון וחשבון הבנק שלה נסגר בחדש פברואר 2007, כאשר נותרו בידי התובעת שיקים מעותדים לחודשים פברואר עד אפריל 2007 בסכום כולל של כ- 60,000 ₪. התובעת טענה כנגד הנתבעים כי הם התעשרו שלא במשפט על חשבון התובעת, כיוון שהם מכרו את המאפיה לצד ג' ושלשלו את הכספים לכיסם; קיבלו את חשבוניות המס ולמרות שידעו שתמורתם טרם שולמה כללו את החשבוניות בדיווחי המע"מ והמס התקופתיים של הנתבעת באופן שהקנה להם זיכוי ממס, וכי משכו את כל היתרות הפנויות של הנתבעת לטובתם האישית או לכיסוי חובות לבנק לו ערבו באופן אישי. עוד נטען כלפי הנתבעים כי הקימו את הנתבעת כדי לחמוק מנושים וכי ידעו במועד משיכת השיקים כי השיקים לא יכובדו על ידי הבנק. טענות התובעת כנגד המנהל לטענת התובעת תפקיד המנהל חרג מתפקיד שגרתי של מנהל והוא היה זה שניהל את הנתבעת, כיוון את פעולותיה, ביצע את ההזמנות לתובעת, מסר את השיקים, הכיר את מסגרת האשראי ואת התנהלות עסקי הנתבעת. לטענת התובעת המנהל היה "הרוח החיה" העומדת בבסיס ההתקשרות של הנתבעת עם התובעת. עוד טענה התובעת כי המנהל הוא שפנה אל סוכן התובעת, מר אריה משה גיברלטר (להלן: "הסוכן") וביקש לרכוש קמח. המנהל היה מוכר לסוכן כלקוח התובעת כאשר הפעיל בחדרה מאפיה בשם "מאפיית רידר", שנסגרה ללא כל חובות לתובעת. התובעת טענה כי המנהל הציג עצמו בפני הסוכן כבעל המאפיה ואת הנתבע כשותפו. התובעת טענה כי רק לאחר שבחדש פברואר 2007 מספר שיקים מעותדים של הנתבעת חוללו ולא נפרעו על ידי הבנק, התגלה לה שהנתבעת בקשיים ומכרה את המאפיה. הסוכן פנה למנהל ורק אז לטענתו התברר לו, לראשונה, כי המנהל אינו מבעלי המאפיה והוא הפנה אותו בעניין זה לנתבע. התובעת טענה עוד כי המנהל הזמין מוצרים מהתובעת בעת שהיה מודע לכך כי מצבה הכלכלי של הנתבעת הוא רעוע וכי הנתבעת חורגת ממסגרת האשראי שהוקצה לה על ידי הבנק. למרות הידע הזה המשיך המנהל והזמין סחורה מהתובעת בכך לטענת התובעת הפר המנהל את חובת הגילוי המוטלת עליו מכח חובת תום הלב והיה הגורם הישיר לנזק לתובעת. התובעת טענה כי המנהל מסר שיקים ביודעו כי הם יחוללו, עקב העדר כיסוי. עוד היא טענה כי המנהל מסר את השיקים כשהם מעותדים תוך חריגה ממסגרת האשראי המוסכמת, הכל מתוך ידיעה כי עד שיגיע מועד הפרעון תמכור הנתבעת את המאפיה ולא ניתן יהיה לגבות ממנה את הכספים. בכך הפר המנהל את החובה החקוקה הקבועה בסעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1973 ופעל בתרמית וברשלנות רבתי. עוד טענה התובעת כי המנהל ידע או היה צריך לדעת בעת שהזמין את הסחורה כי הנתבעת לא תשלם תמורתה ולכן יש לראות בו כמנהל שפעל בניגוד לחובות הזהירות והנאמנות המוטלות עליו כמנהל כלפי הנתבעת וכלפי נושיה. טענות התובעת כנגד הנתבע לטענת התובעת הנתבע יסד את הנתבעת רק כדי לסייע למנהל להתחמק מנושיו ולהסתתר מאחורי פעילות הנתבעת. עוד היא טוענת כלפיו כי פעל מתוך אדישות לתוצאות פעילות הנתבעת וכי היה עליו לצפות כי הנתבעת לא תשלם לתובעת את המגיע לה ובכך הפר את חובת הזהירות שלו כלפיה וכן נהג ברשלנות ובחוסר תום לב בולט. עוד היא טענה כי הנתבע ייסד את הנתבעת ביודעו כי אין לה את ההון העצמי הדרוש לשם פעילותה ומימן את פעילות הנתבעת בין היתר באמצעות אשראי שקיבל מהתובעת. