קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר הוצאות טיפול רפואי בחבר קיבוץ: כללי 1. חבר קיבוץ, אשר עבד באחד מענפי הקיבוץ, נפגע במהלך עבודתו. כתוצאה מהפגיעה התפתח זיהום והיה צורך באשפוז במהלכו גם נותח באבר שנפגע. למחרת יום הניתוח התלונן הנפגע על חולשה בפלג גופו השמאלי ובבדיקה אובחן אירוע מוחי בעטיו הפך לנכה בשיעור 100%.   הנפגע הגיש תובענה לתשלום פיצוי נזיקין נגד קיבוצו ונגד המבטח בביטוח אחריות (ת"א 1944/05). הקיבוץ מצדו הגיש תובענה נגד המבטח להשבת עלות הטיפול הסיעודי שהעניק לנפגע (ת"א 14472/05). הדיון בשתי התובענות אוחד.   2. בעלי הדין חלוקים הן בשאלת האחריות לאירוע התאונה והן בשאלת הקשר הסיבתי בין הזיהום שהתפתח בעקבותיה לבין האירוע המוחי. ככל שיש לפסוק פיצוי חלוקים גם ביחס להיקף הנזק. כן חלוקים הצדדים בסוגיה העקרונית האם זכאי הקיבוץ, שהנפגע נמנה על חבריו, להשבת הוצאות שהוציא על מנת להיטיב את נזקו. כן חלוקים הצדדים בסוגיית גובה הנזק.  העובדות 3. התובע, יליד 1922, חבר קיבוץ טירת צבי (להלן: הקיבוץ) מזה שבעים שנה, נמנה על מקימי ענף הדגה ובעל נסיון רב בתחום. לקיבוץ בריכות מים מתוקים לגידול דגי מאכל, ובין היתר דגי אמנון (מושט) ודגי בורי. במשך שמונה שנים שימש התובע כמנהל הענף עד אשר הוחלף לגרסתו על ידי חברי קיבוץ צעירים יותר בעלי השכלה פורמאלית. עם זאת, המשיך לאורך השנים בעבודתו במדגה. בעשר השנים האחרונות עד לתאונה נשוא הדיון שימש כאחראי על תחום הביטוח בקיבוץ, והוא זה שטיפל ברכישת פוליסות ביטוח ולשינויים וההרחבות שבוצעו במהלך הזמן.   4. ביום 20.8.98, והוא בן 76 שנים, עבד התובע במיון דגי אמנון במדגה וסיים את עבודתו בשעה 12.00 בערך. בתום יום העבודה הבחין בנקודה שחורה באצבעIV ביד ימין. בסברו כי המדובר בקוץ ניסה להוציאו בכוחות עצמו ברם הדבר לא עלה יפה. לכן, ניגש למרפאת הקיבוץ, ומשלא הובחן דבר הלך לביתו.   5. בעודו בביתו, הגיעה אחות הקיבוץ לבקרו. זו הבחינה כי מצב התובע החמיר. האחות הזמינה בדחיפות אמבולנס, שהעבירו לבית חולים העמק בעפולה. כבר אז היה ברור כי התובע נדקר מדג אמנון (ראה טופס הפניה מאחות הקיבוץ, נספח א' לתיק מסמכים רפואיים וכן מסמכי בית החולים, נספחים ב', ו' לתיעוד הרפואי). 6. התובע התקבל בחדר המיון בשעה 18.00 בערך, אז אובחן זיהום בידו הימנית. התובע הועבר למחלקה האורטופדית. נמצא, כי אצבעות יד ימין, במיוחד אצבע IV, נפוחים. באצבע זו גם זוהה סימן דקירת קוץ בגליל המקורב. כן נמצאה רגישות רבה במישוש לאורך הגיד וכאבים ביישור האצבע. התובע נותח בהרדמה כללית ובמהלכו יצא נוזל צלול ממקום החתך, שנשלח לתרבית.   7. בטרם הוחש התובע לבית החולים נמדד חומו ונמצא כי הגיע ל-39.4 מעלות. כאשר הגיע לחדר המיון היתה הכרתו מעורפלת, ידו הימנית נפוחה והאודם התפשט לזרוע. בשלב זה נמדד חומו ונמצא כי עלה לכדי 40.1 מעלות. לאחר הניתוח נע חומו בין 37 - 38 מעלות. חום גבוה וזיהום מקומי מעידים כי התפתח אצל התובע זיהום סיסטמי (אלח דם), שמשמעותו זיהום אשר התפשט בגופו. 8. אירוע הדקירה, הזיהום בעקבותיו והניתוח ייקראו להלן: הנזק הראשון. 9. למחרת יום הניתוח בשעות הערב חש התובע כי פלג גופו השמאלי משותק. ביום 23.8.98 נבדק על ידי נוירולוג, אשר מצא תנועות מועטות בצד שמאל הגוף עם התעלמות צד, קשיי בליעה וקשיי היגוי. ביום 26.8.98 נערכה לו בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת של המוח בה "..נראה אוטם די גדול פרייטלי ימני, בטריטורית עורק המוח התיכון" (ראה חוות דעת פרופ' ירניצקי עמוד 3, פסקה ראשונה תחת הכותרת "תולדות התאונה").    10. בעטיו של השבץ המוחי הופיעו חולשה קשה בפלג גופו השמאלי של התובע ורעד קשה אשר אינו מאפשר הליכה. בשל כך מרותק לכסא גלגלים. ידו השמאלית אינה מתפקדת כלל. מצב זה תואם נכות בשיעור 100% לפי סעיף 29 (1) ב' (מותאם) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1958. 11.  השבץ המוחי ייקרא להלן גם: הנזק השני. 12. התובע נזקק לסיוע בביצוע רוב הפעולות היומיומיות. מאז יציאתו מבית החולים שוהה התובע במהלך השבוע בבית הסיעודי של הקיבוץ, שם מקבל כל מחסורו. בסופי שבוע שוהה בביתו בקיבוץ, שם נוהג לארח את בני משפחתו.   הבית הסיעודי נועד לחברי הקיבוץ ולמטופלים מן החוץ. חברי קיבוץ זכאים לשהות בו כל אימת שהם נזקקים לטיפול סיעודי, תהא הסיבה למצבם הרפואי אשר תהא.   13. הקיבוץ נמצא בתהליך הפרטה אשר נמשך כעשר שנים. עם זאת, נשמרת רוח השותפות וכל חבר מקבל תקציב לפי צרכיו. חבר השוהה בבית הסיעודי מקבל תקציב מופחת, שכן חלק הארי ממנו מועבר לבית הסיעודי. 14. עת לקה התובע בשבץ מוחי סבל ממחלות שונות, ובין היתר, סוכרת מאוזנת (בלתי תלויה באינסולין) וממחלת לב איסכמית, כולל ניתוח מעקפים בשנת 1992. כמו-כן, לתובע היסטוריה משפחתית של מחלה בכלי דם קטנים (אתרוסקלרוזיס). לאחר הניתוח משנת 1992 אובחנה אצלו Atrial fibrillation, ובעברית פרפור עליות או פרפור פרוזדורים, שהנה הפרעת קצב בעליות של הלב. 15. הנוזל שיצא ממקום החתך נשלח לתרבית. בבדיקת המעבדה זוהה חיידק המוכר בשם Vibrio Vulnificus (להלן: החיידק או חיידק ה-Vibrio) הנמצא בסנפירים של דגי אמנון. סנפירי דגי האמנון חדים ומי שבא במגע עמם עלול להידקר. דקירה מסנפיר הנושא את החיידק, עלולה לגרום לזיהומים קשים. בעבר הסתיימו חלק מהמקרים בקטיעת אברים. 