קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר הפרש כספים הוצאה לפועל: בפני תביעה כספית על סך 93,070 ₪. התובע עבד, עד מספר שנים לפני הגשת התביעה, כסוכן ביטוח. נתבעת 1 היא חברת ביטוח ונתבעת 2 היא חברה העוסקת, בין היתר, במתן שירותי מימון לרכישת כלי רכב. שתי החברות שייכות ל"קבוצת מגדל". תמצית טענות התובע בכתב התביעה במסגרת עבודתו של התובע כסוכן ביטוח הוא היה זכאי לקבל, מעת לעת, עמלות שונות בהתאם למוסכם בינו לבין נתבעת 1. ללא קשר למערכת העסקית בין התובע לבין נתבעת 1, רכש התובע רכב בעסקת ליסינג, כאשר המימון לעסקה נעשה על ידי נתבעת 2. הרכב שועבד לטובת נתבעת 2 להבטחת ההלוואה. התובע לא עמד בתנאי הסכם הליסינג וכתוצאה מכך ננקטו נגדו הליכים למכירת הרכב במסגרת תיק הוצאה לפועל והרכב נמכר. מאחר והתמורה שהתקבלה בגין מכירת הרכב לא כיסתה את מלוא החוב, שנטען על ידי נתבעת 2, נקטה נתבעת 2 בהליכי הוצאה לפועל נגד התובע. במסגרת זו עוקלו על ידי נתבעת 2 כספי העמלות שהגיעו לתובע מנתבעת 1. בדרך זו זוכה תיק ההוצאה לפועל, ביום 31.1.00, בסך של 46,716 ₪ וביום 9.7.00 בסך נוסף של 4,990 ₪. לאחר הפחתת סכומים אלו מתיק ההוצאה לפועל, התקבל ביום 31.8.04 סך של 1,545 ₪ מעיקולי צד ג' וביום 13.9.04 שילם התובע לקופת ההוצאה לפועל סך של 3,672 ₪, לצורך איפוס חובו לנתבעת 2 וסגירת תיק ההוצאה לפועל. מעבר לכספים אלה, לא שולם ולא נזקף על חשבון תיק ההוצאה לפועל דבר. בשנת 2004 זומן התובע, לתדהמתו, על ידי שלטונות מס הכנסה לחקירה עקב חשד להעלמות מס בשנת 2000. לתובע נמסר, שהטעם לחקירתו הוא הכנסה לא מדווחת אשר שולמה לו על ידי נתבעת 1 ושלא באה לידי ביטוי בדו"ח אשר הוגש על ידו למס הכנסה. בדיעבד התבררו לתובע העובדות הבאות: סך של 15,281 ₪ הועבר במישרין מנתבעת 1 לנתבעת 2 ולא באמצעות תיק ההוצאה לפועל; חשבונית המס אשר הוצאה על ידי נתבעת 2 לתובע בחודש מאי 2000, נשלחה לכתובת לא עדכנית של התובע ומעולם לא הגיעה לידיו, זאת למרות העובדה שנתבעת 2 ידעה את מענו הנכון; הכספים יצאו מנתבעת 1 ביום 19.3.00 ונזקפו על חשבון ההלוואה ברישומי נתבעת 2 בלבד אך רק ביום 25.5.00; התובע לא קיבל לידיו את החשבוניות בגין זיכוי חשבונו בתיק ההוצאה לפועל בסך של 46,716 ₪ ו- 4,990 ₪ ונתבעת 1 לא דיווחה לו על העברת סכומים אלה לתיק ההוצאה לפועל. יתרת חובו של התובע לנתבעת 2, בהתאם לתיק ההוצאה לפועל, היתה 8,241.31 ₪ נכון ליום 19.3.00. אם נתבעת 2 הייתה מעדכנת את תיק ההוצאה לפועל לאחר שנתבעת 1 העבירה לה את הסך של 15,281 ₪ ביום 19.3.00, היה חובו של התובע לנתבעת 2 מסולק, תיק ההוצאה לפועל היה נסגר והייתה נזקפת לזכותו יתרת זכות. בנסיבות אלה, משלא ידע התובע על קיומם של הכספים, לא הצהיר עליהם כהכנסה בשומה שהוגשה למס הכנסה בגין שנת 2000. בגין "העלמת הכנסה" זו נדרש התובע לשלם, בסופו של דבר, קנס בסך של 4,000 ₪. זאת ועוד, בגין אי תשלום המס במועד, בגין מחדליהן של הנתבעות, נדרש התובע לשלם הפרשי הצמדה וריבית בסך של 4,206 ₪. ביום 6.10.05 פנה ב"כ התובע לנתבעות בדרישה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בגין פעולותיהן ולהשיב לו את הסכומים שנגבו ממנו שלא כדין. במכתב מיום 6.12.05 הועבר לב"כ התובע סך של 3,672 ₪, החזר תשלום עודף. פעולותיהן של הנתבעות, אשר העבירו בינן לבין עצמן את הכספים באופן אשר עקף את תיק ההוצאה לפועל, היא פעולה המנוגדת לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 ולתקנות ההוצאה לפועל (להלן - חוק ההוצאה לפועל, תקנות ההוצאה לפועל, בהתאמה). התובע לא ידע על העברת הסך של 15,281 ₪ בין הנתבעות ולא הסכים להעברת סכום זה. הרישום הקובע הוא הרישום בתיק ההוצאה לפועל ולא בספריהן של הנתבעות. מעשיהן של הנתבעות גרמו לנזקים בלתי הפיכים לתובע, הן מבחינה כלכלית והן בהיבט של הכפשת שמו הטוב מול רשויות המס והפיכתו, בעל כורחו, ל"מעלים מס", תווית אשר תלווה אותו מול הרשויות לעולם ועד. בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לפצות את התובע בגין נזקים שנגרמו לו, עקב פעולותיהן, כדלהלן: החזר הפרשי הצמדה, ריביות והוצאות ההליכים שחויבו בתיק ההוצאה לפועל לאחר יום 19.3.00 בסך 2,695 ₪; החזר סך של 15,281 ₪ (משוערך) בניכוי 3,627 ₪, 23,869 ₪; הפסד הכנסה בגין אובדן ימי עבודה, בסך 5,000 ₪; נסיעות 2,000 ₪; קנס ששולם למס הכנסה, בסך 4,828 ₪; הפרשי שומה שבהם חויב התובע על ידי מס הכנסה בגין שנת 2000, בסך 4,678 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב של התובע, בסך של 50,000 ₪. כמו כן מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעות לשלוח מכתב לרשויות המס ובו תבקשנה מפקיד השומה לראות בהן אחראיות לאי דיווח שומת אמת של התובע לשנת 2000. תמצית טענות הנתבעות בכתב ההגנה התובע רכש רכב וקיבל מימון לרכישתו ממעוז חברה לביטוח בע"מ ומנתבעת 2. הרכב שועבד לטובת מעוז חברה לביטוח בע"מ, שהתמזגה לתוך מגדל חברה לביטוח בע"מ. הנתבעות לא גבו מהתובע ולו שקל אחד מעבר לחובו ואין כל בסיס לנטען בכתב התביעה ולטענה המרכזית, ששולם תשלום עודף. כל הכספים אשר נזקפו על חשבון חובו של התובע לנתבעות, קוזזו כדין בהתאם להוראות הסכם הליסינג ובהתאם להסכמי ההתקשרות של התובע כסוכן ביטוח. ככל הידוע לנתבעות, מחלקת הסוכנים של נתבעת 1 שלחה לתובע, אחת לחודש, תמצית של חשבון עו"ש העמלות אצלה ופירוט של סכומי העמלות ומועד זקיפתן. התובע קיבל את התמציות וידע, כי עליו לקבל אותן באופן שוטף כמו כלל סוכני הביטוח. התובע אינו יכול לטמון את ראשו בחול ולהסתמך על הקבלה אשר הוצאה לו על ידי נתבעת 2, כאסמכתא לקבלת הכספים, שכן האסמכתא מבחינתו של התובע כסוכן ביטוח לקבלת הכספים, היא תמצית עו"ש העמלות שלו. על בסיס התמצית ועל בסיס דוחות נוספים ממחלקת הסוכנים, מוגש או היה אמור להיות מוגש הדוח השנתי למס הכנסה. התובע ידע מהם סכומי העמלות אשר הגיעו לו ואשר קוזזו על ידי הנתבעות וללא ספק, הייתה לו היכולת לדעת על כך ולדווח על הכנסתו כנדרש לשלטונות מס הכנסה. הלוואת התובע סולקה ביום 26.7.00, עם העברת התשלום האחרון על ידי ב"כ הנתבעות. ככל הידוע לנתבעות, הכספים אשר שולמו על ידי התובע לאחר תשלום זה ישירות לתיק ההוצאה לפועל, נשלחו חזרה לתובע בשיק של עו"ד אייל לשם, אולם השיק חזר בציון "מען שגוי". הנתבעות כופרות בחובתן או באחריותן לפצות את התובע; אין קשר סיבתי בין המעשים המיוחסים לנתבעות לבין הנזקים הנטענים; גם אם נגרמו לתובע נזקים, הם אירעו באשמתו ובגין רשלנותו התורמת והמכרעת; התובע לא עשה דבר או לא עשה די להקטנת הנזקים הנטענים. בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה כולה. ההליכים המקדמיים והעדים שהעידו במסגרת ההליכים המקדמיים הוגשה בקשה לחייב את התובע להמציא לנתבעות העתק מדוחות מס הכנסה אשר הוגשו על ידו לרשויות המס בשנים 1999 ו- 2000 וכן בקשה להזמין לעדות את עו"ד אייל לשם. שתי הבקשות נדחו על ידי כבוד השופטת נועה גרוסמן. הנתבעות הגישו בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה לגבי אי גילוי דוחות מס ההכנסה (בר"ע 1121/08). במסגרת הערעור, הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט המחוזי לפיה, יפנה ב"כ התובע לשלטונות המס בבקשה לקבל את הדוחות לשנת 2000 ויעביר אותם לב"כ הנתבעות. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין ביום 12.3.09. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ותצהיר נוסף של יועץ המס, מר ששון מנשה. מטעם הנתבעות הוגש תצהירה של גב' בלה ליבוביץ, עובדת במחלקת האשראי של הנתבעות. דיון התובע רכש רכב בעסקת ליסינג באמצעות נתבעת 2 והרכב מושכן להבטחת ההלוואה. התובע לא עמד בתנאי ההסכם וננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון. הרכב נמכר ותמורתו הועברה לידי נתבעת 2. אין מחלוקת על כך, שגם לאחר מכירת הרכב, התובע נותר חייב כספים לנתבעת 2. נתבעת 2 הגישה בקשה לביצוע שטר על סך של 37,000 ₪, נכון ליום 29.10.96, הוא יום חתימת הסכם הליסינג (תיק הוצל"פ מס' 3-98-06795-18). בטופס הבקשה בוצעה הפחתת קרן על סך 7,656 ₪. ניתן ללמוד מכך, שהושקעה מחשבה בכתיבת הבקשה לביצוע והיא לא נעשתה כלאחר יד. במסגרת ההליכים בתיק ההוצאה לפועל הופקדו בתיק סכומים שונים, חלקם כספים שהועברו על ידי נתבעת 1. ביום 13.9.04 הפקיד התובע בקופת ההוצאה לפועל סך של 3,672 ₪ לאיפוס החוב וסגירת התיק. דא עקא, מסתבר, שבין החודשים 19.3.00 (לגרסת נתבעת 1) לבין 25.5.00 (לגרסת נתבעת 2), העבירה נתבעת 1 לנתבעת 2 סך של 15,281 ₪. סכום זה הועבר במישרין בין הנתבעות ושלא באמצעות תיק ההוצאה לפועל. לטענת התובע, העברה זו בוצעה שלא כדין והוא זכאי להשבה של סכום זה וכן להשבה של הפרשי הצמדה, ריביות והוצאות הליכים, שחוייב בהם בתיק ההוצאה לפועל לאחר יום 19.3.09. הנתבעות טענו בכתב ההגנה, באופן כללי וסתמי, שלא גבו מהתובע שקל אחד מעבר לחובו וכי הקיזוז בוצע כדין בהתאם להוראות הסכם הליסינג. בתצהיר העדות הראשית הוסיפו הנתבעות וטענו (טענות שמן הראוי היה לפרט בכתב ההגנה), שב"כ נתבעת 2 בהליכי ההוצאה לפועל, עו"ד אייל לשם, טעה בפתיחת התיק כאשר ביקש "ריבית משפטית" ולא "ריבית פיגורים חריגה בשיעור הריבית המרבית בהתאם לחוק הריבית, התשי"ז - 1957 כנקוב בהסכם הליסינג" (סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית). כמו כן, עו"ד לשם טעה ולא הוסיף ליתרת החוב את המע"מ המחוייב בעסקאות מסוג זה (שם). כתוצאה מכך, נוצר פער בין ספרי הנתבעת לבין תיק ההוצאה לפועל. לטענת הנתבעות, התובע שילם את חובו האמיתי והנכון על פי ספרי הנתבעות. נדמה, שבעניין זה הצדק עם התובע. משהוגשה על ידי ב"כ נתבעת 2 בקשה לביצוע שטר על סך מסויים, חזקה - כלפי הנתבעת - שמדובר בסכום הנכון. כך גם בתגובת נתבעת 2 בתיק ההוצאה לפועל מיום 30.3.99 (נספח ז' לתצהיר התובע) נאמר במפורש, שהבקשה למימוש החוב היא בגין יתרת החוב בהחזר ההלוואה. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, "שטר חליפין, שטר חוב ושיק ... ניתנים לביצוע כמו פסק דין של בית משפט". שטר כמוהו כפסק דין על תנאי, והתנאי הוא, שהחייב נמנע מלהתנגד לביצוע או שהתנגד והתנגדותו נדחתה (ע"א (ת"א) 1154/84 אימפורט בע"מ נ' יזלוביץ פ"מ תשמ"ו(3) 485, 489). עוד נקבע שם, ש"השטר מהווה מעשה בית דין בין הזוכה לחייב משעה שהחייב הוזמן להגיש התנגדות לביצוע השטר ולא עשה כן תוך המועד שנקצב לכך, או שהתנגד והתנגדותו נדחתה" (עמ' 490). לפיכך, הסכום הנקוב בשטר (ובבקשה) כמוהו כסכום שנקבע בפסק דין. נתבעת 2 אינה רשאית לנהל התחשבנות נפרדת ושונה כלפי החייב (התובע). הסכום שנרשם בשטר על ידי ב"כ דאז של הנתבעת, יחד עם הבקשה שהוגשה לתיק ההוצאה לפועל כמוהם כפסק דין והנתבעת אינה רשאית לגבות סכומים נוספים מעבר לסכומים המצטברים בתיק ההוצאה לפועל. גם אם נניח, שנפלה טעות בידי ב"כ דאז, נתבעת 2 אינה רשאית לעשות דין לעצמה ולגבות את יתרת החוב, לגרסתה, באמצעות קיזוז סכומים המגיעים לתובע מנתבעת 1. בהתאם לתקנה 17א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979, זוכה נדרש לדווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב, שלא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, תוך שבעה ימים מקבלת התקבול. הנתבעות פעלו בניגוד להוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנות ההוצאה לפועל, בהעבירם את הסך של 15,281 ₪ ישירות מנתבעת 1 לנתבעת 2, מבלי לדווח ללשכת ההוצאה לפועל. חמור מכך, הנתבעת עשתה זאת במודע. הנתבעת היתה מודעת לפער בין החוב בתיק ההוצאה לפועל לבין החוב הרשום בספריה ולכן בוצעה העברת הכספים ישירות בין הנתבעות ולא דרך תיק ההוצאה לפועל (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 3 - 29). די באמור עד כאן, כדי להורות על השבת סכום זה והתשלומים ששילם התובע במסגרת תיק ההוצאה לפועל לאחר יום 19.3.00, לידי התובע. אך גם פעולת הקיזוז, שבוצעה ללא הודעת קיזוז על ידי הנתבעות, אינה נקייה מספקות, כשלעצמה. עו"ד אייל לשם כתב בתגובה, שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל ביום 30.3.99 (נספח ז' לתצהיר התובע), שבשל הוראותיו של המפקח על הביטוח במשרד האוצר, לא ניתן לשלם עמלות ביטוח לתובע בהעדר רשיון סוכן ביטוח בר תוקף ולפיכך, לא ניתן לפרוע את ההלוואה מיתרת הזכות אשר קיימת בחשבון עמלותיו של התובע בחברת הביטוח. באותה תגובה מבקש עו"ד לשם, בין היתר, שיינתן צו המורה לחברת הביטוח להעביר את עמלות התובע לתיק ההלוואה. נציגת הנתבעות העידה, ש"היה אסור בהתחלה להעביר כספים כשאין רשיון, עד שהמפקח על הביטוח ... בהתחלה אסור היה להעביר, גם כשהיה צו פנינו למפקח על הביטוח לבדוק אם זה אפשרי, ורק בשנת 2000 זה התאפשר לנו... משנת 2000 קיבלנו אישור ..." (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 11 - 18). עוד העידה, "לאחר הבדיקות היה לחץ להעביר כספים כי יש עמלות מצד אחד, וחובות מצד שני. קיבלנו אישור מהמפקח" (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 26 - 27). אך, נציגת הנתבעות לא הציגה את האישור הנטען וגרסה זו לא הוכחה. מצד שני, בכל הנוגע לדיווח למס הכנסה, עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב של התובע והפסד הכנסה בגין אובדן ימי עבודה, הגעתי למסקנה, שיש לדחות את התביעה. ראשית, הדיווח של הנתבעות לרשויות המס נעשה מכוח הדין והדיווח כשלעצמו אינו יוצר עילת תביעה ואינו מהווה פרסום לשון הרע. שנית, התובע ידע גם ידע, על הכספים שהעבירה נתבעת 1 לתיק ההוצאה לפועל ביום 31.1.00 (סך של 46,716 ₪) וביום 9.7.00 (סך של 4,990 ₪). התובע ביקש להעביר את הכספים לתיק ההוצאה לפועל (נספח יג' לתצהיר הנתבעת) וגם עקב אחר תיק ההוצאה