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים כי חוב הנתבעת לתובעת על פי הנהלת חשבונותיהם עומד על סך של 77,421 ₪ בלבד וזאת בכפוף להפחתה של 5,930 ₪ בגין סחורה מחודש פברואר 2007, מועד בו לטענתם לא הופעלה המאפיה. הנתבעים טוענים כי כל הסחורה שהוזמנה מהתובעת הוזמנה על ידי הנתבעת בלבד והיא שהתחייבה בתשלום והם אינם חייבים דבר. הנתבעים טוענים כי המנהל שימש אך ורק כעובד שכיר בנתבעת והיה אחראי על הצד התפעולי בלבד ולא היה מעורב בפעילות הבנקאית ווכן לא חתם על השיקים של הנתבעת. לטענתם, המנהל מעולם לא הציג עצמו כבעלים של הנתבעת או כשותף של הנתבע. הנתבעים טוענים כי הנתבע לא היה פסיבי אלא מעורב בפעילות המאפיה וכי הוא שחתם על השיקים והגיע כמעט מידי יום למאפיה. הנתבעים טוענים כי שיתפו את הסוכן כבר בחודש דצמבר 2006 בכך שישנם מתעניינים ברכישת המאפיה. הנתבעים טוענים כי התובעת התקשרה עם הנתבעת משיקולים עסקיים בלבד ונהנתה ממחזור מכירות של כ- 150,000 ₪ בתקופת פעילות המאפיה. לטענתם, במהלך כל פעילותה של המאפיה מצב הנתבעת היה סביר ולא יצר כל חשש באשר לקיום התחייבויותיה. הנתבעים טוענים כי אין כל עילה לביצוע הרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבע בחובות הנתבעת. הנתבעים טוענים כי למנהל ולנתבע אין אחריות לחובות הנתבעת. דיון והכרעה אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת חייבת לתובעת בגין אי פרעון שיקים שנמסרו לה בתקופה שלפני סגירת החברה, מכירת כל רכושה וסגירת חשבון הבנק שלה. סכום החוב המדויק ידון בסוף פסק הדין. המחלוקת העיקרית בתיק זה היא בסוגיית הרמת המסך כלפי הנתבע ובסוגיית אחריותם האישית של המנהל והנתבע לחובות שיצרה הנתבעת כלפי התובעת. לעניין הרמת מסך אנו נדרשים לסעיף 6 לחוק החברות לאחר תיקון מספר 3 אשר תוקפו הוא החל מיום 17.3.05 ולכן חל על מקרה זה. סעיף 6(א) קובע כך: "(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד." (ההדגשות הוספו- ע.ר.). בית המשפט העליון בפסק הדין עא  4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (לא פורסם, 21.1.09) כותב על סעיף 6 לאחר תיקון מספר 3 כך: "נוסחו החדש של הסעיף מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט. בעוד שבנוסח הקודם רשאי היה בית משפט "להרים את מסך ההתאגדות אם... בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", כיום הוגבלה סמכות בית המשפט להרים מסך רק כאשר מתקיימת גם אחת מהחלופות הנזכרות בסעיפים קטנים (א)1(א)-(ב)." ד"ר אירית חביב סגל כותבת כי מגמתו של התיקון לצמצם את האפשרות ל"הרמת מסך". ראו דבריה ב"דיני חברות", 2007, בהוצאת 4balance הפקות