16. עד לשנת 1996 היה החיידק מוכר כפעיל במים מלוחים בלבד. בשנה זו, לאחר שנתגלו מספר מקרים בהם נפגעו אזרחים אשר רכשו דגי אמנון מדוכנים למכירת דגים חיים, זוהתה בישראל לראשונה מוטציה של החיידק, אשר הסתגל למים מתוקים והתרבה בבריכות לגידול דגים. 17. בשנים 1996 -1997 פורסמו הנחיות לציבור המגדלים, המשווקים והדייגים החובבים בנוגע לאופן הטיפול בדגי אמנון. כן פורסמו הודעות לציבור מטעם משרד הבריאות בהן הוזהר הציבור לבל יקנה דגים במקומות בהם אין תנאים להמתתם וניקויים. כן נתבקש הציבור "לתת לאנשים מיומנים העובדים בנקודות המכירה לנקות עבורם את הדגים". אחריות הקיבוץ 18. הקיבוץ מאוגד כאגודה שיתופית והתובע נמנה כאמור על חבריו. אף כי יתכנו יחסי עובד-מעביד בין האגודה השיתופית לבין החבר בה, אלה לא הוכחו במקרה דנן ולכן יש להניח כי עבודתו של התובע במדגה היתה נלווית לחברותו בקיבוץ. אין בעובדה זו כדי להסיק העדר אחריות של הקיבוץ, שכן המדובר בגוף משפטי עצמאי ונפרד מחבריו, וניתן לייחס לו חובת זהירות כלפיהם.   19. נוכח טענת בא כח הנתבעים בסיכומיו לפיה התובע היה גמלאי שיצא לעבודה מתוך בחירה ולא מתוך כורח יודגש, כי חובת הזהירות של חבר-בני-אדם בו עובדים חבריו עומדת בעינה כל אימת שהחבר מועסק, אף אם עושה כן מרצונו. ראוי להזכיר כי פעילותה של אגודה שיתופית מונעת בין היתר על יסוד עקרונות של הדדיות, שוויון, אחריות אישית וסיוע הדדי. חבר קיבוץ הממשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה עושה כן ליישום עקרונות אלה ולקידום עניינו של הקיבוץ. התובע ביטא זאת כאשר השיב כי באותן שנים (שנות התשעים) "לא היה מושג כזה של פנסיונר" (עמ' 4 ש' 23).   מכאן, עצם העובדה שהתובע בחר ביוזמתו להמשיך ולעבוד במדגה אינה צריכה להיות לו לרועץ ולהוות נימוק לפטור את הקיבוץ מחבות.   ראה בסוגיה ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית, פ"ד מח(1), 415 [1993].   אחריות הקיבוץ לנזק הראשון 20. מעדות התובע עולה, כי העבודה במדגה כרוכה בסיכון. מי שעובד בו עלול להידקר מההידרה או מסנפירי הדגים. לדבריו, במהלך עבודתו נדקר מאות ואולי אלפי פעמים "וכל מי שעובד ברשת ומוציא דגים מקבל אין סוף דקירות" (עמ' 6 ש' 14).   21. לתובע סופקו בגדי עבודה, ובין היתר, מגפיים וכפפות אשר נועדו למנוע מגע גוף עם הדגים. במועד קרות התאונה לבש התובע בגדי עבודה ובין היתר, עטה כפפות גומי. לגרסתו, ידע כל השנים כי אין בכפפות כדי להגן מפני דקירות (עמ' 6 ש' 23).   22. בכתב התביעה טען התובע כי בנסיבות אירוע התאונה חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) וכי הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין. בסיכומיו הוסיף כי חלה על המקרה הוראת סעיף 40(1) לפקודת הנזיקין שכן הנזק נגרם על ידי חיה שלנתבעים היתה השליטה עליה. משלא נטען בכתב התביעה כי הנזק נגרם על ידי חיה ההסתמכות על הוראה זו אינה במקומה. הטענה, כי חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" אינה יכולה להתקבל שכן התובע לא הניח תשתית עובדתית להוכחת יסודותיו המצטברים. די בכך שהתובע לא הניח תשתית עובדתית לביסוס היסוד הראשון שכן ידע על הסכנה הטמונה בסנפירים של דגי האמנון (ואם לא כן, היתה לו היכולת לדעת). גם בנוגע לטענה כי המדובר בדבר מסוכן די אם ייאמר כי בעת קרות האירוע היה התובע בעל השליטה על הדבר המסוכן (הדג) ולכן גם כלל זה אינו חל. הנטל להוכיח כי הקיבוץ התרשל מוטל אפוא על כתבי התובע. 23. כפי שכבר צוין לעיל, הקיבוץ חב חובת זהירות כלפי מי שעובד במדגה בכלל וכלפי התובע בפרט. חובה זו הופרה על ידו שעה שלא סיפק לעובדים אמצעי הגנה נאותים בפרט נוכח ידיעתו כי חיידק ה-Vibrio עבר מוטציה, הסתגל למים מתוקים ועלול להימצא בסנפיריהם של דגי אמנון. מכאן, הקיבוץ ידע כי עובד הבא במגע עם דגים אלה עלול להיפגע.  24. הקיבוץ סיפק לעובדי המדגה כפפות גומי. ידוע היה כי העובדים חשופים לדקירות סנפירי הדגים. התובע עצמו נדקר לפי עדותו מאות ואולי אלפי פעמים. משידע הקיבוץ כי דקירה מסנפיר של דג הנושא את החיידק עלולה להסתיים בנזק חמור, והוא ידע זאת משנת 1996 בעקבות מקרי דקירה שהסתיימו בכי רע, קמה חובתו, כמי שניהל משק לגידול דגים בבריכות (והקיבוץ היה אחד המשקים הגדולים), להיערך למצב החדש ולדאוג לאמצעי מיגון נאותים מפני דקירה. 25. אמנם נכון, מי שעובד עם דגים חיים עלול להידקר. עם זאת, אין לומר כי סיכון מעין זה מצוי בגדר הסיכונים הטבעיים והרגילים שאין המשפט נועד להגן מפניהם. במקרה דנן סיפק הקיבוץ כפפות גומי פשוטות שלא מנעו חדירת אידרה או סנפירי דגים. יתכן כי כפפות אלו ענו על הצרכים שעה שהדקירה לוותה בכאב או בזיהום מקומי בלבד, אך לא כן כאשר ברור היה כי דקירה עלולה לגרום לנזק משמעותי. בנסיבות אלו, עבר הנטל לקיבוץ להוכיח כי לא התרשל. הקיבוץ לא עמד בנטל זה שכן לא הוכיח כי לא ניתן היה לספק לעובדים כפפות המונעות דקירה בהשקעה כספית סבירה. הפרת חובת הזהירות מקבלת משנה תוקף שעה שמדובר בתובע, קשיש שבעיותיו הבריאותיות היו בידיעת הקיבוץ, שמחובתו היה לוודא כי ניתן להעסיקו בתנאי העבודה ששררו במדגה. משלא לא עשה כן, הרי התרשל. 26. הקיבוץ חב אפוא כלפי התובע בגין הנזק הראשון. בנסיבות המקרה, אין לייחס לתובע אשם תורם. עבודתו במדגה נועדה לקדם את ענייני הקיבוץ ובוצעה על ידו בהתאם לשיטת העבודה שהונהגה תוך שימוש באמצעי המיגון שסופקו לו. העובדה שהתובע היה עובד מנוסה אינה צריכה להיות לו לרועץ משום שלדבריו, שלא נסתרו, רכש את נסיונו בעבודה המעשית, והגם ששימש כמנהל המדגה הוחלף כעבור שנים מועטות, ובמקומו מונו מנהלים בעלי השכלה פורמאלית. מעבר לכך, בעת הפגיעה היה זקן בא בימים כך שניתן להניח כי כושרו הפיסי לא היה כתמול שלשום.   