לפועל, "... אני פעלתי לכסות את התיק הזה מפני שידעתי שהוא נושא ריביות כמו תיקי הוצל"פ אחרים, ופניתי מיוזמתי כדי לסגור את התיק הזה. ידעתי על הסכומים הנוספים, במסגרת הפניה שלי להקטנת החוב, פניתי אני לרשם בהוצל"פ שיתן החלטה שיעבירו כספים מחשבון העמלות שעומד לזכותי לטובת תיק הוצל"פ כדי לסגור את החוב. והרשם נתן החלטות כאלה. אני שילמתי ישירות באמצעות כספים כאלה ואחרים ובמזומן מכיסי כדי לאפס את התיק, ואכן כך היה. אני לא ידעתי על קיומם של הכספים שלא הועברו דרך תיק הוצל"פ, אלא לאחר פניית מס הכנסה". (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 21 - 30; עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 1 - 3; הדגשות הוספו). התובע היה חייב לדווח לרשויות המס על הסכומים הנוספים שהופקדו בתיק ההוצאה לפועל, אך לא עשה כן. כפי שניתן לראות מטופס 1301, שהוגש על ידי התובע לפקיד השומה תל אביב ביום 1.6.03, הוא דיווח על הכנסה בסך של 1,367 ₪ בלבד. התובע לא דיווח על הסכומים הנוספים, שידע על קיומם, מפני שלא היה ער לכך, שהוא חייב לדווח עליהם (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 18 - 21). המסקנה המתבקשת היא, שגם אם היה יודע על הסכום שהועבר ישירות בין הנתבעות, לא היה מדווח עליו לרשויות המס ולצורך עניין זה, אין זה משנה אם ידע או לא ידע על סכום זה ואין לזקוף את אי הדיווח ותוצאותיו הנטענות לחובת הנתבעות. בהקשר זה יצויין, שהדוחות אשר הוגשו לרשויות המס בגין שנת 2000 הם מסמכים מהותיים לעילת התביעה ומן הראוי היה לצרפם לכתב התביעה ולגלותם במסגרת גילוי המסמכים. התובע התנגד לחשיפת הדו"ח המקורי לשנת 2000 ולחשיפת הדו"ח המתוקן (סעיפים 4, 6 ו- 8 לתגובת המשיב מיום 7.10.07, הנתמכת בתצהירו של התובע). כאמור, במסגרת בקשה למתן רשות ערעור אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה, יגולו הדוחות לשנת 2000. דא עקא, התובע גילה את הדו"ח המקורי בלבד ולא את הדו"ח המתוקן. עוד הסתבר, בניגוד לנטען בתגובה הנזכרת בפסקה הקודמת, שהדו"ח המקורי הוגש בשם התובע בלבד ואינו כולל את הכנסות רעייתו. למרות ההסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, התובע לא גילה את הדו"ח המתוקן עליו העיד יועץ המס, "התבקשנו להגיש דו"ח, הגשנו דו"ח, הדו"ח לא היה מלא ואז התבקשנו להגיש דו"ח מתקן..." (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 6 - 7). אי הגילוי אומר דרשני ומקים חזקה, שגילוי הדו"ח המתוקן היה פוגע בגרסת התובע. הקנס שהוטל על התובע על ידי מס הכנסה הוטל בשל אי הגשת הדו"ח במועד (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 7 - 8). התובע לא הגיש את הדו"ח בגין שנת 2000 למרות שידע על העברות כספים לתיק ההוצאה לפועל ואין לו להלין, בעניין זה, אלא על עצמו. כך גם לגבי הפרשי שומה והפגיעה בשמו הטוב מול רשויות המס, טענה שלא הוכחה כשלעצמה. בנוסף, לא הוכחו הפסדי ההכנסה וההוצאות שנטענו בכתב התביעה. סוף דבר הנתבעות ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך של 26,564 ₪ (סעיפים 33.א.1 ו- 33.א.2 לכתב התביעה). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 14.6.06 ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעות לתובעת, יחד ולחוד, הוצאות בסך 3,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 15.11.09 ועד לתשלום בפועל. 5467831הוצאה לפועל