בע"מ: "ראשית, ההסדר החדש מבטל את המבחן הגמיש להרמת המסך שנקבע בסעיף 6(ב) לחוק החברות המקורי. מעתה ואילך, ניתן יהא להרים את המסך אך ורק במקרים חריגים, וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת. שנית, ההסדר החדש מוסיף את היסוד הנפשי של "ידיעה." רק בעלי מניות אשר היו מעורבים באופן פעיל בפעילות האסורה על-פי סעיפים 6(א)(1)(א) ו-6(א)(1)(ב) עלולים להימצא אחראים באחריות אישית לחובות החברה. אומנם, גם עצימת עיניים תיחשב כידיעה, אלא שבכל מקרה, לא יהא די ברשלנות גרידא. שלישית, ההסדר החדש מבהיר כי אין די ב"מימון דק" (קרי, במימון פעילות החברה על בסיס הון עצמי מינימלי) על מנת להביא להרמת המסך. נוסחו החדש של הסעיף דורש שאל המימון הדק יצטרף יסוד נוסף, הוא היסוד של פעילות בניגוד לתכליתה העסקית של החברה. מכאן, שכל עוד נעשות הפעולות מתוך המגמה למקסם את רווחיה של החברה, לא יקים המימון הדק אחריות אישית. לבסוף, ההסדר החדש יוצר הבחנה משמעותית בין בעלי המניות הפסיביים לבין בעלי המניות האקטיביים, המשתתפים בקבלת ההחלטות בחברה. הסעיף מכוון את בית-המשפט להתחשב באחזקותיו של בעל המניות, ובמידה שבה זה מילא את חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 לחוק החברות. לאור העובדה שיסודות האחריות המתוארים הם מצטברים, הרי שניתן להניח שבית-המשפט לא יוכל עוד להיענות לבקשות להרמת המסך כעניין שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים וחריגים יצליח התובע להוכיח את התקיימותם של כל היסודות כאחד." אשר לאחריות דירקטורים ונושאי משרה כותבת שם ד"ר אירית סגל- חביב : "כמו כן, ביטל תיקון מס' 3 את סעיף 54(ב) לחוק החברות. מעתה ואילך, ניתן יהא להטיל אחריות אישית על דירקטורים בגין חובותיה של החברה אך ורק בהתאם לסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, קרי, באירוע של תרמית או של רשלנות בפירוק. כמובן שביטולו של סעיף 54(ב) לחוק החברות אינו משנה את האחריות האישית של הדירקטורים ונושאי המשרה לפי הסדרים אחרים: ראשית, דירקטורים ונושאי משרה ימשיכו להיות חבים בחובות אימון כלפי החברה וכלפי בעלי המניות. שנית, הדירקטורים ונושאי המשרה ימשיכו לשאת באחריות לחלוקה אסורה לבעלי המניות, וכן, באחריות כלפי נושים באירוע של מיזוג או רכישה של החברה. לבסוף, כפי שמבהיר הדיון בפרק ב' לעיל, ימשיכו הדירקטורים ונושאי המשרה לשאת באחריות אישית, כאשר פעולותיהם היו כרוכות בעוולות מדיני הנזיקין, או בהפרות אחרות של הוראות הדין. " (ההדגשה הוספה- ע.