27. אין חולק, כי קיים קשר סיבתי-עובדתי בין רשלנות הקיבוץ לבין הנזק הראשון. את הקשר הסיבתי המשפטי ניתן לקבוע במקרה דנן על סמך מבחן הצפיות, שהרי מצד אחד ידעו אנשי הקיבוץ על הנזקים שנגרמו למי שנדקר מסנפירי דג אמנון עוד לפני האירוע הנדון, ומצד שני, הכירו את המצב הרפואי של התובע ואת גילו המתקדם כך שהיה עליהם לצפות שייגרם לו נזק בעטייה של הדקירה.   28. מכאן, הקיבוץ נושא באחריות לנזק הראשון. סוגיה קשה היא, האם אחראי הקיבוץ גם לנזק השני, כולו או חלקו. אמנם נכון, לפי מבחן הצפיות די בכך שהמזיק צפה או יכול היה לצפות אפשרות של גרימת נזק, גם אם לא צפה את מלוא היקפו כדי לחייבו במלוא הנזק שנגרם לניזוק (ראה בסוגיה בין היתר ע"א 8109/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גינת , פ"ד נב(5) 637 [1998]). ואולם, אין בכך כדי לסייע לתובע שכן קודם לכן יש לבדוק קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין אירוע הדקירה לבין השבץ המוחי בו לקה התובע. אם ייקבע שקיים קשר סיבתי אזי ניתן יהיה לפי עקרון זה לחייב את הקיבוץ במלוא הנזק שנגרם לתובע.   29. יובהר, גם אם ייקבע העדר קשר סיבתי בין התרשלות הקיבוץ לבין הנזק השני, יהיה התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק הראשון - הדקירה, הזיהום הסיסטמי שהתפתח בעקבותיה והאשפוז.   אחריות הקיבוץ לנזק השני 30. לטענת התובע קיים קשר סיבתי בין אירוע הדקירה לבין הנזק השני, שכן לדעתו יש להחיל על המקרה את עקרון "הגולגולת הדקה", משמע, כי על המזיק לקבל את הניזוק כמות שהוא ולכן עליו לפצותו גם על נזקים בלתי צפויים שנגרמו לתובע עקב נתוניו האישיים המיוחדים.   ראה בסוגיה ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר פ"ד יח(4), 701 [1964] וכן בין היתר, ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח דר' מנחם אלברט ז"ל, (פורסם באתר נבו) [2006].   אין לקבל טענה זו. עקרון הגולגולת הדקה מניח כי קיים קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין הנזק ברם מחמת נסיבותיו האישיות של הניזוק היקף הנזק גדול מהצפוי. נקבע לעיל, כי קיים קשר סיבתי בין מעשה העוולה של הקיבוץ לבין הנזק הראשון. לו נקבע כי דקירה של דג גורמת ברגיל לזיהום מקומי הניתן לטיפול בעזרת משחה אנטיביוטית ברם בשל תכונותיו האישיות של התובע התפתח אצלו זיהום סיסטמי אשר חייב אשפוז וניתוח היה מקום לקבוע כי הקיבוץ חב בגין הנזק הנוסף, בהיותו אחראי גם לנזקים הבלתי צפויים הנובעים מגולגולתו הדקה של התובע.   31. במקרה דנן לא ניתן להיעזר בכלל הידוע "הגורם-בלעדיו-אין" (Conditio sine qua non) המכונה גם מבחן ה"אלמלא" לשם קביעת הקשר הסיבתי בין הדקירה והזיהום הסיסטמי שהתפתח בעקבותיה לבין השבץ המוחי בו לקה התובע. להפעלת כלל זה יש להשיב על השאלה האם אלמלא הדקירה והזיהום היה לוקה התובע בשבץ מוחי. אם התשובה תהא שלילית, אזי קיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשה העוולה לבין הנזק השני.   32. על מנת לבחון שאלה זו יש לפנות לחוות דעת המומחים. התובע צירף חוות דעת של דר' בעז וולר, נוירולוג מומחה, אשר היה בכלל דעה כי זיהום וחום גבוה עלולים לגרום לפרפור עליות (או פרפור פרוזדורים), שהוא גורם סיכון מובהק לאירוע מוחי, ולכן "במקרה הנדון גורם הסיכון העיקרי הנוסף שתרם לאירוע המוחי היה פרפור הפרוזדורים שהתפתח בעקבות המחלה הזיהומית שנגרמה בשל עוקץ הדג". עוד הוסיף דר' וולר, "שהזיהום שגרם עוקץ הדג גרם להופעת גורמי סיכון נוספים להתפתחות אירוע מוחי כאשר הגורם המשמעותי והמובהק ביותר הנו פרפור הפרוזדורים".   33. לעומתו, סברה דר' בלה גרוס, מומחית מטעם הנתבעים, כי מחלת חום ומחלה זיהומית אינן גורם סיכון לשבץ מוחי. דר' גרוס אמנם לא חלקה על דר' וולר כי יתכן שבעקבות פרפור פרוזדורים נזרק תסחיף למוח וגרם לשבץ מוחי ברם לדעתה אין יסוד לקביעה לפיה חום ומחלה זיהומית מהווים גורם לפרפור פרוזדורים. לדעתה, היות שהתובע "...סבל בעבר מפרפור פרוזדורים התקפי ומהפרעות קצב לב, טופל במשך השנים בפרוקור, תרופה לפרפור פרוזדורים, ולכן גם הפעם הופיע פרפור פרוזדורים התקפי".   עוד הוסיפה דר' גרוס כי מהעובדה שהתובע נפגע כבר בעבר מדקירות קוצים של דג בעטיין התפתחו דלקות שלא גרמו לפרפור עליות כמו גם מהעובדה שבתיקו הרפואי ישנם רישומים לפיהם סבל בעבר מסחרחורות, כאבי ראש והתעלפויות וכל אלה ממצאים המעידים על בעיה בזרימת הדם למוח, ניתן להסיק כי אין קשר סיבתי בין השבץ המוחי שאובחן יומיים לאחר הזיהום מהחיידק לבין הזיהום שהתפתח עקב הדקירה.   34. שני המומחים הניחו אפוא כי התובע סבל מפרפור עליות (פרפור פרוזדורים) ברם היו חלוקים בשאלה מה גרם לו - האם הזיהום בעקבות הדקירה או שמא סבל התובע מפרפור התקפי שהופיע סמוך לאירוע הדקירה בלא קשר אליו.   35. נוכח הפער בין חוות הדעת מונה פרופ' ירניצקי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. מחוות דעתו עולה, כי אין תמימות דעים בינו לבין מומחי הצדדים הן בנוגע לעצם הופעת פרפור עליות והן בנוגע לזיהום כגורם סיכון ללקות בשבץ מוחי. לדעת פרופ' ירניצקי, אין בספרות הרפואית סימוכין לכך שעקב זיהום יכול להגרם פרפור עליות ובמקרה דנן אף אין וודאות כלל כי התובע סבל מפרפור עליות. עם זאת לדעתו, זיהום מוכר היטב בספרות כגורם סיכון לשבץ מוחי. בהסתמך על נתונים סטטיסטיים פרי מחקרים בעולם (פרופ' ירניצקי הסתמך בעיקר על מחקרים שנעשו על ידי קבוצה מהיידלברג שבגרמניה) היה בדעה שהזיהום תרם 20% לקרות השבץ המוחי ובשל הספק שמא סבל התובע בכל זאת מפרפור עליות (המהווה גורם סיכון ידוע לשבץ מוחי) יש לייחס 5% נוספים לגורם זה כך שבסה"כ ניתן לייחס לאירוע הדקירה לדעתו 25% מכלל הנזק שנגרם לתובע.   36. מחוות דעתו עולה, כי במחקר משנת 1995 אשר בדק יחסי סיכון של גורמי סיכון שונים בהם נבדקו חולים בעלי נתונים זהים נמצא כי זיהום בשבוע החולף לשבץ מוחי "נתן סיכון של 4.5 (כלומר בשני חולים זהים בכל שאר המובנים, אך האחד עם זיהום והשני בלי, הסיכון של הראשון ללקות בשבץ הוא פי 4.5); אירוע מוחי קודם נתן סיכון של 5.4; סוכרת - 3.4; יתר לחץ דם - 2.8; מחלת לב קורונרית - 2.3 ורקע משפחתי - 1.8". בהתאם למחקר נוסף משנת 2000 אשר התבסס על כמאתיים מקרי אירוע מוחי "כל גורמי הסיכון יחד הסבירו 0.74 מסך הסיכון, כאשר מחלה זיהומית בשבוע הקודם תרמה לבדה 0.15 מהסיכון. החוקרים סבורים ששינויים בהרכב הדם, כולל בחומרים האחראים לקרישת הדם, הם שמקשרים בין מצב זיהומי והיארעות השבץ המוחי. על פי המספרים המצוטטים, יש לייחס למצב הזיהומי חיידקי 20% מסך גורמי הסיכון הידועים לאירוע מוחי (0.15 מתוך 0.74)". המומחה ציין, כי לא נמצאו בספרות דיווחים על הופעת שבץ מוחי כתוצאה מזיהום מחיידק ה-Vibrio. 37. כאן המקום לציין, כי חככתי בדעתי אם למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הקרדיולוגיה. החלטתי שלא לעשות כן הן משום גילו המתקדם של התובע והן משום ששוכנעתי כי על סמך הנתונים הקיימים תתאפשר הכרעה כפי שיפורט להלן.   38. בהסתמך על חוות דעת פרופ' ירניצקי וחקירתו לפניי סבור בא כח הנתבעים כי לא הוכח במידה הדרושה בהליך אזרחי קיומו של קשר סיבתי בין אירוע הדקירה לבין השבץ המוחי: לא הוכח כי חיידק ה-Vibrio יכול לגרום לשבץ מוחי; לא הוכח במקרה דנן כי הזיהום היווה גורם סיכון, שהרי התובע נפצע פעמים רבות בעבר במהלך עבודתו במדגה, סבל מזיהומים ולא לקה בשבץ מוחי; עוד הוא טוען, כי לא הוכח כי התובע סבל מפרפור עליות. מעבר לכך, לפי חוות דעת פרופ' ירניצקי, מתבטאת תרומת הזיהום ב-20%, ואין די בהסתברות זו כדי לקבוע קשר סיבתי. מכאן לדעתו, דין התובענה להדחות.   39. דין הטענה, כי לא הוכח שחיידק ה-Vibrio מהווה גורם ללקות בשבץ מוחי להדחות. מחוות דעת פרופ' ירניצקי כמו גם מעדותו עולה, כי כל זיהום חיידקי, לאו דווקא סיסטמי ולאו דווקא מחיידק מסוים, מוכר כגורם סיכון לשבץ מוחי. סיכון זה גדל אם הזיהום סיסטמי (בלשונו "סיסטם זו מערכת אז פיזור, זיהום שתופס את כל המערכת" [עמ' 34 לפרוטוקול המוקלט]). גורם הסיכון הנו אפוא הזיהום חיידקי, ואין נפקא מינה מהו החיידק שגרם לו.   40. גם הטענה, כי העובדה שהתובע נדקר בעבר פעמים רבות וסבל מזיהומים דינה להדחות. ראשית, גורם סיכון יתכן כי לא יתממש לעולם. קיומו אך מעיד, כי אותו אדם עלול ללקות בחייו בשבץ מוחי. שנית, הזיהומים בעבר היו מקומיים, ואלה מהווים גורם סיכון מופחת לעומת זיהום סיסטמי, כפי שהיה במקרה דנן, אשר יתכן שהתפתח דווקא במקרה דנן שהרי חיידק ה-Vibrio ידוע כאלים.   41. נוכח העובדה אשר אינה שנויה במחלוקת, כי פרפור עליות מהווה גורם סיכון משמעותי ללקות בשבץ מוחי, ומאחר שפרופ' ירניצקי, שהתקשה לקבוע האם סבל התובע מפרפור עליות במהלך האשפוז (ונטיית לבו היתה לשלול אפשרות זו), ייחס מחמת הספק 5% מכלל הנזק שנגרם לתובע לאפשרות שכן היה פרפור עליות, יש להכריע במחלוקת זו.   42. מבחינת חומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה שלא הוכח כדבעי כי התובע סבל מפרפור עליות במהלך האשפוז.   בדיקת EKG שנעשתה לתובע עם קבלתו לבית החולים הראה קצב סינוס, קרי, סדיר. בגליון טרום-ניתוחי תחת הכותרת "אנמנזה" (דהיינו, היסטוריה רפואית) בעמודה המתייחסת למערכת לב וכלי דם נרשמו האותיות "AF", שמשמעותן Atrial fibrillation. בגליון מעקב, תחת העמודה "מגבלות" נרשם "AF ,IHD ,NIDDM ,S/P CABG" ובגוף הגרף, שנרשם כפי הנראה על ידי אחות חדר ההתאוששות, מופיעות האותיות "AF". רישומים אלה מעידים על קיומם של Coronary artery by pass surgery (CABG- ניתוח מעקפים), Non insulin dependent diabetes mellitus (NIDDM - סוכרת מאוזנת בלי אינסולין), Ischemic heart disease (IHD - מחלת לב איסכמית) וכן Atrial fibrillation (AF - פרפור עליות). היות שהוכח כי התובע עבר בשנת 1992 ניתוח מעקפים אז הושתל By Pass, וכי הוא סובל מסוכרת מאוזנת וממחלת לב איסכמית הרי שסביר להניח כי כמו יתר הרישומים הללו, גם הרישום AF, פרפור עליות, משקף מצב רפואי קיים ולא אירוע שהתרחש במהלך האשפוז.   לא זו אף זו, אין עדות כי במהלך הניתוח או לאחריו נעשתה לתובע בדיקת EKG נוספת אשר הצביעה על פרפור עליות ובניגוד למצופה אין ראיה כי התובע קיבל טיפול תרופתי או אחר בגין תופעה זו.   כעולה מחוות דעת פרופ' ירניצקי, לאחר ניתוח מעקפים משנת 1992 אובחן אצל התובע פרפור עליות, וטופל בגינו. הגם שבמהלך השנים נעשו לתובע בדיקות EKG אלו נמצאו תקינות (במצב סינוס). עובדה זו אינה שוללת תופעת פרפור עליות במהלך חייו, שהרי מעדות פרופ' ירניצקי הוברר כי "..יש פרפורים שהם התקפים. חלק גדול מהפרפורים הם התקפים, הם באים והולכים איך שבא להם". יוזכר, כי דר' בלה גרוס שללה קשר סיבתי משום שהתובע סובל מפרפור עליות התקפי.   43. המסקנה מכל האמור לעיל הנה, כי לא הוכח במידה הדרושה בהליך אזרחי, שהתובע סבל מפרפור עליות במהלך הניתוח או לאחריו. מסקנה זו אינה סותמת את הגולל על תביעת התובע, שהרי כבר נקבע לעיל כי זיהום סיסטמי לבדו מהווה גורם סיכון לשבץ מוחי, כך לא נדרשת החוליה המקשרת (בדמות פרפור עליות) בינו לבין השבץ המוחי.   