ר.). האחריות האישית הנוספת היא מכח תורת האורגנים. ד"ר חביב -סגל מסבירה בספרה דיני חברות א', התש"ז-2007 בפרק על תורת האורגנים, כי כאשר פועל האורגן בשם החברה, ויוצר התחייבות בשמה, הרי שברוב רובם של המקרים, החברה היא שתהיה אחראית לביצועה של אותה התחייבות, בעוד שהאורגן הפועל בשמה של החברה יהא חופשי מאחריות אישית. כך, למשל, כאשר יוצר האורגן חוזים בשמה של החברה, הרי שהחברה היא שתהיה כפופה לאחריות החוזית, בעוד שברוב רובם של המקרים, יהא האורגן פטור מכל אחריות אישית לביצוע החוזה. יחד עם זאת שבו בתי המשפט והדגישו כי חובת תום הלב (הן בכריתת חוזים והן בביצוע חוזים) חלה באופן אישי על האורגן הפועל בשם החברה, כך שהפרה של חובת תום הלב תגרור אחריה אחריות אישית של האורגן, ולא רק אחריות של החברה עצמה (ראו ע"א 230/80, פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו, פ"ד לה (2) 713). עמד על כך הנשיא ברק גם בעניין ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (לא פורסם, 16.10.05) (להלן: "פסק דין דלתות חמדיה"): "החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53)." בעניין דלתות חמדיה, מצא הנשיא ברק הפרה של חובת תום הלב בכך שהאורגן נמנע מלגלות לספק של החברה את עובדת היותה של החברה בקשיים פיננסיים, כך שהתקיים חשש משמעותי שהחברה לא תוכל לעמוד בפירעון התחייבויותיה כלפי אותו ספק. חובת תום הלב חלה על האורגן באופן אישי, כך שהפרתה גוררת חובת פיצוי אישי של האורגן. באותו המקרה, החברה התגלגלה למצב של חדלות פירעון, כך שזו לא יכולה הייתה לפרוע את התחייבויותיה כלפי הספק. בית-המשפט העליון הטיל אחריות אישית על האורגן לכסות את החובות לספק שלא נפרעו על-ידי החברה. בהתאם לכך, פסקו בתי המשפט כי אין במעמדו של האורגן גרידא, על מנת להקים חובת זהירות אישית כלפי צד ג', שעימו הוא מתקשר בשמה של החברה. חובת זהירות שכזו עשויה לקום, אך ורק במקום שפעילותו של האורגן, או מומחיותו, חורגות מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. כך, למשל, בפסק הדין בע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נגד טל אימפורט (מוצרי היער בע"מ) (לא פורסם, 14.12.06) קובע בית המשפט כי יצהרי יהיה אחראי למרות שלא היה בעלים רשום או מנהל אך בפועל כיהן כמנהל ומסר סדרה של שיקים שחוללו ולאחריהם סדרה נוספת. בית-המשפט מצא כי כאשר מדובר בנושא משרה המהווה את "הרוח החייה" של החברה, כך שידו בכל ענייניה, הרי שעליו לנהוג בחובת זהירות כלפי צד שני לעסקה. בעניין זה ניתן גם להזכיר את פסק הדין בע"א 3379/06 ברנוביץ נ נתנזון (לא פורסם, 17.10.07) העוסק אמנם בסעיף 374 לפקודת החברות, שכידוע דן בחובות בעל התפקיד בזמן פירוק, אך ניתן ללמוד שם את יחס בית המשפט העליון לחובת תום הלב. יש לזכור גם את ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח (4) 693 בו מצא בית המשפט העליון כי אין מקום לחייב את האורגן, אלא כאשר קיים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החברה לחדלת פרעון. לאחר שבחנתי את המצב המשפטי החל על תיק זה, נפנה לבדיקת העובדות שהוכחו. אומר מיד כי נתתי אמון בעדותו של הסוכן והעדפתי אותה על פני עדות המנהל ועדות הנתבע. אשר לתביעה כנגד המנהל, הרי ששוכנעתי מעדותו של הסוכן כי התובעת לא הייתה מספקת לנתבעת סחורות, אלמלא היחסים המיוחדים שהיו בין הסוכן לבין