44. בהתייחס למבחן ה"אלמלא" כבר נאמר לעיל כי לא הונחה תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק שהזיהום הסיסטמי שנגרם בעקבות הדקירה יום או יומיים לפני שלקה בשבץ מוחי היווה גורם ודאי, או למצער גורם מכריע. הנתונים הסטטיסטיים שהציג המומחה הנם חלקיים בלבד, כך שלא ניתן לקבוע על פיהם מבחינה הסתברותית את מידת התרומה של הזיהום לתוצאה המצערת. מעבר לכך, מחוות דעת המומחה עולה, כי המחקר עליו התבסס כלל מאתים איש שלקו בשבץ מוחי. לא הוצג מחקר אשר בדק קבוצת סיכון בעלת גורמי סיכון זהים, כולל זיהום, שלא לקו בשבץ. ברי, כי מבחינה הסתברותית התוצאה תשתנה בהתאם למספר חולים ממחלה זיהומית שיימצאו בקבוצת הסיכון לעומת אלה שחלו. 45. לרוע מזלו של התובע, התממש הסיכון והוא לקה בשבץ מוחי. בשלב זה אין לבדוק מהי ההסתברות שזיהום יגרום לשבץ מוחי אלא האם הזיהום היווה הגורם לשבץ מוחי. כעת ידוע לנו כי על גורמי הסיכון שהיו קיימים (סוכרת, מחלת לב קורונרית ורקע משפחתי) התווסף גורם סיכון נוסף (זיהום סיסטמי) ברם מה גרם בפועל לשבץ המוחי נותר בגדר נעלם. ברי, כי סמיכות הזמנים אינה יכולה להעיד על הקשר הסיבתי, שהרי היא זו אשר הפכה את הזיהום לגורם סיכון ללקות בשבץ מוחי.   46. העובדה שלא ניתן לקבוע מהו הגורם הוודאי או למצער המכריע אינה שוללת פיצוי. בשנים האחרונות התפתחו דוקטרינות חדשות שנועדו ליתן מענה לכל אותם מצבים המשקפים סיבתיות עמומה. המקרה דנן הנו דוגמה מובהקת, שכן לא ניתן לקבוע האם הנזק (השבץ המוחי) נגרם על ידי העוולה (הדקירה והזיהום שהתפתח בעקבותיה). גם בהנחה שהדקירה היוותה חלק מתהליך הגרימה אין אפשרות לקבוע מה החלק שמקורו בעוולה ומה החלק שאינו מעוולה. 47. מענה אפשרי לסוגיה ניתן למצוא בדוקטרינת הנזק הראייתי, הרואה בהתנהגותו הרשלנית של המזיק, שמנעה מהניזוק את היכולת להוכיח מה גרם לנזק, עוולה בפני עצמה. אין צורך להרחיב בסוגיה הן משום שעילת התביעה אינה מושתתת על עוולה זו והן משום שההלכה הפסוקה שמה דגש עד כה יותר להיבט הראייתי מאשר להיבט המהותי. נפסק, כי חסר ראייתי לו אחראי המזיק עלול להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפיו של המזיק. אלא שבמקרה דנן הקושי לקביעת הקשר הסיבתי בין אירוע הדקירה לבין השבץ המוחי קיים גם כדי לקבוע כי הקיבוץ גרם בהתנהגותו לחוסר ראייתי בעטיו נבצר מהתובע הוכחת תביעתו. ראה בסוגיה מאמרם של א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כ"א (תשנ"ג) 191. כן ראה ע"א 8151/98 שטרנברג נ' דר' צ'צ'יק, פורסם באתר נבו [2001], ע"א 361/00 דאהר ואח' נ' סרן יואב ואח', פורסם באתר נבו [2005]. 48. מענה לסוגיה שבמחלוקת בדוקטרינה של אבדן סיכויי החלמה או של הגברת הסיכון להופעת מחלה. דוקטרינה זו, שמקובלת ומוישמת בהלכה הפסוקה, נותנת מענה למצבים בהם אין אפשרות לשחזר את תהליך הגרימה לפי מבחני הסיבתיות הרגילים. במקרים כגון אלה רשאי בית המשפט לקבוע פיצוי חלקי בהסתמך על נתונים סטטיסטיים או על דרך של אמדנא דדיינא. ראה בסוגיה מאמרו של פרופ' י' גלעד "דוקטרינת הנזק הראייתי: האם הורם נטל השכנוע" משפטים ל' 317, (1999). כן ראה, בין היתר, ע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ' מלול, פורסם באתר נבו [2005]. 49. במקרה דנן, קיים קושי לקבוע את מידת השפעת הזיהום על תופעת השבץ המוחי. עם זאת, יש יסוד למסקנה שהזיהום היווה גורם אשר הגביר את הסיכון לשבץ מוחי. ראה תשובת פרופ' ירניצקי בעמ' 14 לפרוטוקול המודפס "אז השאלה האם זה מעלה את הסיכון, מעלה את הקשר בין המצב הזיהומי, בודאי". הדבר גם מתיישב עם מבחן ההגיון, שהרי ככל שגורמי הסיכון רבים יותר כך גם גובר הסיכון שהתוצאה תתרחש. 50. כפי שכבר נאמר לעיל, אין די בנתונים הסטטיסטיים שהוצגו כדי לבסס הערכת שיעור תרומת הזיהום לגרימת השבץ המוחי. עם זאת, ישנם נתונים להערכת שיעור אשמו של הקיבוץ ולכן חלופת הערכת הפיצוי הולמת. ואלה הנתונים שיובאו בחשבון להערכת שיעור התרומה: הוכח כי ככל שמספר גורמי הסיכון רב יותר כך גם גובר הסיכון להתרחשות שבץ מוחי. משהתווסף בשבוע החולף זיהום ליתר גורמי הסיכון ברי כי הסיכון שהיה קיים גדל. הוכח שכל זיהום חיידקי מהווה גורם סיכון. במקרה דנן היה הזיהום סיסטמי, המהווה גורם סיכון מוגבר כשלעצמו. הוכח כי חיידק ה- Vibrio אלים ועלול לגרום לנזקים חמורים כך שאין לשלול אפשרות שהחשיפה לחיידק ספציפי זה היתה בעלת משקל משמעותי להופעת השבץ המוחי. כמו כן, העובדה שהקיבוץ חשף את התובע לסיכון הידבקות במחלה זיהומית שעה שאפשר לו לעבוד במדגה ללא אמצעי מיגון מתאימים מפני דקירה מסנפיר מזוהם וזאת בידעו את מצב בריאותו וגילו, מהווה אף היא נתון רלוונטי. מצד שני, אין להתעלם מהעובדה שכל אחד מיתר גורמי הסיכון יכול היה לגרום לשבץ מוחי כך שאין לשלול אפשרות כי הזיהום אך הקדים תהליך שסופו היה להתרחש בלאו הכי.   51. על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי תרומת הזיהום לגרימת השבץ המוחי מתבטאת בשיעור 30%. יש לחייב אפוא את הנתבעים בפיצוי התובע על בסיס 30% מכלל הנזק שנגרם לו. הנזק 52. בעטיו של הנזק הראשון התפתח אצל התובע זיהום סיסטמי והיה צורך בניתוח להסרת מקורו. לאחר הניתוח לקה התובע בשבץ מוחי ונותרה לו נכות צמיתה בשיעור 100%.   התובע נזקק לעזרה סיעודית אותה מקבל בבית הסיעודי בקיבוץ. שהייתו שם ממומנת על ידי הקיבוץ, המעביר אליו את רוב תקציב התובע. בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי, כנזק מיוחד, בגין הוצאות נסיעה לטיפולים בעבר, הוצאות רפואיות ועזרת צד שלישי בעבר לרבות תביעות המיטיבים (סה"כ נתבעו 890,000 ₪). כן תבע נזק כללי - הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד, נזק בלתי ממוני וכן עזרת הזולת, לרבות תביעות מיטיבים.   53. כפי שיוברר להלן, יש בראשי הנזק הנתבעים על ידי התובע משום כפל פיצוי, שהרי הקיבוץ תבע בהליך נפרד שיפוי בגין הוצאות שהוציא לצורך טיפול בתובע.   הוכח, כי כל מחסורו של התובע על הקיבוץ. התובע מתגורר רוב הזמן בבית הסיעודי של הקיבוץ, כל הוצאותיו הרפואיות לרבות תרופות להן נזקק והטיפול הסיעודי וכן הוצאות נסיעה בקשר לטיפולים הרפואיים משולמים על ידי הקיבוץ. זאת בנוסף לתקציב שהוקצה לו ואשר נקבע לפי צרכיו (ערב התאונה הוקצה לו סכום גבוה יותר, וכיום חלק הארי מתקציבו מועבר לבית הסיעודי). לא הוכח אפוא כי נגרמו לתובע הפסדים בגין ראשי נזק אלה. כמו כן, לא הוכח כי נגרם לתובע אבדן השתכרות שהרי הכנסתו לא היתה תלויה בעבודתו. מה גם שהתאונה אירעה עת היה התובע בן 76 שנים, הרבה מעבר לגיל הפרישה. בנסיבות אלו, זכאי התובע לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני וכן סכום מסוים על בסיס הערכה גלובלית בגין עזרת הזולת מצד בני משפחתו.   54. כאמור, לו נדחתה התובענה בנוגע לנזק השני, בכל מקרה היה התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק הראשון. בשים לב לחומרת הפגיעה, שהתבטאה בזיהום חמור באצבע IV ביד שמאל, אשר התפשט בגופו וגרם לחום גבוה, שבשיאו עלה על 40 מעלות, לצמרמורות ולאבדן הכרה, ובנוסף היה צורך בניתוח שבוצע בתנאי אשפוז, כמו גם גילו של התובע, הייתי פוסקת לזכותו סך של 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה. 55. משנקבע כי התובע זכאי לפיצוי בשיעור 30% מהנזק השני, בעטיו נותרה לתובע נכות בשיעור 100% ומאדם עצמאי אשר לא נזקק לעזרה מאחרים ועבד כעובד מן המניין במדגה של הקיבוץ הפך לתלוי באופן מוחלט בזולת, נראה כי פיצוי בשך 500,000 ₪ בגין מלוא הנזק הולם. לפיכך, אני פוסקת לתובע סך של 180,000 ₪ כפיצוי בגין נזק בלתי ממוני.   56. אף כי התובע מקבל כל מחסורו בבית הסיעודי של הקיבוץ, סביר להניח כי בני משפחתו, אשר אינם מתגוררים בקיבוץ, הוציאו ויוציאו הוצאות החורגות מהעזרה המושטת ברגיל לבן משפחה חולה, אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק של עזרת הזולת בעבר ולעתיד בסך 10,000 ₪.   תביעת הקיבוץ (ת"א 14472/05) 57. כאמור, הקיבוץ הגיש בת"א 14472/05 תובענה נגד מבטחתו בביטוח אחריות לשיפוי על הפסדיו בעטיה של הפגיעה. בכתב התביעה נתבעו הוצאות מחיה או שכר ששולמו לתובע, אבדן ימי עבודה, שימוש ברכב של הקיבוץ, אשפוז התובע במוסד סיעודי של הקיבוץ (בגין ראש נזק זה נתבע סך של 850,000 ₪) וכן עלות טיפולים (נתבע סך של 50,000 ₪). על פי הנטען הוצאו סכומים אלה על ידו כמיטיב של התובע.   58. במהלך הבאת ראיותיו הביא הקיבוץ ראיות בנוגע לעלות הטיפול בתובע בבית הסיעודי. חרף זאת בסיכומי בא כוחו נתבקש פיצוי בגין "עזרה והוצאות כמיטיבים בעבר" בסך 2,397,353 ₪ ו"הפסד הכנסות" בסך 492,000 ₪.   59. על פי הנטען בכתב התביעה, התובענה מושתתת על עילה לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף). בכתב התביעה גם נזכרת העובדה, כי בין הקיבוץ לבין המבטחת נכרת חוזה ביטוח. אמנם הוגשה רק "הרשימה" של הפוליסה ברם, אין חולק שבין השניים נכרת חוזה ביטוח. המבטחת אף מייצגת את הקיבוץ בתובענה שהגיש נגדה הניזוק, התובע.   60. כפי שנקבע לעיל, התובע נמנה על חברי הקיבוץ ועבודתו במדגה נעשתה בתור שכזה. גם נקבע לעיל, כי הקיבוץ חב חובת זהירות כלפי חבריו בכלל וכלפי התובע בפרט וכי הוא הפר חובתו זו. היחסים בין הקיבוץ לבין התובע הנם אפוא של מזיק-ניזוק ומי שנשא ונושא בעלות החזקת האחרון בבית הסיעודי הנו הקיבוץ, המגדיר עצמו כמיטיב. המזיק והמיטיב אפוא חד-הם.   61. לפי פקודת הנזיקין החובה לפצות את הניזוק מוטלת על כתפי המזיק ולעניין זה אין נפקא מינה אם משלם לניזוק דמים או נושא בעלות הכרוכה בטיפול בו. ברי אפוא כי לולא דאג הקיבוץ לבטח את עצמו בביטוח אחריות היה עליו לשאת בפיצוי התובע בגין הנזק שנגרם לו בעטיה של התאונה.   61. הוראות חוק הטבת נזקי גוף מובילות למסקנה זהה. סעיף 1 לחוק הטבת נזקי גוף בחלקו הרלוונטי מגדיר הטבת נזק "הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו.."   לפי סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף "גרם אדם לזולתו נזק, זכאי מי שהיטיב את הנזק להפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב".    62. יוצא אפוא שכאשר תבע הקיבוץ את המבטחת בעילה לפי חוק הטבת נזקי גוף תבע למעשה את עצמו. מכאן, ככל שקיימת עילת תביעה של הקיבוץ נגד המבטחת, מקורה אינו בחוק הטבת נזקי גוף. 63. השאלה הנה האם עומדת לזכות הקיבוץ עילת תביעה על פיה זכאי לתבוע מאת המבטחת השבת הסכומים שהוציא על מנת לכסות את עלות שהיית התובע בבית הסיעודי. התשובה לכך חיובית. לקיבוץ עילת תביעה נגד המבטחת מכוח עילה חוזית. בין השניים נכרת חוזה הביטוח ומכוחו זכאי הקיבוץ לתגמולי ביטוח המתבטאים הן בפיצוי לו זכאי התובע והן בשיפוי בגין סכומים שהוא עצמו הוציא, מן הסתם מכוח התקנון של הקיבוץ, המחייב אותו לדאוג לכל מחסורם של החברים בו, כולל עלות טיפול סיעודי. 