המנהל. מהעדויות עלה כי המנהל היה שותף עם אחיו במאפיה בעיר חדרה במשך שנים, והתובעת, באמצעות הסוכן, הייתה ספק של המאפיה בחדרה, כאשר הסוכן עמד בקשר עסקי רצוף עם המנהל עוד בהיותו בחדרה. עוד ציין הסוכן בחקירתו הנגדית: "הכרתי אותו כמה שנים קודם, לא יכול לציין מספר שנים, זו הייתה הכרות טובה. הוא גם שילם לי את כל החובות. גם כאשר הוא סגר את המאפיה שלו בחדרה כל החוב שלו נפרע." (עמוד 2 שורות 10-11). ובהמשך כאשר נשאל הסוכן מדוע לא החתים על ערבויות אישיות כאשר החל באספקת הסחורה העיד: "הכרתי אותם קודם. הם היו אנשים אמידים וישרים (אני מתכוון לאחים רימר) וזאת לאור הנסיון שהיה לי קודם איתם שהם שילמו את החוב למרות הסגירה." (עמוד 2 שורות 25-26). גם המנהל מודה כי הוא זה שהיה מבצע את ההזמנות במאפיה בחדרה (עמוד 12 שורה 8). יתר על כן, נתתי אמון בעדותו של הסוכן כי המנהל יצר בפניו מצג שוא כי הוא הבעלים או לפחות שותף במאפיה באלעד וכי לא אמר לו כי הבעלים הוא הנתבע בלבד. המנהל מודה שהוא שיצר את הקשר עם הסוכן וביקש ממנו לספק את הסחורה למאפיה באלעד (עמוד 13 שורות 25-28) וכך נוצר אצל הסוכן הרושם שהמנהל הוא הבעלים של המאפיה. המנהל גם מסכים כי כל התנהלות המאפיה מול הסוכן הייתה דרכו (עמוד 14 שורה 15) וכי גם כאשר השיקים חזרו הסוכן פנה דווקא למנהל ולא לנתבע. גם הנתבע ציין כי לו לא היה כל נסיון במאפיות ולכן המנהל היה המנהל התפעולי וגם רכש בפועל את הציוד למאפיה עם הקמתה ואף המשיך בהזמנת הסחורה הנדרשת במהלך כל תקופת עבודתה. יש לציין כי המנהל הוצג על ידי הנתבעים במשפט כעובד שכיר בלבד, אולם בפועל נראה כי מעמדו היה שונה ובעל אחריות רבה יותר. למשל, בחודשיים הראשונים שעבד במאפיה לא קיבל כלל משכורת. המאפיה נפתחה בפברואר 2006 אך המנהל קיבל משכורת ראשונה רק באפריל 2006 (עמוד 10 עד 11). לטענתו עבד באותם חודשים בהתנדבות והנתבע גם טען שהייתה זו תקופת נסיון, למרות שכבר בפברואר רכשו קמח ב- 6,000 ₪ שזו כמות נכבדה. לא קיבלתי כמהימנה את העדות שמדובר היה בתקופת נסיון בלבד וממילא עובד שכיר רגיל מקבל משכורת גם על עבודה בחודשיים נסיון. לפיכך נראה כי למנהל היה אינטרס נוסף בנתבעת בנוסף להיותו עובד שכיר. המנהל גם ציין כי לו הייתה המאפיה עולה על דרך המלך הנתבע אמור היה לתגמל אותו בהמשך (עמוד 11 שורות 25-26). כלומר משכורתו הייתה אמורה לעלות אם העסק היה מצליח בדומה לבעלים או שותף ולא לעובד שכיר. יתר על כן מעדותו של המנהל עולה כי בתקופה בה עבד אצל הנתבעת היה מסובך בהליכי הוצאה לפועל, מכאן שצודקת התובעת בטענתה כי היה לו אינטרס להסתיר קשר של בעלות למאפיה באלעד. בהקשר לתום ליבם של המנהל ושל הנתבע יש לציין כי הם לא הודיעו לסוכן כי הם מתכוונים למכור את המאפיה בסמוך לביצוע המעשה והדבר נודע לו רק לאחר מעשה. אמנם המנהל העיד כי חודשים קודם למכירה ציין בפני הסוכן כי מבקשים למכור את המקום, אך אין ספק כי לא ציין בפניו כל אזהרה לעניין