64. ערה אני לעובדה שבכתב התביעה תובע הקיבוץ שיפוי כמיטיב, ועילה זו כאמור אין לה יסוד. עם זאת, נטען גם בכתב התביעה כי בין הקיבוץ לבין המבטחת נכרת חוזה ביטוח המכסה נזקים שייגרמו לעובדי המדגה ומכאן ניתן ללמוד על העילה החוזית. טענה זו הועלתה אמנם בצורה כללית למדיי ברם משלא נתבקשו פרטים נוספים ניתן להשלים את החסר מתוך הראיות שהוגשו, מהן עולה בבירור קיומו של חוזה ביטוח.   לא זו בלבד שלא נטען העדר כיסוי ביטוחי למקרה הנדון אלא ההפך הוא הנכון. המבטחת העמידה לקיבוץ הגנה משפטית במסגרת התובענה שהגיש נגדו הניזוק בלא שהעלה אף טענה ממנה ניתן להסיק כי הקיבוץ לא שיתף פעולה עמה או הפר את תנאי הפוליסה בכל דרך שהיא.   65. לפי חוזה הביטוח בין הקיבוץ למבטחת מחויבת האחרונה לשלם תגמולי ביטוח המכסים (בין היתר) את הנזקים שייגרמו לעובדי המדגה. נזקים אלה כוללים במקרה דנן גם הוצאות הטיפול הסיעודי לו נזקק התובע, שהרי לו בחר, מטעמיו הוא, להתגורר עם בני משפחתו או בביתו בקיבוץ ולשכור את שירותיו של עובד סיעודי, היה זכאי לפיצוי בגין עלות הטיפול הסיעודי והקיבוץ כמזיק, היה מחויב לשאת בפיצוי. היות שהקיבוץ התקשר בחוזה ביטוח היה על המבטחת לשאת בו. 66. היות שהתובע תבע גם את המבטחת מכוח הוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), הרי היה על האחרונה לשלם את תגמולי הביטוח שהיא חבה לקיבוץ ישירות לתובע. ראוי להדגיש כי לולא סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח היה על המבטחת לשלם את כל תגמולי הביטוח לידי הקיבוץ - שהוא לא רק המבוטח על פי הפוליסה אלא גם המוטב - ומחובתו של האחרון היה להעבירם לידי התובע. העובדה שקיים נוהל לפיו בהעדר מחלוקת בנוגע לכיסוי ביטוחי משלם המבטח את תגמולי הביטוח ישירות לניזוק אין בה כדי לשנות את העובדה האמורה. 67. במקרה דנן תבע אמנם הניזוק גם את הנזק הנובע מהטיפול שהעניק ומעניק לו הקיבוץ ברם בפועל עם הגשת תובענה נפרדת על ידי הקיבוץ וויתר על חלק זה מתביעתו. מכאן, משתבע הניזוק רק חלק מנזקיו משום שהקיבוץ, שהוא גם המזיק, חייב לדאוג לכל מחסורם של החברים בו, זכאי האחרון לתבוע מהמבטחת את הסכום שהיא חבה לו מכח חוזה הביטוח. מכאן, וכפוף לתניות בחוזה הביטוח, קמה למזיק המבוטח עילת תביעה נגד המבטח לתשלום יתרת תגמולי הביטוח שלא שולמו ישירות לניזוק. למותר לציין, כי לא נטען וממילא לא הוכח, כי כאשר סיפק הקיבוץ לתובע את הטיפול לו נזקק בבית הסיעודי הפר תנאי מתנאי הפוליסה.   68. משאין חולק כי פוליסת הביטוח הרלוונטית מכסה את אחריות הקיבוץ כלפי עובדי המדגה, הרי כפוף להוכחת חבותו, זכאי הקיבוץ לתגמולי ביטוח מאת המבטחת. מסקנה אחרת תביא לכך שהמבטחת תעשה עושר ולא במשפט שעה ששולמו לה דמי ביטוח שיבטיחו כיסוי ביטוחי למקרה דוגמת המקרה דנן ורק משום אופן ההתאגדות של הקיבוץ ומרקמו החברתי ישללו ממנו תגמולי ביטוח. 69. יש להכריע אפוא בסוגיית גובה הנזק. לא הוכחה באופן מדויק עלות טיפול התובע בבית הסיעודי. הקיבוץ הביא נתונים המתייחסים לעלות הכוללת של אחזקת הבית הסיעודי ומסכום זה נגזר אותו שיעור המתייחס לתובע. מר מתניה בית יעקב (מוצג ת/2) עובד מחלקת הנהלת חשבונות של הקיבוץ והאמון על עריכת הדוחות הכספיים לענפים שונים צירף לתצהירו את הדוחות הכספיים של הבית הסיעודי לשנים 1998 - 2007. בדוחות אלה מפורטות הוצאות ניהול הבית הסיעודי ובין היתר, שכר העובדים כולל מטפלים סיעודיים, הוצאות כלכלת העובדים והמטופלים, הוצאות רפואיות כולל רכישת תרופות, הוצאות נסיעה של המטופלים, הוצאות אחזקת המבנה והציוד, רכישת ציוד ועוד.   70. על יסוד הנתונים האמורים הסתכם חלקו של כל מטופל בסך 174,727 ₪ בשנת 1998, סך של 168,872 ₪ בשנת 1999, סך של 172,386 ₪ בשנת 2000, סך של 168,769 ₪ בשנת 2001, סך של 195,978 ₪ בשנת 2002, סך של 186,885 ₪ בשנת 2003, סך של 197,750 ₪ בשנת 2004, סך של 183,116 ₪ בשנת 2005 וסך של 141,514 ₪ בשנת 2006 ובשנת 2007. על בסיס הנתונים האמורים המדובר בעלות ממוצעת לחודש בסך 14,400 ₪ בקירוב, ובסה"כ למשך עשר השנים בגינן נתבע הפיצוי - 1,728,000 ₪.   הבדלי הסכומים, הגם שאינם משמעותיים נובעים הן משינוי במרכיב ההוצאות או בעלותן והן ממספרם המשתנה של המטופלים.   71. מעדותו של מר בית יעקב עולה, כי המטופלים, וביניהם התובע, מקבלים בבית הסיעודי את כל הדרוש לפי צרכיהם. במקום ישנם מטפלים סיעודיים במהלך היום ומטפל תורן בשעות הלילה, מה שמוזיל לדבריו את עלות הטיפול. מובן מאליו, וכך גם עולה מעדותו, כי הסכום הנקוב לעיל אינו משקף עלות מדויקת ביחס לתובע, שהרי קיים קושי למדוד במדויק כמה פעמים נזקק התובע לשירותים אלה או אחרים לעומת מטופלים אחרים, ומכאן מה הסכום שיש לזקוף לחובתו. המדובר בממוצע ובכל ממוצע ישנה אפשרות של סטייה.   72. הגם שעקרונית ניתן לבסס את ההערכה על ממוצע הוצאות הרי שחלק מהסכומים הנקובים לעיל חורגים מההוצאות שראוי להביא בחשבון. כך לדוגמה, מציינים הדוחות הוצאות קבועות הדרושות לאחזקת המבנה והציוד, שהן מסוג ההוצאות שעל הקיבוץ לשאת בלאו הכי, ללא קשר למטופל זה או אחר וללא קשר לטיפול בו.   73. סוגיית עלות העזרה הסיעודית לה נזקקים נכים קשים שבה ועולה בפסיקה. בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(4), 450 [2000] (הבקשה לדיון נוסף שהוגשה במסגרת דנ"א 6702/00 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר נבו, [2000] נדחתה) הותוו הכללים להערכת צרכי הנכה תוך התחשבות בחובתו להקטנת הנזק. לאחר ניתוח הסוגיה נקבע כי פיצוי בסך 12,000 ₪ הולם. פסק הדין ניתן ביום 5.9.00 וסכום זה משוערך להיום עומד על סך 14,335 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה בלבד).   74. במקרה דנן מסופקים צרכי התובע בבית הסיעודי, שגם לפי עדות העד בית יעקב עלותו נמוכה מזו של עובד סיעודי אישי המטפל בנכה בביתו. על יסוד העלות הממוצעת בבית הסיעודי ובשים לב לעלות העזרה הסיעודית בביתו של הנכה, אני מעריכה את העלות החודשית של הטיפול בבית הסיעודי בסך 10,750 ₪, שהם 75% מעלות מטפל אישי צמוד. 75. סה"כ עלות הטיפול של התובע בבית הסיעודי במשך עשר שנים שנתבעו מסתכמת אפוא בסך 1,290,000 ₪. על יסוד שיעור התרומה למצבו של התובע (30%) שיוחס לו, זכאי הקיבוץ ליתרת תגמולי ביטוח מאת המבטחת בסך 387,000 ₪.   ההודעות לצד שלישי 76. הנתבעת בשתי התובענות שלחה הודעה לצד שלישי נגד מדינת ישראל/משרד הבריאות ונגד ארגון מגדלי הדגים בישראל. 77. נגד מדינת ישראל נטען, כי בהיותה אחראית על בריאות הציבור היה עליה לדאוג, בין היתר, לבטיחותם של מגדלי הדגים, והיתה מוטלת עליה החובה להזהירם מפני הסכנה הטמונה בניקוי דגי אמנון ולהדריכם בנוגע לדרך ניקויים. כמו כן, היה עליה להפעיל מערך פיקוח על מנת לוודא שימוש באמצעי זהירות למניעת אירועי דקירה מדגים. בסיכומיו, התייחס בא כוח שולח ההודעה גם לאחריות משרד החקלאות. משלא נטענה טענה כלשהי כלפי משרד החקלאות וממילא לא הובאו ראיות להוכחת חבותו יש להתעלם מכל התייחסות אליו. 78. כלפי ארגון מגדלי הדגים בישראל נטען, כי בהיותו אחראי על האינטרסים של מגדלי הדגים ובריאותם היה עליו לפרסם הוראות לגבי אופן ניקוי דגי אמנון וחרף חובתה זו לא דאג ליידע על אמצעי בטיחות ראויים לעבודת מגדלי הדגים, לא סיפק אמצעי בטיחות כאמור ולא ווידא שימוש בהם. עוד נטען, כי הארגון לא דאג להתריע מפני הסכנה הכרוכה בגידול דגי אמנון וניקויים ולא דאג לבדוק את הדגים או את בריכות הגידול. 79. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לתמיכה בטענותיה אלו נגד הצדדים השלישיים. מאחר שהצדדים השלישיים הגישו ראיות מטעמם יש לבחון על בסיסן אם קמה לשולח ההודעה זכות שיפוי או השתתפות מצדם. 80. המדינה הוכיחה כי בעקבות גילוי המקרים בהם נפגעו אזרחים מסנפירים של דגי אמנון פעל משרד הבריאות באמצעות מערך ההסברה שלו, לפי הוראות מנהל היחידה הוטרינרית, ופרסם מידי שנה החל משנת 1997 אזהרה באמצעי התקשורת בה התבקש ציבור הצרכנים להימנע מקניית דגי אמנון במקומות שיווק בהם לא התקיימו התנאים להמתת הדגים וניקויים וכן ליתן לאנשים מיומנים בנקודות המכירה לנקות בעבורם את הדגים. עוד נתבקשו הצרכנים שלא לקנות דגים בנקודות מכירה שאין בהם רשיון עסק ללא תנאי תברואה מינימאליים. ציבור עובדי בריכות דגים, חנויות ודייגים חובבים נתבקשו להשתמש בכל אמצעי המיגון הדרושים, כגון כפפות ונעלי עבודה.   ראה תעודת עובד ציבור על נספחיה, מוצג צג/1. 81. דין ההודעה לצד שלישי אשר נשלחה נגד המדינה להדחות. 82. מתצהיר עדות ראשית של יושב ראש ארגון מגדלי הדגים (מוצג צג/2) כמו גם מחקירתו הנגדית עולה כי המדובר בארגון וולונטרי בו חברים משקים העוסקים בגידול דגים למאכל. כפי שהתברר, ישנם משקים אשר אינם נמנים על חבריו, מטעמיהם הם. הקיבוץ חבר בארגון ונחשב לאחד המגדלים העיקריים של דגי מאכל. 83. במועד הרלוונטי היו לארגון שני תפקידים עיקריים. האחד, ייצוג חבריו בפני מוסדות שלטוניים, כגון הקרן לנזקי טבע ומשרדי הממשלה; השני, ניהול השיווק הסיטונאי של המשקים החברים בו, ופיקוח על שמירת המכסות שנקבעו לכל חבר. החל משנת 2000 חדל הארגון מלעסוק בנושאי שיווק ופיקוח על המכסות.   עוד עולה מתצהירו, כי עם גילוי מקרים של הדבקות אדם מחיידק ה-Vibrio עקב דקירה מסנפירי דגי אמנון נקט הארגון בפעולות הסברה בקרב המגדלים תוך הדגשת הצורך להשתמש באמצעי מיגון נאותים. הארגון גם הפיץ בין המגדלים עלון הסברה (נספח א' לתצהיר צג/2) בנוגע לאופן מכירת דגים חיים בדוכנים וזאת, נוסף על האזהרות אשר פורסמו על ידי משרד הבריאות, אליהן ישנה התייחסות בסעיף 80 דלעיל. 84. לפי עדותו, טרם נמצאה דרך להדברת החיידק, כך שלמניעת פגיעה נותרה רק חלופה אחת - איסור גידול דגי אמנון בבריכות. פתרון זה אינו סביר, שכן הפגיעה האפשרית בציבור מגדלי הדגים כמו גם בציבור הצרכנים עולה עשרות מונים על הסיכון שמבוקש למנוע. 85. לא נסתרה אפוא טענת ארגון מגדלי הדגים כי נושא הבטיחות בעבודה חורג מהמטרה לשמה הוקם הארגון, אך גם אם נניח שזהו חלק מתפקידו הרי הוכח כי ננקטו פעולות הסברה הן על ידו והן על ידי משרד הבריאות, האמון על בריאות הציבור. 86. גם ההודעה לצד שלישי שנשלחה נגד ארגון מגדלי הדגים דינה אפוא להדחות.  סוף דבר 87. ת"א 1944/05 - הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד סך של 190,000 ₪. 88. ת"א 14472/05 - הנתבעת תשלם לקיבוץ תגמולי ביטוח בסך של 387,000 ₪. 89. ההודעות לצד שלישי נגד מדינת ישראל ונגד ארגון מגדלי הדגים נדחות. 90. הנתבעים ישלמו שכר טרחת עורך דין התובעים בשיעור 17% מהסכום הפסוק בשתי התובענות, ישיבו את אגרת המשפט ששולמה על ידם וכן את עלות שכרו של המומחה מטעם התובע וחלקו בשכר המומחה מטעם בית משפט. 91. הנתבעים/שולחי ההודעה ישלמו לכל אחד מהצדדים השלישיים שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ.   92. הסכומים האמורים ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין לבא כוח הנתבעים, שאם לא כן ישא הסכום שאיחרו בתשלומו ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 93. בנוסף ישאו בתשלום יתרת אגרת המשפט הן במסגרת התובענות העיקריות והן במסגרת ההודעות לצד שלישי.   94. פרט לאמור לעיל, ישא כל צד בהוצאותיו.  רפואהקיבוץחברות בקיבוץ