מצב כלכלי או חשש לאי פרעון. יתר על כן לאחר מציאת הקונה החדש, לפני המכירה ואף לאחר המכירה לא הודיעו המנהל והנתבע על כך לסוכן וכך כל הסכום שהתקבל מן המכירה (298,000 ₪) שולם לבעלי חוב אחרים, לפי צרכי הנתבעים: לבנק, למשכיר המקום, לחובות למס ערך מוסף ולעיריית אלעד, כאשר הנתבעת כספק שסיפקה למקום בחודשי פעילותו סחורה בשווי כולל כ- 150,000 ₪ ונותרה עם חוב בסכום של כ- 81,000 ₪ - לא קיבלה כל סכום מהנתבעת. עוד בעניין העדר תום ליבם של הנתבעים יש לציין כי לסחורות שהתקבלו על ידי הנתבעת בחדש יולי 2006 ואילך נמסרו שיקים מעותדים לפברואר 2007, יותר מ- 8 חודשי אשראי, וכאשר הנתבעים ידעו עוד בחודש נובמבר 2006 כי בכוונתם למכור את המאפיה, אך לא טרחו לפנות לתובעת ולהודיע לה על מצבם הכלכלי, אלא המשיכו לרכוש ממנה סחורה ואף מסרו לה עוד בחודש דצמבר 2006, כאשר כבר היה ידוע להם שבכוונתם למכור את הנתבעת, 18 שיקים מעותדים לפברואר, מרץ ואפריל 2007 בסך כולל של 60,494 ₪. כאן יש להוסיף, כי חשבון הנתבעת נסגר על ידי הנתבע כבר בפברואר 2007 כך שהשיקים המעותדים לחודשים מרץ ואפריל לא יכלו להפרע ממילא, ואילו השיקים של חודש פברואר חזרו, משום שלא היה כסף לשלמם. יש לציין כי השיקים המעותדים שנמסרו בדצמבר 2006 נמסרו לסוכן על ידי המנהל, כשהם חתומים על ידי הנתבע. לטעמי, יש בכך משום התנהלות שלא בתום לב תוך ידיעה של מוסרי השיקים כי בבוא יום הפירעון כבר לא תהיה הנתבעת קיימת וחשבון הבנק שלה ייסגר. הנתבעים טענו כי לא סברו בחדש דצמבר 2006, כאשר מסרו את השיקים המעותדים כי החברה עמדה בפני קריסה כלכלית. קשה לקבל טענה זו, כאשר סופה של הנתבעת בחדש פברואר (כחדש מאוחר יותר) מעיד על כך שעמדה בפני קריסה כלכלית בדצמבר, שהרי בתחילת פברואר הנתבעת כבר לא יכלה לשלם את חובה לתובעת בסכום לא מבוטל וגם ספקים אחרים תובעים אותה, כיוון שלא שילמה להם (עמוד 19 שורות 25-26), מכאן שבחדש דצמבר ידעו הנתבעים או חייבים היו לדעת כי בחדש ינואר לא יוכלו לשלם את חובותיהם ולכן מתן השיקים לתובעת היה בידיעה, כי לא יוכלו להפרע. תמימותה של התובעת, האמון שנתנה בנתבעים וחוסר כל ידע שלה לגבי מכירת הנתבעת בולט לעין, כאשר מתברר כי הנתבעת סיפקה סחורה בשווי 5,890 ₪ למאפיה גם בחודש פברואר 2007, כאשר את העסק כבר הפעילו הקונים החדשים וזאת משום שלא ידעה על המכירה. לפיכך, אני מוצאת כי גם המנהל וגם הנתבע פעלו בצוותא בחוסר תום לב כלפי התובעת ובשל הפרת חובתם זו הם חייבים יחד ולחוד בתשלום סכום החוב, אשר התובעת העמידה אותו בכתב התביעה על סך של 77,693 ₪, בהפחתת הסחורה שסופקה בפברואר 2007 בסך של 5,980 ₪. סוף דבר אני מחייבת את שלושת הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכום של 71,713 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת את שלושת הנתבעים יחד ולחוד לשאת בהוצאות התובעת בסך של 2,500 ₪ וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. שיקים